ציד מוצלח

קן ליו הוא אחד הקולות הבולטים בספרות המדע הבדיוני והפנטזיה בשנים האחרונות, ובתוך תקופה קצרה יחסית קטף את פרסי הוגו, נבולה ופרס הפנטזיה העולמי. נוסף על היותו סופר הוא מתכנת, מתרגם ואחראי על תרגומן של יצירות ז'אנריות לא מעטות מסינית לאנגלית. בנוסף, הוא המייסד, ונכון להיום הכותב היחיד, בז'אנר ה"סילקפאנק" (משי+פאנק), שבדומה לסטימפאנק משלב בין טכנולוגיית קיטור עם אסתטיקה של המאה ה-19, אך ההשראה שלה באה מסין המסורתית והקסומה, ולא מאנגליה הוויקטוריאנית. כזהו גם סיפורו הנוכחי

לילה. חצי ירח. נשיפת ינשוף מזדמנת.

הסוחר ואשתו וכל המשרתים נשלחו לדרכם. בבית הגדול שררה דממה מפחידה.

אבא ואני כרענו מאחורי סלע המלומדים בחצר. מבעד לחורים הרבים בסלע ראיתי את חלון חדר השינה של בנו של הסוחר.

"או, ציאו-ז'ונג, ציאו-ז'ונג המתוקה שלי..".

האנקות הקדחתניות של הבחור הצעיר היו מכמירות לב. הוא נקשר למיטתו, ספק-הוזה, כדי לשמור על שלומו, אבל אבא השאיר את החלון פתוח, כדי שזעקותיו העצובות יינשאו עם הרוח הרחק מעל לשדות האורז.

"אתה חושב שהיא באמת תבוא?" לחשתי. היום היה יום הולדתי השלושה עשר וזה היה הציד הראשון שלי.

"היא תבוא", אמר אבא. "חוליג'ינג לא יכולה לעמוד בפני קריאות הגבר שכישפה".

"כמו שהפרפרים הנאהבים לא עומדים זה בפני זה?" נזכרתי בלהקת האופרה העממית שעברה אצלנו בכפר בסתיו שעבר.

"לא בדיוק", אמר אבא. אבל נראה שהוא התקשה להסביר לי מדוע. "פשוט תדע שזה שונה".

הנהנתי. לא הייתי בטוח שהבנתי, אבל זכרתי איך הסוחר ואשתו הגיעו אל אבא וביקשו את עזרתו.

"כמה מביש!" רטן הסוחר. "הוא אפילו לא בן תשע עשרה. איך מישהו שקרא כל כך הרבה ספרי חכמים עדיין יכול ליפול בקסמו של יצור כזה?"

"אין בושה בנפילה בקסמם של היופי והתחבולות של החוליג'ינג".", אמר אבא. "אפילו המלומד הגדול וונג לאי בילה פעם שלושה לילות במחיצת אחת מהן, והוא דורג ראשון במבחנים הקיסריים. הבן שלך צריך מעט עזרה".

"אתה חייב להציל אותו", אמרה אשת הסוחר, וקדה כתרנגולת שמנקרת אורז. "אם השמועה תתפשט, השדכניות לא יסכימו להתקרב אליו".

חוליג'ינג היא שדה שגונבת לבבות. נרעדתי ודאגתי אם יהיה לי האומץ להתמודד עם אחת מהן.

אבא הניח יד חמה על כתפי, והרגשתי רגוע יותר. בידו הייתה זנב סנונית, חרב שחישל אחד מאבות אבותינו, הגנרל לאו ייפ, לפני שלושה עשר דורות. החרב הוטענה במאות ברכות טאואיסטיות ושתתה את דמם של אינספור שדים.

ענן חולף הסתיר לרגע את הירח, והכל שקע באפלה.

כשהירח נגלה שוב כמעט זעקתי בקול.

שם, בחצר, הייתה האישה היפה ביותר שראיתי מימיי.

היא לבשה שמלת משי לבנה ורפויה עם שרוולים מתרחבים ואבנט כסוף. פניה היו חיוורות כשלג ושערה הכהה כפחם ירד בגלים עד מתחת למותניה. היא הזכירה לי את התמונות של היפהפיות מתקופת שושלת טאנג שחברי להקת האופרה תלו סביב הבמה שלהם.

היא הסתובבה לאטה ובחנה כל דבר סביבה. עיניה נצצו באור הירח כשתי בריכות זוהרות.

הופתעתי לראות כמה עצובה היא נראית. פתאום ריחמתי עליה, ויותר מכל רציתי לגרום לה לחייך.

רפרוף ידו של אבי על עורפי הוציא אותי בבת אחת מהמצב המהופנט שנפל עלי. הוא הזהיר אותי מכוחה של החוליג'ינג. בפנים לוהטות ובלב הולם הסבתי את עיניי מפניה של השדה והתמקדתי ביציבתה.

משרתי הסוחר סיירו בחצר עם כלבים כל ערב השבוע, כדי להרחיק אותה מקורבנה, אבל עכשיו החצר הייתה ריקה. היא עמדה בשקט, מהוססת, חוששת ממלכודת.

"ציאו-ז'ונג! באת לקחת אותי?" קולו הקדחתני של הצעיר התגבר.

האישה פנתה והלכה – לא, ריחפה, התנועות שלה היו עד כדי כך חלקות – לעבר דלת חדר השינה.

אבא זינק מאחורי הסלע והסתער עליה עם זנב סנונית.

היא חמקה מדרכו כאילו היו לה עיניים באחורי הראש. אבי, שלא יכול לעצור, נעץ את החרב בדלת העץ העבה בקול חבטה חלול ועמום. הוא משך את הנשק, אבל לא הצליח לשחרר אותו מיד.

האישה העיפה בו מבט, הסתובבה והתקדמה לעבר שער החצר.

"אל תעמוד סתם, לי-אנג!" קרא אבא. "היא מתחמקת!"

רצתי לעברה וגררתי איתי את סיר החרס המלא בשתן כלבים. תפקידי היה להתיז אותו עליה כדי שלא תוכל להפוך לשועלה ולהימלט.

היא פנתה אלי וחייכה. "אתה ילד מאוד אמיץ". ניחוח, כמו יסמין פורח בגשם אביבי, אפף אותי. קולה דמה לממרח לוטוס מתוק וקר, ורציתי לשמוע אותה מדברת לנצח. סיר החרס נתלה בידי, זנוח.

"עכשיו!" צעק אבא. הוא שחרר את החרב.

