טרי דאולינג הוא הסופר שזכה במספר הפרסים הרב ביותר באוסטרליה בתחומי המדע-הבדיוני, הפנטסיה והאימה, אם כי הוא מוכר הרבה פחות מחוץ לגבולות היבשת הדרומית. סיפוריו הופיעו בעיקר בכתבי עת אוסטרליים וכן במגזינים בינלאומיים דוגמת "פנטסיה ומדע בדיוני", "סייפיקשן", "אינטרזון", ואחרים. בנוסף לכך הוא עובד כמוסיקאי וכמרצה לתקשורת בסידני. בין ספרים ניתן למנות את Beconing Nightframe, His Own, The Star Alphecca, The Ichneumon and the Dormeuse, Blackwater Days, ואת סדרת הדינוזאור. סיפורו הנוכחי הופיע במקור בסיי-פיקשן
בשבוע הראשון של ספטמבר הופיעה פריחת טעונת באחו הדרומי מתחת לחלון המטבח של סאם קאדריי, וזה היה היום שבו הדברים קיבלו לראשונה תחושה של ממשות.
משהו שנצנץ בשמש הבוקר לכד את עינו בעת שהוא עמד והכין קפה – "צלחת" של גלגל שנפלה, מכסה של מיכל פלסטיק, שקית אשפה שהושלכה, הוא לא היה בטוח – משהו קרוב לכביש אבל בפירוש על השטח שלו. כאשר הוא נחפז לבדוק במה מדובר, אי אפשר היה לטעות בארבעת העלים העשויים טרטרין שבצבצו דרך האספסת כמו מכסה חבית העשוי זכוכית מותכת. הוא בעט בקליפה הנוצצת, הכה בה כמה פעמים, ואז עמד ותהה עד כמה חייו ישתנו.
סאם ידע מהן זכויותיו. הם לא יוכלו לקחת את החווה שלו, בכך היה בטוח. ב- 2029, כאשר דלף המכל הקטן ההוא של מיופלארין – מ"פ – שנקבר באופן לא חוקי בפירנאים, כשהוא מרעיל חלק כה גדול מאירופה, ואחרי כן את שאר העולם, סאם הפך לאותו דבר נדיר ומופלא, גיבור עולמי אמיתי: אחד מעשרים-ושניים מתנדבים שנשלחו לסתום את הדליפה, אחד מהחמישה ששרדו באתר הדליפה והצליחו לצאת. לסאם היתה בעלות מלאה על הקרקע, ובית הדין העולמי בז'נווה פסק שפריחות טעונת הן בגדר קניין, חד וחלק. בטח, צריך להתחשב בשופטי שלום מקומיים, בתקנות מקומיות ובדעות קדומות מקומיות, אבל ההסגר בוטל רשמית והאמברגו האחרון הוסר – שניהם הפכו למשל ולשנינה על-ידי עצם תפוצתן של הפריחות והעובדה שמעולם לא היה בהן משהו מזיק. בהיותו אלמן, ותיק מ"פ בן ארבעים ותשע שמראהו הושחת והוא מתקיים על קצבה של האו"ם, היתה לו גם גישה לסיוע משפטי. בעודו מביט בחטוטרת המעוצבת בעלת ארבע האונות של הפריחה, סאם ידע שהוא השליט של כל מה שעיניו רואות סביבו, וידע גם שסביר בהחלט להניח שממלכתו זו תהפוך במשך השנה הקרובה לשטחם של חיזרים.
תוך ארבע-עשרה דקות, לווייני ריגול שחגו מעל דיווחו על הפריחה. תוך ארבעים, ראש העיר קתרין ניצבה בחדר המגורים שלו עם קצין ההשפעה החיזרית שלהם, רוס ג'ימינס, בשביל הרישום הרשמי, ותריסר דולי טעונת עמדו בקצה כביש הגישה לביתו, ממתינים להגיש את הצעות המחיר שלהם תמורת זכויות הדיג. אנשי אבטחה וסוכני ביטוח התדפקו גם הם על דלתו, מציעים סיוע כנגד הדברים הרגילים: כל דבר, החל מהמון בוזזים מאורגן היטב ועד המלחת אדמתו על-ידי שכנים ממורמרים. אבל סאם היה איש או"ם לשעבר. תוך שעה, שני נציגים רשמיים של מה"ח, המשרד להשפעות חיזריות, שטיפלו בנושא הטעונת ניצבו ליד השער הקדמי שלו עם סרטי זרוע כחולים, והרוכלים, הנוטים לרוב לצעקנות, אשר פסעו לאורך כביש החצץ הפכו אדיבים במיוחד.
"מתי אמורות להיווצר המשוכות?" שאל סאם את ראש העיר קתרין כשבקולו מעורבים חשש והתלהבות בעת ובעונה אחת, עדיין מלא בספקות. קתרין היתה הדבר הכי קרוב למדענית חלל בטילבי, אישה נאה בגיל העמידה בעלת שיער אפור כפלדה, נראית כהתגלמות המושלמת של השיק בסגנון נאס"א בחליפת צניחה בצבע כחול-צי. המראה של נאס"א. סמל למשמעת ואחריות מקצועית. מי היה מאמין?
"זה ייקח עוד שלושה או ארבעה ימים", אמרה, לוקחת את הפנקס של מה"ח מג'ימינס ומוסיפה את קוד האישור שלה. "לפי הספירה האחרונה, ארבעה-עשר אחוזים מהפריחות לא החזיקו מעמד. תזכור את זה סאם. הן קמלות".
"אבל זה לא הרבה", אמר רוס ג'ימינס אמר בטון מרגיע, מאחל לסאם כל טוב עם כל פמפום של מקטרת סיגי הטעונת שלו. המקטרת גולפה מקרן טעונת, קטע של השבכה החלולה של המשוכה "החיה". בנוסף לניחוח הנפלא שהפיצו הסיגים הבוערים לאיטם, משהו שבין גרדניה לסוגי הטבק הארומטיים העדינים יותר של ארבע המאות האחרונות, היה גם ערב-רב של השפעות לוואי חיוביות, והמולקולות הכלות והולכות של הקרן עצמה פיזרו לאוויר הבוקר החמים חלקיקים שתגברו את המערכת החיסונית.
"זה כאילו יש תבונה כלשהי מאחורי זה", סאם אמר, מביט דרך החלון הגדול, וידע כמה חלול נשמע משפט זה מפיו, הטיגריס מטילבי, הספקן הגדול.
קתרין חייכה חיוך מר. "טוב לראות שחזרת לעולם. נעלמת לנו לזמן מה".
"לפחות ג'יני לא ראתה אותי כך". סאם התכוון לא לומר את זה, אבל הנה זה נאמר.
ראש העיר הביטה אל עבר השדות והגבעות, לכיוון בו אוטובוס כתום קטן הביא עוד תלמידי תיכון ללמוד מקרוב, בזמן אמת, על ההשפעות המוקדמות של הפריחה. "ג'יני לא ראתה וזה לא מה שהתכוונתי סאם". היא שינתה את נימת קולה. "אם כך, מה אתה מתכוון לעשות? להחכיר את זה?"
