מתנות קטנות

סופת השלגים השתוללה על צלע ההר, והאיש שצעד בשלג נאחז בכל זיז ובליטה כדי להמשיך ולהתקדם. בגדיו הבלויים כלל לא התיימרו להגן על גופו מן הכפור. כאילו לא היה די בכך, הרי שנראה כי איבד את נעליו, וכעת פילס את דרכו בשלג ברגליים יחפות. הרוח ייללה באוזניו ודקרה את פניו במחטים של קור, כמו ביקשה להעיף אותו מצלע ההר כחרק טורדני. גופו ביקש להיכנע לרוח, לשמיכה הרכה והלבנה של השלג, לזרועותיו המנחמות של המוות. הוא הלך ואיבד את עשתונותיו כשצפה בראשו ההכרה – "הייתי פה. אני מכיר את המקום הזה". ואכן, המצפן הפנימי שלו אמר לו שהוא קרוב. קרוב למה? הוא לא ידע, אבל קרוב. מול הרוח, בעיניים כמעט עצומות, הוא הביט למעלה וידע שזמנו עדיין לא הגיע, שעליו להמשיך ללכת.

כשהתקרב אל הפסגה, חש התעלות גואה בו. מראה הישורת ריגש אותו וכוחות חדשים זרמו בגפיו. פיו נמתח בחיוך בלתי נשלט. הוא החל להתקדם במהירות הולכת וגוברת. החיוך נותר על פניו, כאילו קפא שם. עוד קצת, עוד קצת, עוד קצת… חזרה המנטרה בראשו. עם הטיפוס אל עבר הישורת החל להתגלות לפניו השער הגדול. השלג היה נמוך יותר והוא החל לרוץ. לבסוף ניצב מול הדלתות הנישאות והמעוטרות.

"מי אתה?" קול רב עוצמה התגלגל על פני הישורת כמו רעם.

ההלך נסוג על עקביו כשהפיתוחים שעל דלתות השער נעו בתנועות מתנחשלות, עד שיצרו פנים זועפות וחרושות קמטים.

"מי אתה?" שאל השער בקול עז יותר ומבשר אימים.

"אני… אני…" גמגם האיש ומעד לאחור על גבו.

"מי אתה?" הפעם היה הקול שאגה של ממש, והשער מתח צוואר של ברזל לעבר האורח הלא צפוי.

"אני לא יודע! אני לא יודע מי אני!" זעק האיש והתכדר על האדמה כעובר, מוכן לחוש בכל רגע את שיני הפלדה כותשות את גופו הדק.

תחת זאת שמע חריקות ברזל בברזל, בזמן שהפנים נסוגו בחזרה למקומן.

"גם אני כבר לא יודע מי אני", נאנח השער, "או מה עלי לעשות" הוסיף בקול עייף. ואז, הרכין את ראשו ועצם את עיניו. חלודה התפשטה במהירות בעיטורים הסבוכים, ובתוך זמן קצר כשלה אחיזת הצירים בקיר האבן והשער קרס בשאון חבטה עז.

מאחורי השער גילה האיש מנהרה. הרחק בצדה השני ציפה לו אור מזמין. בלי שידע מהו בית, ידע שהגיע הביתה. כשנכנס אל המנהרה החל לקרוא ולצחוק, ואף מצא את הכוח לרוץ בצעדים כושלים. האור סנוור את עיניו, אך הוא רץ הישר לעברו, עיוור ומאושר.

כשהגיח בצדו השני של המעבר, צנח תשוש על ברכיו, מתנשף בכבדות ולבו משתולל בחזהו. בעיניו העצומות שייטו צבעים בדוגמאות משונות. הוא צחק. רק לאחר שנשימתו נרגעה מעט נעשה מודע לצליל הרוח המייללת ותחושת ההתעלות התחלפה בפחד. חיוכו דעך והוא פקח אט אט את עיניו. עמודים, ספסלי אבן שבורים ושלל הריסות בצבצו מהשלג, קבורים למחצה. הוא הביט סביבו בדממה. ממעמקי ראשו צפה ועלתה תמונה אחרת. בעיני רוחו ראה נוף שונה, נוף מן העבר שהתגבש כמו מבעד לערפל. השלג ושברי העמודים פינו את מקומם לגן רחב ידיים ובו מבני פאר. שריקת הרוח התחלפה בקולות ובהדים נשכחים – מוזיקה, שירה וצחוק. באור הבוהק, דמויות שכבר שכח שאהב הופיעו לפניו, כרוחות רפאים, רק כדי להישטף על גלי הזיכרון והזמן ולהתחלף באחרות. הוא חש את גל הזיכרונות דוחף אותו מטה. ערפל התרומם מעל עיניו והוא ראה את עצמו בחדות מכאיבה – איש קטן ועייף, נשוך גורל וזמן. אז, כשבפיו טעם מר של סוף, היכה בו האובדן במלוא עוצמתו.

