הטורף:
אני רואה אותה נכנסת לסמטה שלי. היא לובשת חולצה לבנה המדגישה את השדיים, את המותניים. היא ממהרת, החצאית שלה מתנפנפת גבוה יותר, חושפת יותר מירכה. אני יודע שהיא רוצה שאמשיך להסתכל. היא בחרה את הסמטה שלי מכל הסמטאות בעיר.
העקבים שלה נוקשים על המדרכה, מתחננים שאבוא אחריהם. היא מועדת על האבן שהנחתי מראש ואני עוזר לה להתייצב מחדש. אני לוחץ על הזרוע שלה ומניד בראשי. אל תקראי לאיש. היא מעמידה פנים כאילו היא מבוהלת, צועקת, נאבקת, אבל אני יודע שזה מה שהיא רוצה.
אני ממשש את הגוף הרך, את השדיים, את המותניים. הירכיים החלקות.
מוצא את החרך שמחכה לי.
היא נופלת על המדרכה. העקבים שלה כבר לא נוקשים. אני כבר לא אוהב אותה.
אני משאיר אותה על המדרכה, הולך לחפש סמטה חדשה, עם אישה חדשה בחולצה לבנה ועקבים גבוהים.
הטרף:
אני זוכרת שהייתי גדולה יותר. אני זוכרת את המעוף.
חשתי את השינוי. מתפשט מנקודת הזריקה בזרוע אל היד, אל החזה. מרחפת עם כנפיים מדומות. חום באגן. מרוכזת בחוברת ההדרכה. מתי להתחיל את הזריעה, אילו תנוחות עדיפות להבטחת קליטה. קטעי שירה היו משובצים בחוברת, "הגבעות נדמו וההרים שרו".
דפדפתי, הנעתי את אצבעותי במהירות, הופכת דפים שהוקרנו על כף ידי מהמשדר הקטן שבגבעה הקטנה של האגודל. רפרפתי על אזהרת הממשלה מפני הסכנות שבהריון ביולוגי ובלידה טבעית. לא הצלחתי להתרכז יותר. ביטלתי את החוברת. אורי ואני נקרא ביחד בקרוב, ערומים לאורם המהבהב של מדמי נרות.
המתנתי לרחפנית חזרה הביתה. המתנה נינוחה, מתוקה. שונה כל כך מההמתנה הבוקר, בדרך למשרד הפריון. חשבתי על הפקיד החיוור מאחורי המסך הענק. זקן, אכזרי, ערירי, כמו כל פקידי הממשלה. הוא ניסה להטביע אותי בטפסים.
מילאתי את השדות לגבי האב המועדף. עצרתי לרגע. חייכתי אליו, זוהרת ומפתה. אשליה קטנה – שיקווה שהוא זה שיבחר להזריע אותי. זה הספיק. הוא זירז את העברת הבקשה. ואז ההמתנה, עשר דקות של נצח. מסדרון ואורות לבנים. והתשובה. הסברים ארוכים נבלעו בהקלה שאהובי נבחר עבורי גם על ידי מחשבי הממשלה. לא נצטרך לאמץ ילד מבחנה. תהיה לנו ילדה משלנו, נפלאה ומושלמת, צחוקה מצטלצל באוזני. לשחק אִתה בארמונות חול, לערום בשערה המוזהב סרטים וסיכות, לשיר אִתה לבובות של ילדותי.
השינוי המשיך. היה דגדוג. תחושת נוצה שמלטפת את בטני בשתי שורות מקבילות. החום הנפלא, המתוק, המשכר. כמעט יכולתי לחוש את הביצית הכלואה המשתחררת למצע הרך של הרחם הפורה. אורי יחכה לי בבית, על המזרנים המחוברים. מדמי הנרות בוודאי כבר דולקים וסיידר התפוחים מחומם. הוא השיג אותו מסוחר משקאות נדירים במיוחד עבורי.
אנשים סביבי מתחילים לרחוש. הודעה מופיעה על כף היד שלנו – הרחפנית של ארבע ועשרים לא תגיע עקב תקלה טכנית. עמכם הסליחה. נא להמתין לרחפנית של שבע.
