פרק ראשון
מתוך תנומת הפנובטרביטול שלה, סילביה בוהלן שמעה קול נוקב קורא לה, חודר בעד שכבות המעמקים אליהם שקעה, מפר את המצב המושלם של היות לא-עצמי.
"אמא," קרא בנה שוב, מחוץ לבית.
סילביה התיישבה ולגמה מים מן הכוס שליד המיטה; היא הציגה את כפות רגליה היחפות על הריצפה והתרוממה בקושי. השעון הורה, תשע ושלושים. היא מצאה את חלוקה וניגשה אל החלון.
אסור לי לקחת יותר את החומר הזה, חשבה. מוטב להיכנע לתהליך הסכיזופרני, להצטרף לשאר העולם. היא הסיטה את התריס: אור השמש, אובך אדמדם מוכר, הציף את שדה ראייתה ולא איפשר לה להבחין בדבר. היא נשאה את ידה וקראה, " מה קרה, דיוויד?"
"המתעל הגיע, אמא," הודיע, משתמש בכינוי שהצמידו לו ילדי המושבה, 'פרש התעלות'.
אז זה מוכרח להיות יום רביעי. היא נדה בראשה, הסתובבה ויצאה בצעד כושל מחדר השינה אל המטבח, מצליחה איכשהו לשפות קנקן קפה הגון, הקפה המשובח, האמיתי, מתוצרת כדור הארץ.
מה עוד עלי לעשות? שאלה את עצמה. הכול מוכן. דיוויד כבר יבחין בו, בכל מקרה. היא פתחה את ברז הכיור והתיזה מים על פניה; המים, דלוחים ותפלים, גרמו לה לפרץ של שיעול. עלינו לרוקן את המיכל, חשבה; לקרצף אותו ולווסת את רמת הכלור, לבדוק כמה מסננים נסתמו. יתכן שכולם. אולי המתעל יוכל לעזור לה? לא, זה לא היה מתפקידו של האו"ם.
"אתה זקוק לי?" שאלה, פותחת את הדלת האחורית. האוויר התערבל סביבה, צונן ומלא אבק עד מחנק. היא הסבה את ראשה והמתינה לתשובתו של דיוויד. הוא היה מאומן באמירת לא.
"אני משער שלא," רטן הנער.
מאוחר יותר, כשסילביה ישבה בחלוקה במטבח ושתתה קפה, צלחת עם לחם קלוי ומחית תפוחים על השולחן שלפניה, היא ראתה כיצד המתעל מגיע בסירתו שטוחת הקוער הקטנה, מתקדם אט אט בתעלה כמתחייב מהנוהל הרישמי, לעולם לא נחפז ותמיד מגיע בזמן. השנה – 1994, השבוע השני של חודש אוגוסט. הם חיכו אחד עשר יום, ועכשיו הם יקבלו את המנה הקצובה של מים מהתעלה הגדולה שנתמשכה משורת הבתים שלהם כלפי צפון המאדים.
המתעל הגיע למעגן, קשר את סירתו לשער הסכר וניתר ממנה אל האדמה היבשה, ידיו עמוסות כלי עבודה ששימשו לשינוי כיוון הפתיחה של המגופים וקלסר שהכיל את הרשימות שלו. הוא לבש מדים אפורים, מוכתמים בנתזי בוץ, ומגפיו הגבוהים ניראו כמעט חומים מן הרפש שדבק בהם. גרמני? לא, הוא לא גרמני. כשהאיש סובב את ראשו, היא ראתה שעצמות פניו היו שטוחות וסלאביות ושבמרכז המצחייה של כובעו היה כוכב אדום. מסתבר שהפעם הגיע התור של הרוסים; היא כבר הפסיקה לעקוב.
היא לא היתה האדם היחיד שלא הצליח לעקוב אחרי רצף התורנויות של מנהלת האו"ם. סילביה ראתה שגם משפחת סטיינר, השכנים מהבית הסמוך, יצאה אל המרפסת הקידמית והתכוננה לקבל את פני המתעל. כל ששת בני המשפחה הופיעו, האב, האם המגושמת וארבעת בנות סטיינר זהובות השיער והעגלגלות.