נשכתי את שפתיי בתסכול. איך אוכל להפוך לצייד שדים אם קל כל כך להקסים אותי? הרמתי את המכסה ורוקנתי את סיר החרס על דמותה הנסוגה, אבל המחשבה המטורפת שאסור לי ללכלך את שמלתה הלבנה גרמה לידיי לרעוד, ולא כיוונתי טוב. רק כמות קטנה של שתן כלבים פגעה בה.

אבל זה הספיק. היא ייללה, ולשמע הצליל, כמו כלב אבל הרבה יותר פראי ממנו, השיער על עורפי סמר. היא הסתובבה ונהמה. שתי שורות של שיניים חדות ולבנות נחשפו ואני מעדתי לאחור.

הרטבתי אותה בדיוק כשהייתה באמצע שינוי הצורה. לכן פניה קפאו בין פני אישה לפני שועל, עם חוטם נטול שיער ואוזניים משולשות זקופות שפרכסו בכעס. ידיה הפכו לכפות, שבקצותיהן טפרים חדים שבהם נופפה לעברי.

היא לא יכלה לדבר יותר, אבל עיניה שידרו בלי כל קושי את מחשבותיה הארסיות.

אבא מיהר להצטרף אלי, הוא הניף את חרבו למכה קטלנית. החוליג'ינג הסתובבה והטיחה את גופה כנגד שער החצר, ניפצה אותו ונעלמה מבעד לדלת הפתוחה.

אבא רדף אחריה בלי להעיף בי אפילו מבט. יצאתי מבויש בעקבותיו.

החוליג'ינג הייתה קלת רגליים, ונדמה כאילו זנבה הכסוף השאיר שביל מנצנץ על פני השדות, אבל גופה, שלא השלים את השינוי, נשאר אנושי ביציבתו, והיא לא יכלה לרוץ באותו מהירות שהייתה לה לו נעה על ארבע רגליים.

אבא ואני ראינו אותה חומקת אל תוך המקדש הנטוש במרחק של בערך לִי אחד מהכפר.

"תקיף את המקדש", אמר אבא, וניסה להסדיר את נשימותיו. "אני אכנס בדלת הראשית. אם היא תנסה לברוח דרך הדלת האחורית, אתה יודע מה לעשות".

מאחורי המקדש עשבים צמחו פרא והקיר כמעט קרס. כשהקפתי אותו ראיתי ברק לבן נורה בין האבנים.

הייתי נחוש בדעתי לטהר את שמי בעיני אבי, כך שבלעתי את הפחד ורצתי אחריה בלי היסוס. אחרי כמה פניות מהירות לכדתי את היצור באחד מתאי הנזירים.

עמדתי לשפוך על החיה את שארית שתן הכלבים, אך אז גיליתי שהיא קטנה בהרבה מהחוליג'ינג שרדפנו אחריה. הייתה זו שועלה לבנה וקטנה, בערך כמו גורת כלבים.

הנחתי את סיר החרס על הקרקע והסתערתי.

השועלה התפתלה תחתיי. היא הייתה חזקה במידה מפתיעה לחיה קטנה כל כך. נאבקתי להחזיק אותה במקומה. בזמן שנלחמנו היה נדמה שהפרווה שבין אצבעותיי הפכה חלקלקה כמו עור, והגוף התארך, התרחב, גדל. נאלצתי להשתמש בכל גופי כדי להצמיד אותה לקרקע.

פתאום ראיתי שידיי וזרועותיי כרוכות סביב גופה העירום של ילדה בת גילי בערך.

צעקתי וקפצתי לאחור. הילדה קמה לאטה, הרימה חלוק משי מאחורי ערימת קש, לבשה אותו ונעצה בי מבט יהיר.

נהמה נשמעה במרחק מה ממני מהאולם הגדול, ובעקבותיה נשמע צליל של חרב כבדה המתרסקת לתוך שולחן. ואז עוד נהמה, וקולו של אבי מקלל.

הילדה ואני הבטנו זה בזו. היא הייתה יפה אפילו יותר מזמרת האופרה שלא הצלחתי להפסיק לחשוב עליה בשנה שעברה.

"למה אתם רודפים אותנו?" היא שאלה. "לא עשינו לכם דבר".

"אמא שלך כישפה את בן הסוחר", אמרתי. "אנחנו צריכים להציל אותו".

"כישפה? הוא זה שלא הרפה ממנה".

הופתעתי. "על מה את מדברת?"

"לילה אחד לפני כחודש, בן הסוחר נתקל באמי, שנתפסה במלכודת של מגדל תרנגולות. היא נאלצה להשתנות ולעטות את דמותה האנושית כדי להימלט, וברגע שראה אותה הוא התאהב.

"היא אהבה את החופש שלה ולא רצתה שום קשר אליו, אבל ברגע שגבר מקדיש את לבו לחוליג'ינג, היא תשמע אותו תמיד, ולא משנה כמה רחוקים יהיו זה מזה האנקות והבכי שלו כמעט הרסו אותה, והיא נאלצה ללכת לראות אותו כל לילה מחדש רק כדי להשתיק אותו".

זה לא מה ששמעתי מאבא.

"היא צדה מלומדים תמימים ושואבת את תמצית חייהם כדי להזין את הקסם המרושע שלה! תראי כמה חולה בנו של הסוחר!"

"הוא חולה מכיוון שהרופא חדל האישים ההוא נתן לו רעל שהיה אמור להשכיח ממנו את אמא שלי. אמי היא זאת ששמרה עליו בחיים בזכות ביקוריה הליליים. ותפסיק לקרוא לזה צדה. גבר יכול להתאהב בחוליג'ינג בדיוק כמו שהוא יכול להתאהב בכל אישה אנושית".

לא ידעתי מה לומר, אז אמרתי את הדבר הראשון שעלה בדעתי. "אני פשוט יודע שזה לא אותו דבר".

היא גיחכה. "לא אותו דבר? ראיתי איך הסתכלת עלי לפני שלבשתי את הגלימה".

הסמקתי. "שדה חצופה!" הרמתי את סיר החרס. היא נשארה במקומה וחיוך לגלגני עלה על פניה. בסופו של דבר שבתי והנחתי את הסיר.

קולות הקרב מהאולם הגדול התגברו, ולפתע פתאום נשמע קול ריסוק רם ובעקבותיו צעקת ניצחון של אבא וצרחה ארוכה ומחרישת אוזניים של האישה.

