פרחים לאלג'רנון / דניאל קיז

הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.

---

אתחיל מהסוף: "פרחים לאלג'רנון" של דניאל קיז הוא סיפור מופת. אם טרם קראתם אותו, מהרו לעשות זאת – אם לא ב"מבחר הסיפורת הבדיונית" אז בגיליון 18 של "פנטזיה 2000" (עמ' 35-22) בתרגומה של שירה טמיר. הרעיון בבסיס הסיפור חזק, היישום מצוין, וחשוב לא פחות – הוא מתאר אדם עם מוגבלות בכבוד וברגישות נדירים.

גיבור הסיפור, צ'רלי גורדון, הוא תלמיד "הכיתה של מיס קיניאן למבוגרים איטיים". הוא נבחר לעבור הליך רפואי ניסיוני לשיפור האינטליגנציה. בתחילת הסיפור מנת המשכל של צ'רלי מציבה אותו ברמת תפקוד שכלי נמוכה מאוד, אך הודות לניסוי היא צפויה לשלש את עצמה ולהביא אותו לדרגת גאונות. הרופאים שמנהלים את הניסוי מטילים על צ'רלי לכתוב "דו"חות התקדמות", מעין יומן שמתעד את רגשותיו, חוויותיו והשינויים שהוא עובר. הסיפור מקבץ יחד את כל הדו"חות שצ'רלי כותב לאורך ארבעה חודשים וחצי – משבוע לפני הניסוי ועד סיומו הטראגי.

מהחברה לפרט

לכאורה מדובר בסיפור מדע בדיוני קלאסי: הוא מתאר טכנולוגיה מהפכנית (ניתוח לשיפור האינטליגנציה) ואת השפעתה על בני האדם. למעשה, קיז לא התעניין כלל בהשפעת הטכנולוגיה על החברה, אלא כתב מנקודת מבטו של הסובייקט, של מי שחווה את ההשפעה הזאת על בשרו בזמן אמת. כך יכול קיז להתבונן לעומק בעולמו הפנימי של צ'רלי, ולשתף את הקוראים בתמורות ובטלטלות שעוברות עליו לאורך הסיפור.

צ'רלי של תחילת הסיפור מזכיר ילד בתפיסת המציאות שלו. הוא מודע לכך שיכולותיו נחותות לעומת רוב האנשים ועושה מאמצים כבירים לשפרן. לצד זאת הוא מנהל שגרת חיים נורמטיבית יחסית – הוא עובד כמנקה בבית חרושת, נהנה מהאווירה החברתית במקום ומפרנס את עצמו. במקביל, לקוראים מתחוור עד מהרה שצ'רלי לא מבין עד הסוף את המציאות סביבו, ואינו מודע לכל האינטרסים הסמויים שמכתיבים את ההתנהגות האנושית.

לאחר הניתוח יכולותיו האינטלקטואליות של צ'רלי מתפתחות במהירות מסחררת. בתוך זמן קצר הוא לומד שפות זרות למכביר, קורא ספרות מורכבת ומרחיב את השכלתו בשלל תחומים. בד בבד הוא רוכש הבנה כואבת של מצבו החברתי, כשהוא מבין שחבריו-לכאורה למעשה השתעשעו על חשבונו ולעגו לו. הוא נמלא כעס, מתרחק מעמיתיו לעבודה ולבסוף נאלץ להתפטר בעקבות עצומה שקוראת לכך. עובדי בית החרושת, מסתבר, היו מוכנים לשאת את נוכחותו של צ'רלי ה"טיפש" (כפי שהוא מעיד על עצמו), אך צ'רלי החדש והנבון מאיים עליהם מדי.

צ'רלי מסתגר בתוך עצמו ומקדיש את תשומת ליבו בעיקר לרכישת השכלה. הקשר האנושי העיקרי שלו הוא עם מיס קיניאן, מורתו לשעבר, שהופכת עד מהרה לחברה ולמושא אהבתו, אך גם ממנה הוא מתרחק כשרמתו האינטלקטואלית עולה בהרבה על שלה ומפרידה ביניהם.