זו היתה זו אספקת המים של הסטיינרים שהמתעל עמד עתה לנתק.
"ביטה, מיין הר," נורברט סטיינר התחיל לומר בגרמנית, ונשתתק כשראה את הכוכב האדום.
סילביה חייכה בינה לבין עצמה. חבל מאד, חשבה.
דיוויד פתח את הדלת האחורית ונחפז להיכנס הביתה. "אמא, את יודעת, המיכל של הסטיינרים דלף אתמול בלילה וכמעט חצי המים נזלו החוצה! אז לא נשאר להם מספיק מים בשביל הגינה שלהם, ומר סטיינר אומר שהיא בטח תמות."
היא נדה בראשה, סיימה לאכול את הפרוסה האחרונה של הלחם הקלוי והציתה סיגריה.
"את לא חושבת שזה נורא, אמא?" שאל דיוויד.
"הסטיינרים בוודאי רוצים שהוא לא ינתק בינתיים את אספקת המים."
"אסור לנו לתת לגינה שלהם ליבול. את זוכרת את הצרות שהיו עם סלק הסוכר שלנו? מר סטיינר נתן לנו איזה רעל מכדור-הארץ שהרג את כל החיפושיות, ואנחנו רצינו לתת להם קצת סלק אבל לא עשינו את זה, שכחנו."
דיוויד צודק, היא חשבה בתחושת אשמה; הבטחנו להם. . . והם לא אמרו שום דבר, למרות שבוודאי זכרו את ההבטחה. ודיוויד תמיד הולך לשחק שם.
"בבקשה תצאי ותדברי עם המתעל."
"אני משערת שנוכל לתת להם קצת מים משלנו במשך החודש ; נוכל להעביר צינור השקאה אל הגינה שלהם. אבל אני לא מאמינה לסיפור על הנזילה – הם תמיד רוצים לקבל יותר ממה שמוקצב להם."
"אני יודע," אמר דויד בראש מורכן.
"לא מגיע להם יותר, דיוויד. לאף אחד לא מגיע."
"הם פשוט לא יודעים איך לנהל נכון את המשק שלהם," הסביר דיוויד. מר סטיינר לא מבין שום דבר במכשירים ובכאלה דברים."
"זו האחריות שלהם." היא חשה מרוגזת, וגם עלה בדעתה שהיא לא היתה לגמרי ערה; היא נזקקה לדקסאמאיי, אחרת עיניה לעולם לא יפקחו כמו שצריך, על כל פנים לא לפני שיירד הלילה ויגיע הזמן לעוד מנה של פנובארביטול. היא ניגשה לארונית התרופות שבחדר האמבטיה, הוציאה בקבוק של גלולות ירוקות קטנות דמויות לב, פתחה אותו, וספרה את המצאי; נותרו רק עשרים ושלוש גלולות, ובמהרה יהא עליה לעלות על האוטובוס-טרקטור הגדול ולחצות את המדבר כדי להגיע לעיר, אל בית המרקחת, ולקנות מלאי חדש.
מעל ראשה נשמע גרגור מהדהד וקולני. המיכל שעל הגג, מאגר המים הגדול שלהם, החל להתמלא. המתעל סיים את הסטת פתחי השער של הסכר. תחנוני הסטיינרים היו לשווא.
תחושת האשמה גברה. סילביה מילאה כוס מים כדי ליטול את גלולת הבוקר. אילו ג'ק היה נמצא יותר בבית, אמרה לעצמה; כל כך ריק כאן. לאיזו דרגה של גסות וקטנוניות ירדנו. מתח והתנצחויות חסרות שחר, דאגה מתמדת לגבי כל טיפת מים. צריך להיות בחיים משהו נוסף. . . הבטיחו לנו כל כך הרבה, בהתחלה.
