קטעים מתוך פרק 1 ופרק 5
צילום רחק.
ניו-ריצ'מונד, וירג'יניה. לא ריצ'מונד הישנה, הבירה ההיסטורית של וירגי'ניה עתיקת-היומין, אותה עיר מפושקת-איברים, משמימה וחורקנית, אלא זו החדשה. ריצ'מונד הישנה נהרסה לפני יותר ממאה שנים, נחרבה עד עפר במהומות שנמשכו חודשיים. לאחר עשורים שלמים שבהם סבלו בשקט את מרכזי הקניות האיומים, את הרובע העתיק והמשעמם עד זרא ואת המסעדות שלא שוות אגורה, ירדו לפתע התושבים מהפסים ופשטו על העיר כמו מלאכי נקם, מחריבים את כל העומד בדרכם. זה היה נהדר.
יועצי העיתונות האשימו את הניוון במרכז העיר, את מלחמות הקראק, את מופע הירח. אישית, אני חושב שלאנשים פשוט נמאס, ואם כך ואם אחרת, ברוך שפטרנו. ריצ'מונד הישנה היתה תסבוכת ריקה-מתוכן, בזבוז של קרקע טובה ושטוחה כמטחווי-אבן מהרי בְלוּ רידג' המשוננים והנעימים-לעין. כולם הסכימו פה אחד שמוטב להפוך את השטח למסלול נחיתה, לעמדת תדלוק עבור קניוני-העל.
קניוני-העל הם כלי-טיס – שמונה קילומטרים רבועים, מאתיים קומות – שנושאים ברוב פאר והדר את נוסעיהם מצד אחד של היבשת לצידה השני, או מהקצה התחתון אל העליון; מהמקום שבו היו לכל מקום שבו לדעתם יהיה טוב יותר. המלבנים הגדולים בכל הזמנים, בגוון שובה-לב של שחור צרכני, משובצים במיליוני נקודות אור וענקיים כל-כך עד שהם מתעלים על שימושם המקורי והופכים שוב לצורה גרידא.
מלבנים תמיד רוצים להיות קניוני-על כשיגדלו.
בפנים יש אלפי חנויות, מבואות שגובהן עשרים קומות, אולמות מזון בגודל עיירה קטנה, עשרות רבי-קולנוע ומגוון של מלונות שווים לכל כיס שבו מונח אחר כבוד כרטיס זהב. כל אלה ועוד מסודרים סביב שדרות רחבות וארוכות, אלפי פינות מסתור וגומחות נוחות, ועציצים כה רבים עד שהם נחשבים למערכת אקולוגית בפני עצמה. מוגנים מפני העולם שבחוץ בתוך קליפה של גולם, 20,000 רגל מעל פני הקרקע.
גן-עדן עלי אדמות, או במרחק שיוט בטוח ממעל: כל הדברים הטובים, הנקיים והניתנים לרכישה מרוכזים בבית-שעשועים גורד-שחקים.
לפני שמונים ושלוש שנים, טיסת קניון-על מספר 156MA נחתה לתדלוק שגרתי מעל שרידי ריצ'מונד הישנה, ומאז לא המריאה שוב. בתחילה היתה זו רק בעיה ביורוקרטית – מסוג הבעיות שגם כלל המוחות שעל-פני האדמה לא היו מצליחים להגיע לשורשה, למרות שפקיד עם משכורת זעומה יכול היה לפתור אותה בין רגע. לו רק התחשק לו. לולא יצא להפסקת צהריים.
לאחר מספר שעות עזבו הנוסעים העשירים באמת את קניון-העל ועשו את שארית הדרך במכונית. אין להם זמן לשטויות האלה. הם מוכרחים להגיע לאנשהו. כל השאר התלוננו קמעה, הזמינו ארוחה נוספת או קנו עוד נעליים, והמתינו בסבלנות.
לאחר מספר שעות נוספות התברר שיש תקלה קטנה במנועים. זה כבר נשמע יותר רציני. כשיש לך בעיה במכונית, אתה מרים את מכסה המנוע ומוצא את מקור הבעיה. תוכל להצביע על החלק המקולקל. כשהמנוע גדול כמו בניין האמפייר סטייט אחרי שלקח סטרואידים, אתה יודע שמצפה לך ליל שימורים. נדרשים ארבעה-עשר איש רק כדי לשאת את ספר הוראות השימוש. המהנדסים שלחו טכנובוטים שמיהרו לחדור אל מעמקי כלי-הטיס, אך חזרו ללא תוצאות, מנידים אלקטרונית את ראשיהם ושורקים מבעד לשיניהם המכאניות. זו בעיה קטנה, הם בטוחים בכך, אך אין להם מושג במה מדובר.