הראל התעורר מקול צעקותיו שלו, פניו רטובות מזיעה ומדמעות. האישה ששכבה לצדו במיטה הביטה בו בדאגה, גבותיה מכווצות וידה על חזהו, מנסה להרגיעו. הוא הרחיק את ידה והתרומם לישיבה. אדוות החלום נסוגו מראשו. כעת היה ער מספיק כדי לזהות את חדר השינה בביתו – המיטה, הרהיטים המוכרים, דיטה שהביטה בו בדממה בחושך. במידה מסוימת ההכרה הייתה גרועה מהסיוט. הוא שפשף את עיניו, לנגב את הדמעות, וצנח לאחור. שוב אותו חלום – אותו סיוט מאשים.

"אתה בסדר?"

הוא הנהן וכיסה את פניו בידו.

"שוב החלומות האלה?"

הוא הנהן שוב.

"אמרתי לך, אתה לוקח את הסיפורים האלה יותר מדי ברצינות…"

כשלא הגיב, היא הרימה את ידו מעיניו. "תשאיר את האולימפוס לספרים. ותעזוב כבר את האוניברסיטה הדפוקה הזאת. לא חסרות אוניברסיטאות אחרות שהיו מתות לקבל אותך, אפילו בחו"ל".

הראל חתם את פיו אל מול מבטה הבוחן, המצפה. היא נאנחה והרפתה מידו, והמזרן חרק כשהתרוממה מהמיטה. הוא שמט את ידיו כדי להביט בה, והופתע כשהבחין שהייתה כבר כמעט לבושה.

"את יודעת שזאת העבודה שלי", אמר. "אולי יש לי לפעמים סיוטים, אבל סיפורי המיתולוגיה והפולקלור האלה משלמים על הדירה הזאת. חוץ מזה, אם לא הייתי מרצה עליהם לא היינו נפגשים. אז את רואה? יש יתרונות וחסרונות. שום דבר לא כל כך שחור… ולבן…" המשך המשפט נבלע בפיהוק. "זה לא שיש הרבה ביקוש בימינו למומחים לתרבות יוון העתיקה. את כבר הולכת?"

דיטה עמדה כשגבה אליו ופניה אל המראה הגדולה של ארון הבגדים. הוא התרומם על מרפקו וניסה להגניב מבט אל שדיה. מבטיהם הצטלבו. היא הצמידה בחטף את כנפי החולצה וכפתרה אותה באצבעות זריזות. אז, תוך יישור הצווארון, השיבה את מבטו דרך המראה.

"ביקוש או לא, אתה מסתדר לא רע בכלל. אחרת לא הייתי איתך", אמרה בחיוך מתגרה וזקפה גבה, קוראת עליו תיגר. מבטה התקדר כשראתה את הזעף בעיניו. הוא לא קיבל את דבריה בהומור וניכר בו שלא התכוון להשיב. החיוך עזב את שפתיה והיא הסבה את פניה ממנו.

"בכל מקרה, כן. אני רוצה להספיק לעבוד קצת לפני הערב".

"אבל יום שישי היום. מה יש בערב?"

עכשיו היה תורה של דיטה להזעיף פנים. היא הסתובבה אליו בחדות. "מסיבת יום ההולדת שלי! אל תגיד לי ששוב שכחת".

הראל לא הביט בה. "סליחה, סליחה… עוד לא התעוררתי. בטח שאני זוכר".

היה ברור שהיא לא השתכנעה. קולה היה הדוק מעט כשאמרה, "טוב, אני חייבת ללכת, ניפגש אצל ההורים שלי". היא הביטה פעם אחרונה במראה, התרצתה ויצאה מן החדר. נקישות העקבים התרחקו, קרקוש המפתחות נשמע מדלת הכניסה והוא ציפה לשמוע אותה נטרקת, בטרם יפצה את עצמו על עוד לילה של קור בורגני.