כעת לא היה יותר חיוך מלגלג על פני הילדה, אלא רק זעם שהפך אט-אט לזעזוע. הברק והחיות נעלמו מעיניה. הן נראו מתות.

עוד גניחה של אבא. הצרחה נפסקה בבת אחת.

"לי-אנג! לי-אנג! זה נגמר. איפה אתה?"

דמעות זלגו במורד פניה של הילדה.

"חפש במקדש", המשיך קולו של אבי. "אולי יש לה כאן גורים. אנחנו צריכים להרוג גם אותם".

גופה של הילדה נדרך.

"לי-אנג, מצאת משהו?" הקול התקרב.

"שום דבר", אמרתי, והבטתי בעיניה. "לא מצאתי כלום".

היא פנתה וברחה מהתא בשקט. כעבור רגע ראיתי שועלה לבנה קטנה קופצת מעל הקיר האחורי השבור ונעלמת אל תוך הלילה.

הגיע הצ'ינג-מינג, חג המתים. אבא ואני הלכנו לטאטא את הקבר של אמא ולהביא לה אוכל ומשקה שינחמו אותה בעולם הבא.

"אני רוצה להישאר פה קצת", אמרתי. אבא הנהן והלך הביתה.

לחשתי לאמי התנצלות, ארזתי את העוף שהבאנו לה, והלכתי את שלושת הלי מעבר לגבעה, אל המקדש הנטוש.

מצאתי את יאן כורעת על ברכיה באולם הגדול, ליד המקום שבו הרג אבי את אמה חמש שנים קודם לכן. עכשיו שיערה היה צנוף על ראשה, כמקובל אצל אישה צעירה שעברה את הג'יג'ילי, הטקס שמשמעותו הייתה שהיא חדלה להיות ילדה. נהגנו להיפגש כל צ'ינג-מינג, כל צ'ונג-יאנג, כל יולאן, כל ראש שנה, האירועים שבהם משפחות אמורות להיות ביחד.

"הבאתי לך את זה", אמרתי, והושטתי לה את העוף המאודה.

"תודה". והיא קרעה רגל בזהירות ונגסה בה בעידון. יאן הסבירה לי שהחוליג'ינג בחרו לחיות ליד כפרים של בני אדם כי הן אהבו דברים של בני אדם בחייהן: שיחות, בגדים יפים, שירה וסיפורים, ומדי פעם גם אהבתם של גברים טובים וראויים.

אבל החוליג'ינג נשארו ציידות שהרגישו חופשיות ביותר בדמותן השועלית. אחרי מה שקרה לאמה, יאן התרחקה מלולי התרנגולות, אבל עדיין התגעגעה לטעמן.

"איך הציד?" שאלתי.

"לא כל כך טוב", אמרה. "אין הרבה סלמנדרות מאה שנים וארנבות בעלות שש בהונות. אף פעם אני לא מוצאת מספיק מהן לאכול". היא נגסה בעוד פיסת העוף, לעסה ובלעה. "גם להחליף צורה קשה לי".

"קשה לך להישאר בדמות הזאת?"

"לא". היא הניחה את שאר העוף על האדמה ולחשה תפילה לאמה.

"אני מתכוונת שקשה לי יותר לחזור לדמות האמיתית שלי", המשיכה. "לצוד. יש לילות שאני לא מצליחה לעשות את זה בכלל. איך הציד שלך?"

"גם לא כל כך טוב. נראה שיש פחות רוחות נחש או רפאים זועמים ממה שהיה לפני כמה שנים. אפילו דיבוקי המתאבדים עם העניינים הלא גמורים בירידה. וכבר הרבה חודשים לא הייתה לנו גופה קופצת הגונה. אבא דואג איך ימצא פרנסה".

גם עם חוליג'ינג לא נאלצנו להתמודד כבר שנים. אולי יאן הזהירה את כולן להתרחק. אני מודה שהוקל לי. לא אהבתי את הרעיון שאצטרך להגיד לאבי שהוא טעה בעניין כלשהו. גם כך הוא היה עצבני מאוד וחרד לאבד את רחשי הכבוד של הכפריים, מאחר שהידע והכישורים שלו כנראה לא נדרשו במיוחד כרגע.

"חשבת פעם שאולי גם את הגופות הקופצות אנשים לא מבינים?" שאלה. "כמוני וכמו אמא שלי?"

היא צחקה כשראתה את פניי. "זה היה בצחוק!"

זה היה מוזר, מה שיאן ואני חלקנו בינינו. היא לא הייתה חברה בדיוק, אלא יותר מישהי שאתה מוכרח לרצות להיות איתה כי אתם חולקים יחד ידע שמוכיח שהעולם לא פועל בדיוק כמו שסיפרו לכם.

היא הביטה בנתחי העוף שהשאירה לאמה. "אני חושבת שהקסם נשאב מהארץ הזאת".

חשדתי שמשהו לא בסדר, אבל לא רציתי להביע את החשד הזה בקול רם, כי אז הוא יהפוך אמיתי.

"מה גורם לזה לדעתך?"

במקום לענות, יאן זקפה את אוזניה והקשיבה בריכוז. ואז היא קמה, אחזה בידי ומשכה עד שהגענו אל מאחורי הבודהה שבאולם הגדול.

"מה –"

היא הצמידה אצבע לשפתיי. בקרבה כזאת אליה הבחנתי סוף סוף בניחוחה. הוא דמה לאמה, פרחוני ומתוק, אבל גם קורן, כמו שמיכות שנתלו לייבוש בשמש. הרגשתי שפניי מתלהטות.

כעבור רגע, שמעתי קבוצת גברים נכנסת למקדש. אט אט הוצאתי מעט את ראשי מאחורי הבודהה, כדי לראות.

היום היה חם, והגברים חיפשו צל שיגן עליהם מהשמש הקופחת. שניים הניחו כיסא אפיריון מנצרים, והנוסע שיצא ממנו היה זר, שיערו מתולתל וצהוב ועורו חיוור. אחרים בקבוצה נשאו חצובות, פלסים, צינורות ארד ומזוודות פתוחות מלאות ציוד מוזר.

"מר תומפסון הנכבד ביותר". גבר בבגדי מנדרין ניגש אל הזר. האופן שבו קד שוב ושוב ונענע בראשו למעלה ולמטה הזכיר לי כלב שרגיל לבעיטות ומתחנן לחסדים. "נוח בבקשה ושתה תה קר. קשה לאנשים לעבוד ביום שבו הם אמורים לבקר את קברי משפחותיהם, ועליהם לעצור לשעה קלה ולהתפלל, פן יכעיסו את האלים ואת הרוחות, אבל אני מבטיח שנעבור קשה לאחר מכן ונשלים את הסקר בזמן.