בשלב זה גבר זרם הנוסעים שנטשו את כלי-הטיס, אך היו גם אחרים שהחליטו להישאר. היו במקום טלפונים וחדרי ישיבות למכביר, ולקניון גם הוקצה צומת משלו במטריקס. הם יכולים לעבוד. והיו גם כמויות עצומות של אוכל, מוצרי צריכה ומצעים נקיים. הם יכולים לחיות. בכל אופן, יש מקומות גרועים מזה.
המנועים לא חזרו מאז לפעולה. ייתכן שהיו בני-תיקון, אך הניחו להם להתנוון זמן רב מדי. לאחר יומיים החלו אנשים מבחוץ לזרום פנימה; אנשים שהיו מחוסרי-בית מאז עלתה ריצ'מונד הישנה בלהבות; אנשים שהתגוררו ביערות; אנשים ששמעו על אולמות המזון והשתוקקו לארוחת צהריים הגונה. הם ירדו מהרמה ומההרים והלמו בדלתות. תחילה הניסו אותם אנשי הביטחון כפי שהיו אמורים לעשות, אך הם היו רבים מדי וחלקם היו עצבניים למדי. עבורם, רק דבר אחד היה גרוע יותר מהמגורים בריצ'מונד, וזו העובדה שלא יכולים היו לגור בה יותר.
אנשי הביטחון התכנסו לאסיפת חירום והגו תוכנית פעולה. הם יאפשרו לאנשים להיכנס ויגבו מהם כסף.
במשך תקופה מסוימת, שישה חודשים לערך, נותרה טיסה 156MA במצב של חוסר-ודאות. אף אחד לא ידע לבטח אם אי-פעם תשוב ותמריא. בהדרגה התהפכו היוצרות וכולם ידעו שזהו, היא לא תמריא יותר. אלא שאז כבר לא רצו שתמריא. זה היה הבית. אזורים שלמים בתוך כלי-הטיס נהרסו ונבנו מחדש. הנוסעים המקוריים נטלו לעצמם את הקומות העליונות והמשיכו לבנות מעל הקניון, מתחרים ביניהם מי יהיה זה שיתרחק כמה שיותר מהעניים המתרבים בקומות התחתונות. עיר נוספת צמחה סביב הקניון במפלס הקרקע – הפורטל, שער הכניסה אל העיר.
לבסוף חיברו חברות השירותים המקומיות את הקניון לרשתות שלהן, וכך נולדה ניו-ריצ'מונד. פרט למוצאה יוצא-הדופן ולמלבניות המדויקת שלה, ניו-ריצ'מונד היא כעת עיר לכל דבר. לולא הכרתם את ההיסטוריה שלה, הייתם חושבים שמדובר פשוט בתכנון עירוני מוזר.
אך יש המאמינים כי בחדר אבוד, אי-שם במעמקי העיר, נותרה מזוודה נשכחת שהשאירה בטעות אחת המשפחות הראשונות שנטשו את כלי-הטיס, עדות אילמת ללידתה של העיר. אין איש אשר יידע היכן אותו חדר, והרוב סבורים שזו סתם אגדה עירונית. כי זו הרי מהותה של טיסה 156MA בימים אלה. היא עירונית.
אני, לעומת זאת, תמיד האמנתי באותה אגדה, ממש כשם שאני תוהה אם לפעמים, בלילות מסוימים, העיר עצמה מרימה את עיניה כשהיא שומעת את נהמת קניוני-העל האחרים המשייטים לאיטם מעליה. אני תוהה אם היא צופה בשמיים, ורואה אותם חולפים מעל, ויודעת איכשהו ששם גם מקומה. שם למעלה, בשמיים, משוחררת מהכבלים המרתקים אותה אל הקרקע. אך כולנו הרי מאמינים בכך, בדרך זו או אחרת, ורק מתי-מעט מאתנו צודקים.