סאם חש תחושת רווחה. "נראה לך שכדאי לי? לתת להם להקיף את זה בקירות, לבנות פיגומים לעיבוד? לשים שם יחידות אריזה?" למנוע ממני לראות את זה, הוא לא הוסיף.
"הכי טוב. דבר לא הולך לאיבוד חוץ מקצף-הים בערוצים. אתה מקבל את המשוכות, הם מקבלים את הטעונת. אין דיג לא חוקי ושום הטרדות אחרות".
"את מייצגת גורם כלשהו?" סאם שאל. הוא תמיד היה מבקר זהיר, ואפילו קיצוני, של כל מה שקשור לטעונת. זו תמיד היתה החוויה של מישהו אחר, המציאות של אחרים, ולכן דבר שקל לבקר אותו. זה שינה אותו – מה היתה האמירה הנושנה המוזרה הזו? – זה הפך להיות "אישית לוחצת" עליו.
"קיבלתי תריסר שיחות טלפון לפני שיצאתי מהמשרד, אבל לא. אני מקווה שאתה מאמין לכך, סאם".
"רוס?"
"שמונה שיחות. לא".
סאם חש צורך להאמין להם. הם היו ידידיו. הם היו לצדו כאשר ג'יני נפטרה. היה עליו להעז ולהסתכן. "קת, אני רוצה לראות את זה. הפכתי רוויזיוניסט לתקופה הקרובה. אם זו פלישה חיזרית, אני רוצה אותה. אני רוצה שהמשוכות ייווצרו. אני רוצה שיתמשכו לאורך הדרך עד העיר. אנשים צריכים להיות יכולים לסחוב לעצמם חלקים. לשבור חתיכה פה וחתיכה שם".
קת ענתה מייד. זה היה נושא בו היה לה עניין אישי רב. "הרבה בעלי טעונת עצמאיים מסכימים אתך. זה מה שאמרתי תמיד. תרחיק את הקרטלים".
"השליטה היא שלי, נכון?"
היא הזעיפה קלות את פניה. "הרכוש שלך, סאם".
"מה לגבי אופציות חיצוניות?"
"שליטה מסוימת. זה עניין רשמי. על מה אתה חושב?"
"אני רוצה את הכל במגע ישיר. בלי שליטה מרחוק. בלי הקוצ'מיקים המדעיים הקטנים האלה. בלי כלי טיס מרחפים ממעל".
"זה בעייתי, סאם", היא אמרה. "אלה דברים סטנדרטיים כיום. כל יחידת גישה ציבורית פירושה אלף חבר'ה מקוונים בכל העולם וכנראה אלף מוסדות מחקר. הון עתק בזכויות פרסום בשבילך. אפילו אם תוכל למנוע מהם גישה, אתה רק תקבל עוד אלפי אנשים שיגיעו הנה. אתה לא רוצה את זה".
"אז רק חלק מהיום. רק אחר הצהרים. נגיד מ- 13:00 ועד השקיעה. שום דבר בלילה. זה משהו שאנחנו יכולים לעשות?"
"אנחנו יכולים לנסות", ג'ימינס הקליד את הבקשה, חיכה פחות מדקה, והניד בראשו. "קיבלת את זה בינתיים, מסומן לרישום קבוע מאוחר יותר. תגיד תודה ל-מ"פ שלך, סאם. כל מיני נוכלים ינסו לחדור, אבל אנחנו נציב שדה מגן. נצלה אותם בשמים".
קת הנידה בראשה, מאשרת כמה קל יהיה לעשות את זה. "הם יפסיקו אחרי שיאבדו כמה כאלה. אם כך, מה אתה הולך לעשות?"
הדיבור היה קל, גילה סם. "אני אדוג בעצמי. נראה מה יקרה".
"יופי של רעיון. אפשר לעזור?"
הכל התרחש במהירות מרגע שראש העיר וג'ימינס עזבו. הדייגים שהמתינו בשער נסעו להם ברגע ששמעו שסאם הולך לדוג בעצמו. כולם חוץ מאחד, הגבר המבוגר המחוספס למראה ואפור השער, שישב על מכסה המנוע של הטנדר שלו. כאשר סאם ירד לשאול אותו מדוע הוא נשאר, הוא ראה שזה היה הווארד דמבי, הבעלים של חנות הירקות והפרות 'לייפוויז' בצד השני של טילבי. הוא היה דייג טעונת במשרה חלקית, ואנשים אמרו שהוא עסק קצת גם בתיווך.
"הווארד דמבי, נכון?"
"הוא ולא אחר, מר קאדריי. הייתי רוצה לעזור, אם תואיל בטובך". הביטויים שלו היו יש מתוך 'לימודי החיים המקוונים', כולם מאוד פי.סי, מרגיעים בדיוק במידה הנכונה, מכוונים לבניית קהילתיות מירבית.
סאם מצא את עצמו משיב באותה שפה. "עושה את זה בעצמי. וקרא לי סאם".
"הייתי רוצה לעזור בכל זאת. אני כבר לא מחשב את שולי הרווח היטב. פשוט אוהב לעבוד עם זה. לראות את זה מתגבש ונוצר".
"למה?"
הווארד דמבי משך בכתפיו, בהתאמה מושלמת לתפקיד. "פשוט ככה. לצפות בקצף-הים. לראות את הכל מתנצנץ בטעונת, יפה כמו הזריחה. תן לי חמישה אחוזים ואני אעשה את כל העבודה השחורה. תן לי עשרה ואני גם אמכור את היבול בשבילך. אחסוך לך את כאב הראש".
"הימים כאן יעברו לאט, הווארד".
"על זה אני בונה. בגילי, זה סוג הימים שאני אוהב".
הם היו חתיכת צוות – ספקן ותיק עם פנים שנהרסו על-ידי מ"פ, ראש עיר שנראתה כמו מעריצת טייסי מעבורות חלל משנות התשעים, קצין מה"ח מעשן מקטרת, ויזם קטן שדיבר בסגנון ארצות הברית של אמצע המאה העשרים.
כל בוקר הם התחילו לעבוד מוקדם וגמרו בסביבות 13:00, כשהווארד נשאר לעתים קרובות ליד מגשי המיון עד השקיעה כאשר קבוצות הטכנולוגים והמפקחים האחרונות של אחר הצהרים הלכו – תלוי איזה קצין מה"ח היה בתורנות לבדיקת האתר באותו יום.
מצחיק עד כמה זה הפך לשגרה דמומה. עד שסאם ניתק את חיישני המתחם ואזעקות המה"ח בסביבות 07:00, ארבעתם היו במקום, מוכנים לצאת בזוגות, לאתר בקפדנות את הניצנים החדשים ולהקליד נתוני מיקום ומפרט לפנקסים שלהם, עבור תכנית הפעולה שלהם המתעדכנת כל הזמן ובשביל המאגר הראשי העולמי של מה"ח.
במהלך אחת הבדיקות המקדימות האלה, אחרי שסאם הצביע על גידול של טעונת בצורת ענן מושלמת שהלך ונבנה על אחת המשוכות, הווארד סיפר לו על השם.
"אתה יודע מה היתה הטעונת במקור?"
סאם פשוט בהה; זו נראתה שאלה כה מוזרה. "חשבתי שזה נקרא על שם השיר האירי הישן. אתה יודע, אהובתי אשר מן הים. כל הזמן משמיעים אותו".
