ג'פרי פורד נחשב לאחד מהסופרים המבטיחים של השנים אחרונות. סיפוריו התפרסמו במגזין לפנטסיה ומדע בדיוני, אינפיניטי פלוס, סייפיקשן ועוד רבים וטובים, אחדים מהם ניתן למצוא ברשת. ספרו השני, The Physiognomy אף זיכה אותו בפרס הפנטסיה העולמי. "הנווה הרחוק", אשר הופיע במקור במגזין הרשת סייפיקשן, הוא סיפורו השני של פורד אשר מתפרסם בעברית. קדם לו "הסייעת של סופר הפנטסיה" אשר פורסם בגליון 16 של "המימד העשירי". כשהוא לא כותב, פורד מלמד ספרות וכתיבה בברוקדייל קומיוניטי קולג'.
(איור – ניר יניב)
אבות-אבותינו, שהיו מרוכזים בעצמם, סברו כי הם לבדם ביקום. בו בזמן, הם שיכנעו את עצמם שהינם בבת עינו הכחולה של אלוהים והסיבה היחידה לבריאה. כשל כפול זה גרם לאנושות הן תסביך גדלות והן בדידות חדורת תחושת רדיפה. על אף שבסופו של דבר השגנו את היכולת לצלוח את החלל במהירויות העולות על מהירות האור, וגילינו ערב-רב של כוכבי לכת ועימם מגוון כמעט אינסופי של מינים שחיו עליהם, מעולם לא הצלחנו לברוח רחוק מספיק בכדי להימלט מן החולשות הטבועות הללו של האגו ומצוקת הבדידות; נשאנו אותן עימנו כרפאי נוסעים סמויים אל הפינות הנידחות ביותר של היקום. הדרמה הנובעת מן המתח בין שני מצבים פסיכולוגיים אלה, ילידי אותו הדחף, גוללה את עצמה על-פני מיליוני במות במרחבי היקום. כהיסטוריון, אני יכול לומר לכם שכשחוקרים את עברו של המין האנושי, זוהי התופעה היחידה שמתגלה במחקר, גם אם היא לובשת שלל תחפושות. לפחות אלף דוגמאות עולות בקלות בזכרוני, אבל הרשו לי להציג בפניכם מקרה יחיד, שישמש לכם כמראה. מבט אחד ותוכלו להיות בטוחים שאינכם לבד בבדידותכם העיקשת.
העיר השמימית אלדֶבָּרָן חגה בריק האינסופי במשך מאות שנים, ואוכלוסייתה, אשר מטרתה המקורית הייתה למצוא עולם ראוי לחיים ולהתיישב בו, התרגלה כל כך לחשכה מנוקדת הכוכבים של החלל החיצון שדעת הקהל לא יכלה לשאת את רעיון עזיבת חופתה השקופה של החללית בעבור אטמוספירה טבעית ואור שמש של כוכב כלשהו, כחול ככל שיהיה. אזרחי אלדֶבָּרָן עלו והצליחו, לא רק בתחזוקת המערכות שלהם, המכאניות והאורגאניות, אלא גם בשמירת החברה שלהם. לזכותם יאמר שהם זכרו את רעיון האהבה, ושמרו אותו בחיים בכל השנים שבהם צפו ללא מטרה.
כדי להבטיח את הישרדותם, היה זה חיוני שחוקיהם יהיו נוקשים. בני האוכלוסיה המקורית שכתבו את הכללים עבור העיר ידעו את הסכנות שבמתן דריסת רגל לתוהו במערכת סגורה. הצדק באלדֶבָּרָן היה אנושי, אך הוא היה גם מהיר וניתנה לו חשיבות עליונה. כאשר אזרח הפר את הקוד בצורה גסה מידי, ראו אותו כווירוס של מגיפה והוא הוגלה, ללא דיחוי, אל פני השטח של כוכב הלכת הקרוב ביותר שמאפשר חיים. האזרחים תפסו עונש זה בצורה דומה לאופן בו אבותיהם הקדמונים על כדור הארץ דמיינו את השילוח אל הגיהינום.
אי שם במאה החמישית של דברי ימי אלדֶבָּרָן, קצת פחות ממחצית הדרך להשמדתה בלועו של חור שחור, חי לו בעיר אדם בשם הוֹנִיס סַיְיקְס. הוא היה אחד ממאת העובדים החקלאיים אשר עיבדו את הקרקע בין גבולות החוּפה לבין תשלובת המבנים במרכז שהיוו את העיר. הוא היה אדם חרוץ, ולמרות ביישנותו הטבעית, הוא קנה לו שם בזכות מומחיותו במשחק אסטרטגיה פופולרי אותו נהגו משחקים באמצעות גרעיני תירס על גבי לוח שנשא דגם של מבוך. שמו של התחביב היה מתרס. בשעות בהן בילה מחוץ לשדות, הוא תיכנן לוחות עבור המשחק הזה, ותיעד אי אלו מנקודות האסטרטגיה היותר מעניינות ממשחקים מפורסמים ששיחק או שראה. היו מעט מאד שחקנים שניצחו אותו אי פעם, ובני-המזל שהצליחו בכך מעולם לא חזרו על כך. בעניין זה הוא נהנה ממוניטין כלשהו בכל רחבי אלדֶבָּרָן.
פעם אחת כששיחק בפארק העירוני, מול קהל צופים גדול, הוא הזמין את היריב הבא שלו ואישה צעירה ניגשה אל השולחן. היא נשאה לוח שהכינה בעצמה, וכשהניחה אותו על השולחן לעיני הכל, הקהל השתנק מן המורכבות של הדגם. סייקס חייך אליה, שכן הדבר היחיד שרצה בו יותר מאשר לזכות להערצה על משחקו במתרס היה אתגר אמיתי. המשחק התחיל והאשה נטלה את ההובלה כבר מהרגע הראשון. המשחק התחמם וגרעיני תירס באו והלכו מן הלוח כל כך מהר שרבים מן הצופים לא הצליחו לעקוב אחר מה שקרה. לקראת הסוף, כאשר נראה היה שסייקס עומד להפסיד, הוא הפעיל אסטרטגיה סודית, שדילדלה במהירות את המלאי של האישה, וסגרה סביבה את המבוך. הוא לכד את כלי המשחק הפעילים האחרונים שלה, וגרם להם (במונחי המשחק) להירקב.
