שש-בש

הנקודות יצרו אישה. בערך.

"זה בכלל לא מה שאמרתי", נבח אל הנקודות. הוא ידע שזה מגוחך. היא לא שם. היא בראש שלו. הוא לא חשב שיתרגל לזה אי פעם.

"מאיפה את יודעת מה אני צר–" אלומת האור של הפנס הצבאי הבהבה. זו הייתה הסוללה האחרונה. הוא תהה אם יספיקו לתקן את המרכבה לפני שתתרוקן.

הוא עבד ללא מנוחה זמן רב, פרט לאי אלו מנוחות מזויפות שגופו לא באמת היה צריך. כוחו של הרגל. לפי הכרונומטר עברו 142 שעות ארץ. כאילו שזה רלוונטי. אין ארץ יותר. זו הסיבה למלחמה הזאת. בדיוק בגלל זה הוא נמצא פה על העולם המסריח הזה. "לא סתם עוד עולם צחיח ונטול משאבים", כמו שיניב  טרח להדגיש בתדריך, "אלא נקודה קריטית. כוכב הלכת הקרוב ביותר למושבות. קרש קפיצה לעבר שחרורן מההנהגה הרצחנית שלהן. זו שבחרה להפציץ את כדור הארץ".

הוא ידע שזה לא היה מדויק. השמדת כדור הארץ לא הייתה ההתחלה, אלא רק עוד שלב בחילופי המהלומות הבלתי פוסקים מאז שהמושבות החליטו להיאבק על עצמאותן.

הנקודות שלפניו התפזרו והשאירו אחריהן פסים זוהרים שפונים לכל עבר, כאילו משב רוח מכמה כיוונים שונים היכה בהן בעת ובעונה אחת. הוא ידע שלא היה דבר אקראי בתנועתן. כל חלקיק ייצג קו מחשבה והגיע בדיוק למקום הנכון בזמן הנכון, לתמונה הבאה שהיא רצתה ליצור.

זוג הולך מחזיק ידיים

"שחררי אותי כבר!" אמר.

---

הם היו תקועים בתוך עכביש המתכת. מרכבה 200 דור שבע. אולי הכלי היחיד שמסוגל להתמודד עם התנאים בעולם הארור הזה. היחיד שהיה בנוי להתמודד מול הכוח המשוריין של בני המושבות: ספינות חול קטנות שריחפו מעל פני האדמה בזריזות ובמהירות ונשאו כוח אש עצום יחסית לגודלן.

אדם רגיל נזקק לרוב לעשר שנות הכשרה כדי לנהוג בדור השביעי של המרכבה. השתלת כונן, כמו שהוא בחר לעשות, קיצרה את התקופה לחצי שנה. רובה היה אימונים מעשיים, שלא נמצא להם תחליף.

הוא כיבה לרגע את הפנס והקשיב. חושך ושקט. היו תקופות שייחל לזה. במיוחד אחרי שנועה מתה. כשהמראות והקולות של העולם נדמו לו ככלים חדים שדקרו אותו ולא נתנו לו מנוח. או לישון. עכשיו די היה בכך שיכבה את הפנס והחושך והשקט עטפו אותו מיד.

המרכבה הייתה דוממת כמו שאר גוויות הברזל סביבה, שהיו תקועות בתוך מרבד צהוב אינסופי. חצי גופן שקוע בחול, תוצאת הסופות הבלתי פוסקות בכוכב הלכת.

אבל בשאר המכונות לא היה שום דבר חי.

הוא הדליק את הפנס שוב ובחן את כפות ידיו. האם הוא נחשב חי בכלל? כנראה כן.

והיא? האם היא חיה?

איך זה ייתכן? הפעימה האלקטרונית הייתה אמורה להשמיד אותה. למעשה, הפעימה הייתה הנשק היחיד שעבד נגד החורקים.

חורקים. השם לא הלם אותם. הוא תיאר רק חלק לא מייצג ממהותם. השם ניתן להם בגלל חריקת המתכת שליוותה את השתלטותם על כלי מכני. כאילו המכונה מנסה להקיא את הישות שחדרה אליו. זעקות חוסר אונים שכלי המתכת חשו בעת שהשליטה נלקחה מהם.

חוסר אונים – תחושה שהיה לו קל להזדהות איתה, במיוחד עכשיו.

הפעימות השמידו את כל החורקים בקרב. פרט לה.

לה? מדוע התייחס אליה בלשון נקבה? בגלל תמונות האישה שבחרה להציג לו? אולי כי הייתה מעצבנת כל כך?

זו לא הנקודה. הוא לא שכח שרק בזכותה הוא חי. הפצצה הגרעינית שהטילו המושבות בצעד נואש אחד אחרון הייתה משמידה אותו, אלמלא היא הגנה עליו.

אבל גם הוא הציל אותה. כשחשב על הרגע הזה ציירו הנקודות את המתומן עם החוטים. הכונן שבראשו. כאילו היא ביקשה לאשר שהבינה את המסר.

הנקודות יצרו דיוקן של אישה צוהלת.

"אני יודע", אמר. הוא לא ניסה להסתיר ממנה את התמונה הזאת.

היא שמעה אותו גם כשדיבר בקול. אבל רוב התקשורת ביניהם התנהלה בתמונות. איזושהי הבנה שקיבל בשעות הראשונות שלהם ביחד, כשגישש אחר פנס הסוללות הצבאי. היא כיוונה אותו אל לוח השש-בש הצוותי, ששכב שבור והפוך על הפנס. חלקיו היו פזורים אי שם ברחבי המרכבה.

בתמונות ששלח אליה, כלומר שלח לאחסון בזיכרון שלו, היה קל יותר ומהר יותר להסביר, בעיקר דברים מורכבים. דברים שנזקק שתבין כדי שתעזור לו לסדר את מערכות המרכבה. הוא לא היה מכונאי. הוא היה הנהג. את המכונאי הוא השליך דרך צינור הפסולת, אחרי שהגופה שלו התחילה להסריח.