מן הבית הסמוך בקע פתאום רעש רם, מישהו פתח את הרדיו: מוסיקת ריקודים, ואחר כך קריין ששידר פרסומת לאיזה ציוד חקלאי.
". . . העומק והזווית של התלם החרוש," הצהיר הקול, מרחף באוויר הצונן של הבוקר הבהיר, "מתוזמנים-מראש ומתכווננים-מעצמם. המשתמש הבלתי מיומן ביותר יוכל כבר בפעם הראשונה –"
ושוב מוסיקה לריקודים; השכנים עברו לתחנה אחרת.
ילדים נשמעו מתקוטטים. זה יימשך כך כל היום? היא שאלה את עצמה, תוהה אם תוכל להתמודד עם זה. וג'ק, שייעדר כל סוף השבוע בגלל עבודתו – הרי זה כאילו הם לא נשואים כלל, כאילו לא נמצא גבר בבית. האם בשביל זה היגרתי מכדור הארץ? היא הצמידה את כפות ידיה לאוזניה, מנסה לחסום את רעש הרדיו וקולות הילדים.
אני צריכה לחזור למיטה; לשם אני שייכת, חשבה כשהיא מתלבשת לקראת היום שעוד היה לפניה.
במשרד של מעסיקו באזור המסחרי של בנצ'ווד פארק, ג'ק בוהלן דיבר בטלפון אלחוטי עם אביו שנמצא בעיר ניו יורק. כמו תמיד, איכות הקשר, שהתאפשר הודות למערכת של לוויני תקשורת שריחפה במרחק של מיליוני מייל בחלל, לא היתה משובחת; אבל ליאו בוהלן שילם עבור השיחה.
"למה אתה מתכוון, רכס הרי פרנקלין ד. רוזוולט?" שאל ג'ק בקול רם. "אתה בוודאי טועה, אבא. אין שום דבר שם – אזור עקר לגמרי. כל מי שמתמצא בנדל"ן יגיד לך."
קולו הרחוק של אביו אמר "לא, ג'ק, אני מאמין שיש בזה ממש. אני רוצה לבוא לבדוק את השטח, ואז לדון איתך בעניין. מה שלום סילביה והילד?"
"מצויין," ענה ג'ק. "אבל תשמע – אל תתחייב לשום דבר. זו עובדה שכל עיסקות הנדל"ן של המאדים — אם לא מדובר באזורים הסמוכים לאותו חלק של רשת התעלות שאכן פועל, ותזכור שרק עשירית מתפקדת כראוי — הוכחו כתרמית גמורה." וזה הפחיד אותו. הוא לא הצליח להבין איך אביו, עם כל ניסיונו העסקי, ובמיוחד בתחום ההשקעות באדמות שלא הושבחו, יכול להיסחף אל תוך מלכודת פתאים. אולי אביו הזקין מאד במהלך השנים שהם לא התראו. מכתבים הסגירו מעט מאד; ממילא אביו הכתיב אותם לאחד הקצרנים של החברה.
או אולי זרימת הזמן על כדור הארץ שונה מזו שעל המאדים? מאמר שקרא בכתב עת פסיכולוגי הציג את ההשערה הזאת. אביו עוד עלול להתגלות כקשיש רופס שכל עם שיער שיבה, שריד עתיק מן העבר. האם ישנה דרך להתחמק מן הביקור? אבל דיוויד ישמח לראות את סבו, וגם סילביה חיבבה אותו. הקול המרוחק, הרפה, המשיך לדווח על המתרחש בעיר ניו יורק, שום דבר בעל חשיבות. זה נראה לג'ק בלתי מציאותי. לפני עשור שנים הוא עשה מאמץ ניכר להתנתק מהקהילה שלו שעל כדור הארץ, ואף הצליח בכך; עכשיו הוא לא היה מעוניין לשמוע עליה.