סייקס ידע שעומד מולו יריב רציני, אבל רק לאחר שסיים את המשחק הבחין עד כמה יפה היא היתה. שערה היה ארוך ובהיר, בצבע האור של פנסי הצמיחה המלאכותיים שהיו מפוזרים בשדות. פניה התבדלו בכך שלא היו חיוורות כמו פני רוב האזרחים, אלא נשאו עדיין בת-גוון של מוצא אתני עתיק כלשהו מכדור הארץ. צורת השקד האקזוטית של עיניה היתה מדהימה אף היא, וכך גם צבען הירוק העמוק, הדומה לכוכב הנודד האגדי, קַרְגִ'יט. הוא ארז במהירות את הלוח ואת כלי המשחק שלו, ויצא בעקבותיה מן הפארק. ברחוב שהשתרע לצד הכניסה למקומם של הגנרטורים התת-קרקעיים ומחוללי הכבידה, הוא השיג אותה.
"שלום", קרא אליה.
היא הסתובבה, שיערה מתנופף בגל בהיר מעל כתפה השמאלית, והוא ידע שלעולם לא ישכח את המראה. כשהתקרב אליה, הוא חש בחולשה, אבל עצר בעצמו ושאל אותה לשמה.
"מֶתִינַה", היא אמרה.
הם החליפו אי אלו הערות על המשחק. הוא סיפר לה על עבודתו בשדות, והיא אמרה לו שכל מי ששיחק במתרס שמע עליו. היא הזכירה שהיא עובדת כפועלת בתחנת הכוח הגרעינית.
"ותוכל להסביר לי את האסטרטגיה שבה השתמשת בסוף המשחק?" שאלה בחיוך.
"זה הסוד שלי", הוא אמר, "צריך להתחיל את התרגיל במהלך השני של המשחק או שזה לא יעבוד. אני קורא לזה יוהרת המנצח".
הם הלכו כברת דרך יחד במורד הרחוב, משוחחים זה עם זה, וכשהגיעו למקום שבו דרכיהם נפרדו, סייקס, שתמיד היה ביישן עם נשים, ומאד מתבודד, אזר אומץ ושאל האם היא תסכים להתלוות אליו ביום החופשה הקרוב, כאשר שליטי העיר יאפשרו למחוללי הכבידה לפעול בעוצמה חלשה וכולם יזכו, לשעה קלה, למשהו הקרוב ליכולת לעוף. לכך היא הסכימה, אמרה לו איפה ומתי לפגוש אותה, ואז פנתה ממנו והותירה אותו עומד שם בפינה. עברו כמה רגעים עד שהוא קלט את הסכמתה, וכשזה קרה, הוא הפיל את הלוח וקופסת הכלים שלו, וגרעיניו התפזרו לכל עבר.
ביום החופשה, הם נפגשו כפי שסוכם, מחוץ לשערי בית קפה במרכז העיר. מֶתִינַה לבשה שמלה לבנה ארוכה שהתנופפה סביבה, וכאשר היא דילגה ברקיע מעל העיר היא גילמה עבור סייקס את מהותו של המושג העתיק הקרוי מלאך. היה זה מנהג של מזל טוב לדלג מן הבניינים הנמוכים אל הבניין הגבוה מכל, מגדל שיווה, ומשם לקפוץ ולהתרומם כדי לגעת בצידו הפנימי של קודקוד החופה. את זאת עשה כל אחד מהם, בעידוד ומחיאות כף של האחר. מֶתִינַה וסייקס החזיקו ידיים וביצעו סלטות באוויר יחד. הם עפו, צוחקים ומנפנפים בידיים, כציפורי הארץ מעל השדות.
לאחר שמחוללי הכבידה הוחזרו למצב הרגיל שלהם ואורות העיר עומעמו לעוצמה הנמוכה ביותר, השניים מצאו את עצמם לבדם בחורשה קטנה, אי של ירוק בתוך ים החיטה הזהוב. הם שכבו על הארץ, בעוד למעלה, הרחק מעבר לגבול החופה, סבה לאיטה גלקסיה סלילית כמו גלגל רוח חלבי ברוח הקוסמית. פיסות של אשפת חלל התנגשו מדי פעם בשדה הכוח הבלתי נראה שהקיף את אלדֶבָּרָן, ושברי בריאה אלה התאדו במטחי ניצוצות כתומים.
שני שחקני המתרס איבדו כבר מזמן עניין בשימוש בלשונותיהם לדיבור, והיו עתה מפתלים אותן בלהט, גופיהם נעולים לחיבוק הדוק. בגדיהם נעלמו להם. אך בדיוק ברגע ההבשלה, בעוד סייקס מתנשף כמו רובוט-פועל שסובל מקצר חשמלי, מֶתִינַה הניחה את כפות ידיה על חזהו והדפה אותו אחורה.
"ראשית עליך לגלות לי את סודה של יוהרת המנצח". לחשה.
והוא שדמיין את עצמו בזחיחות לוקח את סודו אל הקבר, שהזה מזה זמן רב איך דורות העתיד יתהו על סודו של התרגיל, פלט את האסטרטגיה, על מיקומי הגרעינים, סדרת התנועות, ומתי לבצע אותן בכל אחד מסוגי המבוכים הבסיסיים. "אתה מוכרח להסיח את דעת היריב", נהם, "על ידי כך שתניח לו להוביל, ובכך יוהרת המנצח תערפל את מוחו".