בנקודת המפנה בסיפור, צ'רלי מגלה שהעכבר אלג'רנון – חיית הניסוי שעברה את הניתוח לפניו – אינו כתמול שלשום. התנהגותו משתנה, והאינטליגנציה המשופרת שלו מידרדרת במהירות. ההקבלה בין אלג'רנון לצ'רלי עצמו, שמופיעה בסיפור לא אחת, מביאה את האחרון לחשוש שמא גם לו צפוי גורל דומה. הוא מנסה לנצל עד תום את הזמן שעוד נותר לו ומשקיע לילות כימים במחקר מדעי, עד שלבסוף נחשפת בפניו האמת הנוראה: "תבונה שהוגברה מלאכותית תידרדר בקצב זמן העומד ביחס ישר לגודל ההגברה" (ע' 602). ובמילים פשוטות יותר: הידרדרותו השכלית של צ'רלי היא רק שאלה של זמן.

באופן בלתי נמנע, הסיפור מקבל כעת גוון עגום למדי. יכולותיו של צ'רלי מתנוונות במהירות: השפות הזרות שלמד נעלמות, הוא שוכח דברים ואינו יכול עוד לקרוא את הספרות שהסבה לו הנאה בעבר. לקראת סיום הסיפור הוא שוכח היכן הוא גר ומתקשה גם בתפקודים יומיומיים בסיסיים. לבסוף הוא נאלץ לשוב לעבודתו הישנה במפעל, ומתקבל שם, למרבה האירוניה, בזרועות פתוחות.

הסיפור מסתיים בשתי סצנות קורעות לב. צ'רלי שוכח את כל מה שקרה מתחילת הסיפור וחוזר לכיתתה של מיס קיניאן כאילו דבר לא השתנה. לנוכח תגובתה המבועתת הוא מחליט לעזוב את ניו יורק ואת כל מכריו מחשש שירחמו עליו, חותם את יומנו ויוצא אל הלא נודע.

אין צורך בדמיון מפותח במיוחד כדי לקשור בין צ'רלי של סוף הסיפור לבין התנהגותם של אנשים בסוף ימיהם, בפרט כשהם סובלים מדמנציה לסוגיה. עבורי, ההידרדרות המהירה שעובר צ'רלי שימשה גם תזכורת כואבת לכך שגורל דומה צפוי לרבים מאיתנו. כשקראתי את הסיפור לראשונה, סיומו היה שובר לב, קשה לקריאה ואף סוחט דמעות. גם בקריאות מאוחרות יותר, כשכבר ידעתי מראש את הסיום, לא היה פשוט להתמודד איתו. יש בכך כדי להעיד על איכותו של הסיפור.

על כתיב, פיסוק ועיצוב דמויות

השימוש שעושה הסיפור בשפה ראוי בעיניי לתשומת לב מיוחדת. משלב הדיבור של דמות, כלומר "גובה" השפה שבה היא משתמשת ואופייה, הוא אחת הדרכים המרכזיות שבהן סופרות וסופרים מאפיינים דמויות ומעניקים להן קול ייחודי. קיז לא מסתפק בזה, אלא משתמש במשלב של צ'רלי כדי לשקף את התפתחותו האינטלקטואלית; יתרה מזאת, צ'רלי מתאמץ אקטיבית לשפר את יכולותיו בתחום הזה. לכן שפת הכתיבה משתנה במהלך הסיפור, והמשלב עצמו ממחיש לנו את השינויים שעובר צ'רלי, גם כשהוא לא מתאר אותם במפורש.

כך למשל נראית הפסקה הראשונה של הסיפור (ע' 580. כל ההדגשות שלי, ג"א):

"דוחיט קדמות 5-1 מרס 1965
דר שטראוס אומר שאני צריכ ליכטוב מה אני חושב וקול מה שקורה לי מיעכשב. אני לא יודעה למה אבל הו אומר שזה חשוב בישביל שהם יראו אים הם יכולים לקחת אותי. אני מקבה שהמ יקחו אותי. מיס קיניאנ אומרת שאולי הם יעסו אותי חכם. אני רוצה ליות חכם. קורים לי צ'רלי גורדון. אני בן 37 וליפני שבועיים היה לי יומולדת. אינ לי יותר שום דבר ליכתוב אז אני גומר בישביל היום".