"אשמח אם תוכל להקדים מעט ולעזור לי בהכנות", נשמע קולה של דיטה מן הכניסה. למרות נוסח מילותיה, נימת דיבורה הבהירה שזו לא הייתה בקשה. הוא קילל בלבו.

"טוב!"

הוא הכיר את דיטה באוניברסיטה לפני כמה שנים. היא הייתה סטודנטית בת 27 והוא המרצה הכי מבוקש במחלקה – כוכב בקרב הסטודנטים, ובעיקר הסטודנטיות. אף על פי שמחוץ לאולם ההרצאות הוא לא הרבה במילים, איכשהו על הבמה התעורר וידע להפיח חיים בסיפורי המיתולוגיה ותרבות יוון העתיקה. אך לא היו אלה רק הסיפורים שזכו לחיים מחודשים. מעט אחרי שהחל להרצות באוניברסיטה זכה פתאום החוג להיסטוריה לעניין מפתיע בקרב הסטודנטים. הראל נהנה מהפופולריות שלו, אך מחוץ לאולם ההרצאות השתדל להתפוגג כמה שיותר מהר. כך לפחות היו פני הדברים עד שדיטה הגיעה לכיתתו.

דוקטור הראל עמד על הבמה באודיטוריום. הוא ניסה להישאר ליד המיקרופון שעל הפודיום, אבל כל פעם מחדש נסחף בהתלהבות ובלהט שעוררו בו יופיים של השירים, הסיפורים ודברי ההגות. בראשו נמתח קו רצוף ואחיד מן העת העתיקה ועד ההווה. לבושם של אנשים והטכנולוגיה שעמדה לרשותם אולי השתנו, אך בבסיסם, ברוחם, הכל נשאר בעינו, והאלים, סוגיות המוסר והפוליטיקה נותרו רלוונטיים באותה מידה במשך למעלה מאלפיים שנה. הטקסטים העתיקים, כשהברישו מהם את האבק, הראו את זה היטב. גם אחרי כל כך הרבה שנים אנשים עדיין אהבו, עדיין שנאו, עדיין חמדו ועדיין הגיעו למחוזות מופלאים של יצירה וגדלות רוח. קולו העז התגלגל ללא קושי באולם והגיע אל תלמידיו גם ללא המיקרופון.

מדי פעם החזיר דוקטור הראל את תשומת לבו לקהלו וצעד בחזרה אל הפודיום והמיקרופון, וזה בדיוק מה שקרה עכשיו. הסטודנטים צחקו כמנהגם תמיד. הוא כבר נודע לשמצה במנהגו להתלהב ולשכוח את עצמו בהרצאות. יותר מכול דבר אחר היה זה מבטו הנבוך שהקסים את תלמידותיו. הפגיעות ששידר כשצנח, כאיקרוס, מן המחוזות שבהם שוטט כשדיבר על ימים עברו, אל אותו מבט נבוך. היה זה כאילו התעורר פתאום מחלום כשכנפיו השבורות פגעו במים. זה היה כואב ושובה לב כאחד.

רק תלמידה אחת, שהייתה לבושה בהידור מסוים, חייכה והישירה אליו את עיניה במבט משועשע, אך גם קורא תיגר. דיטה. כבר זמן מה הוא חש בכוח רצונה המופנה אליו. בניגוד לתלמידות אחרות שנפלו שבי בקסמו, דיטה התנהלה בביטחון מטריד. בסוף השיעורים היא ניגשה אליו, מלאה בשאלות, או עצרה אותו במסדרון בתואנות שונות. עכשיו היא הרימה את ידיה והצביעה בידה האחת על מפרק ידה השני. השעון? השעון! הוא הביט בשעון שהיה תלוי על הקיר מאחוריו וגילה שהשיעור תם.

כשהחל מאוחר יותר לארוז את חפציו הוא לא הופתע במיוחד לגלות שדיטה נותרה באולם והמתינה לו למרגלות הבמה. בזמן שתחב את הניירות ואת ספר הלימוד לתיק, בלי שנגע בהם פעם אחת במהלך השיעור. הוא לא היה בטוח איך לפעול. בסופו של דבר עטה על פניו חיוך, הרים את ראשו ופנה אליה. "דיטה! תודה על הסימן. איך אני יכול לעזור לך?"

"חשבתי שאולי נוכל לשבת על קפה ולהמשיך לדבר קצת. הפרספקטיבה שלך על 'המטמורפוזות' של אובידיוס היום הייתה מרתקת!"