"בסדר", היא אמרה והסירה את ידיה, אך היה זה מאוחר מדי. סייקס נטה קדימה בחוסר אלגנטיות ובכיוונון גרוע, וגרעיניו התפזרו לכל עבר.
היא התלבשה בזריזות והשאירה אותו שם על הקרקע, מתייפח, שכן היה לו ברור כעת שהוא ביזבז את האוצר של סודו, ואפילו לא זכה להיכנס למבוך.
בימים הבאים, סייקס לא יכול היה לחזור למתרס. המשחק היה גמור בשבילו. כאשר ניסה להכריח את עצמו להגות באסטרטגיות שבנה בשקדנות בראשו במשך חודשים, הן נדחקו החוצה על ידי חזיון יופיה של מֶתִינַה והזכרון המשכר של גופה העירום. הוא לא ידע היכן היא גרה, אבל היא אמרה לו שהיא עבדה בתחנת הכוח. אחר-צהרים אחד הוא עזב את השדות מוקדם בלי להודיע לממונים עליו, והלך לחכות לה מחוץ לכניסה לתחנה.
הוא צפה בעובדים יוצאים, נרגש עד עמקי לבבו מכך שיפגוש בה שוב. אבל היא לא התגשמה מעולם. בהיכנסו לתחנה, הוא מצא את המשרד ומסר את שמה בכדי לגלות באיזו משמרת היא עובדת. כיוון שהמזכירה היתה חובבת מתרס, והתרגשה מאד מההזדמנות לדבר עם סייקס, היא סיפרה לו שאין אף אחת בשם זה בין העובדים. מֶתִינַה שיקרה לו. לרגע הרגיש אבוד, אך הוא ניחם את עצמו במחשבה שאלדֶבָּרָן היתה אי בודד שאין ממנו מפלט.
הוא התחיל לחפש אותה בכל רחבי העיר, בבית הקפה, במוזיאונים, לאורך חוף האגם. הוא נטש את עבודתו בשדות, והתחמק מן הממונים עליו. בכל יום עובר, הוא הלך ונכנע לתחושה גוברת של דכדוך. הוא התחיל להאמין שהיא לא היתה אלא רסיס של דמיון שהולידה בדידותו שלו, עד שיום אחד, בסיפון התצפית של מגדל שיווה, הוא נתקל בפּוֹרְלֶמַן, עוד אחד מחובבי המשחק.
"לאן נעלמת, סייקס?" שאל האיש הרזה בעל הפנים הסוסיים.
"יצאתי מהמתרס". הוא אמר.
"בדיוק בזמן", אמר פורלמן. "יש עכשיו אלופה חדשה. היא קוצרת את השחקנים עם משהו שנראה לי כמו אותה טקטיקה מפורסמת שלך".
"ראית אותה?" שאל סייקס.
"היא מעכה אותי איזה יום במועדון 'מזל משמיים'. היא עומדת בכל אתגר שמציבים לפניה. אף אחד לא מצליח לעמוד מולה".
סייקס עמד, חבוי בסמטה, מול מועדון 'מזל משמיים'. הוא חיכה בסבלנות במשך שעות, עד אשר אורות העיר עומעמו, והשחקנים והאוהדים החלו לזרום החוצה ולִפְנוֹת אל בתיהם. לבסוף הוא ראה את מֶתִינַה, אם זה היה שמה האמיתי, יוצאת מן המועדון ופונה במורד הרחוב. היא הלכה לבדה דרך צללי הבניינים. השליטים חפצו בלילה של רוחות, ומכונות הרוח כוונו לשלושת רבעי המהירות. במיומנות שנולדה מתוך תשוקתו, הוא התגנב בשקט מאחוריה ותפס אותה בכתפה. היא הצטעקה והסתובבה במהירות, שערה מתנופף מעל כתפה השמאלית כמו ביום שפגש אותה.
"סייקס", היא אמרה, ונראה שהוקל לה שלא היה זה משהו מאיים יותר. "טוב לראות אותך שוב".
"רימית אותי", הוא אמר. "גנבת לי את המהלך".
היא הנידה את ראשה וצחקה ברכות. "היתה לי אסטרטגיה משלי", היא אמרה, "וניצחתי אותך בעזרתה. היית טיפש מכדי לראות שהמשחק נמשך מעבר לגבולות הלוח. לא הפרתי שום חוק".
"לא אכפת לי", אמר סייקס, "את יכולה לקבל את המהלך. מה שאני רוצה זה לראות אותך שוב. אני לא יכול לחשוב על שום דבר מלבדך".
"תרגיש חופשי לחשוב עלי", היא אמרה, "אבל אתה לא מעניין יותר מגרעין בודד במרווח העשרים ותשע של מבוך ספירלי רקוב".
"מה עם יום החופשה?" הוא שאל. "קרחת היער בחורשה?"
"סייקס, אתה נפלת קורבן ליוהרת המנצח", אמרה. "לילה טוב". היא פנתה ללכת.
הוא לא יכול להניח לה להיעלם, והפעיל אסטרטגיה חדשה, שהיתה נטולת אינטלקט והגיון. מטרתו היחידה היתה לגעת בה שוב. הוא הניח את ידיו על הבשר הרך של גרונה, והחזיק בכל כוחו עד שידיה חדלו להתנפנף והיא נשמטה חסרת חיים כנגדו. כאשר אורות העיר נדלקו שעות לאחר מכן, האזרחים בדרכם לעבודה ראו אותו באותו מקום, מצמיד אותה אליו בחיבוק דמוי מלחציים. קציני הבטחון הוזעקו, והמשחק נסגר סביבו.
