אילו הייתה תחרות על השיווק הספרותי היעיל יותר של תקופת הקורונה בישראל, מגי אוצרי הייתה זוכה בוודאי במקום השני – היא הוציאה לאור ספר עלילתי לנוער על מגפה מיד לפני תחילתה של מגפה עולמית אמיתית. המקום הראשון שמור כמובן לחמוטל שבתאי, שכתבה כבר ב-1997 רומן על מגפה שתפרוץ ב-2020. ספרה של אוצרי הוא רומן נוער פוסט-אפוקליפטי שמתרחש אחרי מגפה קטלנית, ואמור להיות חלק ראשון בטרילוגיה. חבל שנגזרעליו להתמודד עם ההשוואה הבלתי נמנעת למגפה מציאותית.
השנה היא 2064, ואת העולם שטפה מגפת העיניים האדומות. המגפה נושאת את כל המאפיינים שיעזרו לה לנצח ב"מגפה בע"מ" – משחק שבו המשתתפים נכנסים לנעליו של מחולל מחלה שצריך להשמיד את העולם: הנגיף מדביק באופן מיידי אחרי מגע בעור, כושר ההדבקה שלו 100 אחוז החל מכמה דקות אחרי שהנשא נדבק, ותקופת הדגירה שלו ארוכה יחסית – מאה ימים. בתום הדגירה עיני החולים מאדימות והם הופכים ל"שטריאות" – מעין זומבים מטורפים שתוקפים את כל מי שנמצא בקרבתם וכך מדביקים עוד ועוד אנשים, עד שגופם נרקב מבפנים וקורס.
בעולם של הספר, ישראל היא מדינה מפולגת ושסועה. כל שטחה הפך לאזור פרא בשם "עזאזל", שבו שזורים מחנות שורדים מפולחים היטב – מחנה לחרדים, מחנה לערבים, מחנה לפלסטינים, מחנה לכיפות סרוגות, ומחנה כרמל שבו חיים החילונים. המחנות מגודרים, נשלטים ביד קשה בידי כוח משטרה אכזרי ומוקפים ביחידות צבא מצוידות היטב. תושבי המחנות סובלים ממחסור תמידי במשאבים ומרעב כרוני, שמדרבן אנשים להתגנב החוצה ולחפש את מזלם בעזאזל שורץ השטריאות. במחנות אין חשמל, כך שיושביהם משמשים "תחליפי אוטומציה" – פועלים שמבצעים עבודות כפיים פיזיות בהיעדר חשמל.
העולם הפוסט-אפוקליפטי של "עיניים אדומות" בנוי היטב. כיוון שמדובר במגפת זומבים, המחלה איננה סבירה מבחינה ביולוגית, אבל האפידימיולוגיה שלה דווקא מוצלחת. גם העולם שלתוכו נכנסה המגפה אולי נראה כמו סיוט ליברלי אחד גדול, אבל מכיוון שהוא משמש רק רקע אפשר לסלוח רוב הזמן על חוסר הסבירות שלו.
הצרה היא שבתוך העולם הזה טוותה אוצרי דיסטופיית נוער סטנדרטית וחסרת ייחוד. במרכזו ניצבת נערה בת 15 בשם רות שלא מסתדרת עם אביה. אמה נדבקה בנגיף ונלקחה ממנה בלי הזדמנות להיפרד. רות מתאהבת בקראש הנוער שלה תום, שאביה מתעב. אהבת הנעורים הזאת מניעה את העלילה, כשתום נדבק ורות מדביקה את עצמה כדי להישאר איתו.
כך השניים עוברים יחד ממקום למקום ומסצנה לסצנה, עד לגילוי הסוד הגדול שעומד מאחורי מגפת העיניים האדומות ומאחורי המבנה הפוליטי של ישראל הדיסטופית של עזאזל. מטבע הדברים, שני הנערים יעשו הרבה טעויות בדרך, וייקחו את הכול כדרמה גדולה. אין כמו סוף העולם עבור בני נוער, שבשבילם כל משבר הוא במילא סוף העולם.
לא פשוט לקרוא ספר בדיוני על מגפה בזמן שבעולם משתוללת מגפה אמיתית, לאורך הקריאה אי אפשר להימנע מלהשוות בין השתיים ולחשוב מה הגיוני ומה לא. לדוגמה, מכשירי הבדיקה לזיהוי נשאים בספר פשוטים להפליא ונותנים תשובות חיוביות מיד אחרי ההדבקה באופן שאנחנו יכולים רק לחלום עליו מול הקורונה. לאור זה, פלא שעדיין מקפידים להגביל מגע פיזי גם הרחק בעומק המחנה המגודר היטב.
אוצרי מחפה על כך בבניית עולם הגיונית וסדורה, שאותו היא משלימה פיסה אחרי פיסה, עד שמתקבלת תמונה שלמה ומעניינת בסוף הספר. הסופרת מבטיחה שבשני החלקים הבאים של הטרילוגיה קנה המידה יתרחב עוד יותר. מה חבל שמורת הדרך שלוקחת אותנו אל שבילי העולם המעניין הזה היא בת נוער אמוציונלית, מרוכזת בעצמה ובאהבה שלה.
(הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2019. 285 עמודים)