"הסייברפאנק מת" נכתב באותיות גדולות בראש הכריכה האחורית של הספר Rewired. "המהפכה אומצה לחיקם של גיבורים מעאפנים, אנימציה ממוחשבת ומשקפי שמש מפונפנים".
כל זה נכון, אבל גם הגוויה של הסייברפאנק מרתקת. ליתר דיוק, הזעזוע שגרמו חייו הקצרים של הז'אנר הזה ומותו העלו אדוות שיצרו כמה מהדברים המעניינים ביותר שאי פעם נראו בשדה המדע הבדיוני. כמה מהעקבות האלה אפשר לראות בספר המצוין הזה.
אפשר להבין למה יש מי שלא אוהבים סייברפאנק. פעמים רבות הכתיבה מנוכרת וקרה והמציאות קודרת ופסימית. גם מי שאינם אוהבים אותו, לא יוכלו להתעלם מההשפעה העצומה שהיתה לסייברפאנק על עולם המדע הבדיוני. רעיונות שנחשבו לפני חמש עשרה ועשרים שנים חדשניים ויוצאי דופן הפכו היום ללחם חוקן של יצירות בזרם המרכזי של המדע הבדיוני. בה בעת, ברוס סטרלינג וויליאם גיבסון, שבתחילת ימי הז'אנר היו מורדים הבועטים במוסכמות, הפכו לעמודי תווך בלתי מעורערים.
Rewired מנסה לבחון את ההשפעה הזו ואת מורשת הסייברפאנק. לצורך כך איגדו ג'יימס פטריק קלי וג'ון קסל שישה עשר סיפורים שניזונים מגווייתו של הסייברפאנק, מאמצים תפיסות ורעיונות שהובאו לקדמת הבמה בימי פריחתו של הז'אנר והולכים אִתם צעד אחד קדימה, אל עולמות חדשים שאינם בהכרח כה מנוכרים וקרים, ושעלילותיהם אינן לקוחות בהכרח משולי החברה ומתחתיותיה. לעתים אלה אפילו סיפורים אופטימיים.
הספר כולל סיפורים של כמה מהסופרים החשובים ביותר במדע הבדיוני של עשרים השנים האחרונות ובהם סטרלינג, גיבסון, מייקל סוואנוויק, צ'רלס סטרוס, קורי דוקטורוב, פאולו בסיגאלופי, גרג איגן ופול די-פיליפו. המכנה המשותף לכולם הוא כנראה מעל הכל היותם יוצרי עולמות.
הסופרים שסיפוריהם מאוגדים באוסף זה הם כאלה המסוגלים לצייר עולם שלם אפילו בסיפורים קצרים. כזה הוא הסיפור הראשון בקובץ, "מתקן האופניים" של ברוס סטרלינג: סיפור חמוד שבמרכזו גיבור מעורר אהדה שנותן מבט נהדר לעולם שבמרכזו "האזור" בצ'טנוגה שמשמש עוגן לעלילתם של סיפורים אחדים של סטרלינג. כזהו גם העולם של אבא של וולטר ג'ון וויליאמס, שבמרכזו היכולת לבנות עולמות אוטופיים לכאורה והיכולת שלנו לשלוט בעולמנו. וכאלה גם "אלבום החתונה" המרתק וקורע הלב של דייויד מרוסק שעוסק בשאלות של זהות ואישיות, ואף יותר מכך "The Voluntary State" של כריסטופר רואו, אשר יוצר בקצב אטי ובאופן מהפנט את אחד העולמות המיוחדים והמשכנעים ביותר שיצא לי לקרוא.
רב הסיפורים בספר מצוינים. אחד מהשניים המאכזבים ביותר הוא דווקא סיפור שנכתב על-ידי וויליאם גיבסון. "שלושה עשר מראות של עיר הקרטון" נראה לעתים יותר כתרגיל בכתיבה מאשר כסיפור מגובש, ועלך אף הפרוזה המעולה שלו הוא קשה לקריאה ולא מתמסר לקורא. הסיפור מורכב קטעים-קטעים, וחלקיו פשוט אינם מצליחים להתחבר יחד לעולם שלם ולסיפור שלם. סיפורים אחרים של גיבסון היו עושים חסד רב יותר עם כתיבתו המעולה. האכזבה השניה היא סיפורה של פט קדיגן, אשר חלקו הטוב ביותר הוא שמו שאורכו במקור האנגלי מגיע לאורך של תשע-עשרה מילים. יתכן שהסיפור היה מדבר יותר למי שמכירים את עולם הבידור מבפנים, אבל אני פשוט לא הצלחתי להיכנס לעולמו של המספר, למרות הכתיבה בגוך ראשון שהיתה אמורה להקל על כך.
