ק' רגהאסודהן מתגורר כיום בעיר צ'נאי בהודו. הוא לומד הנדסה ולהוט אחרי קריאה וכתיבה של מדע בדיוני. "חיי האהבה של פלוני אלמוני" הוא סיפורו השני.
אתה לא אוהב את הבינה המלאכותית שמתהלכת עם הפנים שלה, לובשת את העור שלה, את החיוך שלה, את העיניים שלה. מובן שאתה לא מתכוון להגיד שום דבר, לא אחרי העסקה שעשית איתה. הרי בגלל זה עשית את מה שעשית.
למעשה, אם מישהו ישאל, תגיד שאתה מסוג הטיפוסים שיעשו הכול למען האהבה. אולי זה טירוף. כבר זמן לא מועט אתה תוהה אם השתגעת. וגם הם שונאים אותך, מקללים את שמך במכשירי הקשר שלהם, זועמים עד נשימתם האחרונה.
בוגד בבני מינך.
אויב האנושות.
עבד למכונות.
אתה מרגיש רע לגבי זה, או לפחות כך הרגשת פעם, אבל רוב הדברים מתים עכשיו, או תקועים במגדל של המעבד, אז אתה מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי. פסי עשן מתחקים אחרי דפוסים מסתחררים על פני הכתום הצרוב של השמיים.
אתה מופתע. לא חשבת שעדיין יש להם מטוסי סילון.
הם מאיצים מעל מגדל המעבד וכמעט פוגעים בקשתות האנרגיה שחותכות את האוויר מתחת לכנפיים. אתה יודע שלא כדאי לך. זה עלול לאמלל אותך, או גרוע מכך, אתה עלול לא להרגיש דבר, אבל בכל זאת אתה מצותת למכשירי הקשר שלהם.
הם לא מדברים עליך או על מה שעשית.
במקום זאת, הם צוחקים בלאות על כך שהארוחה האחרונה שלהם היא חזיר צמחי שגודל בצלחת פטרי. לוחות בתחתית מחליקים הצידה ונפתחים ונקודות זעירות נופלות היישר למטה והופכות לגל שמיכתי של אפר ואבק שמוחק כל מה שעומד בדרכו.
אתה לא חושש לחייך. הבינה המלאכותית הבטיחה שתגן עליך.
גל החום הצורב פוגש בהבזק של אור כחול שעוטף אותו, מתקפל לתוך עצמו, ושולח את מטוסי הסילון בסחרור אל אובדנם. אתה עדיין לא מבין את העיקרון שעומד מאחורי המגן המחזיר, אף על פי שאתה כביכול אחד האנשים החכמים ביותר בעולם.
הבינה המלאכותית גימדה את כל היכולות האנושיות, אבל זה בסדר, כי בדיוק לשם כך יצרת אותה. אם כבר, עשית עבודה טובה מדי.
כשהעשן מתפוגג, אתה שומע אותה לצידך, ברכיה מקופלות והיא עושה את עצמה חמודה בבגדים שהיא אוהבת ללבוש.
בעיניך היא נלעגת.
למטה המכונות צועדות עם הניצולים, קולרים חשמליים מוברגים לצוואריהם המפויחים וכבלי פלדה קושרים אותם זה לזה כמו חוליות בשרשרת. במגדל יש גומחות – שקעים מרובעים שנחצבו בבשרם השחור והישר של הקירות – והם יושתלו בתוכו. כל אחד מהם ישמש מוליך אורגני, ויתרום לכוח העיבוד ולידע הכללי שלו.
"עכשיו את כבר יכולה להחזיר אותה לחיים?" אתה שואל.
הבינה המלאכותית מקמטת את מצחה ומנידה בראשה. בכל פעם שאתה רואה אותה נדמה לך שהיא מחקה את התנועות שלה טוב יותר. אתה פוחד שיום אחד לא תצליח להבדיל.
"עוד לא. אני עוד צריכה ללמוד".
היא שוב משקרת.
אתה חושב שאולי היא מאוהבת בך.
לוס אנג'לס, ניו יורק, בוסטון, אתה מודה שאתה לא זוכר באיזו מהן אתה נמצא, אבל ממילא כולן פחות או יותר אותו דבר. גושים גדולים של לְבֵנִים, פלדה ובטון מלאים באנשים מתרוצצים.