הוא הביט בה במבוכה וניסה לנסח את הסירוב, אך היא הקדימה אותו.

"נו, בחייך! זה רק קפה ושיח מלומדים, כלומר, שיח מלומד. אתה אמור לשמוח שסטודנטים מתלהבים ורוצים ללמוד עוד, לא? אני מבטיחה לא לנשוך", חייכה.

בהמשך הערב, גילה, היא לא עמדה בהבטחתה.

קפה הוביל לארוחת ערב, ארוחה לקינוח וקינוח לביקור סוער בדירת הסטודנטים שלה. רצה הגורל (או דיטה) ששותפתה לדירה בדיוק נסעה לישון אצל החבר, ובמהלך סוף השבוע הדירה עמדה לרשותה בלבד. במיטתה תשוקתם בערה, היא בחדוות הכיבוש והוא בריגוש שבטעימה מהפרי האסור.

הראל חשב שזה היה לילה חד-פעמי, אך לא דיטה. באותם ימים היא הרשתה לעצמה לחשוף את רגשותיה בחופשיות, והוא הוקסם. מאותו לילה ראשון היא נאחזה בו בכל כוחה, לבל יברח. השאר, כפי שנהג לומר, היה היסטוריה.

זכר אותם ימים היה אחד הדמיונות החביבים עליו כשסיפק את עצמו. הוא עזר לו לזכור שפעם היו הדברים אחרת. אולי, בזכות ההפתעה שתכנן לה בערב, גם ישובו להיות כאלה. אולי עוד יחזרו לשוחח אל תוך הלילה על נושאים ברומו של עולם, על פילוסופיה, ספרות ושירה. אולי עוד יחזרו לצעוד כתף אל כתף ולחלום במשותף, בהרמוניה. לא כמו פסנתר לא מכוון.

לאחר שבא על סיפוקו ניסה להחליט מה לעשות הלאה. הדבר היחיד שבאמת רצה היה לרוץ. בשנה האחרונה, אחרי שנים ארוכות של הזנחה, הוא גילה את הריצה מחדש. הוא זכר שאי אז, בעבר שכבר נשכח, הוא אהב לרוץ, אך לא ידע מתי זה היה או למה הפסיק. יום אחד, כשהביט בבבואתו שבמראה, הוא לא אהב את הדמות שהשיבה לו מבט. הוא לקח זוג נעלי התעמלות ישנות, לבש בגדים קצרים ויצא לרוץ. להפתעתו הוא הרגיש נפלא מהרגע הראשון, כמו נולד כדי לרוץ. בזמן שרגליו גמעו את המרחקים הוא חש את ראשו מתנקה מן הטרדות ואת מחשבותיו מסתדרות במקומן.

בשעה שבחר את בגדי הריצה ואת נעליו, דמותה מלאת התשוקה של דיטה מהימים ההם עדיין ריחפה לנגד עיניו. הם שמרו על הקשר שלהם בסוד עד שסיימה את לימודיה. הוא עצמו לא הוטרד כלל מהאפשרות שיאבד את משרתו בגללה. למעשה, המחשבה שמישהו עלול להאשים אותו בהשפעה על דיטה – או שיטען שאפשר להטיל עליה מרות כלשהי – שעשעה אותו. ביטחונה העצמי וגלי הכריזמה שהקרינה, הבהירו לכל שהייתה מן המשפיעים, לא המושפעים.

שנה רדפה שנה, הריגוש התחלף בהדרגה ביציבות והספקות בהרגלים ובטקסי היומיום. הזוגיות הממושכת וההרגל העלימו את הלהט. בסתר לבו הראל לא הפסיק לערוג לימים הראשונים ההם, שבהם היא הביטה בו בתשוקה והתמסרה לו במלואה. בזמנו חשב והרגיש שזה היה סיפור אהבה מהספרים. אבל דיטה רצתה גם את החתונה, החותם הסופי של "הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". זה היה הסוף שהראל לא הצליח להביא את עצמו להעניק. משהו בקרבו נותר חסר מנוחה, לחש באוזנו שהוא לא שייך, שחייו הם פרק שאת תחילתו לא זכר ואת סופו לא יידע. הוא צפה ביחסיהם גדלים כפרי על עץ, מבשילים ומתאווים להיקטף, ומשלא עשה את הצעד, מתחילים להתקלקל.