לא, אני לא יכולה להמתין – אורי ממתין לי.
אני מתחילה לצעוד. נעלי העקב היפות טופפות על המדרכה האדומה. אני הולכת ברחובות צדדיים, סמטה קטנה שמקשרת בין הרחוב הראשי לרחוב שמוביל אל ביתי.
יש גבר בסמטה. מהר, לרוץ נישאת על כנפיים דמיוניות חלפתי על אבני המדרכה שבסמטה.
אבן מכשילה אותי. הגבר אוחז בי. אני מודה לו, מנסה להשתחרר. הגבר ממשיך להחזיק בזרועי. הוא מושך אותי לפינה… לא! אני צריכה לחזור הביתה אני צריכה להשתחרר! אני צריכה…
כואב לי, וקר.
הפקיד:
אני מנסה.
אני מנווט ביניהן, בעלות הדרישות, הטענות המתוסכלות. מחפשות מוצא מההחלטה שקיבלו. הן רצו "לחזור לטבע", לרחם הבשר, לדימום, לכאבים. ויתרו על הפרית המבחנה ועל הרחם המלאכותי, על הקידמה, רוצות "להרגיש מחוברות" לעובר שבתוכן. כאילו המדע חוצץ בינן לבין התינוק שהוא שלהן מכוח הגנטיקה. הן ויתרו על הבטחון שבידיעה המוקדמת, על היכולת לחזות בעובר שלהן מתפתח, גדל, הופך לתינוק שהזמינו.
כאשר זה משתבש, הן פונות אלי, להפוך את כיוון ההזרעה. מתחבאות מאחורי טיעונים רגשניים. מזלזלות בטפסים שחתמו עליהם, בחוקים שהתחייבו לשמור. מחפשות דרך להיפטר מהחיים שהממשלה התירה להן לשאת.
עובר אחד לכל זוג, במשך כל חייו, ללא אפשרות לנסיגה.
אלו החוקים.
הצופה:
את הסיידר שתיתי לבד, אחרי שמדמי הנרות כבו. היא כבר ישנה, דמעות מתייבשות על לחייה, מוחות את המילים שהחלפנו.
חיבקתי אותה. היא לא הקשיבה. התקשרה למשרד ההזרעה וניסתה לבטל את ההפריה.
בכל לילה אני ממתין לה, מבקש את שאריות השיחה, מנסה למצוא את המשפטים שיחזירו אותה אלי. המזרונים שלנו כבר לא מחוברים. היא הפרידה אותם אחרי שהגיעה התשובה הסופית ממשרד ההזרעה. הם הבטיחו לעקור את הגנים האלימים, אבל לא את העובר. מקומו בחברה כבר קיים. לא ניתן לבטל את ההזרעה.
אני רוצה ללטף את הבטן העגולה, לחוש את החיים הנובעים בתוכה, אבל היא מפנה לי את הגב בלילות. מסרבת לחיבוק, לליטוף, למגע. היא מרחיקה אותי, ואני לא מצליח להתקרב אליה מחדש. אי שם, בפנים, לכודה האשה שאהבתי, ואני מחכה שתפלצת ההורמונים תדעך כדי שהיא תוכל לצאת שוב.
בגלל זה אני נשאר.
הטרף חושב:
עור הבטן שלי מתוח, מפוספס באדום-סגלגל. סימנים המעידים שמשהו גדל בתוכי.
אני מרגישה אותו זז בפנים. הוא ניזון ממני, מכלה אותי. מעוות אותי.
אנשים מסתכלים עלי – אני רואה את הקנאה מטפטפת מעיניהם הבוהות. טפשים. רציתי ילדה יפה וזהובה, שתגדל להיות אישה רכה. בלילות שקטים יכולתי לשמוע את צחוקה מצטלצל.