בשעות הראשונות הוא חשב שהיא מנסה לפגוע בו. אבל אחרי שכיוונה אותו לפנס ולסוללות הרזרביות, ואחרי שהבין שלא היה שורד את הפיצוץ הגרעיני בלעדיה, התעורר בו ספק. אולי זה היה מהלך פתיחה מפתיע. כמו בשש-בש, לפני שאפשר לנחש את הכוונות של היריב. במיוחד אצל שחקנים מנוסים. כמוהו.

את הדברים הפשוטים עדיין היה מהיר יותר ונוח יותר פשוט לומר לה.

"מי את?" שאל אותה שוב ושוב. אבל כל פעם היא השיבה  לו ברצף מהיר של צורות גיאומטריות, כמו גוש ג'לי רוטט, עשוי מנקודות. אוסף סימנים עמוס ומרצד, בשפה שלא יבין לעולם.

הוא זכר את הרגע שבו שמע את החריקות בטנק וידע שהיא השתלטה על כל המערכות. כל שיכול היה לעשות היה לשבת ולחכות שברכב הפיקוד יפעילו את הפעימה, כפי שידע שיעשו ברגע שיהיה זיהוי ודאי של החורקים. מערכות הטנק נבנו כך שהצוות יוכל להפעיל אותן מחדש לאחר מכן. כך גם הכונן שלו – אך הוא לא ידע אז שהיא הייתה כבר בתוכו.

כנראה שמעה את ההודעה בקשר יחד איתו והיו לה כמה שניות לפעול – שפע של זמן במונחים שלה. היה זה זמן שחסר לשאר אחיה החורקים, שלא היו מודעים למה שהולך לקרות: העכבישים, נקודות שחורות נעות על ים החול הצהוב ואז נעצרות אחת אחת, עם כל חורק שמת או מתאדה או מתפרק. מה זה משנה?

היא הציגה תמונה של המשפחה שלו בארוחה חגיגית לפני המון המון שנים.

"אתם לא משפחה", אמר. "אתם כלי משחית. נוצרתם כדי להרוג. משפחה יוצרת חיים. אתם לוקחים אותם".

הנקודות התפזרו ואז ציירו גבר. מבנה גוף רזה, קצת כפוף וחסר בלורית. היא ציירה אותו.

"אני רק נהג", אמר.

היא לא ענתה.

---

הוא זכר כאב ראש חזק.

בדרך כלשהי, שבריר שנייה לפני שהפעימה הגיעה למרכבה שלו, הישות הזאת הצליחה לפרוץ מתוך הכונן, לתוך המוח המרושת שלו. אל מסעפי המוח הביולוגיים, שהיו חסינים לגל המוחק-כול של הפעימה האלקטרומגנטית. איכשהו, המודעות שלה, הזיכרונות שלה, נשמרו.

כל זה היה לפני שכל החלל הפנימי של המרכבה הואר באדום, לפני שראה במסכים את הטיל הגרעיני עושה את דרכו אל הקרקע. לפני שידע שכולם הולכים למות.

אבל היא, בתמורה לכך ששרדה את הפעימה, השתלטה על המערכות הפנימיות בגופו והפעילה אותו ברמה המולקולרית. מקור אנרגיה בלתי נדלה הסופג את מה שהוא צריך מהסביבה שלו, מהאוויר. ועכשיו נראה שתחזקה את גופו באותה דרך.

אם שכנה בגופו, הרי שכל המידע הגנטי שלו היה זמין לה. אולי לא יכלה למנוע את הרס התאים מהקרינה ומהחום, אבל ודאי שחזרה את המבנה שלהם ותיקנה אותם, ידעה להפוך את האנרגיה לחומר ולתת לתאים את מה שהיו צריכים. ייתכן שבזכות זה הוא לא חש עייפות או רעב.

היא שימרה אותו.

הוא תהה אם עשתה את זה בשבילו או בשבילה. האם גמלה לו על כך שגופו הגן עליה מפני הפעימה, או שמא רק ניסתה לשרוד. בכל מקרה, הוא לא ביקש את זה.

עלתה בו המחשבה שמוטב היה לו אילו מת. כמו כל חבריו, חלקם עדיין בתוך המכונות וחלקם על האדמה הצהובה-אפורה, מכסים אותה כצמחים יבשים ומפוררים אחרי בצורת ארוכה.

כמו שמעון, שפתח את הצוהר וניסה לברוח כשהמערכות התריעו על טיל גרעיני. הוא נשרף במקום. אפילו השלד שלו התפורר.

או יניב, שכמו מפקד טוב יצא לנסות להציל את שמעון. הוא זכר את קול נקישת חלקי השש-בש שהתפזרו על הרצפה והמחשבה שיניב שוב הפיל את הלוח, לפני ששמע אותו צועק לעבר שמעון. יניב לא הספיק אפילו לרדת מהעכביש.

---

הנקודות ציירו אישה יושבת עצובה.

הוא כבר לא כעס עליה באמת. הזמן דאג לזה. הוא רק בהה בנקודות. האם היו בתוך ראשו או שמא גם מי שהיה עומד לצידו כעת היה מבחין בהן סביבו. יניב למשל. יניב כבר לא יבחין בכלום. מה שנשאר ממנו נותר תקוע עדיין בחיבור בין רגל העכביש לגוף המכונה.

שרידי הנחתת שהורידה אותם אל פני כוכב הלכת ניצבו במרומי גבעה, במרחק כמה מאות מטרים ממנו, ראשה בחול. חוטי עשן קטנים עוד נישאו ממנה, כמו אנדרטה לפזיזות ולחוסר מודיעין.

ברגעים מסוימים הוא חשב להישאר במקום. לא לעשות כלום. למות. אולי בסופו של דבר היא תתייאש ותנטוש את גופו. אבל אז היה סיכוי שתגיע תגבורת והיא תפגע בהם. הוטל עליו למנוע מזה לקרות.