משפטים קצרים, מילים פשוטות, כתיב לקוי ותחביר קלוקל. המשלב של קטעי הפתיחה מצייר דמות עילגת, לא משכילה ואולי אפילו מעוררת אנטגוניזם. בהמשך לומד צ'רלי להשתמש בפיסוק ומקפיד לשפר את הכתיב שלו, וכך נראית התוצאה (ע' 592):

"אני לא בטוח מה זו מנת משכל. ד"ר נמו אומר שזה משהו שמודד כמה אתה נבון – כמו המשקל בבית המרקחת שעובד בליטראות. אבל לד"ר שטראוס היה ויכוח גדול אתו והוא אומר שמנת המשכל כלל לא אומדת תבונה. הוא אמר שמנת המשכל מראה כמה נבון אתה יכול להיות, כמו המספרים על הצד החיצוני של משורה. עדיין צריך למלא את הכלי במשהו".

כאן המשלב הרבה יותר גבוה, וצ'רלי אף מפגין הבנה של דימויים, שלא אפיינה אותו בראשית הסיפור. דמות שזה המשלב שלה כבר יוצרת רושם אחר לגמרי, של "אדם מן השורה".

בהמשך, המשלב שלו כבר מרקיע שחקים ממש (עמ' 597-596):

"את ד"ר שטראוס, מאידך גיסא, אפשר לתאר כגאון, הגם שאני חושד בו שתחומי ידיעתו מצומצמים מדי. (…) הרי זה כאילו הסתיר מפני חלק מעצמו כדי להוליכני שולל, והתחזה – כפי שמתחזים אנשים כה רבים, כך גיליתי – כמי שאיננו. (…) כשסיפר לי ד"ר שטראוס שאני מקנה לד"ר נימור תסביך נחיתות, חשבתי שהוא מלגלג עלי ויש בי רגישות רבה ללגלוגים".

בקטע הזה צ'רלי נמצא בשיא יכולותיו האינטלקטואליות, והמשלב אכן יוצר רושם של אדם משכיל שמקפיד במיוחד להתנסח כראוי: השימוש בכינוי חבור כמו "להוליכני שולל", למשל, מאפיין שכבה מצומצמת למדי של האוכלוסייה.

בהמשך הסיפור המשלב – בדומה למה שהוא מייצג – יורד, וחוזר למצבו הראשוני או למטה מכך. כך נראות הפסקאות האחרונות של הסיפור (ע' 607):

"ונ.ב. בבקשה תגידו לדר נימור לו ליות כזה גואלי מתי שעוסים ממנו צחוק אז ייו לו יותר חברים. (…) לי ייו המון חברים איפו שאני הולך.

נ.ב.ב. בבקשה אים יוצה לך תסימי קצת פרחים על הקבר של אלג'רנון בחצר מיאחורנית".

השימוש המובחן הזה במשלב ממחיש את התמורות שעובר צ'רלי לא פחות מהתיאורים הקונקרטיים של יכולותיו. כל אחד מהקטעים שצוטטו כאן מצייר את דמותו של צ'רלי בגוון אחר, כמעט כאילו זו דמות אחרת; למעשה, השינויים שעובר צ'רלי בין הדו"חות משמעם שכל דו"ח נכתב בידי דמות שונה במקצת. בפן הרגשי, המחשבה על אדם שרוצה לבטא את עצמו ואינו מסוגל לעשות זאת היא מכמירת לב ממש, והידרדרות המשלב במקביל להידרדרות המנטלית ממחישה היטב את המצב הזה. אפשר אפילו להרחיק לכת ולטעון שהסיפור כולו קם ונופל על המשלב, שהרי לסיפור דומה בגוף שלישי, או במשלב אחיד, הייתה השפעה רגשית שונה לחלוטין.