נותר רק הקשר עם אביו, ובקרוב יקבל הקשר אישוש נוסף כשאביו יעזוב בפעם הראשונה את כדור הארץ; הוא תמיד רצה להספיק לבקר כוכב אחר לפני שזה יהיה מאוחר מידי, לפני שימות. ליאו היה נחוש בדעתו. אבל למרות השכלולים שהותקנו בספינות המעבורת הבין-כוכביות, המסע היה הרה סכנות. אך עובדה זו לא הטרידה אותו; שום דבר, בעצם, לא היה יכול להרתיעו. למעשה, הוא כבר ביצע את ההזמנה.
"בחיי, אבא," אמר ג'ק, "זה נפלא שאתה מסוגל לעשות מסע מפרך כל כך. אני מקווה שלא יהיו לך בעיות," הוסיף בהשלמה.
מולו עמד מעסיקו, מר וויי, והתבונן בו כשהוא מחזיק פיסת נייר צהובה שעליה נרשמה הודעה, הזמנה לשירות תיקונים. מר וויי, גבוה ושדוף, לבוש חליפה וחזייה עם טור אחד של כפתורים, ענוב עניבת פרפר. . . סגנון המלבוש הסיני היכה שורש באדמה זרה ונראה טיבעי כאילו מר וויי ניהל את עסקיו בעיר התחתית של קנטון.
מר וויי הצביע על פיסת הנייר ואז בחגיגיות הציג בתנועות מוגזמות את משמעותה: הוא הצטמרר, מחה את מצחו והסיט את צווארון חולצתו כאילו כל גופו נשטף זיעה. אז הוא הציץ בשעון שעל פרק ידו הגרמית. יחידת קירור כלשהי במחלבה מרוחקת התקלקלה, הסיק ג'ק בוהלן. עניין בעל דחיפות מירבית; החלב יחמיץ כשהחום יגבר במשך היום.
"או.קיי. אבא, תשלח לנו מברק לפני שתגיע." הוא ברך את אביו לשלום והניח את השפופרת. "מצטער שדיברתי כל כך הרבה זמן בטלפון," התנצל ג'ק בפני מר וויי והושיט ידו אל פיסת הנייר.
"אדם מבוגר לא צריך לעשות את המסע הזה," העיר מר וויי בקולו החדגוני והבלתי מתפשר.
"הוא החליט שהוא צריך לבוא הנה לבדוק איך הולך לי," הסביר ג'ק.
"ואם אתה לא מצליח כמו שהוא רוצה, אז מה? מה הוא יוכל לעשות?" מר וויי חייך בלעג. "הוא מצפה שתתעשר מכריית יהלומים? תגיד לו שיהלומים כבר אין כאן. האו"ם שם ידו עליהם מזמן. בקשר להודעה שנתתי לך, לפי מה שמצויין בתיק, אנחנו טיפלנו ביחידת הקירור לפני כחודשיים; תלונה על תקלה במקור הכוח או במוליך. המנוע נחלש מידי פעם באופן בלתי צפוי, ובסוף מתג הביטחון ניתק אותו כדי שלא יישרף."
"אני אבדוק את צריכת החשמל, אולי הם ניצלו את הגנרטור לדברים נוספים," אמר ג'ק.
