מה חשבתי? מה שאני חושב גם כיום. חשבתי שזה היה מוזר למדי, אפילו שזה נחשב חוקי. אבל אני מניח שהסכמתי עם המשפחות על כך שחייבת להיות סגירת מעגל. תביט מהחלון שם. תאמין לי, קשה למצוא מקומות גבוהים כל כך באוקלהומה-סיטי. מאז שזה קרה, יש לעיר הזאת בעיה עם בניינים גבוהים. כמעט כאילו הבן-זונה יישר את העיר הזאת.
לעזאזל, גם אנחנו רצינו סגירת מעגל, אבל הם הוציאו צו מבית המשפט העליון. לא פחות. חשבתי בהתחלה שזה פוליטי, ואני מודה שקצת התבאסתי מזה. אל תשתמש במילה התבאסתי. באיזה עיתון אמרת שאתה עובד?
בחיים לא שמעתי עליו, אבל זה אני. בכל מקרה, הייתי מקוּמם – זו בכלל מילה? מקוּמם? – עד שהבנתי שהכל מסתובב סביב זכויות הקורבן. אז ביטלנו את ההוצאה להורג ובנינו את מיכלי ההדגרה ואתה כבר יודע את השאר.
טוב, אם אתה רוצה לשמוע פרטים, כדאי שתתחיל עם עוזר הסוהר שלי מאותם ימים, שטיפל בפרטים. עכשיו הוא הסוהר הראשי. תאמר לו שאני שלחתי אותך. מסור ד"ש.
חשבתי שהסיפור הזה פתח תיבת פנדורה וזה גם מה שאמרתי בזמנו. התברר כמובן שלא היו עד כדי כך הרבה, ואף אחד לא הגיע לרמה הזאת. אנחנו מקבלים את כולם. אנחנו משהו כמו מוסד סלואן-קטרינג לסרטן של העניין הזה. רואה את החלאות במיכלים האלה? אתה רואה שם אחת עשרה חתיכות של הבחור שחטף את הילדות הקטנות באוהיו, העניין הזה של השחתת אברי המין, זוכר? אפילו אחד-עשר זה מספר חריג. בדרך כלל אנחנו בונים ארבעה, אולי חמישה לכל היותר. ולעולם לא משהו בסדר הגודל של המקים.
בונים, מגדלים, שיהיה. אם מעניינת אותך הטכנולוגיה תצטרך לדבר עם המדגיר עצמו. ככה אנחנו קוראים לו, הוא בחור חביב. הגיע מבית הספר החקלאי בשביל המקים ונשאר כאן מאז לתיקונים. הוא הגיע מתכנית של חילופי סטודנטים, אבל פגש בחורה ממקאליסטר ולא חזר הביתה. זה לא מצחיק איך שהדברים האלה מתגלגלים? היא היתה דודנית מדרגה שניה שלי, כך שעכשיו יש לי בן-דוד חורג הינדי מדרגה שניה. כמובן, הוא לא בדיוק הינדי.
יוניטרי, למען האמת. יש כמה מאיתנו כאן במקאליסטר, אבל אני היחיד מהכלא. בדיוק יצאתי מהמכללה וזו היתה ההצבה הראשונה שלי. איך מישהו אמור לתאר משימה כזאת? בארץ שממנה אני בא לא היו לנו כאלה… טוב, אתה יודע. זה היה דוחה ומרתק בעת ובעונה אחת.
לכולם יש את טכנולוגיית השיבוט. הבעיות נובעות מקצב הגידול. חיות מתבגרות הרבה יותר מהר מבני אדם, ובתחום הזה התקדמנו המון. צאן בששה שבועות, ברווזים בעשרה ימים, להטוטנות גנים. מאיצי אינזימים. הם רצו מקים בוגרים תוך שנתיים וחצי. נתנו להם 168 גברים בני שלושים תוך אחד-עשר חודשים! נהגתי לבוא הנה לראות אותם גדלים. אל תספר לאף אחד, ובעיקר לא לאשתי, ג'ין, אבל האמת היא שהתחלתי קצת ככה לחבב אותם.
קשה? זה היה קשה, אני מניח, אבל כשאתה חושב על זה גם חקלאות היא עניין קשה. חוואי יכול לאהוב את החזירים שלו, אבל הוא שולח אותם הלאה, וכולנו יודעים לאן.