"הבעיה איתכם, הסינים, היא כל האמונות התפלות האלה שלכם", אמר הזר. מבטאו נשמע מוזר, אבל הבנתי אותו היטב. "זכרו, קו הרכבת מהונג קונג לטיינג'ין נמצא בראש סדר העדיפויות של בריטניה. אם לא תגיעו עד השקיעה לכפר בּוֹטוּ, אקצץ לכולכם את המשכורות".

הגיעו אלי שמועות שהקיסר משושלת מנצ'ו נוצח במלחמה ונכפו עליו כל מיני ויתורים, שאחד מהם כלל תשלום שיעזור לזרים לבנות דרך ברזל, אבל זה נשמע דמיוני מדי ולא הקדשתי לכך יותר מדי תשומת לב.

המנדרין הנהן בהתלהבות. "מר תומפסון הנכבד צודק מאוד בכל מובן. אבל האם אני רשאי להטריד את אוזנך רבת החסד בהצעה?"

האנגלי היגע נופף בידו בחוסר סבלנות.

"חלק מהכפריים המקומיים מודאגים מהמתווה המוצע למסילה. אתה מבין, הם חושבים שהמסילה שכבר הונחה חוסמת את עורקי הצ'י באדמה. זה רע לפנג שוי".

"על מה אתה מדבר?"

"זה קצת דומה לאופן שבו אדם נושם", אמר המנדרין ונשף כמה פעמים כדי לוודא שהאנגלי מבין. "לאדמה יש ערוצים לאורך נהרות, גבעות, דרכים עתיקות שנושאים את אנרגיית הצ'י. זה מה שבזכותו הכפריים משגשגים ושמשמר את בעלי החיים הנדירים ואת הרוחות המקומיות ואת אלי הבית. האם תשקול להזיז מעט את קו המסילה, בהתאם להצעת חכמי הפנג שוי?"

תומפסון גלגל את עיניו. "זה הדבר הכי מגוחך ששמעתי מימיי. אתה מבקש ממני לסטות מהתוואי היעיל ביותר של המסילה כי אתה חושב שהאלילים שלך יתרגזו?"

המנדרין נראה סובל. "ובכן, במקומות שבהם המסילה כבר הונחה קורים הרבה דברים רעים: אנשים מאבדים כסף, חיות מתות, אלי הבית אינם מגיבים לתפילות. כל הנזירים הבודהיסטים והטאואיסטים מסכימים שזה בגלל המסילה".

תומפסון צעד אל עבר הבודהה והתבונן בו בביקורת. חזרתי וצללתי אל מאחורי הפסל ואחזתי בידה של יאן. עצרנו את נשימתנו וקיווינו שלא יגלו אותנו.

"לזה יש עדיין כוח?" שאל תומפסון.

"המקדש לא הצליח לקיים קהילת נזירים כבר הרבה שנים", אמר המנדרין. "אבל הבודהה הזה עדיין זוכה לכבוד. שמעתי שהכפריים אומרים שתפילותיהם אליו נענות לעתים קרובות".

ואז שמעתי קול נפץ רם והתנשפות כבדה של כל האנשים באולם הגדול.

"עכשיו שברתי את זרועותיו של האל שלכם במקל שלי", אמר תומפסון. "כמו שאתם רואים, לא היכה אותי ברק ולא סבלתי משום אסון. ואכן, עכשיו אנחנו יודעים שזה רק אליל עשוי בוץ, ממולא בקש ומכוסה בצבע זול. בגלל זה הפסדתם במלחמה עם בריטניה. אתם סוגדים לפסלי בוץ במקום לחשוב על בניית דרכים מברזל וכלי נשק מפלדה".

לא נשמעו דיבורים נוספים על שינוי תוואי המסילה.

אחרי שהם הלכו, יאן ואני יצאנו מאחורי הפסל. למשך זמן מה נעצנו מבט בידי הבודהה השבורות.

"העולם משתנה", אמרה יאן. "הונג קונג, דרכי ברזל, זרים עם חוטים שנושאים קולות דיבור ומכונות שמגהקות עשן. שוב ושוב מספרי הסיפורים בבתי התה מספרים על הפלאות האלה. אני חושבת שזאת הסיבה לכך שהקסם הישן עוזב אותנו. הגיע קסם חזק יותר".

קולה נשאר חסר רגש ואדיש, כמים קרירים ושקטים בסתיו, אבל לדבריה היה צליל של אמת. חשבתי על הניסיונות של אבי להעמיד פנים עליזות אף שפחות ופחות לקוחות הגיעו אלינו. תהיתי אם הזמן שביליתי בלימוד הלחשים ותנועות ריקוד החרב היה לשווא.

"מה תעשי?" שאלתי, וחשבתי עליה לבד בגבעות, אבודה בלי אפשרות למצוא את המזון שמשמר את קסמיה.

"יש רק דבר אחד שאני יכולה לעשות". קולה נשבר לרגע ונשמע מתריס, כחלוק נחל שהושלך לבריכה.

אבל אז היא הביטה בי והתעשתה.

"את הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות. ללמוד לשרוד".

המסילה הפכה לחלק מוכר בנוף: הקטר השחור הנושף את דרכו דרך שדות האורז הירוקים, פולט קיטור ומושך אחריו רכבת ארוכה, כמו דרקון שיורד מההרים הרחוקים, הכחולים ועוטי הערפל. לזמן קצר היה זה מראה מופלא, והילדים שמחו בו ורצו לאורך המסילות כדי לא לפגר אחרי הרכבת.

אבל הפיח שנפלט מארובות הקטרים הרג את האורז בשדות שליד המסילה, ושני ילדים ששיחקו על הפסים, ופחדו מדי לזוז, נהרגו בערב אחד. אחרי כן הרכבת כבר לא הייתה מרתקת.

אנשים הפסיקו להגיע אל אבא ואלי כדי לבקש את שירותינו. הם הלכו אל המיסיונר הנוצרי או אל המורה החדש שאמר שלמד בסן פרנסיסקו. גברים צעירים בכפר התחילו לעזוב להונג קונג או לקנטון, בעקבות השמועות על האורות הזוהרים ועל עבודות רווחיות. השדות ננטשו. נראה שהכפר עצמו הכיל רק את הזקנים מדי ואת הצעירים מדי, ומצב רוחם העיד על כניעה. אנשים ממחוזות רחוקים באו לברר על רכישת קרקעות בזול.

