איך שהגענו למלון, התחלנו לריב. היא חטפה שכמיה ויצאה, ואני נשכבתי על המיטה, פתחתי שני בקבוקוני וודקה מהמיני באר ונשענתי אחורה.
דולפין שעבר מול החלון קרץ לי, התהפך, צחק ונעלם. בעומק עשרים ושש קומות, נצצו חיי הלילה התמידי של ונציה שתיים. שנה תכננו את החופשה הזו, חסכנו, הכנו… ועכשיו היא מסתלקת לי.
שתיתי ובהיתי בחלון. הדולפינים עסקו בעבודות תחזוקה בחוץ, כלבי ים נווטו להקות דגים מסביב לאזורי השאיבה, שתי מזחלות ימיות נעו בעצלתיים ועליהם דמויות במסכות ומכלים – ביולוגים בעבודה? תיירים? ונציה החלה כמושבת מחקר גנטי תת ימית, אבל התיירות הציעה אפשרות לתקציבי ענק והניסויים עדיין נמשכים.
אחרי שלוש שעות ושבעה בקבוקונים הבנתי שהיא לא תחזור. מצב המיני-בר ומצבי היו בכי רע. האורות בחוץ לא נראו נוצצים כל כך, מנהרות הקישור בין הבניינים לא מפתות, והדולפינים היו ציניקנים מושבעים.
כשלתי לבאר של המלון. הנוף היה פנורמי, כולל הרצפה. — ואז ראיתי אותה מתחתי, נוגעת ברצפה, חבוקה בידיים זרות, שיער שחור זר מתערבב וצף בין פסי הבלונד שלה. הם הוציאו את הווסתים כדי להתנשק. היא הרימה את עיניה, החוותה תנועה כלשהי, ונעלמה.
אחרי עשר דקות קיבלתי ממנה הודעה. היא פגשה איזה איטלקי ותישאר איתו. היא לא רוצה אף קשר איתי, אני אדם עיוור ואנוכי ש…
כלבה! כל התכנונים, הזמן, העבודה הקשה…כמה השקענו – ועכשיו…
כשחזרתי לחדר הבהב הכללי שלי. הודעה מהבנק: כל הכסף נמשך, כולל החסכונות. יתרתך אפס.
אלוהים. חסכונות של שש שנים, כל מה שהיה לי עלי אדמות.
כשהתעוררתי היה לי הנגאובר נורא. מבט מבולבל גילה לי שא. אני בבית חולים, וב. אני נושם ממסכה, במה שנראה כתא לחץ. הסבירו לי שפשוט יצאתי החוצה – נעלתי את עצמי בתא הפליטה, השוויתי לחצים ויצאתי – בלי אף אמצעי עזר לנשימה. "מבצע חביב למדי", ציין הרופא בקריצה "בהתחשב בכמות האדירה ששתית".
אחרי יומיים הרשו לי להפגש עם מי שהוציאה אותי. היא באה על כסא גלגלים, זויתית, חיוורת, צעיף רטוב על צווארה ושמיכה כבדה מעל חליפת גומי. עור התוף שלי עדיין כאב, ושמעתי מילים רכות, משובשות במבטא מוזר. דיברנו זמן קצר והתאהבתי.
הייתי חודש בתא לחץ מועשר בחמצן, וראותי היו בדרך לקריסה. עור התוף נקרע בחלקו, והייתה כנראה פגיעה עצבית תמידית בבסיס הגב ובפרקי בידיים והרגליים.
היא הציעה לי את הפתרון. הסתכלתי במה שהיה לי – אישה שנטשה אותי ואישה שהציעה לי חיים חדשים ושיקום מלא על חשבון המכון – ובחרתי.
אני עובד עכשיו, יושב על המזחלת התת מימית, בודק, מתחזק, מנקה, רושם. זנבותינו הולמים יחד, הזימים נפתחים בנשימה אחת, ואנחנו מתנשקים תוך כדי עבודה.
בחיי, ונציה נראית הרבה יותר טוב מבחוץ.
סיפור מצוין , כתוב טוב ובטעם וממש ממש ריגש אותי …תכתוב עוד בבקשה !כל הכבוד!