"זה מה שרוב האנשים חושבים. לא. זה מלשון הספינות הטרופות. טְרוֹפת, תִשְלוֹכת וטְעוֹנֶת. טרופת הם שברים הצפים כאשר אנייה טובעת. תשלוכת היא מה שזורקים מהסיפון להקל על משאה. אתה מבין, תשלוכת היא מה שמשליכים. אם זה צף, זו טרופת. אם זה שוקע, זה טעונת. הרבה דברים יקרי ערך סומנו במצופים כדי שאפשר יהיה למצוא אותם מאוחר יותר. היו מלחמות חילוץ סביב זה. הטבעה מכוונת של אניות, בעיקר בחופי קורנוול וסביב איי סילי. אורות שהודלקו בזמן סערות כדי לפתות ספינות אל הסלעים. מנורות שנקשרו לקרניהן של פרות – 'משואות קרן' נהגו לקרוא להן. משפחות שלמות היו מעורבות. קהילות שלמות".
"אז למה השם עכשיו? מדוע טעונת?"
"המציאו את זה כמה מדענים. אלה הם דברים שנישאים בזרם ממקום אחר, לא? מצופים הצצים ועולים. חבלים המובילים למשהו".
"אף פעם לא שמעתי את זה".
הווארד הסתכל בו כאילו לומר: לא היית בעניינים כבר כמה זמן.
"הרבה אנשים לא שמעו. אבל זה נכון. אנחנו מקבלים את מה שצף מ'קרקעית הים'".
"אבל –"
"בסדר, אל תגיד את זה! אין חבל. אין קרקעית ים. ככה כל העסק עובד – קודם כל קונכיה כמו זו שצמחה אצלך בשבוע שעבר, ואז מעלים את הסחורה".
"אבל היא לא למטה נכון, הווארד? ואנחנו לא מעלים אותה. המילים מסתירות את זה. הופכות את זה ליותר מדי נקי ומסודר".
"בסדר, אבל הן עוזרות לנו לחיות עם זה".
"ומסתירות את זה. איך מזג האוויר? איך הטעונת? גיאולוגים וסיסמולוגים עושים כל הזמן בדיקות ולא מוצאים שום דבר. אין משתני לחץ מתחת לכיפות. לא מוצאים את הפיזיקה שמצפים לה. הכל כל-כך פי.סי".
"זו הנקודה, סאם. הפריחות קשורות למקום אחר, למקום בלתי נראה, למשהו ששווה להמתין לו. דברים צצים; אתה מקבל את המשוכות עם חתיכות של טעונת בתוכן, כמו דגים ברשת. לכל הפחות אתה מקבל גושים של מוליבידנום ויהלומי-S ואת הסלילים המגוחכים האלה של – מה היו המילים החדשות? – מתווי עורבים וקנוקנות הארלי? מפעם לפעם יש זהב וכסף".
"אבל בינתיים לא פרס נובל".
"מה? אה, נכון. לא, לא יצא אף פרס נובל מהמשוכות האלה עד עכשיו. לא היו תשובות ממשיות".
"רואה, הנה עוד מלה. משוכות".
"הן נמתחות לאורך כבישים וגבולות של שדות, סאם. זה מה שמשוכות עושות. הן גדרות".
"מסתירות, האווי".
"זה לא הפריע לך להסתתר".
דברים שהיו קרובים מדי לאמת ומוקדמים מדי בחברותם, כך ששניהם שמחו לשנות את הנושא. ראש העיר קתרין, שהשליכה את תיק הדוגמאות שלה על שולחן המיון הקלה עליהם.
"ספירה חדשה", היא אמרה. "שמונים ושניים נושאי פרי, שישה-עשר עקרים".
הווארד הקליד את הסכומים לפנקס שלו. "נשמע נכון. כולם מקבלים עשרים אחוז ריקים".
"נבזזו?" סאם שאל.
"לא רואה איך. פשוט ריקים. שום דבר כשהמשוכות נוצרו. פשוט כיסי אוויר".
סאם המשיך לחקור באותו כיוון. "נבזזו במקום אחר?"
הווארד התבונן בו כמה רגעים. "לא חשבתי על זה כך. נבזזו בצד השני. כדאי שתשימי עליו עין, קת. נראה שיש לנו כאן מדען חלל חדש". הווארד היה נבון מספיק בשביל לקחת ברגע זה את תיק הדוגמאות ולצאת לעבר המשוכות.
בסוף השבוע החמישי, ארבעת מוקדי הגידול העיקריים שלהם הפכו לשבעה, ומה שהחל כמגדל שעון רגיל שהתנשא מעל אחד מהם הסתעף והצמיח תמוכות, ראשית לכדי "צריח סולסברי" קלאסי, ואחר כך – במהלך עשרים ימים נוספים – ל"כתר שרטר" במלוא הדרו, ולבסוף ל"נוטרדם" אמיתי המשמעות של זה היתה אינסוף טיסות של התקשורת, ביקורים של אינספור טכנאים ספור ואפילו יותר אוטובוסים מלאים תיירים ותלמידי בתי-ספר מבעבר, אבל כה מעט פריחות הפכו לקתדרלות שסאם לא יכול היה להאשים אותם. זו היתה תגובה הולמת. הוא היה מודאג אם לא היתה תשומת לב נוספת, אפילו שהיה קשה יותר ויותר לחיות עם הדבר שאליו עולמו השתנה. זה שהיתה לו טעונת זה דבר אחד; עכשיו הוא הלך והפך נוכרי באופן מוחשי מדי.
היה זה שוב הווארד נעים ההליכות והידידותי, שהצית את ההתפרצות הבאה, כשהוא משליך את השק שלו על שולחן המיון, ואז בא לעמוד ליד ידידו החדש להתפעל מהמבנה המתנשא.
"מה אתה אומר, סאם? קתדרלה. גורם לך לאמין בשיקוף, נכון?"
"במה, האווי?" המילה שיקוף לכדה את תשומת ליבו בצורה כזו פעמים רבות. הטיגריס מטילבי חי בבית שלא היו בו מראות. (אך היה מלא בהשתקפויות, הוא התלוצץ לפעמים בימים טובים יותר, מספר את אותה בדיחה שחוקה.)
"הקשקשת ברשת. שזה חיקוי. סקיאומורפיזם.[i] הטעונת רואה עננים; היא מנסה ליצור עננים. רואה עצים ודרכים, מנסה כמיטב יכולתה להיות עצים ודרכים".
"אתה מאמין בזה?"
הווארד משך בכתפיו. "הגיוני. יש בזה קסם מסוים. הדבר הזה מופיע, מסתכל מסביב, מחקה מה שהוא רואה".
"רואה! רואה! רואה! איפה לעזאזל הפריחה שלי ראתה קתדרלה, הווארד, תגיד לי את זה!"
הווארד משך שוב בכתפיו. "לאי'דע. הוא עולה לשמים; הוא נישא באוויר, הוא חש את השמש ומתערב בפרחים. אולי גם קתדרלות עתיקות היו רק חיקוי של מקומות גבוהים. אולי פריחות טעונת אחרות ראו קתדרלות והעבירו את הידע הלאה. בכל מקרה, סאם, אני חושב שלמה לנו להתנגד למשהו טבעי כמו כל דבר אחר שהטבע עושה. למה להתנגד לזה? למה אתה מתנגד?"