הוניס סייקס נמצא אשם ונשפט לגירוש. ביום גזירת הדין, הוא התחנן בפני השופט שפשוט יוציאו אותו להורג על אלדֶבָּרָן, ולא ישלחו אותו לחלל אל איזה כוכב לכת חסר שם. האיש הטוב בכסא חש את האימה של סייקס ומכיוון שמעולם לא נאלץ להגלות אף אחד מהעיר קודם לכן, התקשה לסרב לו. אבל לבסוף, לאחר התייעצות עם שאר השופטים, הסכימו כולם שפשעו היה מחריד מדי ואם היה דבר אחד שאבותיהם התעקשו על חיוניותו להבטחת המשך קיומה של העיר השמיימית היה זה קיום החוק ככתבו וכלשונו.
הגשושה שנועדה לשמש כאי החדש של סייקס בחלל הריק למשך מה שעתיד להיות ארבע מאות השנים הקרובות, לא היתה גדולה בהרבה ממנו עצמו. בפנים שכן תא החיוּת המושעית שכונה פקעת, שכן התהליך שאפשר את שימורם של חיי אדם במסעות חלל ארוכים הושאל משלב הגולם של זחלי הארץ. חרקים אלה עטפו את עצמם בפקעת ואז, באמצעות הכימיה האורגנית שלהם, התפרקו למצב נוזלי על מנת להיבנות אחר כך מן הרירית הזאת לדמות של פרפר. בעזרת טכנולוגיה וכימיה אנאורגנית, קרה דבר דומה גם לנוסע במכשיר זה. עצמותיו ושריריו של סייקס, דמו ובשרו, יתחברו שוב מתוך השינה הנוזלית, ההבדל היחיד שהוא לא יגיח כיצור מכונף מקסים אלא רק אותו סייקס מוכר.
יחד עם הפושע אוחסנו רובה מיקרוגל עם מחסנית נטענת, סכין, מצית אש ידני, מערכת ביגוד ומעיל עבה. נוספו לכך גם קוביה קטנה חתומה בתיק בגודל שש-על-שש שתספוג מים מן הסביבה כשתשוחרר ותהפוך למקלט צנוע דמוי קופסה עם דלת וחלון. הותר לאסיר לבקש פריט רכוש אישי, וסייקס ביקש את לוח המתרס החביב עליו יחד עם סט של גרעינים. כל זה נעשה בידיעה שלמגורש היה סיכוי קטן מאד לשרוד על עולם זר. ובכל זאת, זה הקל על מצפונם של אנשי אלדֶבָּרָן, והתאים לפילוסופיה ההומנית שלהם.
סייקס נדחף אל תוך הפקעת הגלילית של קבר החלל הזמני שלו כשהוא זועק מרה לרחמי המוות. בתוך דקות הוא היה שקוע עמוק בשנת הנוזל, קיומו הפיזי מתנועע אנה ואנה בעוד הכלי הקטן מגולגל אל כן השיגור שמתחת לעיר. המחוונים כוונו כך שהגשושה תנוד ביקום עד שהחיישנים שלה, ספקטרוגרפים חדים שהשתמשו בטכניקה שנקראה ניתוח אור, מצאו סימנים לכוכב ראוי לחיים. אז ישתלטו מכשירי הניווט, הטיל היחיד יירה וישלח אותו אל ביתו החדש.
גשושת פושע מס' 87659 נורתה אל הריק המוחלט של החלל בעקבות העיר החגה, גרעין זוהר של כרום שהושלך אל משחק ללא גבולות. אפשר היה לחשוב שמוחו של סייקס יהיה ריק ממחשבות, אך לא. נותר בו, אפילו באותו מצב מושעה, מעין סוג עמום של מודעות; ממלכה פנימית פסיכדלית של חיי רפאים בלתי רצופים וזכרון חרקי, כמו פיסות מראה שבורה הנישאות על כנף.
הזמן הפך לאבק מטורף ופזור והקילומטרים איבדו כל משמעות, עד אשר, לפתע, במשך מה שיכול היה בקלות להיות נצח, שברי המראה הללו התעופפו יחד כחלקי פאזל, מרכיבים את עצמם, וסייקס התעורר, משוחזר מתוך המרק הכימי שהיה הוא והופך מחדש לסייקס. הלוח המכסה את הפקעת החליק ונפתח, הדלת של הגשושה נמשכה לאחור, והוא השקיף על בית הכלא שלו. הוא התנשם בבעתה, מנסה להיזכר כיצד נושמים, וברגע שנזכר הוא צרח מכאב השמש בעיניו. במשך השעה הראשונה בעולמו החדש הוא שכב במקומו, מסוחרר ואחוז בחילה. תסמינים אלה חלפו עד מהרה, ואף שהיה חלוש, הוא הצליח לזחול החוצה מהגשושה אל החולות הלוהטים.
הוא מצא את הבגדים במקום שבו נאמר לו, לפני ארבע מאות שנה, שהם אמורים להיות. הוא התלבש במהירות ובידיים רועדות הצליח לבסוף להשחיל את רגליו למגפיים הכבדות שהגנו עליהן במידת מה מלהטו הצורב של המדבר האדום. הוא הביט אל השמיים וראה שהשמש ציינה את צהרי היום. מה שלא היה בטוח, היה כמה שעות יארך היום. בסריקה של הנוף השטוח הוא לא הבחין בשום סימני חיים, אף לא שמץ של צמחיה. מוחו היה מטושטש עדיין מהשפעות השינה הנוזלית, אבל הוא הצליח לגבש תוכנית. הוא ייקח את הרובה והסכין וקובית המחסה מן הגשושה, יארוז את החפצים הקטנים בשק שצירפו עבורו, וייצא בכיוון אחד. הוא יחפש כל עוד ייוותר בו כוח, אך אם לא ימצא קרקע מזמינה יותר במסעו בטרם יהיה חלש מכדי להמשיך, הוא יפנה את הרובה כלפי עצמו וישים קץ ליסוריו.
