קייג' בייקר נולדה בקליפורניה, עסקה באמנות גרפית ובתיאטרון וחקרה לעומק את התקופה האליזבטנית באנגליה, ותקופות היסטוריות נוספות. הידע ההיסטורי שלה שימש בסיס לרבים מסיפורי "החבורה" שכתבה החל מאמצע שנות התשעים – סדרה שמבוססת על מעללי חברת מסחרית שמתמחה בניצול אוצרות העבר בעזרת סוכנים שעברו טיפול שהופך אותם לבני אלמוות. ספרה "בגן אידן" התפרסם בשנה שעברה בהוצאת מודן. הסיפור הנוכחי שייך אף הוא לאותה סידרה.
בספטמבר 1879, הסופר המתחיל רוברט לואיס סטיבנסון נסע לקליפורניה מרופט וחולה. הוא יצא לדרכו מתוך נסיון אבירי להציל גבירה, אשר בהגיעו התגלתה כמי שלא זקוקה כלל להצלה. משם הוא יצא לקונן על מר גורלו בארצות השממה, או ליתר דיוק שכר לעצמו כרכרה פתוחה ויצא להקים לעצמו מחנה רעוע בהרים שמעל מונטריי. מחלתו החריפה שם, והוא שכב לו במשך שלושה ימים ושלושה לילות תחת עץ אלון כשהוא אחוז הזיות.
מה אירע שם לסטיבנסון? לו היה מת בשלב זה של חייו, אי המטמון לעולם לא היה נכתב; וכך גם דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. מה קרה לו מתחת לעץ האלון?
בדומה לו, אגתה כריסטי נעלמה מעין כל בשנת 1926, רק כדי להתגלות מחדש כעבור אחד-עשר ימים ללא מילת הסבר. שתיקתה בנושא, אשר נמשכה לאורך כל ימי חייה הארוכים והפוריים, עדיין מעוררת עניין בקרב אנשים רבים. מי פגש בה בדרכה העזובה, בנקודת המפנה של הקריירה שלה?
את החפץ, אם מישהו היה רואה אותו בהגיעו, ניתן היה לתאר כמזוודת אלומיניום זולה. למעשה הוא לא היה מזוודה, וגם לא היה עשוי אלומיניום, ולבטח לא היה זול. גם לא היה במקום אף אדם שיכול היה לראות או לנסות לתאר אותו. עד כאן באשר לקולו של עץ הנופל ביער.
ובכל זאת החפץ היה שם, בין שניה אחת למשניה, חסר קול, מסתחרר לאטו ומאט עד שרטט ועצר ברכות. למשך רגע נוסף לא קרה שום דבר מיוחד. עננים נעו מעליו, מאחר שנחת על רכס הרי החוף, בצד הפונה אל הים. רחש קלוש עלה כשהתעבתה עליו הלחות. מתחתיו, שרכים ועשבי מרעה השתטחו להם ביסודיות תחת המשקל שממנו אין מפלט.
לבסוף המכסה עף לאחור ומבטן המכונה רתח החוצה גז צהוב. אדם ישב בפנים, מתמתח בכאב קל מתנוחתו העוברית המקופלת. הוא נשף סילון ארוך של עשן צהוב, שנסחף מיד בלחץ הרוח ההררית. הוא השתנק, השתחרר מהמכשיר ומעד מעבר לפאת החפץ, משתטח לצדו למלוא אורכו.
זמן מה הוא שכב שם ללא ניע ולבסוף התיישב, דרוך, נראה כאילו החוויה הקשה שעבר נמצאת הרחק מאחוריו. הוא חיפש בכיס החזיה שלו והוציא דבר מה שנראה כשעון. למעשה זה אכן היה שעון מסוג זה או אחר, וודאי יותר מאשר החפץ היה מזוודה. הוא התעמק בשעון הזמן ונראה שהוא היה מרוצה, משום שהוא סגר אותו בנקישה וקם על רגליו.
הוא נראה כגבר. למעשה הוא אכן היה גבר מסוג זה או אחר, אם כי גברים אנושיים אינם נוסעים במזוודות או נושמים גז קפאון. מבנה גופו היה קומפקטי, מוצק אך שרירי, עורו כצבע הזית. עיניו היו קשות ככפתורים שחורים וכהים. עם זאת, ניבטה מהן הבעה עליזה כאשר כיווץ אותן אל מול הרוח וצפה בערפל הממלא את הקילומטרים המשתרעים עד מפרץ מונטריי.
הוא התכופף לתוך החפץ ושלף החוצה את המעיל החום של חליפת הצמר הארוג שלו והחליק אותה עליו בקלילות. הוא סגר את חפתיו, התאים את עניבתו, סגר את מכסה החפץ שלא היה מזוודה – אבל למען הנוחות נכנה אותו מזוודה מכאן ואילך – והרים אותו על כתפיו; הדבר הסב לו קושי מסוים, משום שלחפץ לא היו ידיות והוא היה חלק כמו קוביית קרח.
כך שהוא שם פעמיו לאורך האחו, מצמיד אליו בקושי את החפץ. צעדו היה אמור להיות תכליתי. התאריך היה 8 בספטמבר 1879.
הוא הלך לאורך דרך קרונות שטיפסה והתפתלה. הוא פילס את דרכו מבעד לחורשות אפלות של עצים עתיקים אדומי גזע, ירוקים וקרים. הוא חצה צלעות-הר חשופות, פתוחות לרווחה לאוויר הקודר, במקום בו הזדקפו סלעים כחורבות מוכתמות חזזית. עם זאת, דבר מכל אלה לא עשה עליו רושם רב, משום שהוא לא היה חובב טבע והדבר שהסכמנו לכנות בשם מזוודה החליק מדי פעם מכתפו.
לבסוף הוא הניח אותו על הארץ במה שהיה נהוג לכנות, בעידן הרגוע ההוא, נאצה.
"זה בשביל הציפורים", הוא אמר ברתחה.
המארז השמיע צליל נקישה וגליון ארוך של נייר מצהיב הוקא החוצה שלא משום שום פתח נראה לעין. הוא תלש אותו, קרא את אשר היה כתוב בו, ולרגע נראה כאילו הוא רוצה לקמט ולהשליך אותו. במקום זאת הוא הוציא עט נובע מכיס פנימי במעיל. הוא התיישב על מכסה המזוודה החלק, שרבט קבוצת ספרות על הנייר והזין אותו בחזרה לחריץ שלא הייתם מצליחים לראות גם לו הייתם שם.
לאחר שחיכה די זמן כדי להיות בטוח ששום תשובה לא עומדת להגיע, הוא העמיס שנית את משאו על כתפו והמשיך לטפס, צעדיו כעת מהירים יותר משום שידע שהוא קרוב ליעדו. הדרך המשיכה מעלה ונכנסה לתוך ערוץ שהוצר בהדרגה, והמסלול הפך תלול יותר ויותר ונחסם על-ידי עצי אלון.
לבסוף הוא ראה את קו המתאר הכהה של קרון על רקע דמדומי בין הערביים, קרוב למקום בו הגיעה הדרך אל סופה. הוא זיהה את צורתה של גדר מרעה סוסים, הוא שמע את קול שכשוכם של מי הנחל. בכמה צעדים מהירים הוא הגיע ליעדו, הוריד שם את משאו והביט בדמות אליה נסע מרחק כה רב, שרועה מתחת לעץ לצד פחמי מדורה דועכת. הוא שבר ענף יבש וליבה את הלהבות. הוא לא נזקק להן כדי לראות את מטרת מסעו, אבל יש חשיבות רבה לאדיבות בכל מפגש תרבותי.