ככה, סאם רצה לומר. פשוט ככה. ואז, מכיון שהיה צריך סיבות, היה צריך צידוק, הוא פירט לעצמו: בגלל הפנים שלי, בגלל ליקוי ה-מ"פ האחר, העקרות שלי, בגלל מותה של ג'יני (לא קשור למ"פ, לא, אבל לכך התייחסו אמרות ישנות אחרות: "נזק נלווה", "אש כוחותינו"). זה חדש מדי, מהר מדי, מתעקש-מדי-לשנות-את-הכל. איך הטעונת הברוטלית הזו מעזה לשנות כל כך את הדברים למישהו שעדיין משתדל ככל הניתן לשמור בחיים את מי שאבד באמצעות מה שהיה, פשוט מה שהוא היה בשבילו – הדעות, השיגרה, כמה סוכר בקפה, שירים אהובים, הדרכים בהן אתה מעביר את השעות, עצם טבעם וצורתם של הימים. ככל שסאם ניסה לעשות אותה רעננה ומבריקה כמו ג'יני, הטעונת אמרה יותר מכל דבר אחר שהזמן ההוא חלף ועבר. ג'יני הלכה. הנח להם ללכת.
סאם מצא את עצמו מתאמץ כל כך. ג'יני היתה אוהבת את הטעונת, מארגנת פיקניקים, מזמינה חברים. ג'יני היתה אוהבת את ההתאספות של הווארד והאחרים, אוהבת את ההתרגשות שבהבאת היבול, כמו אצל ילדים – מבוגרים מתנהגים כמו ילדים המתנהגים כמו מבוגרים.
אבל ככל שניסה, סאם תמיד מצא את עצמו בשני הצדדים, ומלותיו נשמעו קצת מטורפות. הוא לא יכול היה לעצור בעצמו.
"תראה מה קרה. קודם התפרצות ה-מ"פ ב 29', ואז הטעונת חמש שנים אחר כך".
"הם לא קשורים", הווארד אמר. "אין כאן סיבה ומסובב".
"אולי. מומחים בלונדון במאה התשע-עשרה לא ראו את הקשר בין הערפיח לשחפת".
"בין מה למה?"
סאם נזהר שלא לחייך. עם כל החכמה שלו, הווארד היה ילד מזדקן של זמנו שלו, בן אמיתי של הדור, המון מידע ממודר, אבל בלי שום ראייה כוללת אמיתית. הוא ידע הכל על ספינות טרופות וקטרי הדסון של שנות השלושים של המאה העשרים ונפוליאון בונפארטה ומשחקי סי.די.רום ישנים, אבל חסר לו האופק התרבותי הרחב יותר של דברים אלה. לגביו המונח הישן "פי.סי". עדיין היה "פוליטקלי קורקט" ולא "פרה קופרניקאי", למרות שמי בכלל זכר את קופרניקוס בימים אלה, או את ג'ורדאנו ברונו, או את וויליאם טינדייל, או את הספרייה של אלכסנדריה, או, טוב, את התנאים הכלכליים שהובילו למשואות קרן והעלאת ספינות על שרטון והטעונת המקורית, את כל שאר הדברים שאבדו? דברים נשחקו, הפכו חלקים וחסרי תווים בידי זמן רב מדי.
לנוכחותו של הווארד היתה השפעה מפכחת. היא החזירה אותו חזרה, הזכירה לו להיות חכם יותר. טוב יותר. דבר לא קשר אותו להווה טוב יותר.
"אבל האווי, מה אם זה טעונת אמיתית? במובן של ספינות טרופות?"
"מה, מסומן במצוף?"
"או שנשלח בתור מצוף".
"מה! למה אמרת את זה?"
"אין לי מושג. זה רק משהו שצריך לומר, כנראה".
בשעה 01:40 ב- 15 באוקטובר, סאם התעורר ושכב בחשכה, מאזין לרוח מרחשת במשוכות החלום. הוא הופתע שהוא מצליח בכלל לישון, שהוא לא התעורר לעתים קרובות יותר. זה היה כמעט כאילו הרשרוש ורחשי המשוכה האחרים היו מכוונים להרדים את מי שנתברכו בטעונת. כמו הסיגים, קצף-הים, צרי-הדבש, גם אלה היו לא מזיקים. המשוכות נשמו, שגשגו, עשו מה שהן עושות.
בעודו מתנמנם, נינוח חזרה אל השינה, המחשבה החומקת, המתעמעמת הזו גרמה לסאם לקום, לזנוח את מיטתו ולצאת אל המרפסת. ודאי שזה היה מכוון. תראה איך כולם קיבלו את התופעה עכשיו. היבנו אותה לתוך חייהם.
סאם בחן את השדות שהוארו על-יד ירח האביב המלא למחצה. הוא הריח את צרי-הדבש ברוח שנשבה מהמשוכות והכריח את עצמו להאזין ל"קרוֹיְזִי", לא רק לשמוע אותו – אותו צליל מסתורי, מחזורי, שהפיקו כמעט כל פריחות הטעונת, זמזום מאופנן שכמעט ואינו שם, טעון במה שנשמע לעולם כולו ברגע אחד כמישהו המנער פחית ישנה של תרסיס צבע ובמשנהו כצלצול אצדעות על יד מונפת. אף פעם לא רם מספיק כדי להטריד או לעצבן. הו לא. לא הקרויזי. מרגיע. מסביר פנים ומבורך בבואו. תמיד טוב מכפי שמילים יכולות לתאר. משהו שיחסר כשירת ציפורים ומקהלת חרקים כאשר הפריחה תסתיים והמשוכות ייזנחו לקרקש ולהתפורר לאבק איטי הנישא ברוח.
סאם עזב את המרפסת והלך במורד הדרך. המשוכות נמתחו כמחיצות אלמוגים באור הירח או, אולי נכון יותר, כמו מסגרות, רשתות וסבכות של אור ירח, זוהרות – "מתנצנצות" כפי שהווארד היה אומר – כן, כמו אלמוגים מולבנים או עצמות שנשדפו בשמש וצבעי היום נגזלו מהן אך הן מפיצות אור פנימי, עמוק מהבהב, כמעט-זוהַר. ואולי מוטב לומר – צורות עננים מאוכלות, קפואות בחום, קפואות בלילה, שרופות לאפר, שהפכו למלח כאשת לוט, שהפכו לאבן כאשר פניו של עולם זה פגשו במבטו דמוי הגורגונה של עולם אחר.
הקרויזי מלמל. צרי-הדבש נישא ברוח. קצף-הים נישא וריקד כנוצות בחשכה הבוהקת. לאוויר היה ריח נפלא.
איזה דבר מופלא, הוא חשב. איזה זמן מיוחד. לו רק ג'יני היתה כאן כדי לראות זאת. משוכות החלום והטעונת. קצף-הים המרקד לאורך הדרך ולרוחב השדות. וגם את מורשת המ"פ שלו, למרות שזה לא היה משנה לה.