"כוכב המקיים חיים, הצחקתם אותי", הוא אמר בקול רם כאשר יצא מערבה מן הגשושה. הוא הלך רק מספר מטרים בטרם נזכר בלוח המתרס ובגרעינים, ובגלל הנחמה שבקשר שסיפקו לחייו הקודמים, הוא חזר להביא גם אותם.
ההליכה על כוכב לכת עם שמים צהובים מעליו במקום הקמרון המרגיע של החופה הפחידה אותו בתחילה. הוא הרגיש כאילו הוא מת, ועבר ברוחו לממלכה אחרת, כמו במיתוסים הדתיים של ימי קדם. לאחר מכן הוא נזכר בבהירות רבה יותר בסיבה להיותו שם, והוא שלח את מחשבתו חזרה מעבר לאלפים רבים של קילומטרים ושל שעות, אל אלדֶבָּרָן ואל דמותה של מֶתִינַה. עתה, במרחק כה רב מרציחתה, הוא תהה מה עבר בראשו כשעשה דבר נורא כל כך. ה"למה" של הדברים חמק ממנו, אבל ככל שניסה, לא הצליח לשכוח את מגע גופה ואת הגל הארוך, הבהיר של שיערה.
סייקס נדד רחוק. פיו היה צחיח, והזיעה התגלגלה ממנו והתייבשה בטרם פגעה בחול. הוא עצר, תוהה אם הגיע הזמן בו עליו להשתמש ברובה, ואז ראה במרחק המעוות מחום קו ברור של מה שנראה לו כמו עצים. קבוצה גדולה מהם צצה מן החול חסר הרחמים. הוא התקדם לעברם, ובתחילה נראה שהם מתרחקים ככל שהוא מתקדם… לבסוף הוא עצם את עיניו כנגד אורו הבהיר של היום, והמשיך בעקשנות להתקדם צעד אחרי צעד. כשעצר אחרי-כן למנוחה קצרה, הוא פקח את עיניו וראה לפניו תמונה קסומה שכמו נלקחה מספרי הילדים של ימים עברו.
הוא מצא את עצמו בפאתו של יער שעציו הענקים כחולים וישרים, מוכתרים בעלי כסף. קצת מעבר להם הוא ראה אחו של דשא ארוך וסגול נע ברוח שהתקיימה כמדומה רק תחת גבולם של העצים. הוא פרץ קדימה, ורץ פנימה תחת סכך העלים הכסופים, וברגע שהיה תחת צילם הוא חש את החום דועך בסוליות נעליו ואת הרוח הנושבת בפניו. הוא טרם חשב איזה טעם יש לו להמשיך לחיות, אבל התעוררה בו לראשונה התחושה שזה עשוי בכל-זאת להיות אפשרי.
סייקס אכן שרד, שכן בתחומי נווה המדבר בן שלוש-מאות הדונם בערך שבו נתקל היו שלושה אגמים גדולים למדי, עצי פרי, וחיות בר לכל גוניהן ומורכבויותיהן. כלאו הוקף בים רחב של ישימון אדום ובלתי עביר. המקום הזה היה בדיוק גדול מספיק בשביל שירגיש בו נוח. אלדֶבָּרָן לא היתה יותר מאי בריק בלתי ידידותי, כך שהוא היה רגיל לחיות בתוך גבולות מוגדרים. הוא חשב על הנווה כעל לוח מתרס גדול, והעביר את ימיו השקטים שם בחלומות על אסטרטגיות שיאפשרו לו לגבור על שני אויביו הערמומיים: שעמום ומוות.
הוא הקים את מחנהו ליד אחד האגמים. המבנה קולט אדי המים שהם שלחו איתו התנפח חלקית בלבד, בגלל אקלימו היבש כל-כך של האזור. אך גם כך היה בו מספיק מקום כדי שיוכל לשכב בפנים ולאחסן את חפציו. המים באגם היו לא רק נקיים והרוו את צמאונו, הם גם הכילו יסוד כלשהו פרט לחמצן ולמימן שהעניק להם טעם מתקתק.
הדבר הראשון בו הבחין סייקס היה אורכם של הימים והלילות. הם לא היו שונים בהרבה מהימים המלאכותיים של אלדֶבָּרָן. הלילה היה כמדומה תמיד ארוך במקצת מן היום, אם זה בכלל אפשרי, וכוכב לכת בעל טבעות נכח דרך קבע בשמי הדרום. הכוכב ששימש כשמש בעולם זה בער באור בהיר יותר וחם יותר משמש כדור-הארץ, לפי המסופר בהשתלת הלמידה שקיבל בילדותו, אבל כמדומה היה גם מעט רחוק יותר.
סייקס שיער שהיער השתרע בעבר על פני כל שטחו של המדבר, אבל עקב שינוי אקלימי כלשהו או שחיקה, החולות השתלטו על הצמחיה וייבשו את הנהרות והפלגים. רק במקומות ספורים דוגמת נווה המדבר, שבהם המים הגיעו כפי הנראה ממעמקי האדמה, נותרו כיסים בודדים של חיים, מיניאטורות של הדברים כפי שהיו פעם בקנה מידה גדול. הוא ידע גם שבמקום כלשהו על הכוכב, עוד בטווח מעופן של ציפורים, פני שטח היו בודאי שונים, שכן להקות של סוגים שונים של יצורים מכונפים קטנים נהגו לשרוץ בין העצים למשך שבוע או שבועיים ונעלמו אחריהם.