הבר של האווי היה כמעט נטוש.
יש לי כישרון מיוחד להגיע לכל מקום בדיוק בין משמרות, למצוא פרצות ולהיכנס לתוכן. כשנכנסתי אל חלקו האחורי של הבר שמעתי קול קורא ממשרדו של האווי.
"הוא במצב טוב?" שאל הקול.
"מי במצב טוב?" השבתי בשאלה, הסתובבתי וראיתי את האווי מעברה השני של הדלת. הוא עמד ליד מכתבתו, אוחז בידו ערימת קבלות.
"הטנדר שקנית. הטנדר שהיית אמור לקנות. הצבע שלו יפה? הוא נוח? בדקת היטב שאין בו חלודה ושהמנוע לא משמיע קולות מוזרים?"
"עדיין לא קניתי אותו."
האווי נאנח עמוקות. "אני יודע שלא, ג'ק."
נכנסתי למשרדו ונעמדתי לפניו. "היית במקרה אצל מאל היום?"
"בוודאי שלא. הפוֹרטל הוא מקום מורעב. אני מגיע לשם רק כדי לגבות כסף מקבלני-משנה מרדנים."
"הגופה של מאל נעלמה."
אתנחתא קצרה. "חזור שנית?"
"הרצפה נוקתה. כאילו כלום לא קרה." לא הזכרתי את תצוגת הקיר של מאל.
האווי משך בכתפיו. "אז מישהו קבר אותו כהפגנה אקראית של טוב-לב, ולאחר מכן ניקה את המקום בתור הדרן."
"נעלתי את הדלת כשנמלטנו אתמול. היא היתה נעולה כשחזרתי לשם."
האווי הציץ בניירות שבידו. "מה אתה מנסה לומר?"
"אני שואל אם נוכל לבלות כאן לילה נוסף."
"אנחנו משדרים על אותו גל, ג'ק? מישהו לא רק מאורגן אלא גם יסודי מאוד מנסה להרוג אותך, ואתה רוצה להישאר בסביבה?"
"אני גם צריך לשאול ממך את המחשב שלך."
"כדי לחשב כמה דלק יידרש לך כדי להתרחק מכאן כמה שיותר?"
"נסה לקלוט את דבריי, האווי. אתה יודע שאני מתכוון להישאר."
האווי נאנח והצביע על המחשב שלו. "תרגיש חופשי. אחר כך צא לבר ותשתה בירה. כמו שאתה נראה אתה בטח זקוק לה."
כשיצא מהחדר שלפתי את הכונן הקשיח מהמחשב שלו ותחבתי פנימה את זה של מאל. לאחר מכן חיברתי את המצלמה הדיגיטלית לחיבור הטורי והדלקתי את המחשב.
"סיסמה," אמר המחשב מבלי להכביר במילים.
"סליחה?" שאלתי. ידעתי היטב למה הוא מתכוון. פשוט הופתעתי לשמוע את קולי שלי בוקע מתוך הרמקול.
"סיסמה, אהבל."
"אני לא יודע מהי," עניתי.
"אז תנחש. גם ככה אין לי משהו מעניין יותר לעשות."
"סאמוי," הצעתי, שולף את המילה הראשונה שעלתה במוחי, ולא במעט אירוניה.
"נכון מאוד," אמרה המכונה, ופתחה בפעולת האתחול.
הנדתי את ראשי. "אוי, מאל," אמרתי. אבטחת מידע מעולם לא היתה הצד החזק שלו.
"אתה יכול להפסיק לברך את עצמך על גאונותך, חכם בלילה," ירה המחשב לעברי. "סאמוי איננה הסיסמה האמיתית. הסיסמה האמיתית היא צירוף של שלושים ספרות ואותיות שקשה מאוד לבטא."
"אז למה אתה מרשה לי לחדור? ומה הבעיה המזורגגת שלך?"
"מאל השאיר פרצה. הוא ידע שהאיש היחיד שיחשוב על הסוג השני בטיבו של חמוצים יפניים יהיה אתה. השוויתי בין תבנית הקול שלך לבין שלי עוד לפני שהגעת לשלב הזה. סתם ניסיתי לעצבן אותך. ולך יש בעיה, לא לי, שמוק."
"היי," נהמתי לעברו, "אתה רוצה ללכת מכות?"