האש נצצה בעיניו של האדם ששכב שם, עינים פקוחות לרווחה שבהו מבלי לראות בענפים שמעליו. אדם צעיר עם פנים עצובות, לבושו עלוב; הוא שכב ללא מעיל או שמיכה על מצע של עלי אורן דוקרניים. הוא טרם כתב את דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד או את אי המטמון והוא נראה כאילו לא סביר במיוחד שיאריך די ימים כדי לעשות זאת.
האיש האחר סרק אותו והניד בראשו בחוסר שביעות רצון. תת-תזונה, פצעי שחפת, מלריה, אקזמה מכוערת בשתי הידיים. "צצצצצ…" הוא הוציא תיבה קטנה מכיסו. משהו הוא ריסס על גלדי הידיים, משהו הוא הזריק לפרק אחת מכפות הידים. הוא קילף את הכיסוי ממדבקה עורית והצמיד אותה לאחורי אוזנו של הבחור.
לבסוף הוא החזיר את תשומת לבו לאש. הוא הזין אותה מחדש עד שעלתה להבה נאה, מילא את קומקום הפח במי הנחל, והרתיח כמות נוספת של מים. הם לא הספיקו עדיין להעלות אדים כאשר האיש הצעיר התעוות בפראות והתרומם על מרפקיו. הוא נעץ מבט באורח שלו, ששם את ידיו על כיסויי הברך במכנסיו ורכן מעליו בחיוך נדיב.
"רוברט לואיס סטיבנסון! מה קורה?"
"מה אתה לכל הרוחות?" הוא קרקר.
"הרשה לי להציג את עצמי: ג'וזף אקס מכינה". האדם השני תפס בכוח את ידו התשושה ולחץ אותה במרץ. "לשירותך, גם אם אני רק הזיה. התרצה לשתות קצת תה? הוא כמעט מוכן".
הבחור הצעיר לא השיב, אלא נעץ בו מבט בעיניים גדולות ומוארות באופן בלתי רגיל. המבקר שלו, חיטט בינתים בחפצים שלו בצדו האחורי של הקרון.
"מה אומר ומה אגיד, אתה בכלל לא ארזת תה. אך הרי לא באמת הגעת לכאן כדי להקים מחנה, נכון? אתה חייב לעשות משהו בקשר ליצר המוות שלך". הוא מצא ספל פח ונשא אותו אל המדורה. "למרבה המזל, אני תמיד נושא עמי אספקה". הוא ישב ושלף שקיק תה מתוך כיס פנימי.
"מה זה?" חקר סטיבנסון.
"תה תפוז משובח, נדמה לי". האדם השני התבונן בתווית. "אכן. טוב, הנה התה שלך, רק שיהיה לך נוח ונעים –" הוא מצא את המעיל של סטיבנסון, קיפל אותו לכרית והניח אותו תחת ראשו. "הנה, ככה יותר טוב".
הוא התיישב שוב על המזוודה ומשך מאותו כיס פנימי חטיף שוקולד ברדיד אלומיניום כסוף. הוא קרע את קצה העטיפה ונגס נגיסה קטנה.
"ובכן, מר סטיבנסון, יש לי הצעה בשבילך", הוא אמר. סטיבנסון, שסקרנותו גאתה מרגע לרגע, החל לצחוק ללא שליטה.
"נראה שאני מבוקש מאוד הלילה", הוא התנשף. "האם המזוודה אמורה לשאת את נשמתי? האם בקליפורניה אחינו השטן נראה אחרת? הימרתי שבאזורים האלה אתה תיראה יותר כמו אציל ספרדי. האם אתה מחליף את מעילך עם תמורות הזמן? ודאי שכן, אתה חייב! ועם זאת אינך נראה בדיוק כמו ינקי. על כל פנים, כלך לך, שטן!"
"לא, לא, לא, אל תדאג. אני לא הבחור הזה. אני רק חלום נעים שיש לך. הנה, קח ביס". ג'וזף שבר ריבוע שוקולד והושיט אותו לסטיבנסון, שקיבל אותו בחיוך אירוני.
"ממתקים מהגיהנום!" הרעיון עורר בו התקף צחקוקים שגרם לו להשתעל. האיש השני הסתכל בו היטב. כשהתאושש לבסוף הוא התרומם על מרפקו ואמר, "אם כך, אין לך במקרה סיגריות, אני מניח".
"מצטער, אני לא מעשן".
"לוציפר לא מעשן?!" הפעם הוא צחק עד כדי דמעות, מנגב את עיניו בשרווליו המרופטים. חולי שחפת אינם מנגבים את עיניהם בממחטותיהם. "אוי, אני מקווה שאזכור את זה כשאתעורר. איזה רעיון לעלילה הומוריסטית".
"למעשה זה בערך מה שרציתי לדבר אתך עליו", ג'וזף המשיך בשלווה, בעודו גומר את שארית השוקולד בביס אחד.
"האמנם?" סטיבנסון הזדקף בקושי, מנדנד עצמו לישיבה. הוא אחז את ספל התה בידיו הרועדות וחימם אותן.
"בהחלט. זכור, כל זה הוא חלק מחלום. ומה החלום שלך, לואיס, החלום הכי אהוב עליך? להצליח עם העניין הזה של הכתיבה, נכון? לקיים את עצמך כלכלית על מנת שתוכל לזכות בלבה של האמריקנית הזו שכמיהתך אליה הביאה אותך עד כאן. ובכן, בחלום הזה שאתה חולם ממש עכשיו, פגשת אדם מהעתיד – זה אני – ואני חזרתי בזמן כדי לומר לך שיש לך את זה, חבוב. כל מה שרצית. הכל. אפילו גברת אוסבורן".
"אילו שטויות. אני גוסס ללא פרוטה, ללא פרסום, וגם (אללי) ללא אהבה". עיניו של סטיבנסון התלחלחו. "ועברתי דרך כה ארוכה בשביל זה. היא זרקה אותי! מה אכפת לה אם אמות בשממה הזו?"
"לואיס, לואיס, אל תעשה לי בעיות, טוב?" ג'וזף רכן קדימה במבט רציני. "זה החלום שלך. החלום הזה אומר שאתה עומד להפוך לסופר מפורסם. אתה כותב סיפורי הרפתקאות עם הרבה בום וטראח".
"אני כותב סיפורת קלישאית מזעזעת. החומר הטוב היחיד בא מהחיים, המאמרים שלי וספרי המסעות".
"נו, בחייך, לואיס, בוא נזיז כאן את הגלגלים. אתה תכתוב ספרי הרפתקאות על הים ועל ימים שעברו. אנשים אוהבים אותם. אתה מצליח. אתה גדול יותר מסר וולטר סקוט, בסדר?"
"הוא לא מסוגל לכתוב משפט ברור גם אם חייו יהיו תלויים בכך", סטיבנסון לגלג. "אוף, בכל מקרה הכל זה הונאה עצמית מגושמת".