בנוסף לצורות החיים המוזרות, ובהן חרקים עטופי שריון, דגים גדולים וטפשים עם פרצופים חזיריים אותם לכד בידיו, ויצורים קשקשניים קטנים שנראו כהכלאה בין לטאה וסנאי, היה מין גדול יותר של בעלי חיים שעימם חלק את נווה המדבר. הוא הופתע ממספרם הרב, לאור תנאי הסביבה הקשים והזמן הארוך שבילו בוודאי בתוך גבולות של כשלוש מאות דונם. למרבה הפלא הם היו דו-רגליים והלכו כמעט זקופים, עם אותה צורת גוף בסיסית הכוללת שתי ידיים, שתי רגליים, גֵו וראש, כמו אצל בני אדם. גופם כוסה בשיער ארוך בשלל גוונים, אך הם לא היו אנושיים, אפילו לא פרימאטים.
בשרם של יצורים אלה היה רך, כמעט כמו לשד צמחי, ובינתם היתה כה נמוכה, עד שסייקס האמין שאפילו הדגים באגם היו מודעים יותר מהם למתרחש סביבם. אספרגוסים שעירים מהלכים, כך חשב עליהם. בלילה שמע את קריאותיהם – כקול של אישה זקנה חורקנית. הם לא היו, למרבה המזל, תוקפניים. למעשה, סייקס יכול היה לגשת אליהם קרוב ולפוצץ את ראשם עם הרובה שלו. הוא מצא אותם כמקור מצוין למזון, אבל גילה שאינו יכול לבשל אותם מבלי להסיר את ראשם. כמתים, עיניהם העניקו את האשליה שהכל ברור להם לפתע. סייקס הרג אותם ללא הבחנה, לפעמים בשביל האוכל ולפעמים בשביל הספורט, כנגד השעמום.
כך, אם כן, התנהלו חייו של סייקס, קיומו של פליט. הוא המציא לו מיני מינים של פעולות למען הבידור, במטרה לשמור על שפיותו. בלילה הוא חקר את הכוכבים, מנסה לקבוע באיזה רביע של השמים נמצא כוכב הלכת שלו. ביום הוא צד, מתאמן ברובהו לעיתים תכופות כל כך עד שיכולת הקליעה שלו הגיעה לכדי שלמות. הוא החליף את גרעיני התירס מקופסת המתרס שלו בחלוקי נחל, ושיחק נגד עצמו כל ערב בטרם שקיעת החמה. עתה, כשלא נותר לו דבר פרט לזמן, אילו אסטרטגיות מופלאות העלה בדעתו. הפחותה שבהן גרמה ליוהרת המנצח להראות כטקטיקה של ילד קהה-מוחין. את גרעיני התירס הוא שתל בארבע שורות סדורות, והשקה בעקביות מידי יום. בבוקר בו ראה לראשונה את הניצנים הירוקים הקטנים מציצים מן האדמה, הוא חש תחושה של הישג כמותה לא חווה בכל ימי חייו.
משביסס את נוכחותו בנווה, החל לצאת למסעות מחקר חצי-יומיים. הנוף בכל התחום היה אחיד למדי בהרכבו. היו בו חורשות של עצים כסופי עלים, קרחות יער קטנות וחלקות דשא סגול, וכן שלושת האגמים. רק במקום אחד, בקצה הצפוני ביותר של הנווה, היו ניצנים של סלע שבלטו מהקרקע בגבעות קטנות. עמדו שם מערות שנחצבו על ידי שחיקה לתוך פני ההתפרצויות הסלעיות הללו, ושם חיו היצורים הדו-רגליים – הגיתים, כפי שהחל לקרוא להם, על שם ממציא המתרס. בימים משעממים במיוחד הוא נהג לשבת לא הרחק מהמושבה שלהם, והתאמן בקליעה, מחורר צעירים וזקנים גם-יחד ביריות רובהו.
העונות התחלפו מפעם לפעם, אך הן היו רק אדוות זעירות בסדר הטבעי של הארץ. הן באו מדי כמה שבועות כמדומה, והוא למד להבחין בהן על ידי השינויים בעלי העצים כחולי הגזע. בעונה אחת העלים הכסופים זהרו בלילה, בעונה אחרת הם נשרו, ובעונה הבאה אלה שנשרו התפוררו לכעין אפר שעף ברוח בכל רחבי הנווה. ואז העלים הנצו וצמחו שוב, ומעגל זה נמשך ללא הפרעה.
סימן נוסף לחילופי העונות היה שעם כל תמורה של העלים, הגיתים ילדו דור חדש של צעירים. לא היתה לו דרך לקבוע אם יש זכרים ונקבות בין הגיתים, שכן לכולם היה זוג שדיים נשיים, ואף לא מה היה תהליך ההזדווגות שלהם, אך וודאי היה שעל אף שחייהם היו קצרים, הם היו פוריים להפליא. "יכול מאד להיות שאני אמצה את יכולתו של הרובה הזה זמן רב לפני שירד המסך על הכל", הרהר סייקס אחרי שעשה חור מדויק בראשו של אחד במרחק של מאה מטר. כעבור זמן לא רב, הוא הבחין שהם החלו לברוח כשהבחינו בקרבתו.
התירס שימר כנראה את הזכרון הגנטי הרחוק של כדור הארץ, שכן הוא התעלם מן העונות של העולם החדש, וגדל במהירותו האיטית המוכרת. סייקס העתיר תשומת לב על הגבעולים כאילו היו ילדיו, ולבסוף קלחים סכוכים במשי החלו להנץ. הוא ציפה עד מאד לארוחה של ציפור וורודה, כתומת עיניים, ממולאת בתירס. בכל בוקר הוא בדק את התפתחות הפרי היקר, ואז יום אחד הוא גילה שחלק מן הקלחים חסרים. הוא ידע מייד, לפי העקבות בקרקע, שהגיתים באו בלילה וגנבו ממנו.