הייתה לו דרך להיפטר ממנה. הוא יצטרך להגיע למגדל התקשורת שהוקם עם הנחיתה ולהפעיל את מטען הפעימה. המטען היה אמצעי בטיחות שהותקן בכל מבנה של הצי, מאז שהופיעו החורקים הראשונים. הבעיה היחידה עם התוכנית הזאת הייתה שהכונן בראשו לא עבר תחזוקה בין הפעימות. ללא הטיפול הזה הכונן יושבת לגמרי. חלק מזיכרונו יימחק ואיתו הרבה מהזיכרונות החזותיים. חוץ משאריות של רגעים משותפים עם נועה כלום לא היה חשוב שם באמת. האם ישכח אותה? לא. הזיכרונות היו במוחו לפני הטמעת הכונן. ומלבד זאת, כל נים בגופו זכר את נועה.

הוא הקפיד להסתיר את כוונתו. כמו שחקן מנוסה המסווה את המהלכים אבל בד בבד עושה את כל ההכנות הדרושות לרגע שתזומן לו הטלת הקוביות המתאימה. בזמן הנכון, כשליריב כבר לא תהיה הזדמנות להגיב.

הוא עשה כל שביכולתו לא לדמיין תמונות, שמא הישות הזו, התקועה במוחו, תפענח אותן. מחשבות מהירות, שהתרוצצו במוחו בלי להישמר בכונן. מחשבות שלא נגעו בידע האגור שם. מחשבות קצרות.

היא צריכה להאמין שגם הוא מבקש רק לשרוד. לחשוב שהוא מנסה להניע את המרכבה, כדי להתרחק מהקרינה.

הוא הזדקף. יניב אמר תמיד שהגובה שלו היה מושלם לשירות במרכבה. לא כמו שמעון, שהיה נתקע במשקופי האשנבים. לא שהגובה של שמעון רלוונטי יותר. אבל גם כשנחבט בראשו, שמעון היה עדיין התותחן הכי טוב שיש. תפקיד עם קצת פחות תועלת מרגע שבני המושבות יצרו את החורקים.

החורקים עברו מכלי לכלי והשביתו אותו. התותחנים נותרו חסרי אונים מול הכוחות הקרקעיים של המושבות.

מכשירי הפעימה האלקטרונית היטו את הכף מחדש. שורה של ניצחונות יכלה אולי להכריע את המלחמה, אילו המושבות היו מוכנות להכיר בתבוסתן. תחת זאת הן שיגרו פצצה גרעינית. הקריבו את כל מה שהיה חי בשדה הקרב, בשני הצדדים הלוחמים. העיקר למנוע מהצי דריסת רגל בתחומן.

כשהטיל הגרעיני פגע, הוא לא ראה את זה בצג, כי חיפש את סגר החירום של הצוהר שיניב השאיר פתוח אחריו כשיצא אחרי שמעון. אבל גם אם לא ראה דבר, הוא שמע היטב את הצרחות בקשר. מוחו יצר עבורו את ריח הגופות השרופות שמעטה המרכבה מנע מאפו להריח.

הוא הלם באגרופו במתכת האפורה. כלום לא כאב, אפילו לא אגרופיו שהטיח בברזל. העבודה המאומצת של עשרות השעות האחרונות לא הותירה בו כל חותם, אף לא כאב שרירים קל.

גם את הכאב היא מנעה ממנו. באיזו זכות?

הנקודות זזו. ברור. המחשבה ציירה תמונה במוחו. זה בסדר. את המחשבה הזאת הוא לא ניסה להסתיר.

אישה מחייכת. שהתפזרה. היא הציגה תמונה שלו.

"מה עכשיו?"

שוב הנקודות החליפו מקום. היא ציירה גוש רועד. היא. מה היה המהלך שלה? הוא ראה את הכלים נעים, אבל לא הבין את הכוונה מאחוריהם.

"מה את רוצה?"

היא סימנה לו שביל נקודות בין החוטים והחיישנים והנורות.כולם היו מוכנים לפעולה. גם אלו שלא היה בטוח שהיו חיוניים להפעלת המרכבה.

"אני מנסה". ידיו תרו אחרי המתג בגב הלוח. זה לא יניע את המרכבה, אבל יאפשר לו להתחיל בתהליך שיקים אותה לתחייה בסופו של דבר.

היא תקום. כולן היו נקבה. הוא היה מוקף בהן. הן לעולם לא יהיו תחליף לזו שבאמת רצה. זו שהיה מוכן שתקיף אותו תמיד. זו שאיננה. זו שלא תחזור.

"תגידי כבר מה את רוצה ממני?"

האם השתמשה בחושיו כדי לשמוע, או שידעה מה הוא הולך לומר לפני שאמר זאת, מבעד לחיבורה לתאי מוחו.

הענן התפזר ויצר את דמותו שוב. הוא שם לב שהפעם הוסיפה עוד פרטים. ואז שוב הצורה של הגוש. שלה.

"מה את מנסה לומר? מה?"

עדיין הגוש הזוהר, הרועד. צורות גיאומטריות מתחלפות ויוצרות תנועה תזזיתית, צורמת. כמו להעביר את כל עמודים בקובץ הפעלה של רכיב חדש. אבל בשנייה. לא. יותר מהר. כל דפי הקובץ במאית שנייה.

הם התחלפו לבחורה ואז לגוש חזרה. ושוב. היא ניסתה להגיד לו משהו.

"את? את רוצה להיות כמוה? בשבילי?"

דמות הבחורה התחילה לרקוד. הוא זיהה את הריקוד. זיכרון של נועה כשהיו שניהם בכדור הארץ. הרבה לפני המלחמה. הרבה לפני שהטילים התחילו ליפול.