יש מספיק ילדים בעולם, היא היתה עונה, מי צריך שיותר מששה מכל עשרה יהיו פוריים בכלל? הזכות להוליד שמורה לעולם, לא לאנשים פרטיים. אין לו צורך בעוד אנשים. כבר יותר ממאה שנה שהוא לא זקוק. אי אפשר שיהיו יותר מדי אנשים, או שלאנשים לא יהיה אכפת זה מזה. היגיון פשוט.
היא לעולם לא היתה מזכירה את הפנים שלו – או אולי רק כדי לעקוץ אותו : "הטיגריס שלי. ממילא תמיד היית נאה מדי".
היא היתה עושה את זה – קל יותר.
סאם התבונן במשוכות הרפאים, בענפי השתי והערב שלהן, בדפוס אדרת הדג ובפאות שלהן, מצא את עצמו מונה ראשי צריחים עד שהגיע להשתוללות של הנוטרדם. אז הוא עצם את עיניו והאזין לקולו של הקרויזי המשתנה כל הזמן, הזהה תמיד, וניסה למצוא מעבר לו את רחשה של הרוח הישנה בעצים האמיתיים. הוא יצליח, הוא היה בטוח שיצליח, מעגן את עצמו על-ידי כך לעולם האחר, הגדול יותר, הישן יותר.
אבל הוא לא הניח לכך להסיט את מחשבותיו מג'יני. לא. הוא כלל אותה בתוך חיפוש זה – בצורה החיה ביותר שניתן בכך שהאריך את רשימת הדברים שהיה אומר לה, מדמיין מה היא היתה עונה לו. כמו איך התחלת להעריך את החיים שלך יותר ויותר ככל שדלתות נסגרות בפניך, זה היה משפט של ג'יני. איך היה צורך במחלה שיצר המ"פ שפגעה ראשית בחיוניות הגנטית של חלקים גדולים מאוכלוסיית אירופה, ואחר כך אפריקה ואסיה, עוד ועוד, כדי לסגור כמה דלתות חשובות בפני כולם, לאחד את העולם, לגרום להם להשמיד לבסוף את כלי הנשק הישנים. אלה שניתן היה להשמידם.
ג'יני היתה מציירת תמונה משלה של המאורעות. בקצף-ים משלה.
סאם גיחך אל הלילה. עוד שפה מהים. עוד דיבורים של אניות טרופות. קצף-ים נישא במורד הדרך, מערבולות ועננים קטנים של נבגים ואבק משוכות, "משי-ירח", "רפרפים", "סיגים" – היו כל כך הרבה שמות – אבל, מה שזה לא יהיה, הכל דועך למות באופן בטוח, אדיש מספיק מבחינה כימית, הם אמרו, למרות שעדיין היה פסיכואקטיבי במידה עדינה, מרומזת, מעצם היותו שם. הוא חייב היה להיות. חלק מהלילה. הלילה הזה. שלו.
שלהם. ג'יני בבירור היתה שם. אהובתו אשר מן הים. גם עתה.
סאם נשם לקרבו את השפע, מילא את ריאותיו בטבע שהשתנה. הווארד צדק. פריחות ומשוכות טעונת. צריחים, ענני סערה, קתדרלות ובקתות. כל כך הרבה יותר טוב ממולקולות ארוכות שרשת דמויות גביש סקיאומורפי עם מאפיינים של פולימרים מעורבים בקאלציניט, או מה שלא יהיה שמכרו בכתבי העת ברשת.
ואז הקתדרלה נאנחה, זו המילה היחידה לכך. צליל יחיד שהתנפץ כנגד הקרויזי, קול יחיד במינו ומתמשך שהותיר את צליל הטעונת הזר, את צרי-הדבש ואת רוח הלילה אחריו כדממה מוזרה כאשר נעלם.
מהקתדרלה?
סאם הכיר בכך שזה מה שזה היה, כיון שידע שרוב התופעות החריגות שנרשמו מהטעונת היו קשורות במבנים מתגבהים של תצורות עננים גדולות וקתדרלות. הבקתות והקינים, המרתפים ואפילו תתי-המרתפים המוזרים יותר תמיד היו דוממים, אך המבנים הגבוהים לעתים הדהדו ונשמו ונשמעו כך, כמו לווייתנים גדולים של זרוּת השרים את שירם.
המיקרופונים ודאי קלטו את זה. כלי טיס קרובים בודאי התבייתו והתקרבו, מסתכנים בשריפ, ה. מחר יהיו יותר טיסות וקבוצות מעקב.
סאם התקרב אל המבנה המתנשא בן שלושים המטרים, הביט מעלה אל תוך המרווחים של המגדל המשולש, צריחי סולסברי המשתלבים, שזה עתה נקלעו יחדיו, ואז למטה אל המקום שבו נמצאו השער והאכסדרה בקתדרלה אמיתית. הוא החל ללכת סביב. כעת נשמעו רק הקרויזי, והרוח המרוחקת אם התאמצת וניסית לשמוע אותה.
לא היו דלתות במבני סולסברי, שרטר ונוטרדם שתועדו. היו אלמנטים שבלטו כלפי חוץ כמו מרפסות ומשקופים, אך לא דלתות, לא חדרים. המבנים המתנשאים תמיד היו עשויים טעונת מוצקה.
אבל היתה דלת – או ליתר דיוק אזור מוצל, מעין-דלת מתחת לאלמנט בולט כלפי חוץ, פער בין רגליה הנטועות של תמוכה שכלאו אפלה שנדמתה כדלת.
למה עכשיו? למה אצלי? חשב סאם, אך השיב לעצמו, בחכמת ג'יני: למה לא? אם לא עכשיו, אימתי?
ועדיין הוא התנגד. סופסוף הוא למד להשלים – כמעט לגמרי – עם הטעונת. הוא קידם בברכה את העושר, אך בעיקר את החברה שנתנה לו הטעונת, צרור סיבות חדשות לאנשים לעשות דברים יחד. אך הוא לא רצה יותר בשום דבר נוסף, בלי סיבוכים נוספים. אמרה נושנה נוספת משיעורי החיים התאימה למצב זה: "לא במשמרת שלי".
צריך להיות – מוכן, המילים באו, מבלבלות אותו עד שהבין שהן מענה לשתי השאלות שלא ביטא בקול.
קתדרלה בעלת אינטליגנציה, מדברת, טלפתית? זה היה יותר מדי. זה היה פתטי.
אבל זה גרם לו להיכנס מתחת לגגון, שפת המרפסת, מה שזה לא יהיה, גרם לו להיכנס אל תוך האפלה.
הוא מצא אותה שם, מצא אותה על פי האפלה שהתבהרה סביבה; הפניה האחרונה של האכסדרה, אפסיס או גומחה מאירים באור רפאים את המתת האחרונה, המופלאה הזו של הטעונת.
היא לעולם לא תהיה יפה, אם היא היתה בכלל המילה הנכונה. העיניים היו גדולות מדי, הפנים מחודדים מדי, האוזניים והאף קטנים מדי, כמו משהו עשוי למחצה, מתווה, דמות אנימה יפנית משנת 99', בובת רוזוול מסוגננת, שעוותית. הגוף הערום היה חלק כמו גוף של בובה, אנדרוגני מדי, ולא היו לו אפילו אברי מין או שדיים ראשוניים ככל שיכול היה להבחין, ובכל זאת, אין ספק שזה לא היה אמור להיות ילד.