בלילה הבא הוא לא שכב לישון אלא העסיק את עצמו בתכנון בראשו של לוח מתרס חדש שיגלף בסכינו מפיסת קליפה כחולה. כך הוא נשאר ער והיה כה שקוע במחשבותיו עד שלא שמע את הרשרושים הראשונים של גבעולי התירס מחוץ למחסה שלו. כשהבחין לבסוף ברעש, הוא תפס את רובהו והתגנב החוצה. בשמים, הכוכב הטבעתי האיר את הלילה בנוגה מוחזר. הוא נע בזהירות סביב פינת שורות התירס וראה לפניו גית גדול למדי, שולח יד לקלח שני. הוא הרים את הרובה אל המטרה ולחץ על כפתור מחולל הגלים שבצידו. היצור שמע את הקליק העדין והסתובב להביט בהפתעה. אז כבר היתה אצבעו של סייקס על ההדק, אבל הוא לא ירה. הגית המגושם קטף את קלח התירס הנוספת ופסע עמה אל תוך הלילה.
כשחזר למחסה, סייקס שכב על הרצפה, ואותה תמונה רצה שוב ושוב בעיני רוחו. הוא ראה את הגית מסתובב להתבונן בו, וכשעשה כן, שיערו הארוך והזהוב התנופף בתנועה גלית על כתפו השמאלית, בדיוק כמו שיערה של מֶתִינַה שם על אלדֶבָּרָן, בגלגולו הקודם. מאז שהחל במאבק ההישרדות שלו, הוא לא הרשה לעצמו לחשוב עליה אפילו פעם אחת, אבל עכשיו, זכרון הלילה המשותף שלהם הציף אותו. בדמיונו הוא נגע שוב בעור הרך של רגליה ובטנה, ובדידותו הפכה לכאב רגעי בחזהו שכמעט והרג אותו. באותו רגע נולדה האסטרטגיה הכי מדהימה והכי שטנית שלו. אחרי כן הוא קרא לה יוהרת האוהבים.
בעשרת הימים הבאים סייקס רצח ללא רחמים את כל הגיתים שמצא שצבע שיערם לא היה זהה לאור שהפיקו פנסי הצמיחה שהוצבו בשדות אלדֶבָּרָן. הקף ההרג גרם לו לבחילה, אך הוא סרב להפסיק. כשסיים את מסע הרצח שלו, נותרו אך מתי מעט גיתים חיים במערות שבצפון נווה המדבר. ליצורים בלונדינים נבחרים אלה הוא הביא את כל התירס שלו פרט לחופן שהותיר לעצמו. על אף שהם נמלטו כשראו אותו מגיע, הוא צפה מן המחבוא כאשר הם התגנבו מאוחר יותר מן היער, וסעדו את ליבם במנחה שהביא להם. כאשר נשרו עלי הכסף מן העצים, היו הרבה יותר צעירים עם שיער בצבע זהה לזה של מֶתִינַה. אפילו את התינוקות בעלי שיער בהיר שלא היה בגוון המדויק, הוא רצח.
לרובה המיקרוגל ניתנו הזדמנויות מעטות להתקרר בעונות הבאות. סייקס לא חשב עליו עוד כמכשיר של מוות, אלא ככלי של יצירה. לאחר שהושג הצבע הבלונדיני, הוא החל לברור חוסר שיער גוף. תהליך זה לקח זמן השווה לשתי שנות כדור הארץ, ודורות רבים של גיתים, אבל סייקס נותר סבלני וממוקד במטרתו. הימים חלפו מהר יותר עכשיו, והוא לא השתעמם ולו לרגע. היתה לו מטרה, שהפכה עבורו כמעט לדת.
בשנים הבאות הוא ברר חוסר שיער, צבע עור, צורת העין, משקל וגובה. אוכלוסיית הגיתים הידלדלה תוך כדי שהן הפכו להיות יותר ויותר דומות למֶתִינַה. הוא ידע שלא יוכל לקוות במהלך חייו, להשיג בהן את האינטליגנציה ואת האישיות שלה, אבל משהו השתנה ביכולת שלהן לחשוב, שכן הן הפכו להיות יותר ויותר קשות לציד. נדמה היה שהן ידעו מתי הוא מגיע, והן נטשו כליל את המערות שנה או שתיים לאחר שיצר גזע שבשרו הרך היה בצבע של תה חלש. אף על פי שכמעט שכח את אלדֶבָּרָן, דמותה של מֶתִינַה נשארה צלולה כבדולח בעיני רוחו, וכמו פסל מטורף שהחומר שלו היה גזע חף מפשע, הוא חצב לו בזהירות את אידיאל השלמות שלו.
עלי הכסף נשרו, הפכו לרפאים, וקמו לתחייה כל כך הרבה פעמים שלוח המתרס החדש העשוי קליפת עץ כחולה, נסדק ונבקע, והוחלף פעמיים. אל לי לתאר בפרוטרוט את הזוועות שהביא הניסוי של סייקס על אותם יצורים אומללים במהלך עידן הטבח הארוך, אבל יום אחד כשהסתובב ביער, תר אחר מקום המסתור החדש שלהן, הוא ראה מרחוק את אחת הבוגרות של הגזע. היא שמעה אותו מתקרב כנראה, וקפאה בשפיפה. הוא התבונן דרך הכוונת הטלסקופית של הרובה, וכמעט שנעתקה נשמתו. הנה, במרחק של מאתיים מטרים ממנו, עמדה לכל דבר ועניין, מֶתִינַה. הוא היה עתה איש זקן, מקומט, כפוף, קרח, ובעל בעיות ברכיים, אבל מראיה העיר בו את תשוקתו. העבודה היחידה שנותרה היתה להפיק עיניים ירוקות בצבעו של הכוכב הנודד האגדי קרג'יט.