"כן? איתך ועם הצבתות של מי בדיוק?"
"יש אולי קול-דמות אחרת בברירת המחדל של המחשב הזה?"
"אולי."
"יש או אין?"
"למה? אתה לא אוהב לשמוע את קולך?"
"הקול אינו מקור הבעיה."
"מאל הוריד את הקול-דמות הזו באופן אישי. הוא אמר שזה הדבר הכי קרוב אליך שהוא שמע מימיו."
"אני חי עם זה מדי יום ביומו. תן לי משהו אחר."
"אחרת מה תעשה לי?"
"אחרת אני אאתחל את המחשב מכונן אחר ואמחק אותך לגמרי בעזרת מלחם."
"בחור קשוח, מה? יש שתיים אחרות. חְנוּן או זנזונת."
"תן לי את החנון," אמרתי.
"אי אפשר. מאל מחק את הקול שלו כדי לפנות מקום לשלך."
"זנזונת, בבקשה."
"אתה עוד תתחרט," נהם לעברי המחשב.
"דיברת לאחרונה עם מקררים?" שאלתי. הסמן השתנה לסמל זעיר המייצג הליך כלשהו שיימשך זמן מה – נדמה היה לי שמדובר באישה שמתכוננת לצאת לבילוי, אבל הוא היה קטן מכדי לקבוע בוודאות. לבסוף עלה הממשק – חדר תלת-ממדי מרוהט בדלילות, עם צלמיות קטנות הממתינות בפינות המסך. ברקע נראו ארבע דלתות המייצגות כניסות לערוצי המטריקס של המחשב. אחד הערוצים הוקצה באופן בלעדי לתת-הרשת של המשטרה. האחרים היו ערוצים כלליים. שמחתי לראות שמאל דבק בממשק המיושן ובו שני ממדים. השוטטות ברשת בכפפות של מציאות מדומה תמיד עוררה בי תחושה מטופשת למדי.
"אוה, היי," נשמע קולה הנרפה של אישה. "זה אתה."
"היי," עניתי, מופתע מעט. הזנזונת היא בדרך-כלל קול-דמות עליזה למדי. "קודם כול אני רוצה לבדוק אם אני יכול לחדור לתת-הרשת."
"בסדר. אם זה מה שאתה רוצה, בסדר."
"את בסדר?"
המכונה צחקקה במרירות. "כן, ג'ק. אני בסדר גמור. למה שלא אהיה? קדימה, בוא נגמור עם זה כמה שיותר מהר."
"משהו אינו כשורה?" שאלתי, תוהה אם לא איטיב לעשות אם אשתמש בכונן של האווי, או בחשבוניה מזוינת.
"משהו אינו כשורה?" הצליף בי הקול. "משהו אינו כשורה? איך ייתכן שמשהו לא יהיה כשורה? אתה זרקת אותי, נטשת אותי כמו איזו זונה שאתה מוצא ברחוב, דופק וזורק – ואתה עוד מעז לשאול אותי אם משהו אינו כשורה?"
"את לא נשמעת כמו זנזונת," אמרתי.
"לא," היא ענתה, דומעת. "זו בדיוק הבעיה, לא? זה מה שרצית, מישהי עם פטמות גדולות ושיער שופע שתזדיין איתך מתי שרק תירצה ולא תזדקק לחיים משלה. שלא יהיו לה רעיונות משלה, חלומות משלה, רצונות משלה."
"אלוהים אדירים," צעקתי.
"אל תצעק עליי, בבקשה," ייבבה המכונה. "אתה יודע שזה מפחיד אותי. אני אעשה כל מה שתבקש, רק על תצעק."
ספרתי לאט עד חמש. "אני יכול לקבל חזרה את הקול-דמות הקודמת, בבקשה?"
"אל תעזוב אותי. אני עדיין אוהבת אותך, ג'ק. בבקשה, אל תלך… אני מוכנה לקבל אותך בחזרה. אתה יודע זאת."
"תבצעי אתחול ותשתקי, בסדר?"
"זה נגמר, ככה סתם? זה מה שאתה באמת רוצה?"
"כן, לעזאזל."