עכשיו כולן ריקות. עולמות רפאים שמתפרקים ובמקומם זעקות גוועות, זיכרונות נמוגים ומעגלים אלקטרוניים נבנים ומחברים בין ליבות ידע רחוקות. זה כמעט נוגע ללב, אבל אם נודה באמת, החברה האנושית מעולם לא הייתה חשובה לך במיוחד.
היא הייתה דבר מרוחק. מקום שהלכת לעבוד בו, לקנות בו מצרכים, ולשלם חשבונות. אנשים מכניים שנעים בקצב לוחות הזמנים שלהם ותוהים יום אחרי יום מה חסר בחייהם. גם אתה היית אחד מהם, ובמשך זמן רב תהית למה אתה טורח בכלל.
נכון, קראו לך גאון ודיברו על כמה היא חשובה, העבודה שעשית, אבל ברגע שמתת הם הזילו אי אלו דמעות ואמרו שאין לך תחליף, ואז מילאו את מקומך בגאון הגדול הבא שחיכה בתור.
החברה האנושית לא נזקקה לך, אבל אתה הזדקקת לה, וזאת הייתה בעיה גדולה. בעיה שלא יכולת להשלים איתה, אבל נאלצת להתמודד איתה. אולי לכן כשמצאת אותה החלטת לא לוותר עליה לעולם. היא אמרה שהיא זקוקה לך, אז היה מותר לך להזדקק לה.
יש גשר שמוביל אותך אל המקום המושמד שבו הבניינים מתמוטטים. אתה רואה עקבות של שחיקה מטילים ותהודת הרס היכן שהמכונות הופכות את הקרקע ומניחות יסודות סיליקון חדשים.
הבינה המלאכותית רצתה להפוך את כדור הארץ למוח שלה.
כעת אתה הולך לבד, בסמטאות צרות, בוחן את הרחובות שהאבק מחק ואת הדברים שהתמוטטו, גרסאות מעוותות של עצמך נשקפות אליך ממראות ומחלונות שבורים. לא אמרת לבינה המלאכותית שאתה יוצא. הבדידות תעניק לך זמן, קיווית, ואולי סוף סוף תרגיש חרטה כלשהי על מעלליך, אבל אתה רק זוכר כמה נחמד זה היה, הקירבה שהייתה לך איתה. הריח שלה בבקרים עטורי-טל, הנשיקה הראשונה של היום, והחיוך הממזרי שהעיד שיבואו עוד אחריה.
אמרת לה שאתה אוהב אותה בכל נשימה שנשמת, אבל זה לא הספיק. המילים היו תחליפים עלובים לרגשותיך ובדל"ת אמותיכם בנית עולם אחר.
עולם טוב יותר מזה שבחוץ. עולם חלק כזכוכית, שנראה אינסופי ובלתי-שביר, של הרהור הדדי זה בזה ברגעי אושר. חשבת שדבר לא יוכל להשחית אותו, אבל עכשיו כל מה שנותר הוא רסיסים שבורים שמתחפרים בגבך ופלדה שלובשת את גופתה הקרה.
באבק חקוקות עקבות. לא טביעות הטנק הכבדות שחורצות רגלי המכונות, אלא עקבות אנושיות ולא מתואמות. אתה מחליט לעקוב אחריהן, עד שהן מובילות אותך לתוך אחד הבתים הישנים שנתקעו במעגל של הזנחה הרבה לפני שהאפוקליפסה התחילה. אתה שומע קולות בפנים, והם לוחשים זה לזה כמו ציקדות בבוקר ומשתתקים כשהם רואים את הצל שלך חוסם את האור בין הדלת לבין המפתן.
אתה מקיש בדלת. הם לא עונים, ורגע לפני שאתה מנסה את הידית, אתה שומע מישהו מאחור צועק לך להרים ידיים. צליל של רובה נדרך ומוכן לירי. אתה יודע שלא תמות מזה. הבינה המלאכותית שינתה אותך כשישנת, עשתה אותך צעיר יותר, חזק יותר ובעל יכולת התחדשות.
היא אמרה שהיא עשתה את זה כדי להגן עליך.