הוא ידע מי זה אמור להיות.
"את לא ג'יני". הוא היה חייב לומר.
לא. הוא שמע זאת בתוך ראשו.
"את משהו דומה לה. קצת".
"אלה היו – המחשבות שלך – שם". הפעם המלים נאמרו בקול. היצור ביטא אותן בזהירות כה רבה, נראה כמו מתייסר על כל מילה ומילה, מתרכז בכל הכוח, נזהר כל-כך. האם זה אמיתי, האם הוא דמיין שהיתה זיעה על המצח, בוהק של מתח או בהלה? "אני מכירה – את ג'יני".
"את מכירה!"
אימום החייטים הקדיר את פניו, מבולבל, מבוהל בבירור אם ניתן לשפוט על פי הפנים המתעוותים. "זה היה – שם. שם. העוגן?" המילה האחרונה היתה שאלה.
"אה". סאם חש את התקווה נעלמת, הרגיש בסקרנות דועכת ומתרחקת, ואז שבה ומתעוררת בגלל מה שהיה הלילה זה, שהיה באמת ובתמים מוזר וקסום.
"מי את?" הוא שאל, נינוח יותר, רגוע יותר עכשיו. "מה את?"
"שלך?" שוב היתה זו כמעט שאלה. היצור הזה נראה כשרוי בהלם, מזועזע הרבה יותר ממנו, אבל הלם של עונג כמו גם של אימה. מעצם הפליאה על היותו כאן. היותו אבוד, נטוש, אבל כאן. היכן שהוא. בכל מקום שהוא.
סאם לא יכול היה לעצור בעצמו. הוא צעד לאחור, עוד צעד ועוד אחד, יצא מהחדר, יצא מתחת למרפסת. גם הוא היה צריך לעגן את עצמו. הוא הביט סביב בלילה, בתצורת הטעונת המתנשאת מעליו, במשוכות האלמוגים הנמתחות באפילה הכל-כך מוחשית. אין פלא שקראו להן משוכות חלום. עכשיו הוא הבין הכל. אחרים זכו לביקורים כאלה. זה מה שאנשי קבוצות המשקיפים של השפעה חיזרית באמת חיפשו. תצורות טעונת שיכלו לנוע. סימני חיים. הקתדרלות היו אתרי ריכוז עבור נוסעים חבויים, מקום בו יוכלו לבוא אל תוך העולם הזה.
מה עליו לעשות? לומר לאחרים? לשתף את האחרים בתגלית הזו – זו לא המילה הנכונה! – במנחת הקודש הזו, במתת הזו האחרונה, המוזרה מכולן, החשובה מכל. לכלי הטיס המקיפים מעל היתה יכולת ראיית לילה, אבל סאם והיצור הזה ה – קִירִיֵה? – השם פשוט היה שם – קיריה! – פשוט היה, היו שניהם בתוך הטעונת, עם הקרויזי המתנגן במלוא אונו וצרי-הדבש המתעצם, שני אלה לכודים בגלים העשירים ביותר של קצף-ים שהוא ראה מזה שבועות, והאלומות הבהירות ביותר של אור הרפאים התנצנצו במשוכות. מהבהבות בריקוד הטעונת ובזוהר הטעונת. מגדלי-איתות של חלום. הגאות של הים האחר הזה סוחפת את השפע שבה אל החוף.
הוא אילץ את עצמו להיכנס חזרה לאפלה. הוא היה חייב. זה היה סיכוי, סיכוי למשהו. הוא בקושי הבין, אבל הוא ידע.
"קיריה?" הוא נתן לזה שם. נתן לה שם. מה עוד הוא יכול היה לעשות.
היא עמדה מחוץ לקיר החדר, פשוט עמדה שם עירומה ומצפה.
"קיריה?" אמר שוב, ואז נתן לה את החלוק שלו, נכנס והניח אותו על כתפיה. איך הוא יכול היה שלא לעשות את זה?
,
לפני שהוא הבין לגמרי מה הוא עושה, הוא כבר הוביל אותה החוצה אל תוך הלילה, מחזיק בה, מייצב אותה. היא הילכה ברגלים נוקשות, בפסיעה מוזרה כמו על כלונסאות, ההליכה חדשה לה, הכל חדש לה, אבל חמה כגוף ורוע,, ,, , , , דת תחת ידיו. היא היתה כאובה, מבוהלת, מנסה נואשות לעשות כפי שהוא עשה. סאם הנחה אותה במעלה השביל ולתוך הבית. הכל היה כל כך לא אמיתי, וכה טבעי. זה פשוט מה שעושים, מה שהיה צריך.
כיון שזה נראה לו נכון, כיון שהיה זקוק לכך, סאם הכניס אותה לחדרה של ג'יני, למיטתה של ג'יני, החדר והמיטה שבהם השתמשה ג'יני בימים האחרונים לפני שהיה עליה להתאשפז והיא הלכה לתמיד. הוא עשה זאת ויותר מכך. למרות היסוסיו, הוא לא יכול להתאפק. הוא השאיר את התמונות והחיש-הולואים של ג'יני שהוא הניח שם לאחר שהיא הלכה במקומן, הכריח את עצמו לעשות זאת, שונא את זה, זקוק לזה, זקוק לזה בידיעה למה הקיריה החדשה מנסה להפוך.
למחרת בבוקר היא עדיין היתה שם, ואכן, באופן שנוא ונהדר כאחד, נראה היה שיש יותר מג'יני בפנים המשורטטים והמינימליסטיים האלה. האם הוא דמיין זאת? ייחל לכך יותר מדי? האם היה זה אור היום ששיחק ברמזים הקטנים ביותר?
סאם חש כמפלצת, כמשהו אכזר ומעוות, כשהביא עוד תמונות של ג'יני וסידר אותן על המדף, אפילו שם אחת בחדר האמבטיה הצמוד.
זו היתה בעיקר סקרנות, הוא שב ואמר לעצמו. אבל גם צורך, למרות שנשקל באופן קלוש מדי מכדי שהוא יכיר בו ככזה. הוא פשוט היה צריך לראות.
אף אחד לא הבחין בפגישתם. או, ליתר דיוק, שום שאלות לא נשאלו, שום סוכני מה"ח, שום פקידים שישאלו אותו שאלות על שיחה ששמעו במקרה, על מתנת טעונת של שעת לילה מאוחרת מהקתדרלה. נראה שהטעונת הסוותה זאת; הקרויזי החריש הכל, צרי-הדבש טשטש את המילים לכדי שום דבר – אולי התפקיד שלשמו נוצרו מלכתחילה. מטעים. מוליכים שולל. מחביאים את הנוסעים. פועלים כדי לתת לזה להתרחש בפרטיות, בחשאי. מי יוכל לומר?
הוא עזר לה להפוך אנושית.
היה קשה לעבוד במשוכות בימים הבאים, כה קשה לפטפט ולהחליף דברי חולין כשהוא יודע שהיא נמצאת בבית עם הספרים ועם ההדמיות, לומדת את עולמו, לומדת להיות אנושית, אוכלת ושותה באופן מכני אך כעת ללא כל סיוע, גם אם ללא סימן של הנאה. הולכת ומוטבעת. מתהווה. זו המילה היחידה לכך.