הוא סיים להתכונן ויצא לדרך. הריצה והמרחק עזרו להשקיט את המתח והתסכול. אך מעולם לא שכח שבימים שבהם לא היה די בריצה, הייתה זו דיטה שעזרה לו לעשות סדר בראש.

שליח האלים אהב תמיד ריגושים. רגע אחד הנהן לזקן ומיד אחריו כבר היה בשמיים, ובידיו המשלוח יקר הערך. היו שקראו לו זאוס, אחרים יופיטר, אך בשבילו תמיד היה "הזקן". הוא ביצע אינספור שליחויות בעבר וידע היטב שאסור לו להציץ. עם זאת, בהיותו מן הצעירים באלים לא באמת ניתן היה לצפות ממנו לנהוג אחרת. לכן, אף שידע מה נח על כף המאזניים – ואולי דווקא מכיוון שידע, הוא התקשה לעמוד בפיתוי. זאוס קשישא נראה מודאג כפי שלא ראה אותו מעולם. מהמעט שהצליח לשמוע, למרות החשאיות, הבין כי לתמונה נכנס בחור חדש – בן אנוש, נגר עדין נפש, שלא היה קשור לאלי האולימפוס אך היה חזק. חזק מספיק כדי להדאיג את ראש האלים. בצרור היה אמור להיות הפתרון והוא היה אמור למסור אותו לידי אחד הכוהנים של זאוס.

הוא הגיע אל העיר, אך במקום לשים פעמיו אל המקדש הוא נחת ברחוב הומה אדם והקפיד להסוות את הכנפיים שחוברו לסנדליו. הוא ידע שזו טעות, שהוא חותר תחת ראש האלים, אך זה רק הגביר את התרגשותו. הוא עשה את דרכו מהעגלות והדוכנים של הרחוב הראשי של השוק אל הסמטאות הצפופות. כשהגיע אל פתח מסבאה החליט שכאן יוכל להיטמע בהמון ולספק את סקרנותו. הוא ניגש אל אחת הפינות המבודדות של החדר האפלולי והתיישב מול השולחן, נבלע בצללים. הוא פתח את השקיק ושפך את תוכנו לכף ידו. מהו כבר עיכוב קטן בדרך? הלוא היה המהיר באלים. "הטבעת של הזקן", חשב למראה טבעת העץ שנחה כעת בידו. "אז מה כל כך מיוחד בך שהזקן רוצה לתת אותך רק לאחד מכוהניו ולא לאחד האלים…"

"משהו לשתות?" הפתיע אותו קול מצטלצל. לבו החסיר פעימה. מעליו עמדה אחת מעובדות המסבאה. חיוכה הרחב, הכן, לא תאם את מקום עבודתה המפוקפק. הוא הסיר את מבטו מעיניה ובחן אותה ביתר עיון.

" יודעת מה? משקה אחד באמת לא יזיק".

אחרי שעה ארוכה הגיע הראל אל שפת הים ורץ לאורך הטיילת. הרוח החורפית ומזג האוויר הסגרירי השאירו את מרבית באי הים בבתיהם, או במקומות בילוי מוגנים וחמימים לקראת השבת. רק אי אלו רצים, רוכבי אופניים, תמהונים וזוגות מאוהבים שחומם נבע מבפנים אכלסו את הטיילת. החוף הריק, החול הרך והגלים שתקפו מדי פעם את החוף משכו את הראל, הזמינו אותו לשחרר את ספקותיו ומועקותיו אל הים. בשלב מסוים הוא נכנע לרחשי לבו, הפסיק את הריצה וצעד אל החוף. בנקודה נחמדה עם דשא הוא התיישב תחת עץ, נשען לאחור, עצם את עיניו והאזין לרוח ולגלים. מוחו החל לשקוע מעדנות בתרדמה. שינה אטומה ונטולת חלומות אספה אותו הפעם אל חיקה.