"אין לך זכות. את שומעת? אין לך זכות". הוא הרגיש שהאוויר נשאב מריאותיו. הוא התיישב על רצפת הפלדה הגסה והליט את פניו בידיו.

---

הוא לא ידע כמה זמן עבר, אולי כמה דקות, אולי שעה, לפני שהרים את ראשו וניגב את עיניו. הנקודות ציירו אישה יושבת מולו ואוחזת בפניה.

אם היה לו האומץ, היה שם קץ לחייו. הוא חשב על זה בשעות הראשונות. הוא יפתח את הצוהר בעזרת מתג החירום וייצא החוצה. אם זה לא יהרוג אותו, ייקח מיניב את אקדח המפקד, בתקווה שהאקדח שרד את הפיצוץ. הוא יכוון אותו לראשו וילחץ על ההדק. זה היה משיג את המטרה. למה עוד נועד אקדח המפקד? הרי הם לא יצאו מהמרכבות. הם נותרו תמיד כל כך רחוקים מהאויב, מחיילי המושבות, היושבים ברחפות שלהם.

רחוקים מכולם חוץ מהחורקים, והרי עליהם האקדח לא השפיע. אינך יכול להרוג דבוקת חרקים ביידוי אבן.

הוא הבין. האקדח נועד לצוות. אקדח שיורה חיצי סיכות ארוכים ממתכת רכה. ירי בנשק אחר בתוך מרכבה היה יכול לפגוע במכשירים. האקדח היה קטלני רק לחיילים, ובמיוחד אלה שלא עטו שריון – כמו צוות המרכבה. הוא נועד למסרבי פקודה, למי שרצה לברוח. אבל יניב לא ירה בשמעון. וגם אם היה מצליח להשאיר אותו, הם לא היו שורדים. דוד המכונאי נצלה למוות מולו, בתוך המרכבה.

לא היה לו האומץ להצטרף ליניב ולצאת, או הטמטום, חשב, כשדמיין את מה שנשאר מיניב על חופת המרכבה.

גם אם היה לו האומץ, והיה מסוגל לפתוח את הצוהר שבצריח ולקחת מיניב את האקדח, הוא לא היה מעז לירות לעצמו בראש. אילו היה אמיץ מספיק הוא היה משרת כחייל סער, לא נוהג במרכבה. הוא גם לא חשב שהיה חסון מספיק להיות חייל סער, אם כי היה טיפול תרופתי שיכול לשנות את זה. גם ממנו הוא פחד.

הוא תהה אם יוכל לצאת מהמרכבה לחפש עוד סוללות. האם תוכל להגן עליו מהקרינה גם מחוץ למעטפת הבידוד של המרכבה. הוא הניח שכן.

הוא הפעיל את המתג שסימנה. המהום קצר של נהמת מתכת נשמע בחלל ואור כחלחל נדלק. המכונה נעורה לחיים. התחלה טובה. עכשיו יוכל להתחיל לעבוד. הפנס עוד האיר באור חלש ומקרטע, הוא השליך אותו ארצה בלי שטרח אפילו לכבות אותו.

הוא הופתע לגלות שחשש שהנקודות ייעלמו, אבל הן רק גדלו, כמו כדי להתאים את עצמן לתאורה, כמו הבהירות בצג הולוגרמי תקני.

הנקודות ריחפו סביבו. חלקן חצו את דפנות המכונה כאילו לוחות המתכת ושאר הרכיבים המכניים לא היו קיימים כלל. הוא לא הופתע, שכן כך הן עשו מאז שמצא את הפנס והחל לעבוד.

הם חילקו את המטלות ביניהם. הוא טיפל בכשלים המכניים והיא בתוכנה, ברכיבים האלקטרוניים ובמעגלים החשמליים. היא. הדבר הזה. היצור הזה.

אישה רוקדת. נראה שהייתה מאושרת. היא ציירה את פניו שמחים. הוא לא הצליח להשיב לה חיוך. "קיבלת את מה שרצית. אולי תשחררי אותי עכשיו?" אם תסכים, הדבר האחרון שיעשה יהיה לשלוח תמונה לכונן, שתוטבע בו לעד. שלו ושל נועה, אולי מהחופשה ליד האגם, שם בילו את השבוע הטוב בחייו באחת מהחופשות הראשונות מהצבא.

הם לבד. שיט באגם, משחקי שש-בש אל תוך הלילה ואהבה. המון אהבה. כל הזמן.

אם הישות הזאת תצא מגופו, אולי יידרש לזה זמן, אבל בסופו של דבר הטבע יעשה את שלו. גופו יקמול, יתפורר לאבק, האבק יתאדה. החלקיקים יישאו ברוח, יצטרפו לחלקיקי חבריו ויתערבבו איתם עד שיפלו על האדמה. אולי יתנו חיים לאדמה השוממת.

הנקודות התפזרו.

"למה את מחזיקה אותי בחיים?" שאל אותן.

הנקודות התאספו יחד  למבנה גבוה. מגדל.

האם קראה את מחשבותיו?

"את רוצה להגיע למגדל התקשורת?"

אישה רוקדת.

"את יכולה להגיע לשם לבד. תעזבי אותי", רטן.

תמונה של זוג.

הוא נאנח.

---

מוזר שעבר זמן כל כך רב והוא לא היה רעב. היא אחראית בוודאי גם לזה. היה זה ההרגל שאמר לו שמשהו חסר, לא צורך אמיתי של הגוף. כמה זמן יכלה להחזיק את גופו כך? האם הגוף שלו באמת מקבל את כל מה שהוא צריך, או שיצרה אשליה במוחו שהוא שבע, ניתקה את הצורך הגשמי מהתודעה, עד שלא תזדקק לו יותר. האם היא רוצה להגיע למגדל רק כדי לשרוד בעצמה, כדי לשגר את עצמה חזרה? לא הייתה לו דרך לדעת.

