על פ"ד ג'יימס שמעתי לראשונה בקשר לעיבודי הטלוויזיה לספרים שלה. הגיבור המפורסם ביותר שלה הוא אדם דלגליש, מפקח משטרה (לפחות בהתחלה) החוקר מקרי רצח באווירה כפרית, עם נוכחות חזקה של הכנסייה האנגליקנית. בנוסף היא גם אחראית ליצירת דמותה של החוקרת הפרטית קורדיליה גריי, גיבורת "עבודה לא מתאימה לגברת". רוב ספריה היותר טובים עובדו לטלביזיה ו"ילדי האדם", רומן המדע הבדיוני היחיד שכתבה עד כה, אינו יוצא מן הכלל.
ג'יימס עושה עבודה טובה מאוד בתיאור דמויות. עבודה לא פחות טובה היא עושה גם בהכנסת הקורא לסביבתה שלה – אנגליה הכפרית, על כל הטיפוסים הצבעוניים הייחודיים לה, הנופים, השפה והתרבות. הכתיבה שלה מתאפיינת בשפה אינטליגנטית מאוד, ובריטית. כל מי שלמד לאהוב את האווירה הבריטית הכפרית, מטיול או מסדרות טלוויזיה למיניהן, יכול בקלות להמחיז לעצמו את הספרים קמים לתחייה ואת הדמויות קורמות עור וגידים.
הספר הזה אינו שונה מבחינה זו, וגם כאן מורגש עד מאוד המשקע התרבותי שלה. ההבדל היחידי מספריה האחרים הוא שבמקום סיפור בלשי ההולך ומסתבך עד לעמודים האחרונים, אנחנו מקבלים פה מציאות דיסטופית מדכאת, כמו שרק אנגלים יודעים לעשות – ספר כבד לקריאה, אשר מעלה רעיונות מזעזעים וקשים לקבלה.
הספר מתרחש בשנת 2021. אנשי כדור הארץ עקרים, הילדים האחרונים נולדו ב-1995, שנה שבה עוקרו כל בני האדם בדרך מסתורית, והדור האחרון של ילדים מכונה "ילדי אומגה". "אומגה" הוא גם כינויה של השנה הגורלית שבה נוצרה מציאות אומללה זו. גסיסתה של התרבות האנושית היא אכזרית ביותר. עקב המבוי הסתום אליו נדחקה האנושות, מושל דיקטטור בשם זאן לאפייט משתלט על אנגליה, והוא מתרץ את שלטונו האכזר בכך שהוא מנסה למנוע את ההידרדרות הסופית של הגזע האנושי בבריטניה לטירוף מושלם. המעשים האכזריים כביכול שלו ושל ממשלתו הממונה (כל מיני שרים עם תיקים מצחיקים) מוצדקים בספר בצורה כזו שהקורא לא שונא את הדיקטטור, אלא מבין את נימוקיו למעשיו. כאשר מבקרים את לאפייט ואת מעשיו, הוא מציע למבקריו להחליף אותו, בידיעה שלא יוכלו לעשות עבודה טובה ממנו. כמובן, איש ממבקריו לא מעוניין באמת בעבודה כפוית הטובה של השליט האבסולוטי במציאות האומללה הזו.
במחוזות הכפריים של אנגליה, מתארגנת קבוצת מורדים די מגוחכת, חמישה אנשים שמזכירים יותר חוג בית או מועדון קריאה אנגלי. הקבוצה נפגשת בחשאי במרתף של כנסיה וחבריה מעלים טענות קשות נגד מעשי הממשל. לכל אחד יש סיבה משלו, כמו אובדן אח שנשלך לגלות בשל גנבה, או קרוב שנקטל באכזריות יתרה במבצע ה"סליקה" הממשלתי האחרון. "סליקה" זו היא טקס שבו אנשים זקנים שרוצים למות מקבלים את ההזדמנות לעשות כן על-ידי סימומם והטבעתם בים. התלונה מתייחסת להכאתם האכזרית של הזקנים המסוממים לפני מותם על-ידי חיילי המושל. למרות עליבותה של הקבוצה, היא מצליחה למשוך את תשומת לבם של כוחות הממשל, ונאלצת לרדת למחתרת – יותר בגלל כלי התקשורת המגמתיים של המושל מאשר בזכות המאמצים של עצמה.
הספר גדוש בשלל רעיונות ובביקורת חברתית. רובם מתייחסים למערכת המעמדות החדשה שנוצרה באנגליה, בני אומגה, ילידי הייאוש, הם הפועלים השחורים של האוכלוסייה המבוגרת יותר – אך הם כוח עבודה יקר ונדיר ונדרש יבוא בלתי פוסק של בני אומגה ממדינות אחרות. גילם הצעיר וחוסנם היווה עבורם מכשול, שכן עליהם לשמש לטפל ללא הרף באוכלוסייה המזדקנת, או לברוח מהכל וללכת לחיות כפראים באזורים ההררים.
המספר הוא תיאו פארון, מרצה להיסטוריה ובן דודו של המושל, וחבר הנעורים היחיד של המושל. רוב הסיפור מסופר דרך היומן שהוא משאיר להיסטוריון החייזרי שאולי יגיע אי פעם, כתיעוד על מפעלו של המין האנושי. שלא בטובתו, תיאו משמש כמגשר בין בן דודו וממשלתו ובין חמשת המורדים. לקראת סוף חלקו הראשון של הספר הוא נאלץ לבחור צד, ומשם והלאה הספר הופך קצבי יותר, מהיר לקריאה ומכיל יותר אקשן, אשר מתגבר והולך כאשר קבוצת המורדים מגלה בטעות את המפתח לגורל העולם.
מה שבאמת מפתיע בספר הוא דמיונה של אנגליה הטוטאליטרית לישראל של היום. הדמיון, אשר גרם לי להתכווץ לעתם באימה במהלך הקריאה, מתבטא בשלטון אשר מידרדר לעריצות ולדיכוי כמעט ללא ברירה. חוסר התוחלת של העולם בו חיות התגובות מונע מהקורא לפתח הזדהות אמיתית עם הדמויות, ומעורר אף בו אדישות הדומה לזו של בני העולם המצפה למותו; שינוי פרספקטיבה מבריק לטעמי.
הספר עובד לטלביזיה בשנת 2003, אך טרם יצא לי לצפות בעיבוד. על אף שביסודו, הספר מספר סיפור דרמה טרגי, יש בו הכל מכל: דרמה, הומור שחור, מדע בדיוני והרפתקאות. העומס הרעיוני והרגשי שהוא נושא עמו מקשה על הקריאה בו, אך בכל זאת מדובר בספר מומלץ ביותר, ולו רק בשל הייחודיות שבו.