אתה צריך לשאול על זה את המחלקה המשפטית. זה לא היה התחום שלי. כבר גידלנו 168 ונאלצתי להרוס אחד לפני שהיה אפילו גדול מספיק ללכת, רק בשביל שיוכלו להכניס את האמיתי. נראה לך שזה מצא חן בעיני?!
זה היה צו מהערכאה השניה. הוא הגיע אחרי שהמקים היו במיכלים. למישהו עלה איזה רעיון מבריק על צדק. אני מניח שהם חשבו שכל הסיפור יקבל לגיטימיות אם יכללו את מק'קוי האמיתי, אם אפשר לקרוא לזה כך, אבל אז מישהו היה חייב להחליט מי יקבל אותו. משרד המשפטים לא רצה שום מעורבות בזה ואותה דבר נכון גם לגבינו, אז הבאנו אחד מהמכשירים האלה שעושים הגרלות. כי זה מה שזה היה, הגרלה. אבל מוזרה כזאת, אם אתה מבין למה אני מתכוון.
מוזרה כי שהזוכה לא היה אמור לדעת אם הוא זכה או לא. הוא או היא. זה כמו בכיתת יורים, כשאיש לא יודע למי היו הכדורים החיים. אף אחד לא אמור לדעת מי קיבל את האמיתי. אני בטוח שזה מתועד איפשהו, אבל העניין כולו חתום ומסווג. באיזה עיתון אמרת שאתה עובד?
חתום? זה הושמד. זה היה חלק מהחוזה. אני מניח שמי שמיספר את המקים אמור לדעת, אבל זה קרה לפני חמש שנים ובכל מקרה היו מעורבים בזה המון אנשים. בטח אפשר לגלות את זה אם תשאל את הנהגים שעשו את המשלוחים או את הנהגים שאספו את השאריות, או אפילו את המשפחות עצמן. אבל זה יהיה בלתי-חוקי, לא? גם-כן לא אתי, אם תשאל אותי, כי זה יתנגש עם כל המטרה של העניין, סגירת מעגל. זכויות הקורבן. בשביל זה שכרו אותנו, לשמור את זה בסוד, וזה מה שעשינו. סוף סיפור.
UPS היו בחירה טבעית מכיוון שבדיוק אז רכשנו את קון-טראן ועמדנו להיכנס לתחום הובלת העצורים בחוזה עם הרשות הפדרלית לבתי-כלא. המקים היו מקומיים ברובם, כמובן, אבל לא כולם. חלק נשלחו מחוץ למדינה. שניים לקליפורניה, למשל. לא היתה בעיה בטיחותית, כי המקים היו די נוחים. אני מניח שככה הנדסו אותם. הנדסו זה המילה הנכונה? בכל מקרה, היתה בעיה של יחסי-ציבור. המראה החיצוני, אם נהיה כנים. אתה לא יכול לנהוג עם אוטובוס מלא מקים. ורוב המשפחות לא רוצות טלוויזיה ועיתונאים מול ביתם כמו שהיה בפרשת ההונאה של פרסום קלירינג האוס, אלה מהשיווק הישיר. (למרות שכמה כן רצו). אז העברנו אותם בכלי רכב מסחריים, שניים או שלושה בכל פעם, לרוב בבוקר, בערמומיות כאילו. עד שהכל נגמר, אמרנו לעיתונות שאנחנו עובדים עדיין על הפרטים הקטנים. כמה אנשים צילמו את קבלת המשלוח. אני מניח שהם אלה שגם תיעדו את ההוצאות להורג שלהם.
אני לא מאלה שהיתה להם בעיה עם העניין הזה. בשום פנים ואופן לא. הצטרפתי לנהגים, בעיקר בהתחלה, ופגשתי די הרבה אהובים, והלוואי שיכולת לראות את הבעת התודה על פניהם. אתה מקבל את המק הפרטי שלך ויכול להרוג אותו בכל דרך שתרצה. זו המשמעות של סגירת מעגל. זה גרם לי להיותר גאה שאני אמריקני, אפילו שזה נגרם מטרגדיה נוראה. טרגדיה מזעזעת.
דבר עם הנהגים כמה שתרצה. מאיזה ערוץ אמרת שאתה?