עוד מימי הוגו גרנסבנק, לסיפורים קצרים היה שמור מקום מרכזי בהתפתחות המדע הבדיוני. הסיפורים הכלולים ב-Rewired כוללים כמה מהסיפורים החשובים ביותר שנכתבו בתחום בשנים האחרונות – סיפורים זוכי פרסי הוגו, נבולה וסטרג'ן, משאלי הקוראים של לוקוס ואסימובס ומועמדים לעשרות פרסים אחרים. יחד הם מציירים תמונה מרתקת של ההשפעה שהיתה לסייברפאנק על הז'אנר.
האם סיייברפאנק הוא תמיד דכאוני?
תמיד, לא, אבל ככלל. הסייברפאנק התאפיין במציאות אורבנית צפופה ו"מעוננת", לא פעם עם זיקה לז'אנר הדיסטופיה. לא קראתי הרבה סייברפאנק, אבל המעט שכן היה תמיד עגמומי משהו.
ולמה יש "פאנק" בסייברפאנק?
מה פאנק? הקצב, הגישה, האישיות, המוזיקה. בחלק מהמקרים יש ניסיון ברור מאוד להעביר את תחושת תרבות השוליים שהפאנק ייצג בשנות ה-70 וה-80 לעולם חדש, עתידני.
עם זאת אני חייב לומר שהז'אנר הרבה פחות אחיד מכפי שנוטים לתאר אותו. אפילו בין שני הכותבים המובהקים ביותר שלו – גיבסון וסטרלינג – יש הבדלים גדולים, וגם בתוך הכתיבה של כל אחד מהם יש גוונים.
ואם לחזור לשאלה הראשונה שלך, אני לא הייתי מגדיר אותו דכאוני. יש בו הרבה פעמים אווירה מלנכולית, אבל אני אישית לא הייתי קורא לה דיכאונית. מכיוון שהרבה יצירות בז'אנר מתמקדות בדמויות הנמצאות בשולי החברה, העולם נראה הרבה פעמים עוין ומנוכר ודוחה את הגיבור. ג'ו בראון טען פעם בשיחה שהייתה לנו שהעולם של הסייבפאנק כל כך פסימי, שלא הייתה לז'אנר ברירה אלא למות. אני חושב שהוא טועה, אני חושב שהסיפורים האלה הם הצד האופטימי של הסייברפאנק.
אפילו בלב הז'אנר יש יצירות כאלה. "מתקן האופניים" שהזכרתי נגמר בטון מאוד אופטימי. ב"משקפי שמש כסופים", האסופה שלכאורה מייצגת את הז'אנר בפריחתו, אפשר למצוא סיפורים כמו "אבן חי", "כוכב אדום, מסלול חורף", "פטרה" ואחרים שמצביעים על מוצא אופטימי ועל דרך חדשה מתוך הניכור והזרות לעולם טוב יותר. אפילו ספר כמו "נגיף-עיר"* של קאדריי שנגמר בכך שכל העולם המוכר לגיבור מתמוטט סביבו אפשר לקרוא כהבטחה לעתיד.
* אם את רוצה לקרוא ספר שמגלם את הסטראוטיפים של הז'אנר, זו יכולה להיות בחירה טובה. לא מיטב הפרוזה, אבל בהחלט מייצג מאוד.
http://www.voidspace.org.uk/cyberpunk/metrophage.shtml
אני לא מסכים שהסייברפאנק מת. הוא שוכב בצד על אש קטנה, וכמו הג'ויסטיק, הוא עוד ישוב בגדול. 🙂
ooo, thank you kindly!
אולי "נכחד" הוא מונח יותר מדויק מ"מת". הגנים שהוא הוריש חיים ביצירות שהושפעו ממנו, אבל אני חושב שהסייבפאנק עצמו בצורתו הקלאסית די מיצה את עצמו. אבל יכול להיות שאני טועה.