"אז מה כבר יכול לקרות לך אם תקשיב? טוב. אני מייצג את חברת מצגי התמונות כרונוס. מיד אסביר לך מה זה מצגת תמונות. רשמנו פטנט על שיטה של, אה, שילוב של תמונות מפנס קסם למין אפקט של תמונה נעה, אם אתה מצליח להבין למה אני מתכוון. אולי קראת על הסינמטוגרף? אוי, אוף, לא, לא קראת". ג'וזף הסתכל במכשיר הזמן שלו. "אתה תפספס את זה במעט. לא משנה – אז בעתיד, יש לנו תערוכות כאלה של מצגי התמונות האלה שלנו ואנשים משלמים כדי להיכנס ולראות אותם, בדיוק כמו שהיום הם צופים בהצגה אמיתית או אופרה, עם שחקנים מפורסמים והכל. אך כיוון שאנחנו לא צריכים לשלם לשחקנים אמיתיים או אפילו לארגן תפאורה, שולי הרווח של המציג הם עצומים. מבין?"
סטיבן בהה בו זמן מה בפה פעור בטרם השיב. "טעיתי. אני מתנצל. בין אם אתה השטן ובין אם לא, אתה ללא שום ספק ינקי".
"לא, לא, אני חלום. בכל אופן. אנשים משוגעים על מצגי-התמונות האלה, הם יראו כל דבר שנצלם בשבילם. עשינו עיבוד של כל היצירות הספרותיות הגדולות עד כה. שייקספיר, דיקנס, כל החבורה. אז עכשיו, הבוסים שלי מחפשים חומר חדש, ומכיוון שאתה סופר כל-כך מצליח ומפורסם, הם שלחו אותי לשאול אותך אם תהיה מעונין בעבודה".
"אני מבין". סטיבנסון נשען אחורה, מותח ומצליב את רגליו הארוכות. "אז הבוסים שלך רוצים לעבד אחד מסיפורי ההרפתקאות הנהדרים שלי למצגי התמונות האלה שלהם?"
"אה, למעשה, אנחנו כבר עשינו את כל מה שכתבת. כמה וכמה פעמים".
"אז אני מקווה מאוד שקיבלתי על זה תמלוגים!"
"אה, בטח, לואיס, בטח שקיבלת. אתה לא רק מפורסם, אתה גם עשיר. בכל מקרה מה שהבוסים שלי חשבו הוא שאתה תבוא עם חומר חדש לחלוטין. משהו שלא נראה מעולם. ממש כמו שאר החומרים שלך, אתה יודע, עם הקסם הנפלא של רוברט לואיס סטיבנסון, אבל שונה. תחת חוזה בלעדי אִתם".
"אתה מתכוון שהם רוצים שאכתוב מחזה?" סטיבנסון נראה סקרן.
"לא בדיוק. אין לנו זמן לזה. החלום הזה אינו עומד להימשך די זמן בשביל זה, כי התיעוד ההיסטורי קובע שאתה אמור לשכב כאן עוד –" ג'וזף הסתכל שוב במכשיר הזמן שלו – "ארבעים ושלוש שעות לפני שימצאו אותך ויעזרו לך להבריא. לא, תראה, הם צריכים רק שתפתח בשבילם התייחסות סיפורית. ארבעה או חמישה עמודים, עלילה, דמויות. אין צורך שתכתוב את הדיאלוגים; אנחנו כבר נמלא את הפרטים במהלך הצילומים. נוכל לספר שאלו רשימות שאבדו מזמן ונמצאו בשולחן נעול שהיה בבעלותך, או משהו".
"איזה שטויות". סטיבנסון לקח לגימה נסיונית מהתה שלו.
"חלום בהקיץ. אבל מה יש לך להפסיד? עליך רק להעלות רעיון ולפתח אותו. אתה לא צריך אפילו לכתוב אותו. אני אעשה את זה בשבילך. ולומר לך בשיא הכנות –" ג'וזף נשען קדימה בבטחה, "– זוהי עבודה בהזמנה מיוחדת. יש לך מעריץ עתיר נכסים במקום שממנו אני בא, והוא מוכן לשלם כל מחיר כדי לראות סרט חדש של רוברט לואיס סטיבנסון".
"הוא לא ישלם יותר עבור ספר שלם? אני יכול לשלוף לך משהו במהירות ולהכתיב לך את כולו, אם יש לנו עוד יומיים לבלות כאן. לא תאמין כמה מהר הסיפורים נשפכים ממני כשהמוזה שורה עלי". סטיבנסון שלח מבט בכוכבים מבעד לענפים של עץ האלון, כשהוא שקוע במחשבות.
ג'וזף נראה נבוך קמעה. "הוא… לא ממש קורא, לואיס. אבל הוא אוהב את התמונות שלנו, והוא עשיר".
"אם כך, אתה עומד לעשות מכך סכום נאה".
"מהיר תפיסה, מר סטיבנסון".
עיניו של סטיבנסון פיזזו. "ואתה בוודאי תשלם לי כסף במיליונים".
"אתה יכול לנקוב בכל מחיר. כסף לא יהווה מכשול".
"דולרים, פאונדים או זהב פיות?" סטיבנסון החל לגחך וג'וזף גיחך מיד יחד איתו כשותף לקשר.
"קלטת את העניין, לואיס. זה חלום, זוכר? אולי יש לי כאן מזוודה מלאה במטבעות דובלון[i] מוזהבים, או שמיניות. אני מוסמך לתת לך כל דבר עבור רעיון לסיפור מקורי".
"ובכן, מצוין". סטיבנסון גמע בשקיקה את התה והשליך את הספל. "אני רוצה סיגריה".
גיחוכו של האיש השני נקטע באחת.
"אתה רוצה סיגריה?"
"אכן כן, אדוני".
"אתה רוצה – אלוהים אדירים, לואיס, אין לי סיגריות!"
"הכיצד? שום סיגריות? זה החלום שלי ואני יכול לקבל כל מה שרק ארצה. אין סיגריות, אין סיפור". סטיבנסון נקש באצבעותיו הצנומות וחייך.
"תראה, לואיס, עליך לדעת משהו". ג'וזף רכן קידמה ברצינות. "סיגריות לא באמת טובות לריאות שלך. תאמין לי. הן יחריפו את השיעולים שלך, בחיי! כעת, שמע לי, יש לי כאן זכיונות לכריית זהב, במיוחד בשבילך".
"ואני אומר, או סיגריות או כלום".
"אבל אני אומר לך שאני לא יכול להשיג שום –" האיש השני תפס בשער רקותיו ומשך בו ברוגז. לאחר מכן הוא עצר, כאילו מקשיב לקול פנימי. "לעזאזל, מה כבר יש לי להפסיד?"
הוא פתח את מכסה המזוודה והוציא את פנקס הכתיבה הצהוב שלו. והא שלח מבט מגנה לעבר סטיבנסון, שרבט משהו והזין את הודעתו לתוך חריץ בלתי נראה. התשובה הופיעה כמעט בו ברגע. הוא עבר עליה במהירות, כתב משהו נוסף והזין אותה חזרה. שוב תשובה מהירה. סטיבנסון הביט בכל בשעשוע.
"יש לו שד זעיר בקופסה והוא דוחף את המכתבים שלו חזרה החוצה", הוא שיער לעצמו.
"כל מה שאני רוצה הוא לעשות טוב לבן-אדם", ג'וזף מלמל בתגובה. "תהילה, אני מציע לו. עושר, גם. מה הוא נותן לי בתמורה? גחמות, גחמות ועוד גחמות. בן תמותה ארור". הוא קרא את המסר הבא ועיניו הוצרו. הוא התרחק במהירות מהמזוודה, למרחק של ארבעה מטרים.
"מה אינו כשורה כעת?" חקר סטיבנסון. "לניק הזקן יש מצב רוח רע, בטוחני".