זה לא קל, לעבוד בשביל מר וויי, חשב כשעלה במדרגות אל גג הבניין שם חנו מסוקי החברה. כל דבר צריך להתנהל על בסיס הגיוני. מר וויי נראה ופעל כמו מכונת חישוב. לפני שש שנים, בהיותו בן עשרים ושתיים, הוא חישב ומצא שיוכל לנהל עסק ריווחי על המאדים. התחיל אז ביקוש מוגבר לשירותי תחזוקה ותיקונים עבור מכונות מסוגים שונים, למעשה עבור כל מיתקן עם חלקים מסתובבים, היות שעלות ההובלה של חלקי חילוף מקוריים מכדור הארץ הגיעה למימדים נכבדים. מצנם ישן לקליית לחם, למשל, שעל כדור הארץ היה מושלך לערימת גרוטאות, המשיך על המאדים למלא את תפקידו עוד זמן רב. מר וויי חיבב את הרעיון של תיקון ומיחזור. כמי שנולד וגדל בסין העממית, בסביבה דלת אמצעים, מצניעת לכת ושמרנית, הוא לא השלים עם בזבוז מכל סוג. גם היתה לו ההכשרה המתאימה, כי הוא היה בשעתו מהנדס חשמל במחוז הונאן. באופן רגוע ושיטתי הגיע מר וויי להחלטה שיכלה לגרום לרוב האנשים משבר נפשי איום; את סידורי ההגירה מכדור הארץ ביצע כאילו מדובר בביקור אצל רופא שיניים לשם התקנת מערכת תותבת מפלדת אל-חלד. הוא אמד עד לדולר האו"ם האחרון כמה יצטרך להשקיע ואיזה הפסד יוכל לספוג כשיפתח את החנות על המאדים. שולי רווח נמוכים, העריך, אבל מר וויי היה מקצוען אמיתי. בשש השנים שחלפו מאז 1988 הוא ביסס את העסק, ועכשיו צוות התחזוקה שלו הוזמן תמיד כעדיפות ראשונה במקרי חירום – ומה לא נחשב למקרה חירום במושבת מהגרים שעדיין התקשתה לגדל בעצמה שדה של צנון או לקרר תנובה זעומה של חלב?
ג'ק בוהלן סגר את דלת המסוק והתניע את המנוע. בתוך זמן קצר הוא הגביה מעל בנייני בנצ'ווד פארק, נוסק אל אובך שמי הצהריים העמומים בדרך אל משימת השירות הראשונה.
הרחק מימינו, ספינת-חלל ענקית, שהשלימה את המסע מכדור הארץ, ירדה אל משטח בזלת עגול, המינחת הרגיל במקרים של הובלת מטענים חיים. את המטענים האחרים נהגו לפרוק בתחנה שנמצאה כמאה מייל מזרחית לשם. כיאה למעבורת ברמה גבוהה, מחלקה ראשונה בלבד, היא טופלה ללא שהיות על ידי מתקני חיטוי שהופעלו בשלט-רחוק וניקו את הנוסעים מכל וירוס או חיידק, חרקים או עשבים שדבקו בגופם. הם יגיחו מבטן המעבורת עירומים כביום היוולדם, יטבלו בנוזל כימי באמבטיות מיוחדות, ויעברו במשך שמונה שעות בדיקות שונות תוך רטינות ממורמרות. רק אז ישוחררו הנוסעים ויתפנו לטפל בהישרדותם-הם, אחרי שההישרדות של המושבה בכללה הובטחה כיאות. אחדים אולי יוחזרו לכדור הארץ; אותם נוסעים שמצבם הגופני רימז על פגם גנטי שנחשף עקב המסע המאומץ. ג'ק ראה בדימיונו את אביו, משלים בסבלנות את הליכי הקליטה. "אין ברירה, בן," אביו בוודאי יאמר, "חייבים לעבור את זה." האיש הקשיש יעשן את הסיגר שלו וישקע בהרהורים; פילוסוף, שהשכלתו הרשמית כללה רק שהות של שבע שנים במערכת החינוך הציבורית של ניו יורק, ועוד בתקופה הפראית ביותר. מוזר, חשב ג'ק, אופי חזק תמיד יבלוט. לרשות האיש הזקן עמד ידע ניכר בתחומים מסויימים שהורה לו איך עליו להתנהג, לא במובן החברתי אלא במובן מעמיק ועיקבי. הוא יוכל להסתגל לעולם הזה כאן, החליט ג'ק. בביקורו הקצר הוא יעשה זאת טוב יותר ממני או מסילביה. בדומה לדיוויד. . .