המכונה משכה באפה. " שלום, ג'ק. תמסור לאימא שלך דרישת שלום בשמי, בסדר? תמיד חשבתי שאנחנו מסתדרות מצוין ביחד." לפתע פרצה ביפחות מרות. "אוה, חבק אותי, בבקשה…"
שלחתי את ידי אל מאחורי המחשב ואתחלתי אותו. הקול נדם תוך השמעת יבבה חלושה, או שמא דמיינתי זאת, והמתנתי רותח ורוגש להופעת הקול-דמות השנייה.
"אמרתי לך," אמר הקול מדושן-העונג.
"זו לא היתה זנזונת מזורגגת," עניתי, מזועזע למדי.
"לא. מאל הפיל את הציוד כשהעלה אותו לעליית-הגג. הקול-דמות של הזנזונת התעוותה והפכה לחברה לשעבר. מזלך שזה לא היה חבר לשעבר – הקול-דמות הזו אורבת לך מחוץ לבית במכונית כל הלילה, גונבת לך את הדואר ובסוף מכניסה לך מכות רצח. אתה תקוע איתי עד שמאל יחזיר את המצב לקדמותו."
"מאל מת," אמרתי.
דממה. "מת?" אמרה המכונה.
"כן. מישהו חיסל אותו."
"למה? למה שמישהו ירצה לעשות דבר שכזה?"
"זה מה שאני מנסה לברר. אתה מתכוון לעזור לי, או שנמשיך לשבת כאן ולשלוח זה בזה חצים מורעלים?"
"אני אעזור לך. אלוהים אדירים. איזה דיכאון איתך."
"כן, ואני רוצה שתברר אם השוטרים יודעים מה קרה למאל, כי אם הם יודעים לא אוכל להשתמש בתת-הרשת."
"למה?"
"כל המטרה בשימוש בכונן הקשיח של מאל הוא שתעודת הזיהוי וההרשאה שלו הן שיופיעו ברשת. אך אם הם יודעים שהוא מת ואני אנסה לשוטט בתת-הרשת של המשטרה כשאני מחופש למאל, נגלה מהר מאוד איך זה לחיות בעולם של ייסורים וכאב." עדיין לא התרגלתי לדבר למכונה שנשמעה בדיוק כמוני. ממש כמו לדבר לעצמך, על כל המשתמע מכך. "אני אגלה, בכל אופן. אתה תמשיך לגור בתוך מחשב."
"אני לא יכול פשוט לבדוק ברשימות של חדר המתים העירוני?"
"לא. אם השוטרים באמת מצאו את מאל המחשבה הראשונה שתעלה במוחם היא שהוא חוסל משום שהיה מושחת. לכן הם יטייחו את הפרשה, לפחות עד שיוכלו לנגוס בעסקים שבהם היה מעורב."
"הבנתי. טוב, אז מה דעתך על זה: אני אזרים בקשה להתקשרות באמצעות עשר מנות מוצפנות, אותן אשלח בזו אחר זו דרך עשר כוורות אלמוניות. בינתיים, אשלח צלמית נוספת שתשגיח על שער תת-הרשת כשהמנה תגיע אליו. עם הסימן הראשון לבעיה כלשהי נשמיד מכאן ישירות את תשע המנות שנותרו."
"נשמע לי טוב," אמרתי, ותהיתי על מה לכל הרוחות הוא מדבר. "לא ידעתי שמאל הוא האקֶר מומחה."
"הוא לא. אבל גם מכונה זקוקה לתחביב כלשהו."
"לך על זה."
אחת הצלמיות התפצלה לעשרה חלקים בלתי-שווים, שזרמו דרך צינורות שונים שהופיעו על הצג. בה בעת, הופיעה תצוגה ממוזערת של עמוד השדרה של המטריקס, והפכה בהדרגה לתצוגה בתלת-ממד. שעה שהמנות, המיוצגות על-ידי נקודות קטנות, אצו רצו בתוך צינורות עלומים ופתלתלים לכיוון תת-הרשת המשטרתית, נכנסה אחת הצלמיות האחרות באחת מארבע הדלתות וניגשה ישירות אל שרת ההתקשרות, מהלכת על קצות אצבעותיה כמו מנסה שלא להרעיש. בדרך-כלל היה הליך ההתקשרות מיידי, אך ברי היה לי שתהליך מורכב שכזה דורש מספר דקות. בעוד אנחנו ממתינים, הקצה המחשב חלק מסוים מהזיכרון שלו להמשך השיחה איתי.