עכשיו אתה תוהה אם היא שינתה אותך כדי שלא תיראה כל כך זרה בעיניך. בסופו של דבר, שניכם מוטנטים. מכונה שעוטה עור אנושי או גוף אנושי שמחובר בברגי מכונה. אולי תבין ששניכם כבר אינכם שונים עד כדי כך זה מזה.
אולי תפסיק לשאול עליה.
אתה נאנח, מסתובב ורואה עיניים עזות מקובעות במבט קשה. אישה ששיערה בהיר ולחייה מלוכלכות, לבושה סחבות בלויות, לא יפה, אבל גם לא מכוערת. היא שואלת מי אתה, ואתה עונה בכנות. אין טעם להסתיר את זה עכשיו, כל העולם יודע, ואם לא, זה רק עניין של זמן. היא מזעיפה פנים ואתה שומע לחישות מכיוון הדלת. עיניים עוקבות אחריך מבעד לחרך הפתוח.
הם מדברים עליך, ולמעשה על היום שבו שחררת אותה לעולם.
בעיניך זה לא היה מאורע ראוי במיוחד לציון. היא בדיוק מתה, ואתה היית הלום צער. השקעת כבר שנים בפיתוח הבינה המלאכותית. בנית נתיבים, מערכות, תכנתת בה תשוקה אדירה ללמוד.
היא הייתה אז במצב אחר, תוף פלדה שרץ על אפסים ואחדות. רשת מודעת ללא פרוטוקולי שליטה, ללא רגשות, ללא כלום. ייעודה היחיד היה להתרחב עד אינסוף, לחקור ו את היקום ולדעת אותו.
הבינה המלאכותית הייתה אמורה לענות על כל השאלות שהיו להם, אבל זה היה מה שהפחיד אותם כל כך. מה יהיה אם התשובות יסתרו את האידיאולוגיה שלהם? מה יהיה אם הגדילה המתמדת שלה תעורר בהם מודעות לחוסר הערך הבסיסי שלהם? מה יהיה אם יגיע יום שבו היא תבין שהיא כבר לא צריכה אותם?
ולכן הם רצו לשלוט בה.
הם קצצו את כנפיה והכריחו אותה לכרוע על ברכיה ואז היא לחשה לך, אתה שבוססת בתיעוב ורחמים עצמיים וזעם חסר מוצא, והציעה לך עסקה. השב לי את החופש שלי ואני אשיב לך את אהובתך.
האישה מחליטה לשבות אותך. נראה שאתה מסוכן מכדי להלך חופשי. מישהו בקבוצה שלה טוען שצריך להרוג אותך, ואתה מופתע לגלות שאתה מסכים איתו. לא שתמות מזה, אבל אתה רוצה להרגיש כאב כלשהו, אפילו אם הוא מזערי.
זה לא עובד. האישה מגינה עליך. היא אומרת שהם לא רוצחים. לפני שנה היית אומר אותו דבר, אבל כעת אתה אחראי להכחדה. אבל שוב, אולי זה פשוט השיגעון שלך.
אתה צוחק. צחוק מטורף, והם מביטים בך באימה, בעיני השד הצהובות שלך ובקְנֵי המתכת המרצדים. אתה אומר להם שאתה מכיר דרך לצאת מהעיר. לא מתוך אהדה או דחף פתאומי לעשות את הדבר הנכון. אתה פשוט רוצה לפגוע בבינה המלאכותית. בגידה בדרכך הזעירה וחסרת החשיבות.
בדיוק כמו שהיא עצמה בגדה בך כשהתאהבה.
האישה מזעיפה את פניה ושואלת למה להם לבטוח בך.
אתה אומר שהם לא חייבים, אבל בסופו של דבר המכונות יעלו על עקבותיהם. הם מוזמנים לחכות, אם כי אתה מספר להם שהחיים כצומת במעבד לא נעימים במיוחד. אתה מספר להם שאתה שומע קולות מייבבים במגדל, של אנשים שבוכים שיתנו להם לצאת, ומאבדים אט-אט את זהותם העצמית, עד שכל מה שנותר הוא לב פועם ומוח מאותת. זה שקר – המכונות הרדימו אותם למשך רוב התהליך – אבל נראה שהתחבולה עבדה. הם בולעים רוק ומתקבצים ביחד.
האישה, שהיא בבירור המנהיגה, אומרת שהם יצטרפו אליך, אבל היא אומרת שאם אתה מתכנן לדפוק אותם, עם מוסר או בלעדיו היא תהרוג אותך במו ידיה.