לא היית מאמין כמה סיקור זה קיבל בזמנו. זה היה נצחון גדול לאנשי זכויות הקורבן, מה שעכשיו נכנס כבר לחוקה, לא? אולי אני טועה. בכל מקרה, אי אפשר היה ממש לקרוא לזה עבודה נעימה, למרות שתמכתי לחלוטין במשפחות ובסגירת מעגח וכל זה, ואני עדיין בעד.
היצור נראה כמו כל אחד. נראה בדיוק כמוך פרט לזקן. אף אחד מהם לא היה שונה מהאחרים. כולם היו אותו דבר. אחד מהם היה אמור להיות מק'קוי האמיתי, אז מה? כל הרעיון של השיבוט הוא שכולם זהים למקור, לא? אף אחד לא שם לב לזה עד עכשיו. אתה לא מאחת מהטוק שואו'ז האלה, מה?
הם לא יכלו לדבר איתנו אפילו אם רצו, ולנו לא הרשו לדבר איתם. הם היו ארוזים מכף רגל ועד ראש – פרט לעיניים, והיית צריך לראות את העיניים האלה. ניסית להתחמק מהן. היה אחד שהקיא ולכלך את כל המשאית שלי למרות שבאופן תאורטי אתה לא יכול להקיא מעבר לכל ניירות האריזה האלה. אמרתי לפקיד המשלוחים שהמכונית צריכה נקיון תאורטי.
כולם נראו לי אותו דבר. מבוהלים ועגמומיים כאלה. היה לי קשה לשנוא אותם, למרות כל מה שעשו, או שאבא שלהם עשה, או איך שלא תרצה לקרוא לזה. אמרו שבכל מקרה הם יכולים לחיות רק חמש שנים לפני שהאיברים הפנימיים שלהם יהפכו לפירֶה. לא היתה עם זה בעיה כמובן. לפי הסדר זכויות הקורבן היו חייבים לעשות את זה תוך שלושים יום, כלומר מיום המסירה.
העברתי שלושים וארבעה מקים, מתוך 168 סך-הכל. פגשתי שלושים וארבע משפחות מצוינות, יצוג נאה של כל אמריקה – שחורים ולבנים, קתולים ופרוטסטנטים. לא כל כך הרבה יהודים.
שמעתי את השמועה הזאת. חייבות להגיע אליך שמועות כאלה כשאחד מהם הוא לכאורה מק'קוי האמיתי. היו גם שמועות אחרות, כמו זו על שאחת המשפחות חננה את המק שלה ושלחה אותו לבית ספר כלשהו. אבל זה היה צריך להיות מסובך. כלומר, אם קיבלת מק היית חייב להחזיר גופה תוך שלושים ימים. שמעתי סיפור על זה שהם החליפו גופות אחרי תאונת דרכים. וסיפור אחר אמר שהם העלו על המוקד גופה אחרת והחזירו אותה במקום את האמיתי. אבל גם בזה קשה לי להאמין. רק אחד מהמקים הועלה על המוקד, והם היו חייבים בשביל זה אישור מיוחד . לעזאזל, אפילו עלים אתה לא יכול יותר לשרוף באוקלהומה.
סאנימד אספו אותם, הם מפעל לסילוק פסולת רפואית, כי לנו לא מרשים לטפל בשאריות. הם לא יוכלו לספר לך הרבה. מה הם אספו? עצמות ואפר. בשר.
חלק מזה היה די דוחה, אבל בעסק כמו שלנו אתה מתרגל לזה. לא היינו אמורים לאסוף אותם בשקים, אבל אתה יודע איך זה הולך. היחיד שבאמת השפיע עלי היה הצליבה. אם תשאל אותי, המסר של זה היה לא נכון.
לא היתה שום דרך לגלות מי מהם הוא המק'קוי האמיתי, לא ממה שאספנו. אתה צריך לפנות לאהובים. אנשים נחמדים, אולי לא ממש סבלניים לפעמים. השבוע השלישי היה הקשה ביותר מבחינת לוח הזמנים. אנשים ציפו כל כך הרבה זמן לסגירת המעגל, שהם שיחקו במק שלהם במשך שבוע או משהו, אבל אז זה כבר התיישן. שיחקו זו לא המילה הנכונה, אבל אתה מבין למה אני מתכוון. אחרי זה נשאר בנג בנג ומותק, צלצלי לסאנימד. הם רוצים אותם תכף ומיד מחוץ לבית.
