סימור קרלבורן הוא צעיר עני, שחי בשכונת עוני חסרת מוצא ועובד בחנות פרחים עלובה על סף סגירה. הבוס שלו, מר מושניק תאב הבצע, מעביד אותו בפרך ומשפיל אותו בשפע, תמורת שכר עלוב ומגורים עלובים מתחת לחנות. סימור מאוהב אהבה נואשת וחסרת סיכוי באודרי, מוכרת הפרחים המצועצעת באותה חנות, אך לעולם לא יוכל להשיג אותה – היא יוצאת עם בן זוג שהוא אמנם סדיסט שמכה אותה על ימין ועל שמאל, אך הוא גם בעל מקצוע מכובד שסימור לעולם לא יוכל להתחרות בו. נערה משכונת עוני חסרת מוצא תמיד תעדיף את מי שעשוי להוציא אותה משם, גם אם הוא מתעלל בה.
בקיצור, מדכא, עגום, סוחט דמעות. הכינו את הממחטות!
מה, לא?
טוב, שכחתי לציין עוד כמה פריטים.
כמו, למשל, צמח מפלצתי, מדבר, רוקד ושר.
כמו שפע שירים קצביים ומלהיבים.
כמו שלישיית זמרות שחורות שמלוות את כל אירועי הסרט בשירה בסגנון רית'ם אנד בלוז ועוד (ראיתם את "הרקולס" של דיסני? אז ככה. אבל קודם).
כמו דמויות מוגזמות ומוטרפות ועלילה קומיקסית משעשעת.
מה יצא לכם עכשיו?
יצא לכם "חנות קטנה ומטריפה", מחזמר צבעוני שזכה למעמד קאלט על הבמות (ואפילו הופק פעמיים בארץ הקודש, פעם אחת עם עם גדי יגיל בתפקיד סימור ודני ליטני בתפקיד הצמח, בפעם השניה עם אנשי "פלטפוס"), עד כדי כך שהוסרט לא פעם אחת, כי אם פעמיים (עדיין לא הכרתי מישהו שטען שראה את הגירסה הראשונה, שהיתה למעשה גירסת המקור נטולת השירים).
אז מה בעצם קורה בסרט הזה?
סימור קרלבורן (ריק מוראניס, הזכור לטוב מתפקידו הקבוע כחנון הקטן והפתטי בכל סרט שהשתתף בו, כמו "מכסחי השדים" ו"שגעון בחלל") הוא אותו מוכר פרחים צעיר ולא מבטיח, שגר בשכונת העוני העלובה "סקיד רו" (שם המבוסס על מושג סלנג שפירושו "שכונת עוני"), וחייו נראים חסרי כל עתיד. הוא עובד בתפקיד המאתגר ורב הסיפוקים של טאטוא הרצפה וספיגת עלבונות מבעל החנות, מר מושניק. סימור מאוהב באודרי היפה ובעלת הטעם המזעזע בבגדים והחלומות הזעיר-בורגניים הלקוחים מתוך מגזין "בית וגן" (אלן גרין), שמצידה יוצאת עם אורין סקריבלו, רופא שיניים סדיסטי במעיל עור שחור ואופנוע הארלי, שאותו מגלם בצורה נפלאה סטיב מרטין. כל זה בדיוק כמו בהקדמה. אבל זה לא נגמר כאן.
כי אתם מבינים – גברים צעירים ומתוסכלים החיים בשכונות עוני, נוטים לטפח תחביבים מסוכנים, אפילו קטלניים. חלקם מתענגים על נהיגה פרועה. חלקם עוסקים בקטטות בכל רגע פנוי. חלקם מדרדרים לפשע ולסמים. סימור קרלבורן לא יוצא מכלל זה. גם הוא מטפח תחביב מסוכן, אפילו קטלני. תחביב שעשוי להביא עליו את קיצו, אפילו את קץ העולם, אם לא ייזהר.
סימור חובב בוטניקה.