אבא בילה את ימיו בישיבה בחדר הקדמי, זנב סנונית על ברכיו, ובהה בדלת מהזריחה ועד השקיעה, כמו הפך בעצמו לפסל.

מדי יום, כשחזרתי הביתה מהשדות ראיתי את זיק התקווה ניצת לרגע בעיניו.

"מישהו אמר שהוא זקוק לעזרתנו?" היה שואל.

"לא", הייתי עונה, בניסיון לשמור על נימת דיבור קלילה. "אבל אני בטוח שבקרוב תופיע גופה מקפצת. עבר יותר מדי זמן".

לא הסתכלתי על אבי כשדיברתי, כי לא רציתי לראות את התקווה נמוגה מעיניו.

ואז, יום אחד, מצאתי את אבא תלוי על קורה כבדה בחדר השינה שלו. כשהורדתי את גופתו, בלב משותק, חשבתי שאינו שונה מאלה שהוא צד כל חייו: את כולם שימר קסם עתיק, שעזב לבלי שוב, והם לא ידעו איך לשרוד בלעדיו.

זנב סנונית הייתה קהה וכבדה בידי. תמיד ציפיתי להיות צייד שדים, אבל איך אוכל כשאין יותר שדים, אין יותר רוחות? כל הברכות הטאואיסטיות שעל החרב לא הצליחו להציל את לבו השוקע של אבי, ואם אשאר שם, אולי גם לבי יכבד וירצה להשתתק.

לא ראיתי את יאן מאז היום ההוא שש שנים קודם לכן שבו התחבאנו ממודדי הרכבת במקדש, אבל מילותיה חזרו אלי עכשיו.

ללמוד לשרוד.

ארזתי תרמיל וקניתי כרטיס רכבת להונג קונג.

השומר הסיקי בדק את התעודות שלי ונופף בידו כדי לסמן לי לעבור בשער.

השתהיתי כדי לעקוב במבטי אחר המסילה המטפסת על צלע ההר התלולה. היא לא נראתה כמו מסילת רכבת, אלא הזכירה יותר סולם המוביל היישר לגן העדן. זו הייתה רכבת הפוניקולר, הקרונית שהובילה לראש פסגת ויקטוריה, שם גרו שליטי הונג קונג והסינים לא הורשו לשהות שם.

אבל הסינים היו טובים דיים לגרוף פחם לדוודים ולשמון גלגלי שיניים.

קיטור עלה סביבי כשרכנתי אל תוך חדר המנועים. אחרי חמש שנים שם הכרתי את ההמיה הקצבית של הבוכנות ואת הסטקטו של חיכוך גלגלי השיניים כמו שהכרתי את הנשימה ואת פעימות הלב של עצמי. הייתה נגינה מסוימת בקקופוניה המאורגנת שלהם, שנגעה ללבי כמו הקשת המצלתיים והגונגים בתחילת אופרה עממית. בדקתי את הלחץ, הוספתי חומר איטום לאטמים, הידקתי את האוגנים, החלפתי את גלגלי השיניים השחוקים במכלול כבלי הגיבוי. שקעתי כל כולי בעבודה, שהייתה קשה ומספקת.

כשהמשמרת שלי הגיעה אל סופה כבר היה חשוך. יצאתי מחדר המנועים וראיתי ירח מלא זורח בשמיים, בשעה שקרונית נוספת מלאת נוסעים נמשכה במעלה צלע ההר בכוחו של המנוע שלי.

"שהרוחות הסיניות לא יתפסו אתכם", אמרה אישה בעלת שיער בלונדיני בהיר בקרון, וחבריה צחקו.

היה זה ליל יולאן, הבנתי. חג הרוחות. אני צריך להביא משהו לאבי. אולי לאסוף כסף נייר ממונג קוק.

"איך יכול להיות שסיימת להיום אם אנחנו עדיין רוצים אותך?" הגיע לאוזניי קול גברי.

"בנות כמוך לא צריכות לגרות", אמר גבר אחר, וצחק.

הבטתי לעבר הקולות וראיתי אישה סינית עומדת בצללים מחוץ לתחנת הרכבת. שמלתה הסינית, הדוקה בסגנון מערבי, והאיפור הצעקני, גילו לי את מקצועה. שני אנגלים חסמו את דרכה. אחד ניסה לכרוך את זרועותיו סביבה, והיא נרתעה ממנו.

"בבקשה. אני מאוד עייפה", אמרה באנגלית. "אולי פעם אחרת".

"אל תהיי טיפשה", אמר האיש הראשון וקולו התקשח. "אל תתווכחי. בואי איתי עכשיו ותעשי את מה שאת אמורה לעשות".

ניגשתי אליהם. "היי".

האיש הסתובב והביט בי.

"יש כאן בעיה?"

"זה לא עניינך".

"טוב, אני חושב שזה דווקא כן ענייני", אמרתי, "כשאני רואה איך אתם מדברים לאחותי".

אני לא חושב שמישהו מהם האמין לי, אבל חמש שנים של התמודדות עם ציוד כבד העניקו לי גוף שרירי, והם הביטו בפניי ובידיי, המטונפות בשמן מנועים, והחליטו כנראה שלא שווה להם להתכתש בפרהסיה עם מהנדס סיני עלוב.

שני הגברים התרחקו והלכו לעמוד בתור לקרונית הנוסעת לפסגה, תוך שהם ממלמלים קללות.

"תודה", אמרה.

התבוננתי בה. "הרבה זמן לא התראינו", אמרתי. בלעתי את האת נראית טוב. היא לא נראתה טוב. היא נראתה עייפה ורזה ושברירית. והבושם החריף שלה תקף את חוטמי.

אבל לא חשבתי עליה רעות. שיפוט הוא מותרות של אנשים שלא נדרשו לשרוד.

"זה ליל חג הרוחות", אמרה. "לא רציתי לעבוד יותר. רציתי לחשוב על אמא".

"מה דעתך ללכת למצוא מנחות ביחד?" שאלתי.

עלינו על המעבורת לקאולון, והרוח על המים הפיחה בה מעט רוח חיים. היא הרטיבה מגבת במים חמים מהקומקום של המעבורת ומחתה את האיפור מפניה. הרחתי רמז לניחוח הטבעי שלה, רענן ונעים כתמיד.

"את נראית טוב", אמרתי, והתכוונתי לזה.