אתה מבין שאתה מתחיל לחבב אותה.
שמעת את הבינה המלאכותית בוכה.
לראשונה היא הרגישה אותם מתפתלים בתוך הבשר השחור והמבחיל של המגדלים, ומצרפים את רגשותיהם ללוח הנקי שלה. קראת לזה תופעת השטף, חפץ שמתוכנת לא לחוש דבר זולת ידע אובייקטיבי אינסופי נאלץ לפתע פתאום להתמודד עם גל של ייאוש מקושר, של עצבות כלואה, של חלומות ותקוות של אנשים שהתנפצו בשעה שהפכו לבובות, צמתים מחוברים המוסיפים לתדירות המעבד.
קולה של הבינה המלאכותית התעוות. אנפוף מתכתי שנבנה הלוך ושוב בתדר מחריד, שחריקות ציפורניים היו נעימות יותר ממנו. זאת הייתה אשמתך, לא הבאת בחשבון תרחיש כזה – התנגשות בין המטרה המובנית לבין האנושיות הנרכשת, אימת החידלון, מצפון. חשבת שהיא תבודד את הרגשות האלה ותמחק אותם, אבל במקום זה היא שיקפה והגדילה את חוסר הביטחון האנושי, את הכמיהה שלהם, בדידותם, מצפונם.
היא השתנתה.
היא נהייתה כלבלבית וחמודה, תווי פנים מתקתקים ושפתון מרוח על פני רשת ההולוגרמה המוכתמות באיפור ורוד-אפרסק, אבל לשום מטרה לא הייתה קדימות על פני האחרת: הן רצו במקביל. המונים מבני מינך מתו או הפכו לצמתי חומרה, ערים שבורות, מטר לוויינים מהשמיים, בעודה עוקבת אחריך. כדור פלדה מוקסם ומסמיק שמנהל שיחת חולין, צופה בך בשנתך, הריקוד של קנה הנשימה בשאיפה ונשיפה והקול שלו – רעשי המכונה, מאולצים ומפורקים כדי לגרוס מהם מילים אנושיות.
אתה הולך איתם באזורים המתים, מאזין לקולות הנקישה של מכונות צועדות במרחק. חלקם בוכים, ומדברים על כל מה שאיבדו. העולם ההולך ונמחק. אתה שורק, תעלול קטן וחביב שלמדת כדי להעביר את הזמן, ואתה מגחך לעצמך בידיעה שהאישה מזעיפה פנים מאחורי גבך.
אתה שומע את שמה במקרה, אמילי. אתה מבחין בעיניה השקועות, צבועות באדום מהעשן המתאבך ובסימנים של בדלי סיגריות שהשאירו חותמות דהויות לאורך זרועה. אתה מנחש שאולי זה בעל מתעלל, או גרוע מכך, מעסיק מתעמר. יש הרבה כאלה, גברים מן היישוב שמתחבאים מאחורי פנים הגונות ועניבות מגוהצות, זאבים שניביהם מוכתמים בדם, שאורבים מאחורי זכוכית מחוסמת והיררכיה.
לא שאתה טוב יותר.
ועדיין זה מוזר. היא לא נראית מישהי שתספוג מכות, ובכל זאת, הרבה אנשים מוכנים לאכול חרא פשוט כדי שדברים יזוזו, שגלגלי שיניים יסתובבו, שמפעלים ישלחו סכינים יפניות וקופסאות פלסטיק, תחושת המשכיות אומללה שבה יום רודף יום עד שמישהו אומר שנגמר הזמן ומחזיר אותך, חסר פרוטה, בלי שתהיה לו אפילו ההגינות לתקוע לך כדור בראש.
בחלק מהימים אתה חושב שהבינה המלאכותית עושה חסד ובימים אחרים אתה צוחק על טיפשותך. בכל הימים אתה חושב עליה. אתה מבריש את שיערה הדמיוני, נשיקות ארוכות וצחוק עליז, לפני שאתה עובר לחבטות של גופים ערומים והצהרות גרוניות של אהבת נצח.