זה לא שעבדנו לאט, אבל לוח הזמנים היה עמוס. במונחים של מה שאספנו, כלום לא היה ממש קשה בשבילי. הם לא היו אנשים. כמה מהם היו די מרוטשים. אחרים היו מרוטשים ממש.
אין לי אישור לדבר על משפחות ספציפיות. אני יכול לומר כך: הטקס, ההתחשבנות, ההוצאה להורג, איך שלא תקרא לזה, לא תמיד היו מה שהאנשים ציפו או רצו. משפחה אחת אפילו רצתה אפילו לשחרר את המק שלה. בגלל שלא הרשו להם את זה, הם רצו הלווייה. הלווייה לפסולת תעשייתית!
אני לא יכול לתת לך את שמם או לגלות לך את המספר שלהם.
מניח שאפשר לספר לך את זה. זה היה בין 103 ל- 105.
אני לא מתבייש בזה. אנחנו נוצרים. מחל לנו על חטאינו כשם שאנו מוחלים לאלה שחטאו נגדנו. ניסינו לעשות את זה באופן חוקי, אבל המדינה לא הסכימה להקשיב לנו, כי פקודת ההוצאה להורג כבר נחתמה. היו לנו שלושים ימים, ולכן חיכינו עד לשבוע האחרון ואז השתמשנו באחת מהערכות קבורקיאן האלה, עם העניין הזה של קריזת הרעל. זריקה, אני מתכוון. הרופא בא עם זה אבל אנחנו היינו חייבים ללחוץ על הבוכנה. חשבתי שזו אחת מהזכויות של זכויות הקורבן – אבל כנראה שלא.
היתה שמועה שמשפחה אחרת מחלה ויצאה מזה בשלום, אבל לא פגשנו אותם אף פעם. הם החליפו כאילו את הגופות בתאונת דרכים ושלחו את המק שלהם לבית ספר ליערנות בקנדה. גם אם זה נכון, וקשה לי להאמין בזה, הוא יהיה עכשיו בן כמעט חמש, וזה חצי מתוחלת החיים שלהם. אומרים שהאיברים הפנימיים שלהם מתקשים לאחר עשר שנים. מאיזה סוכנות אמרת שאתה?
זרקנו את שלנו ממטוס. לדוד שלי יש חווה גדולה קצת מעבר למייפילד עם שדה תעופה פרטי והכל. ססנה 172. זה לא היה חוקי, אבל מה כבר הם יכולים לעשות? סה-לה-וי, או ליתר דיוק סה-לה-מורט. או משהו.
הכריחו אותנו להרוג אותו. לא נתנו לנו אותו כדי שנעשה בו כל מה שנרצה? הוא הרג את אבא כמו כלב ואם התחשק לי לקשור אותו כמו כלב, זה לא העניין שלי? אתה לא קצת מבוגר לקולג', בחור? כסא חשמלי. זה במחסן שם בחוץ. רוצה לראות את זה? עדיין יש כתם של חרא על המושב.
אבא בא הביתה עם המק ולקח את אמא ואותי לחצר האחורית והכריח אותנו להביט כשהוא יורה בו. ירה בכולו, מהרגליים ומעלה. כל זה לקח עשר דקות. לא נראה שזה עזר במיוחד למישהו, הדודה שלי עדיין מתה. את רובה לא מצאו מעולם, רק את החלק התחתון של הרגל. רוצה קצת שוקולד? זה מאנגליה.
התקופה? זה היה רק לפני חמש שנים. לא הזמנתי הובלה. חשבתי שאני היחיד אבל גיליתי אחר-כך שהיו עוד שמונה כמוני. אני מניח שפשוט החזירו אותם למיכלים. בכל מקרה הם לא יכלו לחיות יותר מחמש שנים. האברים הפנימיים שלהם התקשו. כל מתגי הדי-אן-איי שלהם היו סגורים או משהו.
השגתי את סגירת המעגל האישית שלי בדרך משלי. זו התמונה של הבת שלי שם. והמקים, כולם מתים. נקודה. הם חיו זמן מה, סבלו ומתו. במה זה שונה מאתנו, כל השאר? מאיזו כנסייה אמרת שאתה?