הוא המשיך לגדל תירס, והגדיל את התפוקה השנתית שלו פי עשרה מהיבול הראשון. מעבר להיותו המרכיב העיקרי בתזונה שלו, הגיתים אהבו את הטעם ביתר להט בכל דור ודור, והוא השתמש בכך כפתיון למשוך אותן לשטח פתוח. כך הוא עשה יום אחד, מתחבא מאחורי עץ נפול כחמישים מטרים מערימת תירס, כששמע משהו מאחוריו. הוא פנה במהירות והספיק לקלוט את דמותה של מֶתִינַה מסתערת עליו. היא פתחה את פיה והציגה שורת שיניים חדות, פרט אנטומי שלא ראה קודם לכן אצל הגיתים. כשזינק אל הרובה הוא העיף אותו בטעות מחוץ להשג ידו. היא זינקה עליו, הצמידה אותו לרצפה, ושיקעה את ניביה בכתפו. אפילו מבעד לכאב, שכיבתה עליו בלבלה עליו את דעתו לערבוביה שווה של תשוקה ופחד. רגע לפני שהצליחה להשתחרר ולתקוף את צווארו, הוא שלף את סכינו וחתך את גרונה.
בעוד הוא כורע על ברכיו ליד הגוף המושלם שיצר, הוא נד בראשו, תוהה כיצד זה לא הבחין באלימותם הגוברת של הגיתים. הוא נזכר כיצד, רק ימים מספר קודם לכן, הוא צפה בקבוצה מן המתינות המיוחדות שלו תוקפות ואוכלות אחת בלתי מושלמת עם שיער על הפנים, שהוא פצע בזרועה, ביריה גרועה. הוא הפך אטום כל כך למותם של הגיתים הנחותים, שהדבר לא נראה לו בשעתו ראוי במיוחד לתשומת לב. אבל כעת הוא ראה שעם התקרבותן אל השלמות, הן הפכו יותר ויותר מסוכנות. בשלב זה הוא שמע אחרות מהלכות סביבו בחסות העצים, ונס אל המחנה שלו שליד האגם הדרומי.
צבעו של קארג'יט חמק ממנו, אבל הוא המשיך לשאוף אליו. ארעו תקריות נוספות של אלימות מתינות, אבל כעת הוא החזיק תמיד את הרובה איתו ודרוך. חרה לו שנאלץ להרוג כמה דוגמאות מצוינות, שצבע עיניהן נטה כעת לזה של לימון ירוק, לא מושלם אבל בכיוון הנכון. בעוד הוא ממשיך בעבודתו המבעיתה, החלו לעלות בו עוד ועוד זכרונות מחייו באלדֶבָּרָן.
לילה אחד, לאחר ששיחק מה שנחשב בעיניו למשחק המתרס המושלם ביותר כנגד עצמו, הוא נרדם בתוך המבנה וחלם שהוא עף מעל לצריחי העיר שבבקבוק יחד עם מֶתִינַה. הם עמדו על מגדל שיווה, וכשהיה זה תורו לקפוץ ולגעת בחופה הפנימית, הוא עלה רק מחצית המרחק. בכל קפיצה נוספת הוא נופף בידיו חזק יותר, וחש בתוכו שהוא מתקרב לאיזשהו שיא מוחלט. היא עמדה בסיפון התצפית מתחתיו וצעקה חזק יותר ויותר עם כל זינוק ששלח אותו קרוב יותר למטרתו. בדיוק כשקצה אצבעו עמד לגעת במרכז החופה הפנימית, הוא התעורר.
נוגה הכוכב הטבעתי האיר דרך החלון הקטן היחיד מעל המקום שבו ישן על הרצפה. הוא הבחין מיד שהוא אינו לבדו במבנה. הוא מצמץ בעיניו וראה את זוהר שיערן ואת חמוקיהן המוצלים, והקווים הרכים של גופיהן העירומים.
"מֶתִינַה", אמר ופרש את זרועותיו.
כשבאה אליו, המהלך האחרון ביוהרת האוהבים, היא חייכה חדות בכל התגלמויותיה.
הרי לכם אפוא. גרעין אחד מדברי ימי האדם, שישמש כדוגמה למשחק המעוות כולו. הכוכב שסייקס נקלע אליו נקרא כיום פֶרֶשִין, ונווה המדבר שכלא אותו קיים עדיין. הגיתים עודן שם, ושינויים נוספים התחוללו בהן בהמשך למלאכה שהספיק להשלים. חלק מהן נושאות עדיין דמיון ניכר למֶתִינַה, ובאופן אירוני צבע עיניהן הוא עתה בדיוק כצבעו של קרג'יט. התפתחות זאת לא הגיעה ישירות מסייקס, כי אם מן הקניבליזם הנרכש שלהן כלפי אלה שלא נולדו עם היופי הנבחר. חומר כימי כלשהו בלב, נראה לי.
הלחץ הבלתי טבעי שסייקס הפעיל על הגזע, הביא אותן לרמת מודעות חדה יותר. למתינות שחלו קשות בעקבות אכילת בשרו של סייקס, היו כעת האמצעים לזכור שלא לאכול לעולם מישהו נוסף הדומה לו. מראהו הוטבע במוחותיהן הפעילים החדשים, ובאוכלן את המכוערות מבנות המין, הן נמנעו מהגיתים שנשאו מאפיינים חיצוניים כלשהם משלו. עיקבו אחרי התפתחות המנהג הזה לאורך הדורות. כעת, אם תרצו לבקר בפרשין ובנווה המדבר אשר במדבר האדום, תמצאו אותו מאוכלס בעיקר באלפי סייקסים ומתינות, כמו זוג יחיד הלכוד במבוך של מראות.
וואו. סיפור מצויין. הסוף טיפה בעייתי (אלא אם אתה מניח שבהתחלה הן פחדו לאכול כל אחד שאפילו קצת דומה לו, ועם הזמן הלכו וקיבלו אומץ עד שבסוף נמנעו רק מאלה שהיו דומים לו בדיוק) בגלל ההחמרה ההדרגתית בסטנדרטים שדורשת הרבעה מסוג זה. אבל בכלל, סיפור מעולה. אהבתי מאוד.