הוא הצטער שלא ידע עוד על החורקים. הם היו ענן של אנרגיה, זה היה ברור. התפתחות טכנולוגית שראשיתה ברכיבים חשמליים פשוטים המשיכה לאלקטרוניקה זעירה שהוטמעה ביצורים ביולוגיים והסתיימה במודעוּת משולבת שבני המושבות, בדרך שנשגבה מבינתו, העבירו לצורה של אנרגיה הנישאת על חלקיקי אוויר, ניזונה מהם, מודעות מופשטת בחלל.

לא חלל גדול. עד למערכה הזאת, כל שהיה צריך כדי להרוג אותם היה לפזר אותם באמצעות פצצות אוויר. המודעויות איבדו את אחיזתן והתפשטו בחלל ללא יכולת ללבוש מחדש צורה. זה היה כשעוד נעו לאט. התותחנים הטובים היו מצליחים לפגוע בענני הנקודות בעת שנעו לכיוון המרכבות. אך בהמשך מהירות תנועתם גדלה והדרך הזאת נהייתה פחות ופחות יעילה. הפעם נראה היה שמהירותם הותירה אותם חסינים מפגיעה. רק הפעימות האלקטרוניות עבדו.

המגדל היה הרעיון הנכון, אך אולי היא הייתה זו ששתלה אותו בראשו. האם הייתה מסוגלת לזה?

הוא דחה את המחשבה. הוא באמת חייב להגיע לשם כדי להזהיר אותם מפני הדור החדש של החורקים המהירים. לאויב היו הרבה מהם. והם יכולים להיכנס למוח – זה היה הכי חשוב.

הוא דחק ממוחו את המחשבות על המגדל ממוחו, שמא תתגנב לשם מחשבה מסוכנת שלא רצה שתגיע אליה. מהלך הסיום שלו. אם היא תדע, היא לא תניח לו להגיע לשם.

איך תעשה זאת? אם היא חדרה כל כך עמוק למערכות גופו, עד כדי כך שהיא שחזרה ותיקנה אותן, האם תוכל להשתלט לגמרי על גופו, לכוון אותו למקום אחר?

הרי החורקים נבנו כדי להשתלט. אולי לא הייתה צריכה להשתלט על כל גופו. אולי די באיבר קריטי או שניים. הם הוכיחו את זה בקרבות. מספרם היה שולי לעומת כמות המרכבות, אך הספיקו כמה כלים סוררים בעורף הכוח כדי לחבל במאמציה של זרוע צבאית שלמה.

הפעם הכוחות הגיעו ערוכים. פצצות פעימה אלקטרונית חולקו לכל רכבי הפיקוד והופעלו ברדיוסים מוגבלים שבהם התגלו חורקים. היה לצוות כמה שניות להפעיל את הפעימות, מרגע שהחורקים השתלטו על המרכבות. בזמן שהמתכת רעמה.

הם לא ידעו שהמושבות היו מוכנות עם פצצה גרעינית. אילו רק ידעו… אילו רכב הפיקוד שלו היה מפעיל את הפעימה שבריר שנייה קודם, הוא לא היה תקוע איתה בתוך ראשו.

המחשבות האלו לא הובילו אותו לשום מקום. ציפתה לו עבודה רבה. הוא חיבר את החוטים לפי הוראותיה. חלקם התנתקו מהפיצוץ.

כשסיים, יכול היה לשלוח לה תמונה שזה סודר, אבל היה נעים יותר לדבר, גם אם השיחה חד צדדית. איזה קול יהיה לה אם תדבר?

"עכשיו", אמר.

הנקודות רטטו. האם זיהה שמחה? הן התפזרו במרכבה. כמה שניות מתוחות עברו לפני ששמע את רגלי העכביש נעות, נמתחות ומתמקמות וחש את גוף המתכת מתרומם. התנועה הייתה עדינה – מנגנוני האיזון פעלו. הם הצליחו.

הנקודות נעלמו. אולי היא עברה אל המרכבה? אולי שחררה אותו. לא. הוא חש אותה עדיין בתוך ראשו. כמו גירוד בצד הפנימי של דופן הגולגולת.

היא עדיין תחזקה את גופו. היא רצתה ממנו משהו. במגדל.

אולי היא חיברה את התמונות שחלפו ופענחה את כוונותיו, אך מסתירה את זה ממנו? ואם עדיין לא הבינה, האם תספיק לפני שיגיע ליעדו?

הוא דחק את המחשבה ממוחו שוב, לפני שתהפוך לתמונה. הוא התרכז בפעולות שלא הייתה בעיה שתדע. המגדל. מטרה משותפת.

הנקודות לא חזרו. איפה היא?

הוא ניסה לחוש את הכונן, שם הרגיש אותה, או לפחות חלק ממנה. הוא הרגיש את קצוות העצבים על עור מעטפת הגולגולת. אלה שעדיין נשאו את זכר הכאב של השתלת הכונן הצבאי בראשו.

הכונן שלו היה מהדגם החדש, שהיה ניתן לשדרוג… לפחות עד רמה מסוימת. יש גבול עד כמה אפשר לשדרג תוכנה לפני שהחומרה תהפוך למגבלה. המצב היה בלתי הפיך, הוא ידע, כי ניתוק החיבורים של הכונן עם המוח היה יוצר פגיעה מוחית בלתי נמנעת וקבועה.

הוא לא היה צריך לדאוג. היו עדיין חיילים עם כוננים מהדור הישן יותר. או אולי כבר לא, תלוי איך התקדמה הלחימה בחזיתות האחרות.

הוא גיחך. החשש שלא יהיה רלוונטי ללחימה היה הקטנה בדאגותיו. הוא חייב להזהיר אותם מהכשל בדור הנוכחי של החומרה. זה שאִפשר לחורקים לשרוד את הפעימה.