הם ימצאו שפה משותפת, אביו ובנו. שניהם ערמומיים ומעשיים, ויחד עם זאת רומנטיים באופן מסוכן, כפי שהעיד הדחף הפתאומי של אביו לקנות חלקת אדמה נידחת בהרי רוזוולט; דחף שעלה כפרץ-תקווה אחרון, ניצחי. אדמה שלא נמצא לה דורש הוצעה למכירה במחיר אפסי, איזור ספר אמיתי, בניגוד לחלקים האחרים, המאוכלסים בצפיפות, של המאדים. ג'ק הביט למטה, ראה את התעלה הקרויה על שמו של הסנטור טאפט, וניווט את טיסתו על פיה. נתיב התעלה יוליך אותו אל חוות החלב של מק'אוליף, אל אלפי אקרים של עשב כמוש ופרות ג'רסי הלוחכות אותו; עדר משובח ביסודו שנתנוון בהשפעת הסביבה הבלתי הולמת ועכשיו דמה יותר לאבות אבותיו הלא מפותחים. זה היה החלק המיושב של המאדים, מיתווה מנצנץ דמוי קורי עכביש וכמעט פורה, שבכל זאת בקושי איפשר לבני האדם קיום סביר. תעלת טאפט נראתה ממש מתחתיו, מימיה זורמים בעצלתיים ומעלי ירוקת; כאן נמצאה התחנה האחרונה של מים שנאגרו וסוננו, וכאן ניכרו עקבות הזמן, בתוספת המיותרת של רפש וחול וחומרים מזהמים שהפכו את המים לבלתי ניתנים לשתייה. רק אלוהים יודע כמה חומצות בסיס ומשקעי פסולת מתכתית ספגו התושבים אל תוך גופם. אבל הם עדיין חיו. המים הצהובים-חומים, הנגועים, לא הרגו אותם. מערבה משם השתרעו המישורים הצחיחים שהמתינו למדע האנושי שישיב להם את חיותם באורח פלא.
צוותי ארכיאולוגים, שנחתו על המאדים בשנות השבעים המוקדמות, העמיקו לחקור את שלבי הנסיגה של התרבות האנושית הישנה אשר בני האדם ביקשו להחליף. בשום שלב לא התקיימה התיישבות במדבר עצמו. בדומה לתרבויות הפרת והחידקל שעל כדור הארץ, היא נאחזה בשטחים ברי השקיה. אפילו בשיאה, תרבות המאדים הישנה התפרשה על לא יותר מחמישית פני השטח, מותירה את שאר הכוכב בשיממונו. ביתו של ג'ק בוהלן, למשל, ניצב בסמוך להצטלבות של תעלת וויליאם באטלר ייטס ותעלת הרודוטוס, בקצה רשת התעלות שבזכותן הופרתה אדמת האזור כבר לפני חמשת אלפי שנים. בזמנו, בני משפחת בוהלן נקראו מהגרים חדשים. איש לא ציפה לפני אחת עשרה שנים שההגירה תצטמצם באופן כה מפתיע.
מכשיר הקשר במסוק השמיע רעשים סטאטיים וגירסה דקיקה יותר של קולו של מר וויי אמרה, "ג'ק, יש לי הודעה בשבילך. מינהלת האו"ם דיווחה שבית הספר הציבורי הפסיק לתפקד, והם לא מצליחים למצוא את האיש שלהם."
ג'ק הרים את המיקרופון ואמר, "אני מצטער, מר וויי, אני חושב שסיפרתי לך שאני לא מורשה לגעת בציוד של בית הספר. כדאי שתישלח את בוב או את פיט לטפל בזה." כפי שכבר אמרתי לך קודם, העיר בינו לבין עצמו.
מר וויי ענה בדרכו ההגיונית האופיינית, "התיקון חיוני, ואני לא יכול לסרב להם, ג'ק. אף פעם לא סירבנו לקבל שום הזמנה לתיקונים. הגישה שלך איננה חיובית. אני עומד על כך שאתה תתמודד עם הג'וב הזה, ומהר ככל האפשר. אני אשלח עוד טכנאי שיצטרף אליך. תודה, ג'ק." מר וויי ניתק את השידור.