לא אכפת לי לגלות לך את שמנו האמיתי, אבל מוטב שתקרא לנו 49 אם אתה מצטט. זה המספר שקיבלנו בהגרלה. קיבלנו את המק שלנו ביום רביעי, שמרנו אותו שבוע, אחר-כך הושבנו אותו בכסא מטבח וירינו לו בראש. לא היה לנו מושג כמה זה יהיה מלכלך. המדינה היתה צריכה להביא אותו עם דף הוראות או אזהרה.
אף אחד לא ידע מי זה המק המקורי, וככה זה צריך להיות. אחרת זה יהרוס לכל האחרים את סגירת המעגל. אבל אני יכול לומר לך ששלנו לא היה. זו רק תחושה שהיתה לי. זה למה פשוט ירינו בו וסגרנו עניין. פשוט לא יכולתי להתרגש באמת מלהרוג משהו שנראה חי רק בקושי, גם אם לכאורה היו לו כל התחושות והזכרונות. אבל היו כמה אנשים שנכנסו לזה ממש ובאו לכמה הוצאות להורג. היתה להם מין רשת.
תן לי לראות את הרשימה שלך. אלה מי שהייתי בטוח מדבר איתם: 112 ו- 43. ואולי 13.
ככה הם קוראים לנו? 112? אז אני שוב רק מספר. חשבתי שגמרתי עם זה בצבא. הנחתי שאנחנו קיבלנו את האמיתי, מק'קוי האמיתי, כי היה כל כך קשה להרוג אותו. חתכנו אותו במשור חשמלי קטן תוצרת הומליט. ממש לא. הלכלוך לא הפריע לי, וכן, הוא שנא כל דקה מזה. כל העשרים ומשהו בערך שזה הזמן שזה לקח. הייתי נותן לכלבים שלי לאכול אותו אם לא היינו חייבים להחזיר את הגופה. סוף סיפור מחורבן.
אוי, כן. פי שתיים הנאה, פי שתיים כיף. פי שלוש, בעצם. היחיד שהתנגדתי לו היה ההוא, 61. הצליבה. נראה לי שזה שידר מסר לא נכון, אבל השכנים נהנו.
ההטבעה בשירותים היתה מצוינת, רעל, אש, תלייה, כל דרך שתעלה בדעתך. אנשים הוציאו את הספרים הישנים האלה מהספריה, אבל העניין הזה של האינקוויזיציה דרש ציוד מיוחד. היה אחד שבנה סד-מתיחה, אבל השכנים התנגדו לצריחות. אני מניח שיש גבולות אפילו לזכויות הקורבן. כנ"ל העסק עם המוקד.
אני בטוח שהמק שלנו לא היה מק'קוי האמיתי. רוצה לדעת למה? הוא היה כל כך שקט וכל כך עצוב. הוא פשוט עצם את העיניים ומת. אני בטוח שאת האמיתי היה הרבה יותר קשה להרוג. המק שלי לא היה חף-מפשע, אבל גם לא אשם. גם אם הוא נראה כמו גבר בן שלושים, הוא היה רק בן שמונה-עשר חודשים, וזה די ניכר לעין.
הרגתי אותו רק כדי לאזן את החשבון. לא נקמה, רק סגירת מעגל. אחרי כל הכסף שהוציאו על העתירה והסדר הפשרה, שלא לדבר על השיבוט והכל, המשלוחים, זה היה בזבוז לא לעשות את זה, לא חושב?
שמעתי על העניין הזה עם ההישרדות אבל זו רק שמועה. כמו עם אלוויס. היו הרבה שמועות. אמרו שמשפחה אחת ניסתה לתת למק שלהם חנינה ולשלוח אותו לקנדה או לאנשהו. לא נראה לי!
כדאי שתנסה את אלה, 43. הם נהגו להשוויץ שהיה להם את האמיתי. לא אכפת לי לגלות לך שהתרגזתי על זה ואני עדין מעוצבן, הרי סגירת המעגל צריכה להתחלק באופן שווה בין כולנו. אבל יש אנשים שמוכרחים להיות מספר אחד.
בכל מקרה, מה שהיה היה. מאיזה משרד עורכי דין אמרת שאתה?