הוא לא זכר כעת הרבה מליל ההוללות ההוא. קרעי זיכרונות של אוכל, שתייה וריקודים נעו מתחת לפני המים של באר תודעתו, וגם גופים חמים ועירומים, צחוק ותאווה. הוא לא זכר אם השתמש בטבעת, או כמה השתמש בה ומה ביקש. זה לא באמת היה חשוב. מה שהיה חשוב הוא שהטבעת הפסיקה לעבוד, והוא לא היה בטוח לגמרי למה, היכן הוא ואיפה סנדליו המכונפים… הוא התעורר לבדו על מיטת קש, מכוסה בשמיכת צמר גסה. קרני השמש שחדרו מבעד לחלונות הכאיבו לעיניו. הוא הבין שמשהו מאוד לא כשורה כשהוריד את רגליו לרצפה וחש את האדמה הדחוסה תחת כפות רגליו היחפות. לשווא חיפש את סנדליו. "לא טוב, לא טוב, לא טוב…" מלמל, נחרד ממעשיו ומבקש את סליחתו של הזקן.

לשמחתו גילה שהטבעת עדיין ברשותו, והשקיק התמים למראה נותר צמוד לחזהו. אך כשבחן אותה היא נראתה אחרת איכשהו. תחושת העוצמה והקסם שהפיצה אמש נגוזה. הוא היה מוכן להישבע שגם משקלה פחת. האם הייתה זו אותה טבעת? הוא לא ידע בביטחון. מה שידע היה הוא שלא יוכל למסור את הטבעת כך, ובוודאי לא לשוב כך אל האולימפוס. האומץ והביטחון שחש בלילה התפוגגו לאור היום. עיניו סרקו ללא הרף את השמיים, ציפו בכל רגע לברק שיכה בו. אך השמיים היו בהירים, העננים באופק קטנים וצחורים. הוא הכיר את ראש האלים. הוא משתעשע בו בוודאי. בקרוב יבוא העונש – או שמא כבר החל? בינתיים, החליט, ימתין בכבוד.

הלילה ירד, האוויר נהיה קר ואפילו גשם ירד. אבל הברק… הוא בושש לבוא. ובחלוף השנים החל לפקפק אם צעד אי פעם עם האלים על האולימפוס. בחלוף השנים שכח דברים רבים. בסופו של דבר שכח את עצמו.

הראל לא היה מודע לחלוף הזמן, עד שזוהר מסמא חדר מבעד לעפעפיו ורעם מתגלגל העיר אותו בבהלה. טיפות גשם החלו להכות בפניו. הוא מצמץ בהפתעה, מבולבל. היום החורפי הקצר עבר כבר את שיאו. "שיט!" סינן ובן רגע היה על הרגליים.

הגשם הלך והתחזק בשעה שרץ אל הכביש הקרוב כדי לנסות לעצור מונית. אך בשעות האלה של יום שישי, ובמזג האוויר הזה, רק נהגי מוניות ספורים ויתרו על החום הנעים של הבית והמשפחה ויצאו לשחר ללקוחות ברחובות העיר המתרוקנים. גם הנהגים שעבדו לא ששו לאסוף נוסע רטוב בבגדי ריצה ספוגים, הבין עד מהרה. הם חלפו על פניו, מי בפנים אדישות ומי בנפנוף יד לשלילה. בסופו של דבר הוא התייאש ופרץ בריצה. גם לאחר שפסק הגשם, המשיך לרוץ עד שהגיע לביתם.

עורפו עוד היה רטוב מהמקלחת כשתופף בעצבנות על ההגה ברמזור. הוא זרק מבט לעבר זר הפרחים שעל הכיסא לידו, לבדוק את מצבו בפעם המי-יודע-כמה. בלי משים הוא מישש שוב את הבליטה הקטנה בכיסו, קופסת המתנה. הגשם בחוץ, החימום ברכב, הפקק האינסופי והלחץ שלחו את מחשבותיו למחוזות אחרים. מעניין מה דיטה תחשוב על הטבעת.

הראל ניער את עצמו מן המחשבות. הוא כבר היה קרוב לבית הוריה. חיפוש חניה וחלומות בהקיץ לא הלכו ביחד. גם הגשם הזועף לא עזר כלל. עשרים דקות לאחר מכן – עם זר, בלי מטרייה – עלה לבסוף במדרגות הבית. המוזיקה שנשמעה מלמעלה הודיעה לו שכבר לא יצליח "להגיע קצת יותר מוקדם. לעזור בהכנות".

הדלת הייתה נעולה. הוא דפק שוב ושוב, אך ללא מענה. הדפיקות לא נשמעו מעל להמולת המוזיקה והדיבורים שבפנים. את הטלפון כלת יום ההולדת דווקא שמעה, אבל קולה נבלע ברעשי הרקע והוא התבייש להרים את קולו בחדר המדרגות. הוא ניתק והחל להקליד הודעת טקסט, כשהדלת נפתחה. דיטה עמדה בפתח, ממוסגרת במשקוף. מעולם הוא לא התרגל לאופן שבו ידעה לשוות לעצמה מראה כה מוקפד, ונטול רבב, עד שנראתה יותר כמו רעיון של אדם מאשר בת אנוש.