"לא כולם נחמדים כמו שאני חושב"

בדומה לצ'רלי עצמו, שמבחין בהדרגה בשלל העיוותים בחברה שבה הוא חי, הסיפור כולו שופע ביקורת חברתית גלויה, שהולכת ומתחדדת עם התקדמות העלילה. בראש ובראשונה הוא יוצא נגד היחס של החברה לאנשים עם מוגבלות, כפי שמציגים אותו "חבריו" של צ'רלי מבית החרושת: תחילה הם משתעשעים על חשבונו ומשתמשים בו כאתנחתא קומית. לאחר מכן, כשהאינטליגנציה שלו מתפתחת והוא נהיה "נורמלי", הם כלל לא מעוניינים בחברתו (אולי מתוך חשש שיבין איך לעגו לו בעבר?); יתרה מזאת, עובדי בית החרושת יוזמים עצומה הקוראת לפיטוריו.

אך הביקורת לא נגמרת שם. אף שהוא כמהַּ לקשר אנושי, צ'רלי מתקשה ליצור מערכות יחסים קרובות גם במצבו ה"משופר". תחילה הוא מהדק את הקשר עם מיס קיניאן, אך הקשר נקטע כשהתפתחוחו האינטלקטואלית המהירה יוצרת ביניהם פער תפיסתי עמוק, שלא מאפשר להם לתקשר כראוי. בשלב זה הוא אף מצהיר במפורש: "עתה כמעט ואינני יוצר תקשורת עם בני אדם" (ע' 597). אפשר שהוא היה מתחבר עם הרופאים, אולם באופן אירוני הוא בז להם כיוון שההשכלה שלהם אינה מקיפה כפי שראוי בעיניו. ממי שנדחה בידי אחרים על סמך רמת האינטליגנציה שלו, הופך צ'רלי לזה שדוחה אותם – מאותה סיבה בדיוק. כפי שמרמז שמו של הסיפור, ייתכן שחברו האמיתי היחיד הוא העכבר אלג'רנון.

נדמה שקיז מעמיד בסימן שאלה את חשיבותן של ההשכלה והאינטליגנציה – הן כאמצעי לחיות חיים טובים יותר, הן כדרך לבחור חברים, והן בכלל. האומנם טוב להיות נבונים ומלומדים, אם משמעות הדבר היא שנסבול? האם ראוי לשפוט אנשים אחרים לפי מנת המשכל שלהם? וגם אם התשובה לכך שלילית, האין כולנו חוטאים בשיפוט כזה?

הביקורת לא מתמצה בשאלות פילוסופיות. קיז משתמש ב"התפכחותו" של צ'רלי מראיית העולם הנאיבית של תחילת הסיפור כדי לבקר בחריפות את המבנה החברתי כולו, על הצביעות, הניכור והשיקולים הזרים שמסתתרים בו. את הקשר בין שני הרופאים, למשל, הוא ממשיג כיחסים של ניצול הדדי: שניהם נחושים לזכות בקרדיט עבור הניסוי והצלחתו, ודורסים זה את זה בקרב על היוקרה המדעית.

אף שחלק מהמציאות המשתקפת בסיפור, שפורסם ב-1959, כבר השתפר מאז – מערכת החינוך, לדוגמה, פיתחה בינתיים פתרונות מותאמים יותר לתלמידים עם מוגבלות שכלית התפתחותית – רובה נותר רלוונטי מתמיד. בחברה של 2020 המושג "פיגור שכלי" שמוזכר בסיפור אולי נחשב פוגעני, אך האנשים שהוא תיאר לא זוכים ליחס הרבה יותר טוב בהשוואה ל-1959. זכויותיהם נפגעות כעניין שבשגרה, היחס אליהם רווי התנשאות ופטרנליזם, וחלקם כפופים לאפוטרופוס ואינם זכאים לקבל החלטות חשובות על חייהם. גם בחלוף למעלה משישים שנה, הביקורת של קיז נותרה חשובה ובועטת.

יותר מזה, מיקומו של הסיפור על גבול המדע הבדיוני – והרי פרט לניתוח אין בו שום התפתחות טכנולוגית מהפכנית – מאפשר לו להישאר רלוונטי בלי מאמץ מיוחד, כיוון שאין בו מרכיבים ספקולטיביים עתידניים שעלולים להתיישן. בני האדם נשארים בני אדם – צבועים, שיפוטיים, פוגעים בחלשים מהם ולו רק משום שאפשר. לא נותר אלא לקוות שהם ימשיכו גם לכתוב סיפורים מוצלחים כל כך.