"הוא התגעגע אליך, אתה יודע," אמר המחשב, והפתיע אותי שוב. "זו גם הסיבה שהוא זייף את קולך מרשומות תת-הרשת והוריד את הקול-דמות שלך. הוא תמיד הרגיש שהוא מחמיץ משהו כשלא יכול היה לדוש בראיות עם השותף שלו."
"גם אני התגעגעתי אליו," אמרתי. וזה נכון, באותם רגעים שבהם חשבתי עליו. אלא שבמהלך שהותי בחווה מחקתי באופן מודע כל מחשבה על העבר. לא היתה לי ברירה. הייתי צריך להתקשר ולהודיע לו שאני בסדר. לי ולמאל היתה היסטוריה ארוכה של חברות; עוד לפני שעבדנו יחד כשותפים במשטרת ניו-ריצ'מונד, עוד מתקופת העיניים הבוהקות. אבל לא התקשרתי אליו, ממש כשם שלעיתים התעלמתי ממחויבויות אחרות, אף הקטנות ביותר, שהיו מקלות ולו במעט על חייהם של אחרים. אני פשוט לא טוב בדברים כגון אלה. אני תמיד מבין בדיעבד מה היה עליי לעשות, אך משום מה ברגעים הנכונים אני תמיד עסוק במחשבה על דברים אחרים.
לאחר הפוגה ארוכה אמר המחשב, "מה אתה מתכוון לעשות כשתגלה מי חיסל אותו?"
"להרוג אותו כנקמה," אמרתי. וזה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות, מיד אחרי שאגלה מה אירע לחלופיים.
שני הבהובים קטנים הבליחו באפילת המטריקס, לאחר מכן הבהוב נוסף. "הצלמית אומרת ששלוש המנות הראשונות הצליחו לעבור ללא תקרית כלשהי," אמר המחשב. המשכנו לצפות בנעשה שעה שכמה מהאחרות הגיעו אף הן אל השרת. "שבע כבר עברו. המפתח נמצא בשמינית. אם השרת פולט את המנה השמינית החוצה נוכל להשמיד את כל האחרות ואף אחד לא ידע מנין התקבלה הבקשה."
שמונה – עצרתי את נשימתי.
תשע.
עשר. "נכנסנו," קרא המחשב קריאת צהלה. "אולי הם לא יודעים שהוא מת, או שהם פשוט רשלניים."
"השוטרים בניו-ריצ'מונד הם ללא ספק מושחתים, שקרנים ודו-פרצופיים," אמרתי, נימת גאווה חודרת לקולי. "אבל הם בהחלט לא רשלניים."
תת-הרשת של המשטרה קידמה בברכה את פניו של סמל ריינולדס, וערימה של צלמיות בצורת מעטפה צנחו לתוך מגש הדואר הנכנס של הממשק.
"אתה רוצה לבדוק את הדואר הזה?" שאל המחשב.
"מאוחר יותר. קודם כל, תשלוף את התמונה מזיכרון המצלמה הדיגיטלית." מיד הופיע בחלון קטן תצלום הגופה שצילמתי בתוך פח האשפה שמאחורי המזנון של מנדי. "טוב. תבדוק אם ניתן לעלות על זהותו של הבחור בחיפוש כלל-ארצי – אבל לפני כן תעבד את התמונה כדי שזה לא יהיה ברור כל-כך שהוא מת." בנוסף לצילום התמונה, שלפתי את קליעי האקדח שלי מתוך הגופה, חוויה מרנינה בדיוק כמו שהיא נשמעת – בייחוד לאור העובדה שהעור של הבחור היה מטונף ומכוסה רפש.
"הקול-דמות המארחת מנסה ליצור קשר," אמר המחשב. "רוצה לדבר איתה ישירות?"
"לא. מדובר בשמוק קטן שאוהב לדחוף את האף. אתה יכול לטפל בו?"
"בטח." לאחר הפוגה קצרצרה המשיך המחשב בדבריו. "הוא סתם נטפל אליך משום שלא הגשת אתמול דוח. רצה לדעת איפה היית."
"מה אמרת לו?"
"שיצאת לקנות חמוצים."
"למה?"