לרגע נצץ בעיניה כעס, אך הוא ראה כיצד התרכך כשראתה את מבטו המשתאה גומע אותה. דיטה קיבלה ממנו את הזר והעניקה לו חיוך שדעך בטרם הספיק להתפשט על פניה. במקום ההערה הצינית על האיחור, שידע שעמדה על לשונה, היא סקרה אותו בעיניה, מחפשת עוד משהו, מנסה לקרוא את פניו. היא חושדת שהוא מסתיר משהו, ידע, אבל לא היה מוכן עדיין להפיג את המתח, ובלם את הדחף לבדוק שוב מה שלום הטבעת שבכיסו. דיטה השיבה לו באותו מטבע – היא נשקה על לחיו וברחה למצוא אגרטל לפרחים.

בהמשך הערב, נדמה שהחליטה לשחק איתו בחתול ועכבר. למרות מאמציו הוא לא הצליח להתקרב אליה ליותר מאשר רגעים חטופים. לבסוף, כשהייתה קצת שתויה, הניחה לו לתפוס אותה ליד שולחן המשקאות. הוא משך אותה בידה אל המרפסת ופנה אליה. על פניה נמתח עדיין חיוך ובעיניה הדים של צחוק מבושם. אך היא התנערה מיד כשהביט הישר בעיניה וכרע על ברכו. ביד אחת תלש מידה את הכוס והניח אותה בצד ובשנייה הוציא את מנחתו. מאחור שמע את השיחות דועכות, מתחלפות בלחשושים, ואז אפילו זה לא. בדממה שהשתררה מאחורי זגוגיות דלת ההזזה, הראל לא צריך היה להפנות את מבטו כדי לראות את חברותיה נדחקות לפנים, לצפות ברגע הגדול. דיטה הביטה באורחים שצפו, והפעם חיוכה בער בעוז, צבע את לחייה באדום והדליק ניצוץ בעיניה. היא פנתה אליו בחזרה ופגשה את מבטו.

איכשהו המודעות לעיניים הנשואות אליהם העניקה לו אומץ. הוא הביט בפניה הזורחות, כשפתחה את הקופסה הקטנה. כל העיניים היו נשואות אליהם בציפייה דרוכה. אי שם מאחורי עיניה הרטובות חלף צל. היא חייכה ותחילתן של דמעות נצצו בעיניה. היא סימנה בראשה הצדה.

"מה?" שאל.

קולה רעד מעט. "בוא איתי", אמרה ומשכה אותו על רגליו בחזרה לסלון. היא הובילה אותו בידה אל דלת הדירה וסגרה אותה מאחוריהם כשיצאו אל חדר המדרגות. הדלת שנסגרה השתיקה את הלחישות שהתחדשו, והיא הניפה את הקופסה השחורה מול עיניו. "מה זה?!" חקרה.

"טבעת?" הוא ניסה לחייך, אך חדל מיד למראה המבט בעיניה.

"עם זה? באת להציע לי נישואים עם זה?!" היא הרימה את קולה.

"כן, זאת טבעת עתי–"

"זאת חתיכת עץ!" התפרצה דיטה. קולה רעם בחדר המדרגות. שניהם נרתעו.הם הביטו זה בזה במבוכה.

"זו טבעת מיוון. עתיקה אמיתית", לחש.

"זאת טבעת של שלושה שקלים בשוק!" הם ידעו ששומעים אותם, אבל לדיטה כנראה כבר לא היה אכפת.

דיטה השתתקה לרגע. "בעצם, למה אני צועקת עליך", מלמלה לבסוף. "הייתי צריכה להבין מזמן. הטבעת היא בכלל לא העניין. היא רק עזרה לי לראות. אני התבגרתי ואתה נשארת אתה. אין לך אפילו מספיק הגינות להיראות מבוגר יותר. אני רוצה יותר מהחיים שלי".

