ורד לקוהלת / רוג'ר זלאזני

זוהי הביקורת האחרונה בסדרה השבועית של סקירות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג. הסדרה תיחתם בשבוע הבא בטור סיכום של עורך "בלי פאניקה" רמי שלהבת.

ניתוח מודרני, פוסט-קולוניאלי ופמיניסטי יצביע בקלות על הבעיות ב"ורד לקוהלת", הסיפור שחותם את אסופת "מבחר הסיפורת הבדיונית". אחרי הכול, הוא מספר שוב על גבר אמריקאי לבן שמציל מכליה מובטחת את גזע בני מאדים המקומי, שהגברים שלו עקרים ודומים לנשים. אני מזהה את כל הבעיות האלה, ואף על פי כן אני עדיין חושב שמדובר בסיפור נהדר עם גיבור מרתק ולא אופייני בתוך האסופה הזאת, וגם בקריאה מפוכחת אני עדיין אוהב אותו כפי שתמיד אהבתי.

בהקדמה לסיפור כתב המתרגם עמנואל לוטם שהסיפור מסמן את עליית "הגל החדש" במדע הבדיוני, שמשל בכיפה בשנות ה-60 וה-70 אחרי דעיכת "תור הזהב" שקדם לו. מחברו, רוג'ר זלאזני, מייצג נאמנה את הכותבים של הדור הזה. בשונה מסופרי "תור הזהב", שרבים מהם הגיעו מרקע של מדעים מדויקים ולא זכו להכשרה בכתיבה, זלאזני סיים תואר שני בתיאטרון ויש לו רקע ספרותי עשיר, שבא לידי ביטוי בדמות הגיבור שלו, גלינגר.

"מכונת עלבונות מהלכת"

גלינגר הוא חבר במשלחת שנשלחה לחקור את מאדים, אבל הוא רחוק שנות אור ממודל "האדם המוכשר" שהוביל ג'ון ו' קמפבל בשנות ה-40: הוא לא מדען ואין לו כל רקע טכני. גלינגר הוא משורר ובלשן מחונן, אדם שחצן וגס ("גאה כמו השטן, מכונת עלבונות מהלכת" מכנה אותו חבר במשלחת, ע' 624), אבל השחצנות והגסות האלה מכסות על חוסר ביטחון בסיסי ("הוא כל כך עצוב… כמו כל האחרים" אומרת מישהי אחרת, ע' 631), ואנחנו רואים את זה מהרגע הראשון.

הסיפור נפתח בכך שהוא מחכה לשמוע אם קיבל רשות לבקר בעיר המאדימאית וללמוד את הכתבים העתיקים של בני מאדים. כשנודע לו שהתקבלה תשובה הוא מתמהמה להתייצב בפני מפקד המשלחת מכיוון שהוא חושש לשמוע את ההחלטה. התיאור הזה מאוד לא אופייני לגיבורים של "תור הזהב", הששים להסתער על כל אתגר.

גלינגר אכן מקבל רשות ללמוד את "השפה הנעלה" של בני מאדים ולחקור את הכתבים העתיקים שלהם, שהם תערובת של שירה, כתבי קודש והיסטוריה. הוא מגלה ש"הם כתבו על דברים מוחשיים: סלע וחול, מים ורוחות; והנימה החבויה בין סמלי האיתנים הללו הייתה פסימית להחריד" (ע' 618). הכתבים האלה מזכירים לו יותר מכול את ספר קוהלת המקראי, והוא מתחיל לנסות לתרגם את קוהלת כדרך לחשוף בפני בני מאדים את המשותף לשני הגזעים.

בשלב מסוים הוא מוזמן לחזות באחד מ"ריקודי לוקאר", הריקודים הטקסיים של בני מאדים. הריקוד מרגש אותו מאוד, ושוב שולח אותו לספרות החכמה של המקרא – הוא נראה לו כדו-שיח בין איוב לאל. "המנגינה הייתה מלאה רשמיות כטענתו של איוב כלפי אלוהים. מחולה [של הרקדנית; א"מ] היה תשובתו של אלוהים. המנגינה האטה והתייצבה; אתגרה התקבל, נענה, הובס" (עמ' 622-621).

הקישור שעושה גלינגר בין מה שהוא קורא ורואה במאדים לתנ"ך אינו מקרי. הוא בנו של מטיף, והאב ראה ביכולת הלשונית שלו מתת של האל ששלח אותו להטיף לעמים רבים. גלינגר מורד באביו ובשליחותו, מכיוון שלטענתו אין לו תורה, וגן העדן שלו הוא פרטי.