"אם הייתי במקומך הייתי סותם את האוזניים", השיב האיש השני בשיניים חשוקות. כמו על פי אות, המזוודה השמיעה צווחה מזעזעת. היא רעדה בחוזקה; הופיעה שם פלומת עשן מטונף; רעד עוויתי אחד אחרון הופיע גם כן; לבסוף סיגריה נפלה מלוע המכונה, במצב כללי גרוע להפליא, מעוכה לחלוטין ולמעשה בוערת.
ג'וזף רץ קדימה וחטף אותה. הוא נשף וכיבה את הלהבה והושיט את הבלגן העשֵן לסטיבנסון.
"הנה", הוא התפרץ. "זה אפילו מוצת, רק בשבילך. מרוצה?"
סטיבנסון רק בהה בזה, נדהם.
"עשן כבר את הדבר הארור הזה!" אמר האיש שמולו. סטיבנסון לקח שאיפה מהירה בעוד ג'וזף רוכן מעבר למזוודה ומבצע כמה הליכי אבחון.
"פרצנו את תיבת הדואר של הגיהנום?" הסתכן סטיבנסון כעבור רגע.
"אני מקווה שלא", אמר האיש השני. "ואני מקווה שאתה מפעיל קצת את הראש ומחפש רעיונות לסיפורים".
"כן, נכון". סטיבנסון שאף שוב. הסיגריה לא היתה מציאה גדולה. הוא הביט בה במבט ביקורתי אבל חשב כי מוטב שלא להתלונן. "טוב. איזה מין סיפור ניתן להם? סיפור אהבה, הייתי אומר".
"תמיד יש קונים למין", הודה ג'וזף. הוא עמד, הבריש את ברכיו, ואחז בפנקס הצהוב. "קדימה".
"טוב. יש אשה. היא יפהפיה, אבל משהו מקשה עליה את החיים. אולי יש קללה משפחתית, אבל היא עצמה טהורה כמו שלג דאשתקד. ויש ברנש שיציל אותה, אביר נעים הליכות מושלם, כמובן, אבל לא מעורה ממש בהלכות העולם. לא ממש שלומיאל. ויש ברנש מבוגר, פרחח הולל, פרא אדם. ביירוני".
"לא מאוד מקורי, אם תסלח לי שאני מתערב", העיר ג'וזף, אם כי הוא לא הפסיק לכתוב.
"לא, אני מניח שלא. בכמה דרכים אפשר לכתוב סיפור אהבה? בוא נשים אשה בתפקיד האיש הרע של הסיפור. היא מנסה לפתות את הגיבור לעזוב את הגיבורה. זה רעיון! קוסמת. כביכול. אולי אפילו למעשה. זה צריך להיות מעניין, לא?"
"נשמע טוב". האיש השני הנהן והוסיף לכתוב. "איפה כל זה מתרחש, לואיס?"
"צרפת. צרפת של ימי הביניים".
"אז זוהי דרמת תלבושות".
"מה? אה. כן, משי וקטיפה וסאמיט לבן מלובן. שריון קשקשים ופרווה. והים, אני בטוח, עם ספינה שעוגנת מול החוף ומאותתת למישהו לא ידוע. לעלמה היפהפיה המרושעת, שהיא גם מרגלת! תבנה את זה סביב אירוע היסטורי. שים בתוכה את הנסיך השחור. אולי היא מרגלת למענו, והגיבור הוא צרפתי. לא, לא, לא – הציבור הבריטי לא יקבל זאת. מצד שני, זה עבור הינקים, כן?"
"נשמע טוב, לואיס, נשמע ממש טוב". האיש השני תלש בהפגנתיות את הדף הכתוב. "עכשיו רק נזין את זה לתוך המוּבְיוֹלַה ונראה מה ישאר על ריצפת חדר העריכה".
"אני בטוח שזה אומר לך משהו, אבל תיפח רוחי אם אני מבין מה", אמר סטיבנסון, בעודו מביט בדף הנמשך לתוך המזוודה. "איך אתה עושה את זה?"
ג'וזף לא ענה, משום שהדף נפלט מיד בחזרה. הוא לקח אותו אליו ובחן אותו בפנים זעופות.
"מה לא בסדר? הם לא אוהבים את זה?"
"הו, המממ… הם מתים על זה, לואיס. זה נפלא. יש להם רק כמה הצעות. כמה שינויים שהם היו רוצים לראות".
"הם רוצים שנשכתב משהו?"
"אה… ימי הביניים נפסלו. צרפת נפסלה. יקר מדי לצלם אבירים בשריון. הם רוצים לדעת אם אתה יכול לעשות זאת בים הדרומי. תן לזה משהו מהאווירה הטרופית הנפלאה שאתה יודע לתאר כל-כך יפה…"
"מעולם לא הייתי בים הדרומי", אמר סטיבנסון בקור. הוא נזכר בסיגריה שלו ופמפם אותה.
"לא, עדיין לא, אבל לא נורא. אתה יכול לעשות כאילו. קליפורניה היא כמעט באזור הטרופי, לא? בכל מקרה, חם שם. לפחות בחלק מהמקומות. זה האוקיינוס השקט שם ממול, נכון? פשוט תכניס לנוף כמה עצי דקל. טוב, המממ… הם רוצים שתוותר על הנערה והבחור. פשוט אין כיום קהל לאהובים טהורים. אבל הם חושבים שהמרשעת זה רעיון נפלא. הם חושבים שהסיפור צריך להיבנות בעיקר סביבה. הרבה החלפת תלבושות והתרחשויות בחדר השינה. יש לה תפקיד רב עוצמה בחצרו של הלורד האפל הזה. סליחה, נסיך שחור".
"גם הנסיך השחור לא הגיע מעולם לים הדרומי, אתה יודע. הוא היה איש אצולה בריטי מימי הביניים".
"שיהיה. לצערי ההבחנה הזאת תתבזבז עליהם, לואיס". ג'וזף משך בכתפיו במבוכה מוזרה. "לא מחפשים פה במיוחד דיוק היסטורי. אם אנחנו עומדים לעשות את זה בים הדרומי, הוא חייב בכל מקרה להפוך להיות משהו אחר. אולי סוג מסוים של רופא אליל בקסדה שחורה או משהו כזה. הם פשוט אוהבים את השם, נסיך שחור, יש לו צליל טוב".
"הם נשמעים כמו חבורה של עמי ארצות. מדוע הם לא כותבים את הסיפור הארור שלהם בעצמם?" סטיבנסון רטן. ההומור הקליל שלו דעך במהירות.
"תראה, לואיס, אל תתייחס לזה ככה. הם באמת אוהבים את החומר שלך. הם פשוט צריכים לתפור את זה מעט לטובת הצופים שלהם, זה הכל".
"ארור יהיה הים הדרומי". סטיבנסון נשען לאחור. "לא עדיף שאכתוב על משהו שאני מכיר? אם צרפת אינה טובה מספיק בשבילם, למה לא נלך על הארץ הזאת? ראיתי נוף נפלא מקרון הרכבת. טוב, הנה לך! מה בדבר סיפור אהבה אמריקאי אמיתי? לא חסרות אפשרויות. אתה יודע, ראיתי אדם מאיים באקדח על הכרטיסן ברכבת, רק כי זרקו אותו מהקרון כי היה שיכור והפר את הסדר. רק באמריקה. זה טוב לא פחות ממונטגיו וקאפולט, רק עם אקדחים במקום חרבות. ערבות במקום בוסתני רימונים. ברבריות ציורית. אולי סיפור על גיבור שנחטף בלידתו וגודל על-ידי אינדיאנים אדומי-עור?"