"דיטה, בבקשה", התחנן. "זו טבעת משאלות מיוון. לפי המסור–"

דיטה לא רצתה לשמוע עוד. "טבעת משאלות, הא?" פניה התעוותו למסכה של מרירות. "אין לי סבלנות לשטויות האלה עכשיו, הראל. תן לי לנחש, יש לי שלוש משאלות, כמו באגדות”? היא נשכה את שפתיה ואגרפה את ידיה, נאבקת לבלוע את המילים שרצו לפרוץ מגרונה. כששבה לדבר, קולה היה רגוע יותר, אך גם מבשר רעות. "אתה יודע? אמא הזהירה אותי, חברות שלי הזהירו אותי, ורק אני כמו מפגרת לא רציתי להקשיב. חשבתי שאוכל להוריד את הראש שלך מהעננים, ללמד אתך להישאר עם הרגליים על הקרקע. אבל זה כבר לא יקרה, נכון?"

היא נראתה מותשת. סחוטה. היא הפנתה אליו את גבה ושלחה את ידיה אל המעקה. שיערה הסתיר את פניה כמסך כשהביטה למטה. "עזוב, אין לי משאלות – לא ממך. לא כאלה שאתה יכול לספק לי", אמרה. ארס חדר לקולה. "יודע מה? אולי בעצם כן". היא דחפה את עצמה מהמעקה ופנתה אליו בחזרה. "אתה יודע מה אני רוצה? אני רוצה שתיקח את ה'טבעת' הדפוקה שלך ותיעלם בחזרה לחור שממנו צצת!"

דיטה תחבה את הקופסה השחורה לידיו, פתחה את דלת הבית ונכנסה. היא הסתובבה אליו כשידה עוד על הדלת, הביטה בו במבט רושף וסיננה, "אבל יודע מה? יותר מהכל אני רוצה לשכוח שאי פעם נכנסת לחיים שלי. אידיוט!" הדף הדלת הנטרקת טפח על פניו.

קול הטריקה הדהד בראשו. הוא חש את קירות מציאותו נסדקים ומשלחים בשצף את חייו המוכרים למצולות. הוא חשב לדפוק על הדלת, או פשוט להיכנס, ליישב את ההדורים, אבל לא יכול. הבזק מסנוור היכה בחושיו בלובן עז. כל המילים שרצה להגיד נראו פתאום זרות ומרוחקות. הבזק נוסף, מעט ממושך יותר תקף אותו. הוא הספיק לראות מדרון מושלג לפני שמבטו שב להתמקד. כל גופו התאווה לצאת מהמבנה הסוגר עליו. האוויר החורפי בחוץ קרא לו. בלי אומר הוא הסתובב וירד במדרגות, צעד כושל אחר צעד כושל, בלי להביט לאחור.

ההבזקים המשיכו להכות בו ללא רחם – השלג… הישורת ואז השערים. כשיצא לרחוב, חש בדמיונו את המבטים נעוצים בגבו מהחלון. בתנועה אינסטינקטיבית שלח את ידו אל חזהו וחש את הקופסה הבולטת בכיס חולצתו. למרות ההבזקים, הפרידה הפתאומית מדיטה המשיכה להעסיק אותו בפאתי מוחו. כל אותו זמן הוא חשש מהרגע הזה, שבו ישוב להיות לבדו. כל כך הרבה זמן. לכן הוא הופתע לגלות שבאותו מקום בתוכו שבו ציפה לחוש כאב הוא מצא רק קהות חושים, וגם היא התחלפה עד מהרה בהקלה.

הוא צעד ברחוב ועל פניו התפשט חיוך רחב. החרדה שתקפה אותו עם תחילת ההבזקים התחלפה בציפייה. משהו, ידע, עומד להשתנות. סוף סוף. עם כל צעד הוא הרגיש קל יותר. ברק חתך את השמיים. הוא נעשה מודע לחום העולה בחזהו ומתפשט בכל גופו מהטבעת שבכיסו. בלי לעצור או להאט הוא שלף אותה ובחן אותה על כף ידו. בהבזק הבא מצא את עצמו עומד מול שער עצום ממדים ופני ברזל שהתגבשו מול עיניו רעמו בקול: "מי אתה הבא בשערנו!" קולו של השער הדהד ברעם שהתגלגל בשמי העיר, ופתאום הראל גילה שהוא יודע את התשובה. הוא סגר את אצבעותיו על טבעת העץ. הגשם שהרטיב את גלימתו והשלוליות שבהן דרך בסנדליו לא הטרידו אותו כלל. לראשונה מזה נצח חש הראל שהוא יכול שוב לעוף.