ברחובות קאולון קנינו מאפים ופירות וכופתאות קרות ועוף מאודה וקטורת וכסף נייר, והתעדכנו זה בחייו של זה.

"איך הציד?" שאלתי. שנינו צחקנו.

"אני מתגעגעת ללהיות שועלה", אמרה. היא כרסמה בהיסח הדעת כנף עוף. "יום אחד, לא הרבה אחרי הפעם האחרונה שדיברנו, הרגשתי ששארית הקסם האחרונה עזבה אותי. לא יכולתי יותר לשנות צורה".

"אני מצטער", אמרתי, שכן לא יכולתי להציע לה שום דבר אחר.

"אמא לימדה אותי לאהוב דברים אנושיים: אוכל, בגדים, אופרה עממית, סיפורים ישנים. אבל היא לא נזקקה להם מעולם. כשרצתה, תמיד יכלה להפוך לדמותה האמיתית ולצוד. אבל עכשיו, בדמות הזאת, מה אני יכולה לעשות? אין לי טפרים. אין לי שיניים חדות. אני אפילו לא יכולה לרוץ מהר במיוחד. וכל מה שיש לי הוא היופי שלי, אותו דבר שבגללו אביך ואתה הרגתם את אמי. אז עכשיו אני מתקיימת בזכות הדבר שפעם האשמתם בו את אמי ללא הצדקה: אני צדה גברים בשביל כסף".

"גם אבא שלי מת".

כששמעה את זה נדמה שחלק מהמרירות עזב אותה. "מה קרה?"

"הוא הרגיש שהקסם עוזב אותנו, בדיוק כמוך. הוא לא היה יכול לסבול את זה".

"אני מצטערת". וידעתי שגם היא לא יודעת מה עוד לומר.

"אמרת לי פעם שהדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות הוא לשרוד. אני צריך להודות לך על כך. קרוב לוודאי שזה הציל את חיי".

"אז השתווינו", היא אמרה בחיוך. "אבל בוא לא נדבר עוד על עצמנו. הלילה הזה שמור לרוחות".

הלכנו לנמל והנחנו את המזון שלנו ליד המים. הזמנו את כל רוחות אהובינו לבוא ולאכול. אז הדלקנו את הקטורת ושרפנו את כסף הנייר בתוך דלי.

היא צפתה בחתיכות נייר שרוף נישאות אל השמיים בחום הלהבות. הן נעלמו בין הכוכבים. "אתה חושב שהשערים לעולם המתים עדיין פתוחים לרוחות הלילה, כשלא נשאר שום קסם?"

היססתי. כשהייתי צעיר תרגלו אותי לשמוע את קול גירוד האצבעות של רוח על חלון נייר, להבחין בין קולה של רוח הרפאים לקול הרוח הנושבת, אבל עכשיו התרגלתי לסבול את רעם חבטות הבוכנות והלחישה מחרישת האוזניים של הקיטור הדחוס העובר בשסתומים. לא יכולתי לייחס לעצמי את היכולת להקשיב לעולם הנעלם של ילדותי.

"אני לא יודע", אמרתי. "אני מניח שזה אותו דבר לרוחות ובני אדם. חלקן יבינו איך לשרוד בעולם שהצטמצם בגלל דרכי הברזל ושריקות הקיטור, וחלקן לא".

"אבל האם מישהי מהן תוכל בכלל לשגשג?"

היא עדיין הצליחה להפתיע אותי.

"זאת אומרת", המשיכה, "אתה מאושר? אתה מאושר להניע מנוע כל היום, להיות עוד שן בגלגל השיניים? על מה אתה חולם?"

לא הצלחתי להיזכר בחלומות. הנחתי לתנועת גלגלי השיניים והידיות להפנט אותי, להניח למחשבותיי לגדול כדי למלא את החללים שבין הנקישות האינסופיות של מתכת במתכת. כך הצלחתי להימנע מלחשוב על אבי, על ארץ שאיבדה כל כך הרבה.

"אני חולמת על ציד בג'ונגל המתכת והאספלט הזה", היא אמרה. "אני חולמת על הדמות האמיתית שלי מזנקת מקורה תומכת, למרפסת, לגג, עד שאני עולה על פסגת האי הזה, עד שאני יכולה לנהום בפניהם של כל הגברים שחושבים שאני יכולה להיות שלהם".

מול מבטי, עיניה ניצתו לרגע באור בהיר, ואז התעמעמו.

"בעידן החדש הזה של קיטור וחשמל, בכרך העצום הזה, פרט לאלה שחיים בפסגה, האם מישהו שמר עדיין על דמותו האמיתית?" שאלה.

ישבנו ביחד בנמל ושרפנו כסף נייר כל הלילה, בציפייה לאות שיראה שהרוחות עדיין איתנו.

החיים בהונג קונג יכולים להיות חוויה משונה: מיום ליום, לא נראה היה שהדברים משתנים במיוחד, אבל אם השווית את הדברים לאורך שנים, נדמה שחיית בעולם אחר.

ביום הולדתי השלושים, דגמים חדשים של מנועי קיטור צרכו פחות פחם והפיקו יותר חשמל. הם הפכו יותר ויותר קטנים. הרחובות התמלאו בריקשות אוטומטיות ובכרכרות ללא סוסים, ולרוב האנשים שיכלו להרשות את זה לעצמם היו מכונות שקיררו את האוויר בבתים ואת האוכל בקופסות במטבח – כולם מונעים בקיטור.

נכנסתי לחנויות וסבלתי את זעמם של הזבנים כשבחנתי את רכיבי הדגמים החדשים שהוצגו לראווה. בלעתי כל ספר שהצלחתי למצוא על עקרונות מנוע הקיטור ופעולתו. ניסיתי ליישם את העקרונות האלה כדי לשפר את המכונות שעליהן הופקדתי: ניסיתי מחזורי בעירה חדשים, בחנתי סוגי שמנים חדשים עבור הבוכנות, כיוונתי את יחסי הכוחות בין גלגלי השיניים. מצאתי סיפוק מסוים באופן שבו למדתי להבין את קסמן של המכונות.

בוקר אחד, כשתיקנתי וסת מקולקל – עבודה עדינה – נעצרו על המשטח מעלי שני זוגות נעליים מצוחצחות.

הרמתי את מבטי. שני אנשים השקיפו עלי מלמעלה.

"זה הוא", אמר אחראי המשמרת שלי.

האיש השני, שהיה לבוש בחליפה מעומלנת, נראה ספקן. "אתה זה שהמציא את הרעיון להשתמש בגלגל תנופה גדול יותר במנוע הישן?"