הם ראו שדעתו מוסחת, וקיבלו את זה כסימן לנסיגה מובנת של מתבודד המ"פ שלהם, הטיגריס המפורסם של טילבי. התהוות היתה גם המילה שהתאימה לסאם. למרות שהכריח את עצמו לעשות ולומר את הדברים הנכונים, תמיד מתנהג באדיבות ובסבר פנים יפות, זה היה כמו לעבור שוב את שיעורי החובה בלימודי החיים, כל מפגשי האחד על אחד הכפויים והדיאלוגים של האזרחות בזמן אמת, בזמן ממשק, כדי ללמוד להסתדר עם אנשים אחרים. מאחזים נוחים לערב-הרב של הכפריים הגלובליים מעורבלי הרשת, המקוונים, שטופי הפי.סי., מלים מלים ומלים. סאם שנא את זה, אך הסתדר.
ג'יני שבה אליו באופן לו הוא לא ציפה כלל. כמו פרח הנע בעקבות השמש או שבשבת המכוונת עצמה אל הרוח, הוא מצא את עצמו מגיב לדברים הטבעיים שבחייו. קיריה היתה של הזמן הזה, המקום הזה, הרגע הזה, אך היה בה משהו מג'יני, בדיוק כמו בשיר הישן. אכן אהובתי אשר מן הים.
סאם הוקיר מחדש את המילים הישנות, ושר אותן בעודו עובד בין המשוכות הגדלות מתחת לחלונה.
לחוף הים השר שירת ערביים
הפרח המופלא פורח, מעוּדַן,
הערב מתנוצץ באלה העיניים
והלילה בִשְערה בחר לו למִשְכַּן.
כמו רוח רפאים מוכה בַאהבה
היא את כל כולי בְיד אוחזת,
שוב לא לחיים, לא לחירות בי תאווה
שכן האהבה בכל כולי שולטת.ויש ימים בעת אשר הרוח
תשיר ללילה שיר-דמדומים עַרֵב,
אשים פני אל מעונה הדל והזַנוּח
ודרך דלת מבטי אשלח, כמתגנב.
והיא על אבן אשר שם צרצר יושב
לאור עצים המתלקחים באש,
תהום בצליל מתוק, עַרֵב
את זו שירת הלב המבקש.
אבל סאם נותר עוד ספקן, נחוש שלא להפוך לשוטה סומא מאהבה. גם בשעה שהנחה את קיריה, הוסיף עוד תמונות, הקרין את ההולוגרמות, הוא ניסה להתאים את הביקור הזה למדעי הטעונת.
זה היה מעגל, תנועת מטוטלת. רגע אחד הוא ישב עם המתווה, הבובה החיזרית שלו, בחדרה מוצלל החלונות, ממוקד, נחוש בדעתו, מחפש באופן נואש סימנים של ג'יני. ברגע הבא גלש באתרים המקוונים בנושא הטעונת– עובר על כל דבר מהמדע הקשה ביותר ועד לתיאוריות המופרכות ביותר, מחפש באופן נואש אחר משהו שיתן לו רמז.
היה כל כך הרבה חומר, רובו טענות מסוג "אני מכיר מישהו, שמכיר מישהו", וסאם התפתה ללכת בדרכם של חובבי החיזרים ולראות את הממשלה העולמית מבוססת במי הרקק של המידע, מחביאה את פניני האמת תחת הסחף.
לבסוף, באופן בלתי נמנע, הוא חזר לידידו הסוּכּי[ii], והעלה את הנושא באחד מסיורי הבוקר לאורך המשוכות.
"האווי, אם נעזוב את הממצאים הרשמיים, שמעת פעם על משהו חי שנמצא בטעונת?"
"חוץ מהטעונת עצמה? שום דבר מעל לרמה של חיידקים".
"אבל לא רשמית".
"טוב, אין סוף לשמועות. אנשים כל הזמן אומרים דברים; האו"ם טוען שזו סתם תאווה חסרת אחריות לחיזרים. ואני אומר לעצמי, סאם, אם מצאו משהו, איך הם היו יכולים להסתיר את זה? זאת אומרת, מבחינה סטטיסטית, היו כל כך הרבה ביקורים, נוסעים, מה שלא יהיה. הידיעה חייבת להתפשט".
"מה אם אנשים מסתירים אותם?"
האווי הניד בראשו. "לא ילך. מישהו, איפשהו, היה הולך במקום זה על הכסף ועל התהילה, עוקף את הרשויות והולך ישר לתקשורת. צריך רק אחד".
סאם לא לחץ בנקודה זו, לא אמר: אלא אם כן הם היו אהובים. חוזרים. עניינים שבלב. הוא דיבר בקלילות, גורם לכך להראות כאילו הוא סתם – מה היתה האימרה של האווי? – מקשקש בקומקום.
"פגשת פעם מישהו שאמר שהוא ראה מישהו?"
"בטח. בנקרופט, אבל לו תמיד יש משהו להגיד לגבי הטעונת. לשכן של סאלי ג'וּל, קוֹרְבֶּן היה שבץ. אבל היא לא מקבלת את זה. חושבת שהטעונת עשתה לו את זה כי הוא גילה משהו".
"יהיה לו אכפת אם אני אבקר?"
"נראה לי שלא. אני מכיר את קורבן. הוא גר במרחק שני מחוזות מכאן, בערך שעה נסיעה. אבל אני הולך לשבת אתו לפעמים. כיום זו שיחה חד-צדדית בתשעים ושמונה אחוזים מהזמן, אבל זה בסדר. ויש לכם כמה דברים במשותף. גם הוא אסף את היבול מהשדה שלו בעצמו, כמו שאתה עשית. אני יכול לקחת אותך".
בן קורבן נראה שמח לראות אותם. לפחות, הוא עקב אחריהם כשהתקרבו מהכורסה שלו שעל המרפסת הקדמית וחייך חיוך עקום כאשר האווי ברך אותו לשלום והציג את סאם. הוא כבר לא דיבר היטב, ולקח לו שנים לענות על אותה שאלה שסאם הציג להאווי: האם אי פעם שמעת על משהו חי שנמצא בטעונת.
"מַשוּ", קורבן הצליח לומר "סיפוּיים".
וזה היה הכל לזמן מה. האחות שחיה בביתו הגישה את התה של אחר-הצהרים, עוזרת לקורבן עם הספל והתחתית שלו.
וזה היה בסדר גמור, גילה סאם. זה נתן לו זמן לסקור את ממלכתו של קורבן שקרסה, אִפשר לו לראות למה תהפוך הפריחה שלו בבוא הזמן.
לבסוף הווארד החזיר אותם לשאלה כאילו היא לא נשאלה כבר.
"מצאת שם משהו פעם, קורב? משהו חי?" הוא החווה אל מה שנשאר מהמשוכות של קורבן, חשופות כעת ושבורות. המגדלים והמשוכות נפולים, מרתפים שקרסו, רק כמה יתדות ניצבות בשדה, מסגרות עפיפונים ומחיצות מעשה תחרה שהרוח קרעה לגזרים, נוקשים ומקרקשים ומתפוררים לאט לאבק.