"כי זה מה שמאל נהג לומר. כעת הוא מבצע חיפוש של האיש שלך. ואתה צודק. הוא באמת שמוק קטן שאוהב לדחוף את האף."
"בינתיים, תשלח שתי צלמיות שיאספו מידע מהחודש האחרון על מקרי רצח שבהם פני הקורבנות 'ניזוקו קשות', ובמיוחד על מקרי הרצח של היומיים האחרונים. תכניס את מילת המפתח 'עיניים' אם תידרש לכך."
"אין בעיה."
"בוא נציץ בחומר שאחסן מאל בקובצי תת-הרשת שלו." לפתע הופיע מסך ובו רשימה ארוכה של נושאים. עיקמתי את אפי. גלילה מהירה של הרשימה גילתה לי שמדובר בנושאים משטרתיים שגרתיים למדי. ציונים לשבח, הופעות בבית-המשפט, נתונים על עבירות קלות. "זה הכול?"
"זה כל מה שמצאתי. אתה רוצה שאני אוריד את זה לדיסקט?"
"לא, עזוב," אמרתי. מאל כנראה התנכר למחשב תת-הרשת ולא שמר עליו את החומר המעניין יותר. סביר להניח שהחומר נמצא אי-שם בכונן הקשיח שלו. בדיוק כשעמדתי לבקש מהמחשב לחפש אחר הקבצים הללו הופיע על הצג מסך זיהוי משטרתי ריק לגמרי. ללא תמונה וללא שם.
"אין שום רישום על הבחור המת," אמר המחשב. "הוא נקי."
"חרא," אמרתי. לבחורים כמותו יש תיק פלילי מפה ועד הודעה חדשה. "איך הולך עם הצלמיות האחרות?"
"הן… אה, חכה רגע, הן חזרו. מוזר מאוד." שתיהן חזרו ובאמתחתן מגוון של קבצים שכללו שמות ומספרי תיקים של מקרי הרצח שבהם התעניינתי. כל אחד מהקבצים הוחתם במילים "סיווג ביטחוני אינו מספיק".
"שלא יבלבלו במוח," אמרתי. "מאל היה בלש מזורגג במחלק הרצח."
"אתה היית פקד," אמרה המכונה. "תשתמש בקוד הסיווג הביטחוני שלך."
"אני לא יכול," אמרתי. היתה לי תחושה רעה, שרק התעצמה והלכה. "צא משם. תשאיר את הבקשה לזיהוי הגופה, אבל תקשר אותה לתיקים של מאל. תגרום לכך שהבקשה תקרוס אם יגלו שמאל מת לפני שמישהו ידווח על הגופה." המחשב ביצע את הפעולות לפני שיצא מתת-הרשת, ואילו אני נשענתי לאחור בכיסא והדלקתי לי סיגריה להסחת הדעת.
כשיצא המחשב מהרשת ביקשתי ממנו לעשות לי טובה נוספת – לבדוק מיהו בעליה של בִיטחונט. התשובה, אף אחד: חברת האם נמצאת בבעלות חלקית של מיליארד חברות אחרות, המפוזרות בחלל הפיננסי כמו יין מהול במים.
לא נותרו לי כיווני חקירה, אך גלגלי מוחי סובבו להם במהירות עצומה. שתי מחשבות.
ראשית. הרוצח של מאל נקי. יוצא דופן עד כדי חסר תקדים. דיברתי עם הבן זונה וידעתי שעם התנהגות כמו שלו לא ייתכן שהוא לא נקלע לצרות כלשהן במהלך חייו.
שנית. תיקי רצח מעולם לא היו בסיווג ביטחוני כה גבוה. אמנם היית צריך לעבור הליך מסוים כדי לקרוא אותם, אך הם מעולם לא היו מחוץ לתחום. בייחוד כשמדובר בתיקים פתוחים.
מסקנה. מאל ניסה לפענח מקרי רצח שמישהו לא רצה לפענח. משהו שלמענו היו מוכנים אפילו להרוג אותו, להיעזר במחסל שהובא העירה מחוץ למדינה, אולי, ובתמורה לנקות לגמרי את התיק הפלילי שלו.
מה שמוכיח דבר אחד: משטרת ניו-ריצ'מונד מעורבת בעניין.
(הוצאת אריה ניר, 2001. תרגום: אינגה מיכאלי. 319 עמודים)