הנהנתי. התגאיתי באופן שבו הצלחתי להפיק מהמכונות שלי יותר חשמל ממה שחלמו המעצבים שלהן.

"גנבת את הרעיון מאנגלי?" נימת קולו הייתה חריפה.

מצמצתי. רגע של בלבול התחלף בהתפרצות של זעם. "לא", אמרתי, בניסיון לשמור על נימת קולי רגועה. רכנתי שוב מתחת למכונה כדי להמשיך בעבודתי.

"הוא פיקח", אמר מנהל המשמרת שלי. "יחסית לסיני. אפשר ללמד אותו".

"אני מניח שנוכל לנסות", אמר השני. "זה בטוח יהיה יותר זול מלהעסיק מהנדס אמיתי מאנגליה".

מר אלכסנדר פינדליי סמית, בעלי רכבת הפסגה ומהנדס נלהב בפני עצמו, זיהה הזדמנות. הוא חזה שנתיב הקדמה הטכנולוגית יוליך ללא ספק לשימוש בכוח הקיטור להפעלת אוטומטונים: זרועות ורגליים מכניות שיחליפו בסופו של דבר את הפועלים ואת המשרתים הסינים.

אני נבחרתי לשרת את מר פינדליי סמית ביוזמתו החדשה.

למדתי לתקן מנגנונים, לתכנן מערכות מורכבות של גלגלי שיניים ולהמציא שימושים גאוניים לידיות. למדתי לצפות מתכת בכרום ולעצב נחושת בקימורים חלקים. המצאתי דרכים לקשור בין עולם המנגנונים המכניים הקשיחים והעמידים לעולם הממוזער והממושטר של הבוכנות והקיטור הנקי. כשהאוטומטונים הושלמו, חיברנו אותם למנועים האנליטיים החדישים שנשלחו מבריטניה והזנו אותם בסרט מנוקב בחורים צפופים בקידוד בבג'-לאבלייס.

נדרש עשור של עבודה קשה, אבל כעת זרועות מכניות הגישו משקאות בברים באזור הסנטרל וידי מכונות עיצבו נעליים ובגדים במושבות החדשות. באחוזות שעל הפסגה, כך שמעתי – אם כי לא ראיתי – שוטטו חרש במסדרונות מטאטאים ומגבים אוטומטיים, והתנגשו בעדינות בקירות בשעה שניקו את הרצפות כגמדים מכניים הנושפים קיטור לבן. הגולים יכלו סוף כל סוף לחיות את חייהם בגן העדן הטרופי הזה, חופשיים מתזכורות על קיומם של הסינים.

הייתי בן שלושים וחמש כשהיא הופיעה שוב על סף דלתי, כזיכרון עתיק יומין.

משכתי אותה אל תוך דירתי הקטנה, הבטתי סביב כדי לוודא שאין איתה איש וסגרתי את הדלת.

"איך הציד?" שאלתי. זו הייתה הלצה מאולצת, והיא צחקה בקול רפה.

תמונותיה הופיעו בכל העיתונים. זאת הייתה השערורייה הכי גדולה במושבה: לאו דווקא מכך שלבן המושל הייתה פילגש סינית – זה היה מקובל – אלא מכיוון שהפילגש הצליחה לגנוב ממנו סכום כסף גדול ונעלמה. כולם גיחכו כשהמשטרה הפכה את העיר על ראשה בחיפוש אחריה.

"אני יכול להחביא אותך הלילה", אמרתי. ואז חיכיתי. המשך המשפט, שלא נאמר, נתלה באוויר בינינו.

היא התיישבה בכיסא היחיד שהיה בחדר. אור הנורה העמום טיל צללים אפלים על פניה. היא נראתה כחושה ומותשת. "אה, עכשיו אתה שופט אותי".

"יש לי עבודה טובה שאני רוצה להישאר בה", אמרתי. "מר פינליי סמית בוטח בי".

היא התכופפה והחלה להפשיל את שמלתה.

"לא", אמרתי והסבתי את פני ממנה. הרתיח אותי שהיא מנסה לעסוק במקצוע שלה איתי.

"תראה", היא אמרה. בקולה לא היה פיתוי. "לי-אנג, תראה אותי".

הסתובבתי ונאנקתי בהפתעה.

רגליה, מה מהן שיכולתי לראות, היו עשויות כרום בוהק. התכופפתי כדי לראות אותן מקרוב: מפרקי הברכיים הגליליים נחרטו בקפידה, המנגנונים ההידראוליים לאורך הירכיים נעו בשקט מוחלט, כפות הרגליים עוצבו וחושלו באופן מרהיב, במשטחים חלקים ובוהקים. היו אלה הרגליים המכניות היפות ביותר שראיתי מימיי.

"הם סיממו אותי", אמרה. "כשהתעוררתי, הרגליים שלי נעלמו וזה היה במקומן. הכאב היה נורא. הוא הסביר לי שיש לו סוד: הוא מעדיף מכונות על פני בשר. לא הצליח להעמיד אותו עם אישה רגילה".

שמעתי על גברים כאלה. בעיר מלאה בכרום ובנחושת, בנקישות ובלחישות, התשוקות התבלבלו והלכו.

התמקדתי בתנועת האור לאורך קימורי שוקיה הנוצצים, כדי שלא אצטרך להביט בפניה.

"הייתי צריכה לבחור: האם להניח לו להמשיך לשנות אותי כדי להתאים לצרכיו, או שהוא יסיר את הרגליים וישליך אותי לרחוב. מי יאמין לזונה סינית פיסחת? רציתי לשרוד, אז בלעתי את הכאב ונתתי לו להמשיך".

היא נעמדה ופשטה את שאר השמלה ואת כפפות הערב שלה. סקרתי את גוף הכרום שלה, שנשזר בפסים דקים סביב המותניים כדי לאפשר תנועת מפרקים ותזוזה; את זרועותיה הפתלתלות, שהורכבו מלוחות מעוקלים הגולשים זה על זה כשריון מגונה; את כפות ידיה, שעוצבו מרשת מתכת עדינה, עם אצבעות פלדה כהות מכוסות באבני חן, במקום שבו היו אמורות להיות הציפורניים.

"הוא לא חסך בהוצאות. כל חלק בי נבנה בידי האומנים הטובים ביותר וחובר לגופי בידי המנתחים הטובים ביותר – יש רבים שרוצים לערוך ניסויים, בניגוד לחוק, על האופן שבו אפשר להחיות את הגוף בחשמל, ולהחליף עצבים בחוטים. הם דיברו תמיד רק איתו, כאילו אני כבר הייתי מכונה.