"תודה גם לך," אמר ג'ק בוהלן בקול ארסי.
עכשיו הוא הבחין בסימנים להתיישבות נוספת: לואיסטאון, מקום מושבו העיקרי של איגוד השרברבים, ההתאגדות המאורגנת הראשונה על המאדים שכל חבריה שימשו גם כאנשי תחזוקה; מר וויי לא נימנה עליהם. אם הג'וב שלו ייהפך לבלתי נסבל, ג'ק תמיד יוכל לארוז את חפציו ולהשתקע בלואיסטאון, להצטרף לאיגוד ולהרוויח אולי משכורת טובה יותר. אבל האירועים הפוליטיים האחרונים במושבת השרברבים לא היו לרוחו. ארני קוט, נשיא הסניף המקומי של עובדי המים, נבחר אחרי מסע בחירות מפוקפק ובסיוע פתקי הצבעה לא תיקניים מעבר לממוצע המקובל. ג'ק לא סבר שהוא ירצה לחיות תחת שלטונו. אם לשפוט לפי מה ששמע, האיש הקשיש משל כעריץ מתקופת הרנסאנס, כולל העדפת קרובים. אבל המושבה שיגשגה מבחינה כלכלית. היא יישמה תוכנית מתקדמת של עבודות ציבוריות, ומדיניות המטבע שלה הביאה לגידול משמעותי ביתרות הכסף המזומן. המושבה היעילה והמשגשת גם סיפקה מישרות נאות לכל תושביה. להוציא את ההתיישבות הישראלית בצפון, מושבת האיגוד היתה מקום הישוב הראוי ביותר על המאדים. להתיישבות הישראלית היה יתרון משלה: פלוגות מחץ של לוחמים ציונים נוקשים, שגרו במחנות בלב המדבר ועסקו בעיקר בפרוייקטים שונים של השבחת מוצרים, החל מגידול תפוזים ועד זיקוק דשנים כימיקליים. מושבת ישראל החדשה בעצמה טייבה כשליש מכל אדמות המדבר המעובדות. לאמיתו של דבר, היא היתה ההתיישבות המאדימית היחידה שהצליחה לייצא את תוצרתה לכדור הארץ.
לואיסטון, עיר הבירה של איגוד עובדי המים, נותרה מאחור; עכשיו נראתה יד הזיכרון לאדגר היס, קדוש-מעונה ראשון של כוחות האו"ם, ומעבר לה השתרע המדבר. ג'ק נשען לאחור והצית סיגריה. בגלל שטף הדיבור של מר וויי, חקירה צולבת בעצם, הוא שכח להביא את הצידנית עם הקפה, ורק עכשיו הבחין בחסרונו. הוא חש מנומנם. הם לא יצליחו לגרום לי לעשות את התיקון הזה בבית הספר, אמר לעצמו, כועס יותר ממשוכנע. אני אתפטר. אבל הוא ידע שלא יתפטר. הוא ייגש לבית הספר, יתעסק קצת עם הציוד במשך שעה בערך, יעשה רושם כאילו הוא מתקן בפועל, ואז בוב או פיט יופיעו וייבצעו את המלאכה כמו שצריך; שמה הטוב של חברת התחזוקה של מר וויי לא ייפגע, וכולם יוכלו לחזור למשרד. כולם יהיו מרוצים, גם מר וויי.