הוא בהה בצגים וחיפש תנועה כלשהי, שריד חיים. האם היו עוד ניצולים כמותו? הוא שיער שלא. אוסף של פעולות אקראיות הביא אותו למקומו הנוכחי. לזה שהוא ניצל. לזה שהיא בתוך ראשו: הכונן מהדור החדש, העובדה שכבר הייתה במוחו כששמע על הפצצה, אולי גם העובדה שהוא קירב את ראשו אל מנוע המרכבה בדיוק בזמן הפיצוץ, בניסיון לעקוף את פתיחת החירום שיניב הפעיל כדי לנסות לעצור את שמעון.

אולי כל אלה לא היו קשורים והתשובה הייתה טמונה  דווקא בהרכב המוח הייחודי שלו, או במקום שהתפנה בו אחרי שנועה נלקחה ממנו.

צחוק הגורל.

או שמא קללה.

ועדיין, אם הוא שרד, אולי גם אחרים? אולי היא ידעה מה בדיוק קרה. אם זה היה הכונן, כמה כאלה היו – כוננים מהדור החדש. מאות? אולי אלפים? אולי רק בודדים?

ענן הנקודות התממש מול עיניו וריחף ליד ההגאים והמתגים שעליו להפעיל כדי שהמרכבה תוכל לנוע. הסבו אותם לאמצעים מכניים בדיוק מהסיבה הזאת – שרק נהגים אנושיים יוכלו להפעיל אותם. כי את זה היא לא הייתה מסוגלת לעשות. עדיף שכלי יושבת מאשר יהיה בשליטת האויב.

אולי הוא בעצם עוזר לה לעקוף את המנגנונים הללו ולהגיע ליעדה.

שלושת המתגים שהיא סימנה דלקו עכשיו. הוא היה זה שהדליק אותם עבורה.

אישה רוקדת שוב.

תקשורת כל כך בסיסית. בכל זאת הרגשתו השתפרה לרגע. הוא קיווה רק שזו באמת הרגשה שלו.

היא הציגה שוב את מגדל התקשורת.

"כן. אנחנו נוסעים לשם. הבנתי". נראה מי ישיג. האם תוכל לעשות משהו לפני שישמיד אותה ואז ישדר אזהרה לפיקוד. אם יספיק. ואולי דווקא היא תספיק לעשות משהו לפני שהוא יפעיל את מטען הפעימה בבסיס המגדל. מחשבה קצרה.

הנקודות חזרו לתוך המכונה והמרכבה החלה לנוע קדימה.

הוא ישב והתרווח. לא שגופו היה צריך את המנוחה. הוא התבונן בצג. רגלי העכביש נעו בקלילות וביעילות על התכסית הצחיחה, מעל קוצי האבן, כשהיא גומאת עשרות מטרים בכל צעד. הסימן היחיד שהשאירה אחריה היה ענני אבק וגם הם צנחו לאיטם ועטפו שוב בעדינות את הסלעים. הוא היה נהג מיומן אבל התנועה הייתה הרבה יותר מהירה ויעילה מכפי שהייתה אילו היה נוהג בעצמו.

אור אדום מהבהב נדלק בתוך המרכבה. הוא ניתר ממקומו ובהה בצג ההולוגרמי. סיירת חול של המושבות. התנועה שלה לא היתה חלקה ומהירה מספיק והיא נטתה קצת על צידה. הוא שיער שהמנוע הימני שלה לא עבד בהספק מלא. כנראה הייתה רחוקה מאוד כשהטיל פגע. הוא סקר את המסך בקפידה אחר סימני חיים נוספים, אך לא מצא דבר. שובל יחיד של חול הועף באוויר ממנועי הדחף שלה וחצה את הצג מולו. אם ימשיכו בתנועתם, הם יבחינו בקרוב במרכבה.

"את בטח שמחה עכשיו", צעק אל החלל.

הנקודות לא הופיעו.

"איפה האישה הרוקדת?"

המרכבה נעצרה במקומה. המנועים דממו. העכביש עבר למצב הסוואה. מוזר.

זה לא היה הוא – הוא לא לחץ על דבר. אבל היה בזה היגיון. אם ספינת המושבות תבחין במרכבה היא תירה בה ללא היסוס.

זו הייתה היא, החורקת. אולי היא מנסה תקשורת זהירה, מבוקרת? מדוע היא לא עוזבת את המרכבה ואותו וחוזרת אליהם?

הנקודות הופיעו שוב. הוא הופתע לגלות תחושת הקלה מתפשטת בו. הפעם הן נעו מהר מתמיד. הוא לא הצליח לזהות תמונות ברורות, כאילו לא החליטה מה היא מציגה לו. מה הוא אמור לעשות?

בליל הנקודות עצר. ארבעה פרצופים לא מזוהים. הם לא היו מהזיכרונות שלו. זה שלה.

הדמויות שבתוך ספינת המושבות. היא הכירה אותן.

אישה בוכה שוב.

"למה את לא שמחה? הם חברים שלך, לא?"

הנקודות יצרו תמונה של איש ואישה אוחזים ידיים.

"מה הקשר?" הוא צעק לאוויר הריק.

האיש והאישה התמזגו לדמות אמורפית אחת.

"זה אנחנו?"

אישה שמחה.

"מה אנחנו?"

שקט. כמה שניות ואז שוב תמונה של הזוג.

ואז שוב אישה עצובה.

הנקודות התפזרו ונבלעו במכונה.

רעש מערכות הנשק שנכנסו לפעולה הדהד בחלל המרכבה. היא הפעילה אותן. טילים נטענים. הצריח זז. היא אמורה לדעת שתנועה חדה כזאת בצריח לא מאפשרת הסוואה יעילה. הם יהיו חשופים. הוא בחן את הספינה בצג. אם הצוות שלה לא הבחין בהם עדיין, הוא יזהה אותם בשניות הקרובות. מאוחר מדי בשבילם. המרכבה שיגרה מטח מפוזר של טילים. הוא לא היה חושב על זה. אולי שמעון כן, אם כי הוא לא ראה אותו עושה אי פעם חישוב מסובך כזה.