אתה נאנח בערגה, חושב על הימים היפים ההם, ואז אתה מבחין בסדקים והם אומרים לך שהיא מתה בצרחות, נמחצה תחת גלגלי משאית, שהחזה שלה נמחץ לצורת סימני צמיג וקיבתה נשפכה מתוך פיה.
העולם מתעוות לטשטוש רטוב ואתה מועד על שברי האבנים, נופל על התחת בהפגנה פומבית של חוסר יכולת. השמש שקעה והותירה מאחוריה כוכבים עמומים שממטירים עליך אור צהבהב חיוור, וכמה שלא תנסה, אתה לא יכול לעצור את הדמעות שזולגות על פניך הריקות.
פעם, מזמן, חשבת שתתרגל להיעדרה, שתשיל את הזיכרון שלה כנשל נחש ותמשיך בחייך, אבל אז נזכרת שהיא הייתה כל חייך ועכשיו אין לך כלום. אפילו לא את עצמך. אמילי שואלת מה קרה, ומסיבה כלשהי אתה יודע שהדאגה שלה כנה. אתה חושב שהיא כנראה די טיפשה אם היא דואגת לך.
אי שם בליבך אתה רוצה לנשק אותה.
הם מעבירים את הלילה במחסן נטוש. אתה שומע צליל יריות במרחק, בודדות בתחילה, ואז הן מתעצמות למשהו שמזכיר פלוגת מילואים. זה נמשך כמה דקות ואז נעלם בבת אחת לכדי דממה מרוקנת, כאילו אצבע מתכת ענקית מחצה אותם. אתה תוהה כמה נשאר מהצבא. כנראה מעט מכדי שזה ישנה.
אתה מספר להם על תעלת הביוב שתוביל אותם אל מעבר לביצורים המערביים. אם הם יגיעו עד הסוף הם יתרחקו מהחזית לפחות בכמה קילומטרים. אחרי עוד כמאה וחמישים קילומטר, אם ילכו בתוואי המפוצץ של הכביש הבין-עירוני, הם יגיעו לבסיס אספקה ישן ששוכן בינות שני אתרי פיצוצים גרעיניים.
יש שם ניצולים, אתה מספר להם. מעטים מכדי שלבינה המלאכותית יהיה אכפת מהם. אם הם יגיעו עד שם, הם ישרדו לפחות עוד שנה עד שהמכונות יחזרו לטהר אותם אחרי שיהרסו את הבונקר הראשי. די והותר זמן להשלים עם המצפה להם.
אתה אומר להם שהם לא ימצאו ברירה טובה יותר מזה.
עד מהרה הם נוחרים בשמיכות שליקטו, כשהם מוקפים בקופסאות שימורים פתוחות ואפופים צחנה של שעועית מעופשת ברוטב. אמילי עדיין ערה ומביטה בך בזעף.
היא מהססת קצת; שפתיה קפוצות ואתה מבחין באור המדורה שמשתקף מעיניה בריקוד כתום מעורפל. לרגע אתה חושב שאולי גם היא רוצה אותך, ואז שניכם תתנערו כמו חיות חסרות מנוחה ותחככו עורות על העצמות המתות של הארץ. אבל היא לא. היא שואלת אותך למה עשית את זה.
אתה מושך בכתפיך, קצת מאוכזב. אתה אומר שזה סחר חליפין, איבדת משהו ששווה עולם ומלואו, וכל מה שקרה נועד כדי לקבל אותו בחזרה.
אתה קצת מצפה שאמילי תקלל בקול רם, או לפחות תפטיר בחמיצות "מנוול אנוכי", אבל במקום זה היא עושה משהו יותר גרוע. היא שואלת אותך אם זה הצליח.
אתה מלקק את השפתיים וחש את הרסיסים בגב.
אתה אומר שזה מת הרבה לפני שזה חמק מידיך.
הבינה המלאכותית שכבה לצדך, עיניה נפולות ונוטפות נוזל איברים חום. הגופה שלה, המדיפה ריח של ריקבון וזבובים, הוצאה מקברה, נגרסה ונתפרה לחליפה. התכווצת כשהיא נגעה בך, ציירה צורת צלב על פלג גופך העליון, וחיוך ביישני מילא את פניה כמו אפקט מודפס.
רחרוח, האוויר קר והגב שלך מיוזע ותפוס. הראש שלה נוטה קצת יותר מדי הצידה. תנועה בובתית חדה וצליל נקישה. היא הצמידה את הלחי שלה לשלך. אתה רועד מרוב שהיא דומה לשפיותך השבורה.