הוא ביקר בבית הספר מספר פעמים יחד עם בנו, אבל זה היה עניין שונה. דיוויד היה התלמיד המצטיין בכיתתו, וכבר השתמש במכונות ההוראה המתקדמות ביותר. הוא נשאר בבית הספר עד שעה מאוחרת, מנצל באופן יעיל את מערך ההדרכה שהאו"ם כה התגאה בו. ג'ק הביט בשעונו, השעה היתה עשר. ברגע זה, נזכר ג'ק על סמך ביקוריו הקודמים ודיווחיו של בנו, דיוויד לומד בעזרת אריסטו את יסודות המדע, הפילוסופיה, הלוגיקה, הדקדוק ותורת השירה, כמו גם סוג של פיסיקה קדומה. מכול מכונות ההוראה, דיוויד, לשמחתו של אביו, הפיק את המירב מאריסטו. ילדים רבים העדיפו מורים זוהרים וחדישים יותר: סר פרנסיס דרייק (היסטוריה בריטית, עקרונות יסוד של הפעילות הגברית) או אברהם לינקולן (היסטוריה של ארצות הברית, פרקי מבוא לתורות לוחמה ולמדינאות המודרנית), או אפילו אישים קודרים יותר כיוליוס קיסר ווינסטון צ'רצ'יל. ג'ק נולד מוקדם מכדי להפיק תועלת מיתרונותיה של שיטת ההדרכה האישית החדשה. כשהיה ילד, הכיתות בבית הספר היסודי הכילו עד שישים תלמידים, ובבית הספר התיכון הוא מצא עצמו צופה ומאזין לשיעורים שהועברו בטלוויזיה במעגל סגור בצוותא עם אלף תלמידים נוספים. ג'ק ידע מי עשוי להיות המורה החביב עליו לו היה שוב תלמיד: תומאס אדיסון. מכונת ההוראה צדה את עינו כשביקר בבית הספר של בנו באסיפת ההורים הראשונה. זו היתה אהבה ממבט ראשון, דיוויד בקושי הצליח לנתק אותו ממנה אחרי שעה.
המדבר פינה את מקומו לדשאים דלילים ולערבות מרעה. גדר תיל ציינה את גבול החווה של מק'אוליף, שהיה גם גבול השיפוט של מדינת טקסס. אביו של מק'אוליף היה איל-נפט טקסאני, וכשהיגר למאדים, הוא מימן בכוחות עצמו את ספינות החלל שלו; הוא גם הצליח לגבור על חברי איגוד השרברבים. ג'ק כיבה את הסיגריה והחל לחפש מקום לנחיתה, אור השמש המסנוור מקשה על איתור מיבני החווה.
עדר קטן של פרות נתקף בהלה מרעש המסוק והתרחק בשעטה. ג'ק ראה איך העדר נפוץ לכל עבר, וקיווה שמק'אוליף, אירי נמוך קומה עם פנים מחוטטות וגישה כפייתית, לא הבחין בכך. מק'אוליף אימץ, ובצדק, תפיסה היפוכונדרית לגבי פרותיו; הוא חשש שכל מיני דברים מאדימיים זוממים להזיק לפרות, לגרום להן לחלות, לאבד משקל, לפגום בסדירות תפוקת החלב.
ג'ק פתח את המשדר ודיבר אל המיקרופון. "כאן חברת התחזוקה של וויי. ג'ק בוהלן, בתשובה לקריאתך, מבקש אישור נחיתה."
הוא המתין, ואז הגיעה תשובה מן החווה הגדולה. "או.קיי. בוהלן, רשאי לנחות. אין טעם, אני משער, לשאול אותך למה לקח לך כל כך הרבה זמן," אמר קולו הרגוז של מק'אוליף.
"אני מגיע בעוד רגע," ענה ג'ק, מעווה פניו.
עכשיו הוא הבחין ביתר בירור בבניינים הלבנים של החווה על רקע החול הבהיר.
"חלבנו היום חמישה עשר אלף גאלון," נשמע קולו של מק'אוליף במכשיר הקשר, "וכל החלב הזה יחמיץ אם לא תתקן בהקדם את יחידת הקירור הארורה."
"מגיע בריצה," אמר ג'ק. הוא תחב את אגודליו באוזניו והיפנה גיחוך מופרז של לעג כלפי המשדר.
(הוצאת אודיסיאה, 2001. תרגום: ל. זיו-האן. 283 עמודים)