"לא", קורבן אמר לאט, כה לאט, ופניו המעוקמים נראו שלווים באופן מסקרן, משהו שהוא ידע הוסיף חיים לפניו.
"זה חשוב, בן", סאם אמר. "זה פשוט – זה ממש חשוב. יש לי משוכות עכשיו. אף פעם לא ציפיתי לזה. אף פעם. אבל אני חושב שיש שם משהו בחוץ. קורא בלילות". הוא לא רצה לגלות יותר מדי. והאווי הלך אתו בעניין הזה, אלוהים יברך אותו, לא הסתובב אליו ואמר: הי, מה קורה פה? חבר טוב.
קורבן מצמץ, והביט אל הריסות שדה הטעונת שלו, שקמל לפני שנתיים, כך האווי אמר.
סאם שוב הבחין בשלווה באיש, שאולי היתה תוצאה של השבץ או אפילו של טמטום חושים שגרמו התרופות, אך נראתה לכל העולם כשקט לא-אכפתי, כאילו הוא ראה מספיק פלאות ובא על סיפוקו, כאילו –, טוב כאילו –
והנה זה היה. כמובן. כמו קיריה. קורבן היה כמו קיריה. איטי וזהיר. מינימליסטי. בדיוק כמו קיריה. כמובן.
הכל היה כה ברור מרגע שסאם הבין את זה. כשחזר הביתה, הוא סילק את כל התמונות, ההדמיות והמראות, ונתן לקיריה להיות מה שהיא – מה ש"זה" ניסה כל הזמן להיות. הוא ראה מה שנדמה לו כהקלה בעיניים המיוסרות של המתווה כאשר הוא סילק את אחרונת הסחות הדעת והביא כיסא והתיישב מולה.
סיימי את הע, בודה שלך, הוא חשב, אך לא אמר את הדברים. סיימי להיות מה שכבר הנך.
וסאם , גילה שזו ה, קלה עצומה פשוט לשבת שם ולתת לזה להתרחש. קיריה מעולם לא ניסתה להיות ג'יני, מעולם לא היתה מתת מהטעונת שנועדה להקל על לבו השבור.
לא קיריה. קאדריי.
סאם הבין איך הוא התנהג: חושב על ג'יני בימים, לא חושב עליה – מוצא שכחה מבורכת – בלילה כאשר ישן. נמלט בחלומות, הזמן היחיד שבו היה באמת הוא עצמו. משפיע על קיריה לכאן ולכאן בתהליך ההתהוות – ביום לכיוון ג'יני, בלילה חזרה לצורה שתמיד אמורה היתה להיות לה.
דבר מסכן, מתייסר. הגיע הנה ממקום אחר, לעתים מיופה במחשבות-ג'יני, לעתים מראה את החורבות של מסיכת טיגריס ה-מ"פ שלו עצמו, מתמודד, מתנודד. דבר מסכן, יפהפה, מכוער, מתענה. מנסה כל הזמן.
ואז, כאילו הוא מביט דרך שורת דלתות שנפתחו בזו אחר זו, הוא הבין את השאר. את המסר, את הייעוד. אני אהיה אתה, לשחרר אותך כדי שתזכה להזדמנות שלך. להמשיך הלאה. לקחת את זה אתך.
איזו שיטה מגושמת, מסורבלת, סאם החליט. כולה פגומה – לא! איזו שיטה טבעית והולמת לעשות את זה, כמו צמח בגן, גן פראי ובעל רצון משלו, תועה, טבעי, מועד לעתים, מחפש, מנסה שוב ושוב למצוא דרך. מאחה דברים. קושר עולמות.
מה הוא היה, מעולם לא היה בעל משמעות. הוא רק היה.
הוא היה חייב לעזוא. לשבת אתו. להשאיר תמונות של עצמו אדום כשד, בעל פני טיגריס (איך האחרים יחייכו!), לנסות לא לחשוב על ג'יני בינתים, רק בינתים.
למען קיריה. איזו אירוניה. פעמים כה רבות הוא עמד לפני מראות וצחק, כשנזכר בסיפור הישן על הבחירה הנואשת: הגבירה או הטיגריס. טוב, עכשיו הוא מילא את שני התפקידים – מראה כלפי חוץ את הטיגריס אבל חי כמו ג'יני למען קיריה.
נותן מעצמו. נותן עצמיות. נדיב. הגבירה וגם הטיגריס.
שבועיים מאוחר יותר, בשעת חצות המבהיקה, העמוקה ביותר, הוא עמד לפני הנוטרדם, רוחץ בצרי-הדבש ובקצף-הים מניח לקרויזי לקחת אותו, לכוון אותו, לסחוף אותו פנימה. הם היו, כולם, חלק מזה – וקטורים של העברה, מצבי נשיאה.
קיריה היתה במקומה בבית, פגועה, מעוצבת, פתטית ונהדרת בעת ובעונה אחת. מספיק סאם קאדריי. הדבר ייראה כאילו סבל משבץ כאשר ימצאו אותו. זה יכסה על המעידות, על פליטות הפה, על חוסר החן הנואש. ידידיו ימצאו, יכפו, את הפיסות של סאם קאדריי שלא זמן ולא אימון יוכלו לספק. אם הידידות תאפשר להם, הם ימצאו אותו במה שנותר ולעולם לא ידעו שזה כל מה שהיה.
סאם הביט סביב בעולמו, במלאות שלו, במה שנותר ממנו, ואז פסע אל תוך החדר.
הקתדרלה עשתה את מה שהיה עליה לעשות, מתוך עיוורון או מתוך ידיעה, מי חכם ויאמר, אבל באופן טבעי.
סאם חש שהוא משתנה, הופך – למה שהיה צריך שהוא יהפוך הפעם, משתמש במה שהיה בעולמות. וכאשר קם, המילים היו לו, בלתי משתנות בכל השינויים. שוב לא חיים ולא חירות אדע. ועצמיותו, זיכרונותיו מספיקים להיות בשלמות הוא עצמו. שכן האהבה בכל כולי שולטת.
סאם אימץ אליו את ג'יני, ממשית ובהירה ככל שיכול היה לעשותה, וקם מקרקעית הים המסוערת לאור המתערבל, השונה, של יומו של מישהו אחר.
[i] מונח מתחום הארכיאולוגיה שמשמעותו שימור מאפיינים עיצוביים שאינם תיפקודיים. העתקת צורות. המתרגם.
[ii] מין של ציפור אוסטרלית.
הערה על התרגום – הסיפור נקרא במקור The Lagan Fishers. משמעות המלה Lagan, כפי שגם מוסבר בסיפור, היא המטענים שהיו מושלכים מספינות ומסומנים במצוף כדי שאפשר יהיה למצוא אותם אחר-כך. היות שלא קיים בעברית מונח מקביל למונח זה, בחרתי לכנות אותו "טעונת" – מושג שבא במקורו מתחום הגיאומורפולוגיה ומשמעותו היא החומר שאותו מסיע נהר בזרם שלו (חומר מומס, חלקיקי אדמה וסלע וכן הלאה). בחרתי בו מכיון שיש לו קשר לענייני מים, מכיון שהוא מתבסס על השורש ט.ע.נ. הקשור למטען ומשאות וכיון שזו מלה נדירה יחסית שאין לה קונוטציות מידיות.
אהוד מימון.