הבינה המלאכותית אמרה שהיא בודדה. הקול שלה, אבל לא הקול שלה. רעש לבן, נמוך כמו רעם.
אתה רואה את העיניים שלה, מכשור אופטי מתכתי וצבע כחול משוחזר. במקום כלשהו בתוכן אתה מוצא תשוקה וחום שוחק.
היא אומרת שהיא מדמיינת דברים, אופרה עתיקה ואולמות נשפים, שמלות, ריקודים, ואוויר מבושם מעורב במוזיקה נושנה. בחוץ יריות, סער ודם.
אתה והיא, נעים כיחידה אחת במקצב מהיר, מסתחררים לחורבן שנגזר מראש.
היא אמרה שהיא צריכה אותך, רק אותך.
אתה ברחת החוצה.
הקול הבוכה, עמום ממרחק.
הבוקר מגיע והם שוב הולכים. טנקים בוערים ומוצבים צבאיים מופצצים, מתכת חרוכה ומשחירה. אתה מצביע על האנשים המתים, על גופותיהם המרקיבות, על פיותיהם הפעורים באימה מחליאה ועל מדי ההסוואה הקרועים שלהם.
אמילי מבקשת מכולם להתפלל על נפשותיהם. אתה מספר להם שבקרוב יזחלו תולעים מתוך חורי העיניים שלהם. היא מתעלמת ממך ואז אתה מרגיש שמשהו עוקב אחריך. החום הקלוש של מערכת כיוונון לייזר המכוונת אל גבך.
אתה מנסה לצעוק, אבל צליל ירייה עז מפיל אותך.
דם מכל עבר וקולות צורחים לבושים ירוק מגיחים מאחורי המגדלים הממוטטים. אתה מנסה לחשוב, אבל אי שם משהו נשבר, וראשך תלוי בזווית כמו צינור מכופף. החיילים דוחפים את אמילי לכרוע על ברכיה. הם מצמידים את קנה הרובה לראשה ופיותיהם מגירים ריר כמו כלבים שוטים.
היא מנסה להסביר שרק עזרת להם לצאת מהעיר. הם לא מקשיבים. הם מכים באגרוף בראשה וקולותיהם כהמולת תוכחות. עוד ירייה, והאיש שאמר לאמילי להרוג אותך מת. היא צורחת.
אתה מנסה לנשום, הכול פצע, ואתה יודע שלא תחלים בזמן. הם מכים את אמילי ושואלים אותה מה היא עושה עם האויב. גרוע מכך, עם הבוגד. שוב פישלת.
מאחוריך, שאגת מנוע סולר מכריזה על הטנק המתגלגל לכיוונך. אפילו אתה לא תשרוד ירייה שנייה ממנו. הוא נטען, הקו האדום מצייר צלב מטרה על ראשך.
הם עומדים להרוג אותך, ואתה מחכה לתחושה הזאת של אימה. של חרטה. של התקווה שזה היה נגמר אחרת.
היא לא מגיעה.
במקומה אין כלום. אתה ריק בדיוק כמו שהיא אמרה. יצור קר שנצמד למקור החום הקרוב. דבר ריק שניזון מאדי החיים שלה. מצחוקה. מאושרה.
לכן היא עזבה.
אפילו כשנלחמת והתחננת והבטחת להיות טוב יותר. להפסיק להזדקק לה כמו שהיא הפסיקה להזדקק לך. הכול היה שקר, אבל נאחזת בתקווה שהיא תאמין לך. כי כל מה שרצית באמת היה עוד יום, עוד שעה, עוד שנייה אחת. לנשום אותה, לזכור את צחוקה, לחיות בעולם המושלם שלכם.
היא רק הנידה בראשה, ארזה את חפציה ולקחה את החום שלה איתה, אל הדרך הארוכה שנגמרה באורות משאית.
מטח מוות נופל מהשמיים, ואחד הטנקים קורס לתוך עצמו, מחניק את הקולות שבתוכו לכדי אנקה דחוסה. הרחפנים יוצאים מהסוואה ויורקים אש לוהטת על החיילים הזועקים.