"טוב, כבר עשו את זה, אבל בסדר". האיש השני החל שוב לכתוב.
"ויש איזו אי בהירות נוספת ללידה שלו… הוא הבן של לורד סקוטי".
"תראה, לואיס, אני לא יודע…"
"ואחיו הצעיר יורש את התואר אבל מהגר לאמריקה, נמלט מעונש עבור פשע שהוא לא ביצע. או אולי דוקא כן. דמות מעניינת יותר. או אולי –"
"יש בזה מין?"
"רק תבקש. האחים מתאהבים באותה אשה, מתאים לך? בעצם… הנערה היא ארוסתו של האח שהיגר. היא הולכת בעקבותיו, נאמנה ללא גבול. בעודה מחפשת אחריו, חוטפת אותה כנופיית האינדיאנים אדומי-העור אשר אחיו של ארוסה משמש כעת בתור הצ'יף שלהם. הוא מתאהב בה. דורש שתינשא לו. נערך טקס חתונה כפוי. היא פוחדת, אבל נכנעת לטקסי החיזור של גבר בשלב התמימות הראשוני שלו".
"או, כן, כן, כן, לואיס!"
"נראה אותם מעבירים את זה מבעד למשוכת הפקידים וצביעותה של טעם הקהל", לעג סטיבנסון וזרק את בדל הסיגריה האחרון שלו אל האש. "בינתיים, אחיו של הנמלט הפך לאחד מאנשי הסְפר, לבוש בבגדי עור צבי, רובה ארוך על כתפיו, וכובע פרווה מוזר. מגיעה אליו ידיעה על כך שארוסתו נעלמה. יוצא לחפש אחריה (הוא הפך להיות גם גשש מיומן) ומוצא הוכחה מובהקת לגורלה המוזר. נשבע לנקום את נקמתה, יוצא לרדוף אחרי הלוחם האינדיאני שביצע את הזוועה, נודר לאכול את לבו, והכל מבלי לדעת שהם למעשה אחים".
"יש לנו כאן להיט היסטרי, לואיס".
"אתה יכול לשרבט בעצמך סוף מדמם וקורע לב. זהויות אמיתיות נחשפות לבסוף. אולי האח האינדיאני אדום-העור נושא סימן לידה בולט ומיוחד. האח הנמלט הופך להיות מורה דרך אמיץ-לב המוביל מתיישבים לאורך המישורים. האח האינדיאני אדום-העור מאמץ את זהותו האמיתית כאדם לבן אבל מסרב לחזור לבריטניה, מוקיע את חוסר הרלוונטיות של האצולה הבריטית, רץ במקום זה לקונגרס. אפשר עוד סיגריה?"
"אפילו אל תחלום על זה", ענה ג'וזף, אם כי טון דיבורו נותר אדיב. הוא תלש את העמוד שעליו קשקש והזין אותו למזוודה. "אבל מה דעתך על קוקטייל?" הוא שלף בקבוקון והציע אתו לסטיבנסון. "ברנדי צרפתי? אתה אוהב את זה. זה מופיע ברשומות".
"אלוהים אדירים, בן אדם". סטיבנסון הושיט את ידו הארוכה, בדיוק בעת שהדף הצהוב הסתלסל החוצה מהמזוודה. הוא היה מכוסה בהערות צפופות בדיו סגולה. שני האנשים הקדירו מולו את פניהם.
"שתה", אמר לו ג'וזף. "אני אראה מה הם אומרים".
"אני יכול להגיד לך מה הם לא אוהבים, ידידי". סטיבנסון נטל לגימה ארוכה מהבקבוקון. "אה. העלילה קלישאית ולא סבירה עד כדי קיצוניות. איך זה ייתכן, למען השם, שהגיבור נחטף על-ידי אינדיאנים אדומי עור בסקוטלנד? משרת ממורמר של המשפחה בורח עם התינוק הזעיר ושולח אותו במורד נהר הקלייד בתיבת משה-רבנו, וזו נסחפת לה למחרת בדרך פלא למפרץ מקסיקו?"
"האמת היא שאין להם שום בעיה עם החלק הזה". האיש השני קרא במהירות. "אבל העניין עם המערב הפרוע מתפוצץ אצלם – ובגדול. יש להם בעיה גם עם איש הסְפר. לא יכול להיות לו רובה, כי זה יעיד עליו שהוא צד חיות בר, אתה מבין, וזה גזר דין מוות מהבחינה השיווקית, עם מחאות ואיומים כנגד מפיצים, מכירות גרועות. הם כן אהבו את החלק עם המין. הם רק רוצים לדעת אם אתה יכול להעביר את הכל אל הים הדרומי".
בשיא האטיות, סטיבנסון לקח עוד לגימה של ברנדי.
"למה הבוסים שלך לא שולחים אותך לבחור הזה, הרמן מלוויל?" הוא חקר בקול עוקצני. "הוא כתב כמה שטויות עליזות על יורדי ים, לא? למה הוא לא חולם את החלום הזה?"
"קשה מדי להסריט את הספרים שלו", השיב ג'וזף. "אבל, לואיס יקירי, הקשב לעצמך. אתה מתווכח עם הזיה. זה לא נראה לך מטופש? תראה, זה לא צריך להיות קשה במיוחד לעשות כמה שינויים קטנים בעלילה. כל קטע טקס החיזור הפרימיטיבי יעבוד היטב גם בטהיטי, אתה יודע. תוכל אפילו להכניס –" הוא הביט סביב בזהירות, כאילו מישהו עלול לשמוע, "– שודדי-ים".
"פיראטים ונשות ילידים? מי לדעתך יבוא לראות את מצגי התמונות האלה שלך? לא הבורגנים של אדינבורו, זה בטוח".
"טוב, זה לא חייב להיות פורנוגרפי. רק, אתה יודע, מלא חיים. תאוותני אך לא פוגע. שום דבר פלילי. נגיד ששודד-הים שלך הוא בחור צעיר נאה ומבטיח שגויס לכנופיה בעל-כורחו".
"גייסו אנשים בכפיה לצי, לא לספינות שודדים", אמר סטיבנסון בגועל. "נמאס לי מהחלום הזה. למה לא תתחפף מכאן ותן לשאר החיות לחזור? אני כבר מעדיף שדים כחולים על פני זה".
"אבל אני לא סיוט! אני חלום טוב, בחיי. בכל מקרה, אני לא יכול ללכת. ציוו עלי להישאר אתך עד שתתן לי רעיון שנוכל להשתמש בו".
"אז אני אעזוב אותך". סטיבנסון קם בקושי על רגליו. הוא לקח נשימה עמוקה ויצא בצעד נחוש מאור המדורה אל החשיכה; אבל רגליו כמו התקמטו תחתיו, רגליים ארוכות, רזות ובלתי אנושיות, והוא נפל. האיש השני הגיע בן רגע לצידו, והוביל אותו בדאגה רבה חזרה אל המדורה.
"די, די, די, לואיס, אל תתאמץ מדי. אני כאן כדי לעזור, זוכר?"
"זה הערפל הארור". סטיבנסון רעד. "אני לא יכול להתחמק ממנו. אוויר לח ארור. הרים אינם גבוהים מספיק".
"אוף, זה נורא". ג'וזף השכיב אותו ליד המדורה, השיב את המעיל המקופל למקומו מתחת לראשו, ומזג ספל תה נוסף. "אולי אתה צריך לנסוע יותר. שמע, אתה יכול לנסוע אל ה– "
"הים הדרומי, כן, ידעתי שזה מה שאתה הולך לומר", סטיבנסון נאנח. "שמע, אולי אפשר למצוא פשרה? הסיפור מתרחש על ספינה המפליגה לים הדרומי. הייתי על ספינות. אני יכול לכתוב עליהן. הגיבור שלך הוא שבוי האוואי צעיר בן הקאנאקה שנחטף על-ידי לבנים".