אורי אומר שהוא עדיין אוהב אותי, אבל בלילה הוא מפנה את גבו ומתרחק מבטני המיוזעת. הוא אומר שהוא לא רוצה להכאיב לי, אבל אני יודעת את האמת – הוא נשאר רק בגלל החוזה בינינו. עשר שנים וילדה. עשר השנים כמעט הסתיימו. זו לא התינוקת שלנו.
הוא יונק את הדם שלי, מגדל את אבריו בתוכי. בועט בי, נוגח בי, מכאיב לי. ממתין, יודע שבקרוב ניפגש.
הכאבים מתחזקים. בקרוב הוא יצא. זה יכאב יותר אחרי שאורי ילך, ואני אשאר עם ילד מיוזע, שזורק חול על ילדות זהובות. בזבזתי את התינוק שהייתי אמורה ללדת.
אני כבר לא שומעת את הצחוק.
העובר חושב:
אמא, אני אוהב אותך.
OMG.
היכולת לרכז כל כך הרבה רגש בסיפור כה קצר. מדהים.
תודה (אייקון מסמיק)
תסמיקי מותק, תסמיקי. הרווחת את זה ביושר. סיפור נוקב ונוגע. כתוב כל כך יפה.
איזה סיפור חודר וחותך ונוגע.
אני מקנאה בך על שכתבת אותו.
מקסים. פשוט מקסים. אין לי מילים.
סיפור מקסים, רגיש ומרתק
אבל אני לא בטוח שמקומו ב"משבצת" המד"ב אלא יותר כספרות כללית (משובחת)
תחליפי את המילה "פקיד" במילה "כומר" ואת באותו המקום
הריון כתוצאה מאונס, בלי אפשרות להפיל
תודה, תודה רבה 🙂
כל כך נעים לקבל משוב חיובי על סיפור.
כסיפור הוא כתוב מעולה
לא סבלתי אותו מהפסקה הראשונה 🙂
יותר מידי יעיל 🙂
כל הכבוד.
לא סבלתי אותו מהפסקה הראשונה.
על מה את מדברת? על הסיפור או בעלך?
איזה יופי.
תודה שוב.
שמחה שנהנתן (חוץ ממך, קרן!), תבואו שוב 🙂
מצויין.
אהבתי מאוד..
מסוג הסיפורים עבורם קיימים פרסים.
מ ד ה י ם!!!
וואו, תודה רבה.
הסיפור כתוב נפלא, מרתק.
אבל הוא נורא.
נורא ואיום.
Beautiful. I love it.
עוד אחד [מצוין] מסיפורי המד"ב המתארים עתיד יעיל ופרקטי במיוחד, ולמרות זאת לא תמיד מאושר.
אהבתי.
בתגובה ל-Crimson: עתיד לא יעיל ולא פרקטי, וגם לא סביר. אבל משל מצויין.
בתגובה לניקה: מדיניות הלידות הקפדנית של המציאות המתוארת בטח לא באה מתוך גחמה פרטית של מישהו. היא מייצגת איזשהי מסגרת שנאכפת בכזו קשיחות משום שהוא מיועדת להיטיב עם אזרחיה. לכן היא כן אמורה להיות יעילה ופרקטית. הסיפור הזה כנראה מספר לך את מה שקרה לאחד הבודדים שנדפקו מהמערכת הזו אבל אני די בטוחה שכל שאר אוכלוסיית ה-מדינה? עולם? די מרוצה מהמצב הקיים. תוכניות קפדניות כאלה בדר"כ נועדות להיטיב עם האנשים שכלולים בהן.
חוץ מזה, גם מדיניות הלידות בסין לא נשמעת סבירה במיוחד, לא? ועובדה שהיא קיימת. ודי דומה למה שמתואר בסיפור.
אני תוהה- קראת במקרה את "סונטה ללא ליווי" של א"ס קארד? זה בעיקר מה שחשבתי עליו שכתבתי את מה שכתבתי. וגם סיפור נחמד שקראתי בספר לימוד כשהייתי בערך בכיתה ה' ואני לא זוכרת שום פרטים עליו, מלבד העובדה שהוא התאים לרמה גבוהה יותר מכיתה ה' ושהוא היה בערך סיפור המד"ב הראשון שקראתי.