יכולתי לזהות שהוא היה המקורי לפי המבט בעיניים. הוא לא היה כל כך נבזי אחרי שבוע בתיבת העכברושים הזאת.
יש מי שתמיד ימחו ויכתבו מכתבים וכאלה. אבל מה עם משהו שנולד להיות מחוסל? איך אפשר למחות נגד זה?
סגירת מעגל, זה כל העניין. החיים ממשיכים. הספקתי כבר להתחתן ולהתגרש מאז. מאיזה קולג' אמרת שאתה?
מק'קוי האמיתי? נראה לי שהוא פשוט שתק ומת כמו כל האחרים. מה הוא 'כול לומר, הנה אני, ולהחמיר את המצב? ובאשר לשמועה הזאת שהוא שרד, כתוב עליה אלוויס ותייק אותה שם.
היה גם הסיפור הזה שמישהם החליפו גופות אחרי תאונת דרכים ושלחו את המק שלהם לקנדה. גם על זה לא הייתי מהמר. החבר'ה כאן אפילו לא חושבים על קנדה. גם לא על מחילה.
השתמשנו בערכה הממשלתית הזאת, הקבורקיאן הזה. שמעתי שבערך עשרים משפחות עשו את זה. פשוט הושבנו אותו ומיי לחצה על הבוכנה. כמו להוריד מים באסלה. מיי ואני – היא כבר מתה, אלוהים ירחם עליה – מה שהיה חשוב לנו זה הסגירת מעגל, לא הנקמה.
ההוא, 13, אמר לי פעם שהוא חשב שהיה לו מק'קוי האמיתי, אבל אם תשאל אותי הוא רק רימה את עצמו. לא חושב שיכולת לזהות את האמיתי. לא חושב שאתה צריך לרצות את זה אפילו אם זה היה אפשרי.
לצערי לא תוכל לשאול אותו על זה, מפני שכולם מתו בשריפה, כל המשפחה. זה היה רק יום אחד לפני הטקס שהם תכננו, שהיה מין משהו איטי עם חוטים. היתה דליפת גז או משהו. כולם מתו והמק שלהם הושמד בהתפוצצות. אש והתפוצצות. מאיזו חברת ביטוח אמרת שאתה?
זה היה – יש לך מפה? אווו, איזה יופי – בדיוק פה. בפינת אלון ועלייה, זה קצת אירוני, רק חצי מיל מאתר הפיצוץ המקורי. הבית כבר לא שם.
רואה את רצועת הקניונים החדשה? הבית עמד איפה שעכשיו חנות ה"הכל בדולר". המשפחה שגרה שם היתה אחת מאלה שאיבדו אהוב בפיצוץ באוקלהומה-סיטי. הם קיבלו אחד מהמקים כחלק מהסדר הסגירת מעגל של זכויות הקורבן, אבל לרוע המזל הטרגדיה באה לפני שהספיקו להשיג סגירת מעגל. מסתוריות דרכי האל.
לא, אך אחד מהם לא שרד. היה הומלס שנהג להסתובב שם אבל המשטרה גירשה אותו. זקן כמו שלך. אולי הוא היה חבר של המשפחה, איזה בן-דוד משוגע, מי יודע. כל כך הרבה אסונות עברו עליהם. עכשיו הוא חי במזבלה מאחורי הקניון.
הנה, הדבר הצהוב הזה. לא מתרוקן אף פעם. לא יודע למה העיריה לא מסלקת את זה, אבל זה היה כאן כמעט חמש שנים ככה בדיוק.
לא כדאי לך ללכת לשם. אנשים לא מתעסקים איתו. הוא לא מטריד אף אחד, אתה יודע.
איך שבא לך. אם תדפוק על זה הוא כבר יצא, יחשוב שיש לך אוכל בשבילו או משהו. ילדים עושים את זה לפעמים מתוך אכזריות. אבל תתרחק ממנו, יש ריח.
"אבא?"
הסיפור זכה בפרס נבולה לשנת 2000 בקטיגורית הסיפורים הקצרים.
סוף מפתיע. אהבתי.
ציפיתי למשהו עם רעש וצלצולים שייתן סוף דרמטי והוליוודי משהו, אבל הסוף הזה הצליח להפתיע אותי לגמרי.
מדהים. חזק כל כך. רעיון מקורי.