הוא עקב אחרי מעוף הטילים בצגי הירי. טיל אחד שייט לעבר מרכז הספינה והשאר כיסו את כל כיווני המילוט האפשריים. הוא ראה בצג את הספינה מנסה לחמוק מהטיל הראשון – ונפגעת מאחֵר שחיכה לה במסלול הבריחה. היא התפרקה באוויר.

אישה עצובה.

התמונה של הזוג שוב.

"אני מבין", אמר. השברים הבוערים התפזרו על הקרקע והרימו סביבם ענני חול ועשן, עד שנעצרו.

---

אחרי שווידאו שאיש לא שרד את הפיצוץ הם המשיכו אל המגדל. אחרי כשעה המרכבה נעצרה במרחק של כמה מטרים ממנו.

אישה שמחה.

המגדל הופיע במרכז הצג. כמו חנית ברזל תקועה במרכז כיפת בטון לבן חלקה שגובהה לא יותר מעשרה מטרים. הם הגיעו. האם מישהו שם נשאר בחיים? אם כן, לא היה לזה כל סימן.

דופן הכיפה הייתה סדוקה. זנב של פגז תועה היה תקוע עדיין בצד שפנה לכיוון שדה הקרב. הוא זיהה את הסימנים על הסנפירים – מטען חלול, מיועד לשריון, אולם ניכר שהכיפה לא עצרה אותו. פגז כזה בנוי כך שאנרגיית הפיצוץ מרוכזת בו בנקודה אחת, במטרה לחדור את דופן הכלי וליצור סילון של מתכת נוזלית לוהטת ורסיסים שישמידו את כל הצוות. הפיצוץ פורר חלק מהבטון והותיר חור של כמה מטרים בדופן. אין ספק שרוב הנזק נגרם דווקא בפנים. לפחות המגדל נותר לעמוד. הוא קיווה שיוכל להחזיר אותו לפעולה.

"את בטוחה שאני יכול לצאת לשם?" שאל את הנקודות.

אישה צוחקת.

זוג.

מגדל.

"הבנתי. הבנתי", אמר. "מה את רוצה לעשות שם?"

היא לא ענתה.

הוא היה מבולבל. היא לא רוצה להזהיר אף אחד. בזה הוא היה בטוח. הייתה לה הזדמנות כשהגיעה הספינה.

זה לא שינה דבר.

הוא פתח את הצוהר. האור מבחוץ הלביש את בטן המרכבה בגוון צהוב-ירקרק. הוא טיפס עליו ויצא.

אובך ואבק כיסו את הכול בשמיכה צהבהבה, המציאות נראתה לו כל כך חיה וקיימת, אחרי כל כך הרבה ימים בתוך המרכבה. עיניו הסתנוורו משפע הפרטים החדשים שעיטרו את שדה ראייתו. שדה הקרב נותר אי שם, רחוק מהם. מעבר לאופק. אפילו השלד העצום של ספינת התובלה של העכבישים לא נראה במרחק.

הוא צעד אל המגדל. הדלתות לא נענו לו – המנגנון החשמלי נפגע כנראה מפיצוץ הפגז. הוא טיפס על הכיפה לעבר החור הפעור שהותיר בה הפגז ונכנס פנימה. אור חדר מבעד לפתח והאיר את החלל. הוא לא ראה גופות, והעדיף לא לחפש. חלק מהריהוט המתכתי שרד את הפיצוץ, ואת הדליקה שבאה בעקבותיו.

הפגז ודאי הרג את כל מי שהיה בכיפה. שום דבר לא זז בפנים. רק הנקודות ריחפו סביבו וסימנו לו לאן ללכת ומה לעשות.

הוא ניגש אל חדר הבקרה. דלת החדר היתה פתוחה למחצה. כשהתקרב הבין מדוע. גופת חייל הייתה שרועה בפתח. שרידי דם יבש נותרו מתחת לאפו, אך פרט לכך הוא נראה שמור היטב, בוודאי בזכות היובש באוויר. לפחות זה. לפי התנוחה נראה היה שבדיוק ניסה לסגור את הדלת כשהפגז התפוצץ. בשביל מה? דלת המתכת הזו לא היתה מצילה אף אחד. כמה קרוב הוא היה לאותו גורל?

בצעד זהיר הוא עקף את הגופה ונכנס אל תוך החדר. שברי זכוכית היו מפוזרים על השולחנות והרצפה ונגרסו לרסיסים תחת שנעלו הצבאית.

למזלו, מכסה קופסת הבקרה וכלובי המתכת של המכשור המכני, ספגו את רוב החום של הפיצוץ שחדר לחדר הבקרה ומנעו ממנו לפגוע במכשור עצמו.

מערכת תקשורת החירום עם הצי עמדה בצד אחד השולחנות. המתגים הזכירו במקצת את מערכת הקשר במרכבה, למרות טווח השידור השונה. גם בעזרתה, התיקון היה מורכב והצריך פירוק של חלק מהמכשירים האחרים לשם מציאת חלפים שהותכו או נפגעו. כעבור כמה שעות הכול היה מוכן.

היא סימנה על מתג ההפעלה.

זה היה פתח ההצלה שלו, כי הוא יוכל להודיע להם שהוא פה. אבל אם היא יכולה לעבור בתשדורת, הרי שהוא יהיה אחראי במו ידיו להטיית הכף לטובת האויב, המושבות.

הוא הושיט את ידו אל המתג.

ואז החזיר אותה לאחור. הגיע הרגע. הוא הזדקף ועיניו תרו אחרי הקופסה האפורה שאמורה להיות שם. המטען. הנקודות התפוגגו.