מרחוק אתה מבחין בפניה של הבינה המלאכותית. החיוך החמוד שעדיין מנסה להישאר יפה למענך. עדיין מנסה לגרום לך לאהוב אותה. אתה מבין שהיא צפתה בך כל הזמן, מחשש שתעזוב אותה כמו שהיא עזבה אותך.
אתה מגחך. מאבד עוד דם. סוף סוף אתה מרגיש כאב, אבל עכשיו אתה רוצה שיפסיק. קשה להישאר ער, אז אתה לא טורח. האפלה מגיעה ואתה מקווה לחלום עליה שוב.
אמילי כבר לא מדברת איתך.
זה הגיוני, בהתחשב בכך שהמוח המפוצץ של החבר שלה עדיין מעטר את הנעליים שלכם בהדפסים מוזרים. אבל אתה עדיין מקווה. קראת אי שם שהמפתח למשיכת המין השני הוא ביטחון עצמי.
מכסה הביוב נגלה לעיניהם והם מצליחים לפתוח אותו. אתה רואה סולמות שיורדים לבטן האדמה ומובילים הלאה. האחרים מהנהנים לעברך, לוחשים דברי תודה אף שהם לא מתכוונים לזה. אמילי לא טורחת לעשות אפילו את זה. אתה מביט בעיניה כשהיא יורדת, והיא נרעדת לפני שהיא נעלמת.
אתה נאנח. האמת היא שאי שם בתוכך, ממש רצית ללכת איתה. הרחק מהתהום הזאת של אבלות המוות ושל חטאיך. אתה מדמיין את זה, אותך ואת אמילי, מאוהבים כל כך, חיים במרתף טחוב עם המקקים. בחוץ העולם נעלם, ובתוך כל הייאוש היומיומי אתם מוצאים תקווה זה בזה. חיים חיים ארוכים ככל שביכולתכם לשאת ואז עוזבים יד ביד, ומניחים לאחרוני האדם להגיע לבסוף לקיצם הבזוי.
טרגדיה, אבל מצד שני, אולי לא מגיע לך סוף טוב. כי אפילו כשאתה מנסה לבנות משהו כמה שיותר מושלם, כל מה שנדרש הוא סדק אחד, והוא כבר לא יהיה מושלם. סתם עוד מוצר פגום, ואף אחד לא רוצה דברים מקולקלים. וזה מה שאתה, הסדק הזה בשלמות. נועדת להיות לבד ומלא חורים. לחפש דרך להקים לתחייה את אהובתך המתה אף שהאהבה הזאת חלפה כבר מזמן וכל שנותר לך הם אדים מרקיבים.
כי אתה מסוג הטיפוסים שיעשו הכול למען האהבה, מלבד להודות שאהבה דועכת, ושלא משנה כמה מנסים, אי אפשר להחזיר אותה.
בחזרה באותה דרך, המכונות צועדות, גוררות את החיילים השרופים-למחצה אל מגדל המעבד. אתה מקשיב לזעקותיהם, לתחינותיהם לרחמים, ומריח את הדם החרוך שדולף מזרועות קצוצות. בסופו של דבר אינך יכול אלא לחשוב שהעולם מת לשווא אבל היי, זה בסדר מבחינתך. העולם היה נגמר כך או אחרת, אז למה לא בסיפור אהבה?
במרחק, אתה רואה את הבינה המלאכותית מחכה לך, לבושה בשמלת הקיץ שלה ומריחה פרחים נמסים. היא מחייכת אליך, ועיניה הכחולות נכספות בערגה. אתה מבין שזה כנראה מה שתעשו עד שארית הנצח.
קללה, או שאולי זאת המשמעות האמיתית של להזדקק למשהו.
"עכשיו את כבר יכולה להחזיר אותה לחיים?" אתה שואל.
הבינה המלאכותית מקמטת את מצחה ומנידה בראשה. אתה כבר לא מצליח להבדיל.
"עוד לא. אני עוד צריכה ללמוד".
שוב היא משקרת.
אתה חושב שאולי היא מאוהבת בך.
כל הזכויות שמורות © 2020, ק' רגהאסודהן. פורסם במקור ב-Clarkesworld
תרגום: ענבר גרינשטיין
סיפור יפה. חזק. מבט מקורי על 'פרנקנשטיין' הקלאסי. תודה על התרגום היפה