"יליד הוואי? זו זוית מעניינת". האיש השני כתב שוב. "למה הם חטפו אותו?"
"הם היו זקוקים לאנשי צוות. המלחים המקוריים שלהם מתו מצפדינה, נראה לי".
"נרדם ונחטף!" צעק ג'וזף בהתלהבות. "אהבתי את הכותרת. עוד, לואיס, עוד".
"לוקחים אותו לספינת ציד לווייתנים, הרחק מאי הולדתו ומהוריו הזקנים. הוא עובד אלילים (זה קורה לפני שהגיעו המיסיונרים) אבל יש לו תחושת מוסר טבעית. התנהגותם של המלחים השיכורים מעוררת בו תחושת קבס עמוקה".
"נוכל להראות כאן הרבה זוהמה. אהבתי!"
"ספינתו נחלצת להציל ספינה אחרת שמותקפת על ידי שודדי ים. פיראטים עלו זה עתה על הספינה השניה, והם בדיוק טובחים את הנוסעים בחרב. בין הנוסעים יש נערה סקוטית צעירה ורבת מעלות, והיא בוודאי נוסעת עם אביה הכומר. כנראה יש לה גם כסף. איש הקאנאקה שלנו מבצע פעולה נועזת במיוחד של הצלת-נערה. היא מתאהבת בו, הוא בה".
"יופי, יופי, ו –?"
"הם לוקחים אותו איתם חזרה לסקוטלנד ואז … רק רגע!" עיניו של סטיבנסון נדלקו. "זו לא רק נערה אחת שהוא מציל מהפיראטים, אלו שתיים! בת הכומר וזונה שמסיבה כלשהי מסיירת בים הדרומי. שתיהן מתאהבות בו!"
"אוי, אוי, אוי, יופי". האיש השני הזין את רשימותיו לתוך המזוודה. היא ירקה אותן מיד בחזרה. הוא קרא את ההערות. סטיבנסון, מתבונן בפניו, יבב בכעס ונשכב לאחור.
"מה הבעיה עכשיו?"
"הכותרת לא מצאה חן בעינם. מעניין. והם לא רוצים שהגיבור יהיה בן הוואי אמיתי. הם אוהבים את הרעיון השני, שהוא דוכס או רוזן שאבד מזמן או מישהו שכזה. נגיד, הוריו היו אנגלים והיאכטה שלהם נטרפה כשהוא היה תינוק או משהו? והעור שלו חום רק בגלל השמש הטרופית? הוא בכלל לא באמת בחור מקומי".
"גזענים", אמר סטיבנסון בבוז.
"לא, לא, לא, בחורי, אתה חייב להבין. תראה, אתה כותב בשביל המגזינים, לואיס, אתה יודע איך זה עם טעם הקהל. הם רוצים מין, הם רוצים אלימות, אבל הם רוצים שהגיבור יהיה בחור לבן. רצוי אציל אנגלי. אנשים חומי עור לא יכולים להיות גיבורים. אתה הרי יודע את זה".
"הם גיבורים בסיפורים של עצמם".
"מה, באמת? ומה עם הבחור הזה עם המוסקיטרים, דיומא, הוא היה בן תערובת או משהו, נכון? מי מככב בספרים שלו? מלכים צרפתיים ורוזנים. שחורים, לבנים, זו בכל מקרה רק מטאפורה. תאמין לי, הקהל שלנו רוצה את הגיבורים שלו לבנים ועשירים".
"טוב, אז אני בז לקהל שלכם".
"מה פתאום? אתה צריך כסף לא פחות מכל אחד אחר. אתה יודע מה אסור לך לכתוב. אתה יודע איפה אין לך בעיה להכניס את הקטעים המעניינים באמת בלי להפריע לקוראים. נבלים! הנבלים הם אלה שכולם אוהבים בסתר, לואיס. הם יכולים להיות חסרי ייחוס, הם יכולים להיות מוזרים, הם יכולים לעשות דברים מסריחים וזה בסדר מפני שזה מה שהקהל רוצה. ולמה זה ככה? כי בני האדם הם חסרי ייחוס ומוזרים ומסריחים, לואיס! הם רוצים שהגיבור יהיה הבחור הזה הלבן המושלם הבלתי אפשרי כך שהם יוכלו לראות את הנבל מפרק לו את העצמות, כי זה מה שהם היו רוצים לעשות לו בעצמם. כל עוד הנבל מפסיד בסוף, הם לא חייבים להרגיש אשמים. והכל הרי בכל מקרה מזויף. אני מתכוון, דיברת פעם באמת עם חבר בבית הלורדים? כולם שם פוצים נפוחים".
"אני מבין למה אתה מתכוון, אבל אני לא מסכים. יש רוע בקיום האנושי, אבל אנחנו חייבים להשתנות. סופר אינו יכול להלל רשע בעבודתו. הוא לא יכול לכתוב על הסטטוס-קוו האומלל של הקיום האנושי כאילו שהכל בסדר וזוהי דרך הטבע. הוא חייב להנחות לדרך המוסר הנכונה, הוא חייב לעורר השראה, הוא חייב להציב חזון שלמענו יש לפעול –"
"אוי, קשקוש. אפילו אתה לא מאמין בזה בעצמך. ובגלל זה כתבת –" ג'וזף עצר את עצמו במאמץ. "טוב, תראה. אם נקבל את ההנחה שלסופר יש מטרה נאצלת טובה נוספת בחיים, הוא עדיין חייב לאכול, כן? אז אין שום דבר רע בסיפור הרפתקאות רברבני מוצלח עם נבל אפל מוצלח – ביירוני, כמו שקראת לזה – ודמות קרטונית ורזה של גיבור לבן קטן שיתנגש בו. זה מוכר, לואיס, ואתה יודע את זה. טוב. מה לגבי הלורד האפל הזה?"
"זה מדכא מדי, באמת". סטיבנסון בהה במדורה. "מעולם לא שמתי לב לדפוס שקורה בדברים כאלה. אבל זה מה שאנחנו עושים, לא? אנחנו מזינים דחף סוטה שקיים אצל הקוראים שלנו, על-ידי זה שאנחנו יוצרים עבורם דימויים מוצלחים להפליא של רשע. אולי אנחנו אפילו מטפחים את הדחף הזה. הנבלים זוכים לאהדתנו דרך מיומנותו של הסופר. חשתי בעצמי אהדה לנבל שבסיפור השחוק הזה, האיש שידו של השטן על כתפו. אלוהים אדירים, מדוע אנחנו יוצרים דמויות כאלה? ועדיין הם מכניסים חיים בסיפור".
"די, די, אל תיסחף. שמע. נניח שתשלח את הגיבור שלך להפליג עם שתי הנשים שלו, אחת טובה, אחת רעה. יש שם מתח טוב. נניח, לואיס, שמישהו רע רודף אחריו, נגיד מנהיג שודדי הים, אבל הבחור הזה הוא לא רק שודד ים, הוא מלך שודדי הים, חזק, נבון, מעניין – אולי הוא אפילו קוסם, למד את זה באיים – אולי יש משהו מוזר באיך שהוא נראה; מוזר אך מושך. אה? אה, לואיס?"