"ואז, לילה אחד, הוא פגע בי ובייאושי השבתי מכה. הוא נפל כאילו היה עשוי מקש. פתאום הבנתי כמה כוח יש בזרועות המתכת שלי. הנחתי לו לעשות לי את כל זה, להחליף אותי חלק אחרי חלק, וכל הזמן התאבלתי על מה שאיבדתי בלי להבין מה קיבלתי. נעשה לי דבר נורא, אבל גם אני יכולה להיות נוראית.

"חנקתי אותו עד שאיבד את הכרתו, ואז לקחתי את כל הכסף שמצאתי והסתלקתי.

"וכך הגעתי אליך, לי-אנג. תעזור לי?"

צעדתי לקראתה וחיבקתי אותה. "נמצא דרך להפוך את זה. בטח יש רופאים –"

"לא", היא קטעה אותי. " לא זה מה שאני רוצה".

נדרשה לנו כמעט שנה שלמה להשלים את המשימה. הכסף של יאן עזר, אבל יש דברים שכסף לא יכול לקנות, בעיקר כישורים וידע.

הדירה שלי הפכה לסדנת עבודה. בילינו כל ערב וכל יום ראשון בעבודה: עיצבנו מתכת, ליטשנו גלגלי שיניים, חיווטנו חוטים.

פניה היו החלק הקשה ביותר. הן היו עשויות עדיין בשר ודם.

חקרתי ספרי אנטומיה ויצקתי בגבס דגמים של פניה. שברתי את עצמות הלחיים שלי וחתכתי את פני כדי שאוכל לדדות למרפאות וללמוד מהרופאים המנתחים איך לתקן פציעות כאלה. קניתי מסכות יקרות מעוטרות באבני חן ופירקתי אותן, כדי ללמוד את האמנות העדינה של עיצוב מתכת בצורת פנים.

לבסוף הגיעה השעה.

מבעד לחלון הטיל אור הירח מקבילית לבנה חיוורת על הרצפה. יאן עמדה במרכזה, הזיזה את ראשה אנה ואנה ומדדה את פניה החדשות.

מאות מנגנונים פנאומטיים זעירים הוחבאו תחת עור הכרום החלק, ובכל אחד מהם ניתן היה לשלוט עצמאית, כך שהיא יכלה לעטות כל הבעת פנים, אבל עיניה נותרו ללא שינוי, ובהקו בהתרגשות באור הירח.

"את מוכנה?" שאלתי.

היא הנהנה.

הושטתי לה קערה, מלאה בפחם האבן הטהור ביותר שבנמצא, טחון לאבקה עדינה. הקערה הדיפה ריח של עץ שרוף, של לב האדמה. היא שפכה אותה לפיה ובלעה. שמעתי את האש מתחממת בדוד הזעיר שבפלג גופה העליון כשלחץ הקיטור הצטבר בו. צעדתי לאחור.

היא נשאה את ראשה אל הירח ויללה: הייתה זו יללה שנוצרה בכוח הקיטור העובר דרך צינורות נחושת, ובכל זאת היא הזכירה לי את היללה הפראית ההיא, מזמן, כששמעתי בפעם הראשונה את קריאתה של חוליג'ינג.

ואז היא כרעה על הרצפה. גלגלי השיניים הסתובבו, הבוכנות היטלטלו, לוחות המתכת המעוגלים החליקו זה על זה – הרעשים התגברו כשהיא התחילה להשתנות.

את הבלחי הרעיונות הראשונים שלה היא שרטטה בדיו על נייר. לאחר מכן היא עידנה אותם, במאות חזרות, עד שהתוצאה הניחה את דעתה. הבחנתי בדמיון שלה לאמה, אבל גם במשהו קשוח יותר, חדש.

על סמך הרעיון שלה עיצבתי את קפלי עור הכרום העדינים ואת הפרקים העדינים בשלד המתכת. הרכבתי כל ציר וציר, חיברתי כל גלגל שיניים, הלחמתי כל חוט, ריתכתי כל חיבור, שימנתי כל מנגנון. פירקתי אותה והרכבתי אותה בחזרה.

ובכל זאת, היה זה פלא לראות את הכל עובד. לנגד עיניי היא התקפלה ונתפרשה כמו מבנה אוריגמי כסוף, עד שבסופו של דבר עמדה מולי שועלת כרום יפהפייה וקטלנית, כמו באגדות העתיקות.

היא טופפה בדירה ובחנה את דמותה החדשה והמלוטשת, ניסתה את תנועות החמיקה החדשות שלה. איבריה נצצו באור הירח וזנבה, העשוי מחוטי כסף עדינים ודקים כתחרה, הותיר מאחוריו נתיב של אור בדירה החשוכה.

היא פנתה והלכה – לא, ריחפה – לעברי, ציידת מפוארת, חיזיון עתיק שקם לתחייה. נשמתי עמוקות והרחתי אש ועשן, שמן מנועים ומתכת ממורקת, ניחוח העוצמה.

"תודה", אמרה, ונשענה עלי כשחיבקתי את דמותה האמיתית. מנוע הקיטור בתוכה חימם את גוף המתכת הקר שלה והעניק לו תחושה של משהו חמים וחי.

"אתה מרגיש את זה?" שאלה.

נרעדתי. ידעתי למה היא מתכוונת. הקסם העתיק חזר, אבל השתנה: לא פרווה ובשר אלא מתכת ואש.

"אמצא אחרים כמוני", אמרה, "ואביא אותם אליך. יחד, נוציא אותם לחופשי".

פעם הייתי צייד שדים. היום אני אחד מהם.

פתחתי את הדלת עם זנב סנונית בידי. זאת הייתה רק חרב ישנה וכבדה, חלודה, אבל עדיין מסוגלת בהחלט להכריע כל מי שעלול לארוב בסתר.

לא היה שם איש.

יאן זינקה כחזיז ברק. בשקט ובחן היא מיהרה אל רחובות הונג קונג, חופשייה, פראית, חוליג'ינג שמתאימה לעידן החדש הזה.

… ברגע שגבר מקדיש את לבו לחוליג'ינג, היא תשמע אותו תמיד, ולא משנה כמה רחוקים יהיו זה מזה...

"ציד מוצלח", לחשתי.

היא יללה במרחק, ואני צפיתי בנשיפת קיטור שעלתה לאוויר עם היעלמה.