בעקבות הריקוד גלינגר כותב שיר שבו הוא מדמה את בראק'ה, הרקדנית, לוֶרד. השיר מוביל אותו לפתח איתה מערכת יחסים ולבקש מהבוטנאי בצוות שיגדל עבורו ורד, מכיוון שבמאדים מעולם לא נראו פרחים. בה בעת הוא ממשיך ללמוד את הכתבים העתיקים. הוא מגלה שבעבר התפרצה במאדים "מגפה שאינה ממיתה", שבעקבותיה הגזע הפך להיות עקר ונדון לגווע, דבר שמסביר את הפטליזם והמלנכוליה של בני מאדים ושל כתביהם. קצת לפני שהמשלחת אמורה לעזוב הוא מגלה שבראק'ה בהיריון, ושהיא נעלמה מהיישוב המאדימי.

גלינגר מוצא אותה בהרים, ויחד הם חוזרים ליישוב, עם הוורד שהוא הביא לה. גלינגר מביס את שומר הסף שמנסה למנוע ממנו להיכנס למקדש שבו מכונסים בני מאדים. הוא מתייצב בפניהם, והופך להיות המטיף שאביו ראה בו. הוא אומר שלפני אלפי שנים גם לבני האדם היה לוקאר משלהם, אדם שחזה ייאוש וחוסר תוחלת, אבל הם המשיכו למרות זאת. "שחצנות הסרק" של בני האדם, כפירתם בעיקר, העובדה שלמרות הכרתם באמת שבדברי קוהלת הם חתרו קדימה, היא שהביאה אותם להישגים ובגללה "האלים מעריצים אותנו בחשאי" (ע' 644). הוא מציע לנשים שמנהיגות את בני מאדים את עזרת האנושות בניסיון לפתור את בעיית העקרות שלהם, ומצביע על הילד שלו ושל בראק'ה כתקווה לעתיד.

בסוף הסיפור מנהיגת בני מאדים מבשרת לו שהוא ניצח, שהוא הגשים את הנבואה על גיבור שיציל אותם ברגע האחרון. הוורד, הילד והתקווה הם דברים שלא נראו במאדים כבר שנים רבות, ולכן בני מאדים בוחרים בחיים. גם גלינגר עצמו זוכה לגאולה, הוא מגלה לא רק את האנושיות של בני מאדים, אלא גם את האנושיות של חבריו לצוות ואת המשותף לו ולהם. הוא משלים עם עברו, ורואה את עצמו באור חדש. שריון הנוקשות, השחצנות והעלבונות שאימץ לעצמו מתחיל להיסדק.

התחלה חדשה

כמעט שלושים שנה מפרידות בין הסיפור שפותח את האסופה – "אודיסאה במאדים" של סטנלי ויינבאום (1934), לסיפור הנוכחי שחותם אותה (1963). הרקע לשני הסיפורים הוא כוכב הלכת מאדים, אבל הם מתרחשים בעולמות שונים של כתיבה. בני מאדים של ויינבאום זרים ומוזרים, בני מאדים של זלאזני דומים לבני האדם עד כדי כך שהם יכולים להביא יחד ילד לעולם. הגיבור של ויינבאום הוא איש פעולה עשוי ללא חת שמתרכז בעולם שמחוץ לו, בשעה שהגיבור של זלאזני הוא משורר ובלשן שמטולטל בידי סערות רגשיות. ויינבאום למד הנדסה כימית, זלאזני למד תיאטרון. ויינבאום במידה רבה בישר את תחילת "תור הזהב"; זלאזני הוא בפירוש איש "הגל החדש".

קשה להאמין שהסיפור של זלאזני והגיבור שלו היו מתקבלים ל"אסטאונדינג", כתב העת שערך קמפבל ועיצב יותר מכול את רוחו של "תור הזהב". זלאזני התעלם לחלוטין מהמדע שאמור להיות במדע הבדיוני, ושקמפבל הקפיד עליו מאוד. מבחינתו מאדים היה רק רקע זר מספיק שבו היה יכול להציב את הגיבור שלו ולעמת אותו עם עברו, ועם העבר של האנושות כולה.

גלינגר, איש המילים, נושא איתו למאדים את התרבות האנושית כולה. מקוהלת ועד ג'ורג' ברנרד שו, מיפן עד ארצות הברית. הספרות שהוא שקוע בה, לא המדעים, היא דרכו לחקור את העולם. העידן החדש של המדע הבדיוני יפנה את מבטו "מהחלל החיצון לחלל הפנימי", כפי שהתהליך כונה. הנושאים והטכניקות של הסופרות והסופרים של "הגל החדש" ישנו את הז'אנר מן היסוד ויעצבו אותו לשנים רבות. "ורד לקהלת" של זלאזני הוא סיפור נהדר שניצב בסוף האסופה הזאת, מגלם את המאפיינים האלה, ומצביע על העתיד הזה.