"אפילו אותי אתה מצליח לסקרן". סטיבנסון הפנה אליו עיניים תשושות. "אתה משכנע. אתה מפתה. אני רוצה לקחת עט ביד ולכתוב את הדברים הנוראים ולהשיג בכך תהילה בת אלמוות. אויה, אלוהים, זהו הפיתוי האמיתי".
"אוי, בחייך, לואיס. אנחנו לא מדברים על חטא, אנחנו מדברים על מאבק דרמטי".
"מה אם עצם המאבק הדרמטי היה חטא?" אמר סטיבנסון בקול מפוחד מעט והסתכל אחורה אל הלהבות. "מה אם האומנת הזקנה שלי צדקה והעיסוק ב, כתיבת מעשיות באמת מסכן את נשמת בן האנוש? הרי אנחנו מסרסרים ביצרים הגרועים ביותר שיש להם. זה מה שאנחנו עושים. אני רוצה לתת לגיבור שלי איזה עור שרק ארצה, אפילו חום, הוא עדיין ישחק את תפקיד התמים, השוטה. עדיין מעלותיו לבדן יספיקו כדי לעורר בוז. כל אומנותי מתכלה בבניית נבלים מרתקים ורבי חן".
"היי, שמע, לואיס, אל תשתפך לי. לא אני זה שקובע את טעם הקהל, אני , , , ,, , , , ,, , , , , רק מנסה להתאים את עצמי אליו. אנשים מכלים את החיים שלהם בעצב. למה לא, להסיח את דעתם מכך בקצת בידור?"
"וזו תהיה הבחירה שלי, מה? או שאמות ככתבן חסר-שם של מאמרים, או שאכתוב את סוג הדברים שאתה רוצה למצגי התמונות שלך ואחיה כאדם מצליח ומפורסם". סטיבנסון עצם את עיניו בחוזקה. "אם כך, אתה יכול לחזור היישר לגיהנום עם המזוודה השטנית שלך. לא אמכור את נשמתי עבור תהילת עולם ואתה מוזמן למסור את זה בשמי לבוסים שלך. כלך לך ממני, אתה וכל עבודותיך".
"בחיי, לואיס, אתה מעוות את הכל", אמר האיש השני בטון פייסני, וכרע לצידו על ברכיו. "האם לא ניתן להיעזר בטעמם של בני אדם כדי להוביל אותם לעבר, אה, דרך המוסר הנכונה? למכור להם כרטיסים לארמון ההגזמה ואז למשוך אותם חזרה לעבר הבינה באמצעות הצבת שלטים שאומרים היציאה מכאן? בטח שאפשר. בטח שאתה יכול. זה מה שיהיה. כך עשה דיקנס כל הזמן. ואפילו אם יש ליקוי יסודי בעולם הבידור, לא תוכל לכפר על מעשיך? אתה יכול להשתמש בנתח לו זכית למעשים טובים. תילחם בעוולות. אולי תגן על חומי העור שמדוכאים על-ידי לבני העור. לואיס, אתה יכול להוציא כל כך הרבה טוב מהכשרון שלך".
"אתה מדבר כך רק כדי לשכנע אותי". סטיבנסון רעד כולו, לופת את ידיו הגרומות, מוכות הגרדת. "שטני. שטני. לא תוכל להניח לי למות בשלווה?" האדם השני הסתכל עליו במה שנראה כמו רחמים. הוא נשען קדימה ואמר:
"האם עלה על דעתך שאולי אתה נאבק עם מלאך, לואיס?" סטיבנסון פקח שוב את עיניו והביט בו, זיעה בצבצה על מצחו הגבוה. "נו, בחייך. כמעט עשינו את זה. ספר לי למה שודד הים רודף אחרי הגיבור? הוא מחפש אחרי מפת מטמון? האם הוא מאוהב באחת מהנערות? האם הם יריבים מילדות? ספר לי מה קורה הלאה, לואיס".
נשימתו של סטיבנסון הפכה יותר ויותר כבדה. "בסדר גמור", הוא התחיל, מכסה את פניו בידיו הארוכות ומביט למעלה בכוכבים מבעד לאצבעותיו", שודד הים הארור שלך הוא האיש הנכון במקום הנכון. אולי יש לו גלימה שמתנופפת סביבו כשהוא מבצע כניסה בסערה, שחור כצללים הרוקדים על קיר חדר הילדים בלילה, שחור ככנפי השטן. ואם אתה טוב, ולא זז ממקומך, הוא לא יראה אותך… למה הוא לא רואה אותך? הרֶשע אינו עיוור, כלל לא, הרֶשע הולך תחת השמש בפנים נעימות וללא מורא". הוא הוריד את ידיו ונעץ מבט בג'וזף. "אבל אימה כלשהי מתלווה אליו כשהוא מחפש אותך שם בחושך. אתה שומע אותו מתקרב. הוא בן-שטן צולע, אתה שומע את צליעותיו – או את רגל העץ שלו! זהו בעל מום, זהו זה, רגלו נקטעה בשלמותה במטח צידי של פגזי שמונה-עשרה ליטראות!" הוא התיישב, נרגש כולו, שקוע כולו בלהט היצירה.
"וזהו הסימן שיאפשר לך לזהות אותו, כי אחרת אתה אבוד; פרט לכך הוא נראה כה גדול וקשוח ואמיץ, כמו אבא של מישהו שבא לגרש את אֵיימי הלילה. זהו הרשע הדקיק שלך, חבוב, זהו השודד כיורד ים ישר הלבוש כאחד האדם, אדם רב-מעלות ואמין מעבר לכל ספק – עד שמתחשק לו לחסל אותך. הו, כן! והגרוע מכל – אכן יהיו לו כל המידות הטובות האלה. לא מסכה, 'בנת? הוא יהיה אמיץ, ויהיה פיקח, ויהיה הגון למדי בדרכו שלו – משום שכל החלטותיו הרצחניות – הו, הנה האיש ecce homo, ראה אותו שם, גדול כמו החיים! אלוהים אדירים, הוא ניצב שם לצידך אפילו כעת, נשען על המקל שלו, והנה התוכי על כתפו –"
הוא זרק את זרועו התשושה, הצבעתו כה נחושה עד כי ג'וזף, אשר ישב אחוז כישוף נגד רצונו, הסתובב שלא מדעת להסתכל מאחוריו. קולו של לואיס עלה לצעקה צרודה:
"נו, תן לי נייר! אפילו חתיכה קטנה מהנייר הצהוב הזה, בבקשה, מצידי קח את נשמתי הארורה, רק תן לי לרשום את זה לפני שאשכח הכל –" והוא גישש בכיסיו בחיפוש אחר עפרון; אבל אז אחז בו התקף שיעול שריסס דם על מכנסיו של האיש השני. ג'וזף, מזועזע כולו, הוציא מתקן זעיר ודחף אותו בכוח בין שיניו של סטיבנסון.
"תנשוך! תנשוך את זה ותשאף אויר!" סטיבנסון ציית ונאחז בו, אחוז חנק, בעוד האיש השני מגשש אחרי מחט נוספת ומצליח להזריק לו תרופה נוספת.
"ישו, זה לא היה אמור לקרות עדיין! אני באמת מצטער, מר סטיבנסון, באמת, רק תמשיך לנשום, תנשום. בסדר? הכל יהיה בסדר עכשיו. אני מבטיח. זה כבר יסדר אותך כמו שצריך".