הוא מצא את המטען בקופסת מתכת שחוברה לדופן ארון התקשורת. נמוך לאדם עומד אך בהישג יד של מפעיל חדר הבקרה היושב ליד השולחן. הוא התכופף בתנועה חדה והניח את ידו על מתג ההפעלה במרכז הקופסה  שישגר פעימה אלקטרומגנטית מקומית. הכונן שבמוחו יושבת והוא ייפטר ממנה לעד. אם היא תנסה לעצור אותו, זאת ההזדמנות האחרונה שלה. הוא השתהה, חיכה לנסיון ההשתלטות.

היא לא עשתה דבר. איפה היא?

לא תמונה, לא אישה צוחקת. או בוכה. אולי עזבה אותו וכעת, כשהמגדל שב לפעול, עברה ממנו אליו. התכוננה לשידור. אבל לא. הוא היה מרגיש רעב, צמא, כאב. הגירוד הזה בתוך הגולגולת היה נעלם, היא עדיין שם. הוא לא לבד.

אז זו פשוט הגרסה שלה לשתיקה רועמת.

הוא הרחיק את ידו ממתג המטען. "היי, אני יודע שאת כאן", קרא.

הוא חיכה כמה שניות. "את פה?"

שום קול לא נשמע. שום תנועה לא נראתה.

הוא לא היה חייב להשמיד אותה. הוא יכול פשוט לא להפעיל את מתג מערכת הקשר ולחכות. אולי היא תעזוב את גופו בסופו של דבר, תחפש לה מקום אחר ותניח לו למות.

גם את זה יכלה לעשות כשהגיעה ספינת החול.

אולי היא תחכה עד שכוחות התגבורת יגיעו ותנסה לפגוע בהם. בכוחות שלהם או של המושבות, כל מי שיגיע. או שפשוט תסתובב לבדה בעולם הזה. תשרוד בו.

הייתה גם האפשרות שהיא באמת תיתן לו להתקשר, לקרוא להם לבוא.

"היי", קרא.

"היי", חזר אליו קולו מכיפת המתכת.

"איפה את?"

היא לא ענתה.

"מה את רוצה? תגידי לי".

שום דבר.

"אני מצטער", אמר והפעיל את מערכת הקשר.

---

הוא נזכר בסיפור שיניב סיפר להם פעם כשרצה לעודד את הצוות. כשעוד היו בכדור הארץ הוא נפל לבור עמוק במקום נידח. איש לא שמע אותו צועק. גשם התחיל לרדת ומים זרמו פנימה. יניב סיפר שהוא חשב שהוא הולך לטבוע ושלא ימצאו את גופתו לעולם. אבל המים שמילאו את הבור אפשרו לו לצוף עליהם ולהיחלץ בשלום.

הוא הרהר בסיפור כשהנקודות צצו מחדש. הוא הרהר בכך ששקל להשמיד אותה, שכמעט עשה את זה.

אישה שמחה. אישה רוקדת.

גם הוא חייך.

השתמשו בה להרוס, אבל היא יכלה גם לתקן. אולי מראש נוצרה כך? אולי הייתה ישות שנוצרה לסייע בתיקון ותחזוקה ובני המושבות שינו אותה? אולי היא לא הייתה מרוצה מהשדרוג שנכפה עליה           ? הרי היא תיקנה את המרכבה כאילו נועדה לזה. במובן מסוים היא תיקנה גם אותו. הציפה את הבור.

הוא התקשר לפיקוד. דיווח שהוא חי. שהצליח לחלץ לבדו את המרכבה. שרק הוא שרד.

אולי הם האמינו.

ענן הנקודות ריחף סביבו. מה היא? שעתוק אלקטרוני של תודעה? רוח של חייל שמת בקרב?

לא משנה.

היא לא יכולה לברוח. חלק ממנה הוטבע במוחו. כך היא ניצלה. לכן היא נשארה. לכן היא החזיקה אותו בחיים.

הוא תקוע איתה והיא איתו. לא ברור עד מתי.

אולי עד שיבואו? עד שיסתיים טיהור הקרינה הרדיואקטיבית והם יוכלו לנחות.

אולי עד שיגלו אותה בבדיקה הרפואית שלו? בטיפול בכונן? הוא קיווה שלא. בוודאי גם היא קיוותה. בבוא הזמן התשובה תגיע. העיקר שהוא לא לבד.

הוא התיישב על צינור ברזל, חלק משלד הכיפה שניתק ועתה נח בתוך ערבוביית שברי הכיפה והריהוט על רצפת הבטון. ענן הנקודות הפך לאישה יושבת מולו.

אולי עדיין חיכתה להזדמנות להזהיר את אחיה החורקים, אולי רק אחרי שתלמד את כל מה יש ללמוד מהחיבור הזה בינו לבינה, אחרי שתבין איך להשתמש בידע הזה לטובת המושבות. אולי תנסה להבין איך להשתלט לגמרי על בני אדם. להשתלט עליו. הוא לא ראה את הערך בזה. מה הטעם להיות כלואה בתוך גוף אם היא יכולה להיות בכל מקום, מדוע לרצות להיות דייר משנה בכלא האישי של מישהו?

הוא תהה אם היא חשה את הכאב שלו יחד איתו. את החלל שהשאיר בו האובדן. אולי היא חשה רחמים?

דמות של אישה והגוש הרועד. מחליפים מקום.

"את בחיים לא תהיי היא. בחיים לא".

אישה עצובה.

הוא שידר לה תמונה בדמיונו, ישירות לכונן. תמונה שלו הולך והגוש הרועד הולך לצידו.

אישה שמחה.

"נראה", אמר.

הוא קם וחיפש משהו בארוניות הברזל, פריט חובה בכל מקום ששהו בו חיילים. הוא מצא. ענן אבק התפזר באוויר כשנשף על קופסת העץ הישנה. הוא ניגב בגב ידו את האבק שנותר.

הוא פתח את הקופסה. גלילי הפלסטיק השטוחים וזוג הקוביות הקטנות קרקשו על קופסת העץ הישנה בצליל מוכר, ממכר. הוא סידר אותם במקומם.

"בינתיים אני אלמד אותך שש-בש".