כעבור רגע סטיבנסון נפל לאחור, מותש. שיעוליו פסקו. נשימתו הואטה. ג'וזף מצא במזוודה ספוג ובקבוק של חומר ניקוי כלשהו והחל למחות בחופזה דם ממכנסיו.
"רואה מה גרמת לי לעשות?" סטיבנסון חייך חיוך רפה. "דגל אוניה אדום כדם מונף לבסוף. דוחה, לא?"
"היי, אתה תהיה בסדר. מה שנתתי לך חייב לסלק את זה למשך כמה חודשים לפחות. אפילו לא תזכור את זה". הוא סיים לנקות את בגדיו וניגש לעבוד על אלה של סטיבנסון. "חוץ מזה, כבר ראיתי מקרים גרועים יותר".
"אני בטוח שראית". סטיבנסון גיחך שוב. "מצטער על הדם. אבל זה כמו מין מטאפורה, לא? ועכשיו הולכת שולל את עצמך, כי אני אמות והוא לעולם לא יחיה, בן-השטן הצולע שלי… אף על פי שהוא היה פאר היצירה…"
"אה, אתה תחיה מספיק כדי לכתוב עליו". ג'וזף שלח מבט ביקורתי על עבודת הנקיון שלו והחליט שהוא הוציא הכל. "לא שזה יעזור במיוחד לבוסים שלי".
סטיבנסון עצם את עיניו. ג'וזף העביר ניגוב אחרון בקדמת חולצתו. בעודו עושה זאת, המזוודה השמיעה קולות תקתוק וירקה חתיכת נייר נוספת. הוא שלח מבלי משים את ידו לתלוש אותה והביט בתשובה:
לקוחות ראו "רשימות" על סיפור אבירים בשריון, אהבו אותו. DE GUSTIBUS NON EST DISPUTANDEM[ii]. יתכנו כמה שינויים. הבטח זכויות מפני זיוף והמשך לאמן הבא.
סטיבנסון פקח את עיניו שנית למשמע הרעש שעלה מהמזוודה. ג'וזף הרים מבט מהמסר שקיבל שלו ופגש את מבטו בחיוך גלוי.
"ובכן, לואיס, אשריך. נשמתך נבחנה ונמצאה טהורה. אתה אחד מהנבחרים, אה? קבל את ברכותי, והרשה לי לבקש ממך רק טובה אחת אחרונה".
"מה?" סטיבנסון היה על סף אפיסת כוחות.
"אפשר לקבל ממך חתימה? פשוט חתום כאן". הוא הניח את העט בידו של סטיבנסון והסתכל בעת שסטיבנסון שרבט את שמו על הנייר, בדיוק מתחת להולוגרמה המזויפת בכשרון שתיארה את קווי העלילה ואפיוני הדמויות.
"תודה, חבר. באמת, אני מתכוון לכל מילה". האיש השני הזין את הנייר למזוודה והפעם הוא לא חזר. הוא קם על רגליו והניף את המזוודה על כתפו.
"אני אמשיך לי כעת לדרכי, לואיס, אבל לפני כן, יש לי עצה קטנה בשבילך. אתה לא תקבל אותה, אבל אני מרגיש שאני חייב. כזה אני".
סטיבנסון התבונן בו. ג'וזף רכן כלפיו.
"אתה באמת תחיה יותר אם תוותר על הסיגריות".
"מפתה ארור, רד לך לתהום תחתיות", קרקר סטיבנסון.
"מעניין שאתה אומר את זה, אתה יודע, כי הרי שם באמת נמצא הבסיס שלי. רק במובן גיאוגרפי, כמובן, הדרום נחשב פחות או יותר למטה, לא? פרבר קטן ממש מחוץ ללוס אנג'לס. שם אנחנו מפיקים את מצגי התמונות שלנו. זה לא מקום מוצלח לסופרים, לואיס. אני יודע שאתה אוהב לטייל והכל, אבל לא תרצה לכלול את המקום הזה בתוכנית הסיורים שלך. תאמין לי, זה לא מקום עבודה מתאים לאדם עם מצפון כמו שלך. אבל מזג האוויר נוח, והם באמת אוהבים את החומר שלך, אז אולי זה היה מתאים לך. מי יודע?"
"אני אמות קודם". סטיבנסון עצם את עיניו. האיש השני נד בראשו בעגמומיות והלך את תוך הלילה.
בזמן ובמקום אחרים לגמרי הופיעה מערבולת ותפזורת של עלי חוף חומים והמזוודה היתה שם, מסתחררת בחוסר יציבות ונעצרת לאיטה; וכיוון שלא היו שום עדים שיכלו להבחין בהגעתה הקודמת, לא היה מי שיבחין כי היא הסתחררה בכיוון המנוגד. היא האטה ונעצרה, ודממת יער אנגלי חורפי אפפה אותה. כאשר המכסה נפלט המזוודה נפלה, והאיש בחליפה החומה נאלץ לדחוף את המכסה הצידה בעודו זוחל על ידיו וברכיו מבעד לענן קטן של עשן צהוב.
הוא השתרע לרגע או שניים על אדמת היער, פולט מריאותיו גז קפאון. בעודו קם על רגליו ומבריש את בגדיו הוא שמע את נקישות מנועה של מכונית קרבה. הוא הסתכל על (בהיעדר מילה טובה יותר) השעון שלו.
היה זה 3 בדצמבר, 1926.
ברגע זה בדיוק נשמעה צריחה מכנית ואחריה הגיעו קולות של התרסקות וחבטה מאחורי חורשת עצים סמוכה.
הוא גיחך ובעט קלות ברגלו, כהבעת הערכה על התזמון המדויק. לאחר מכן הוא פנה לאחור ורץ לעבר התאונה.
המכונית לא ניזוקה קשות, אם כי קיטור שרק מבעד למכסה המצנן מתחת לקישוט שעל מכסה המנוע. הפנסים דמויי עיניי החרק נעצו מבט כמוכי הלם. כך נראתה גם האשה שישבה מאחורי ההגה. הכובע המסוגנן שלה עף מראשה ונפל מחוץ לרכב. הוא הרים אותו והגיש לה אותו בקידה. היא סובבה את פניה החיוורות והעגומות והסתכלה עליו, אבל לא אמרה דבר.
"הנה הכובע שלך, גב' כריסטי. בחיי, איזה מזל יש לך שבדיוק עברתי כאן. אני חושב שקיבלת חבטה בראש. פגיעות כאלה יכולות לגרום אמנזיה, את יודעת".
היא לא ענתה.
"אבל אין לך מה לדאוג. הכל יהיה בסדר. הרשי לי להציג את עצמי, גברתי. אני מייצג את חברת מצגי התמונות כרונוס. את יודעת, אני מעריץ גדול של סיפורי התעלומות שלך. הרצח של רוג'ר אקרויד – זה היה דובדבן אמיתי. את צריכה לכתוב יותר על ההרקול פוארו הזה".
היא פשוט הביטה בו בעצב.
"יודעת מה?" הוא השעין את מרפקו על הדלת והביט עמוק לתוך עיניה. "את נראית כמו מישהי שזקוקה לחופשה. אולי באיזה אתר נופש נידח ליד החוף. מה דעתך שנלך לנו וננהל שיחה פרטית ביחד על קוקטייל או שניים, אה?"
רגע ארוך היא הרהרה, ולבסוף חייכה.
"לא חושבת ששמעתי את שמך", היא אמרה.
[i] מטבע ספרדי שהיה בשימוש בארצות אמריקה דוברות הספרדית. המתרגם.
[ii] מלטינית. "על טעם וריח אין להתווכח". המתרגם.
חכם…