כן כן, אני רואה את הבעת הזעזוע שעל פניכם. אין תחתית לתהום אליה יכול להדרדר צעיר בשכונת עוני. תוך התעלמות מוחלטת מהסכנות שבתחביבו הנורא, סימור אוסף צמחים, בעיקר המוזרים והנדירים שבהם. וכך, יום בהיר אחד (או לא כל כך בהיר, בעקבות ליקוי חמה פתאומי), סימור מוצא צמח מוזר ומסתורי בחנות צמחים סיטונאית שאותה הוא נוהג לפקוד. סימור מאמץ את הצמח אל לבו ואף קורא לו "אודרי 2", על שמה של אהובת לבו במסתרים. הצמח, למרבה ההפתעה, מגלה יכולות צמיחה מפתיעות, מושך תשומת לב רבה לחנות הקטנה והכושלת ומביא לה שגשוג, פרסום והצלחה. סימור זוכה להתארח עם הצמח הנפלא והמיוחד בתוכניות אירוח, להתפרסם בעיתונים ובאופן כללי להפוך לאישיות מוכרת. הכל פשוט נפלא.
פרט לדבר אחר. הצמח, מה לעשות, מסרב להסתפק ב-20/20/20 או בדשן אורגני לארוחת הצהריים שלו. זה ממש לא לרמה שלו. הוא רוצה דם. והרבה. ועכשיו. וכשלסימור מתחילות לאזול האצבעות שהוא יכול לחלוב מהן טיפות דם עבור הצמח הרעבתן, הוא מגלה שזה לא כל כך קל להאכיל צמח ערפדי שכזה. הוא מתחיל להעזר בפתרונות לא לגמרי חוקיים. בכך, ההדרדרות שלו רק מתחילה. את ההמשך כבר ניתן לדמיין. דם, ואש, ותמרות עשן. לא נכנס לזה כאן. אבל כן נאמר כמה מילים לגבי האופן שבו הסרט עשוי:
"חנות קטנה ומטריפה" הוא סרט קומיקסי מאד, צבעוני מאד. הדמויות בו מוקצנות וסטריאוטיפיות במכוון – מושניק הוא הכי יהודי שיכול להיות, אודרי היא הכי פרחולינה שפוטה שיכולה להיות, סימור הוא הכי נחנח קטן ופתטי שיכול להיות, אורין סקריבלו הוא הכי רופא שיניים שיכול להיות (מהנסיון של סיינפלד, אני מצפה עכשיו לנקמתם של כל רופאי השיניים). ודווקא מתוך הסטראוטיפים האלה, נראה שצומחת איזושהי אמירה (אני אמרתי "אמירה" בהקשר של הסרט הזה? אויה לי) לגבי בני אדם באופן כללי – לגבי שאפתנות, לגבי יושר ונאמנות, לגבי תרבות הצריכה האמריקאית, לגבי מקומה של האשה בחברה – המון דברים גדולים ומרשימים שאפשר למצוא בסרט שבבסיסו הוא חגיגה של כיף. דווקא הדמויות הסטריאוטיפיות כל כך ממחישות ומקצינות את הרעיונות הללו. ואת הדמויות האלה, עושים השחקנים יופי. ממש יופי. תוסיפו לכך הופעות אורח של ג'ים בלושי, ג'ון קאנדי, וביל מאריי, ותקבלו סרט שצוות השחקנים הוא אחד הצדדים החזקים שלו.
נאמר שאסור להופיע עם כלבים וילדים, כי הם גונבים את ההצגה. בסרט הזה אין ברירה אלא להוסיף "צמחים" לאמירה הנ"ל. ככל שריק מוראניס משובח ומשכנע בתפקיד החנון האומלל, אין ספק שהצמח גונב לו את ההצגה – לו ולכל שאר השחקנים בסרט. טוב, אני מוכנה לוותר לסטיב מרטין, שעושה פה תפקיד קאלטי לחלוטין. אבל פרט לו, אין ספק שהדמות המגניבה, המרשימה, התופסת, המקפיצה והמרקידה ביותר בסרט הזה היא דמותו של אודרי 2, חתיכת בן-זלזל צמא דם, בדיבובו ובשירתו הנפלאים של לוי סטאבס (לא מכירים? גם אני לא. אבל גיליתי שהוא סולן של להקה שחורה מפורסמת בשם "The Four Tops". גם אותה אתם לא מכירים? נו, מה לעשות. זה מה יש). אם דיברנו על דמויות סטריאוטיפיות, הצמח צמא הדם הזה הוא ללא כל ספק, ללא כל ויכוחים, ללא כל שאלות – כושי. מה זה אומר על כושים? לא הרבה, האמת, חוץ מזה שהם טיפוסים קוליים ומגניבים ויודעים לשיר ממש טוב. האם ייתכן שבמכלול הכללי של הסרט זה אומר משהו על החשש האמריקאי מזרים, במיוחד מהזרים שהם עצמם הביאו לארצם וכעת מנסים לטפח אותם שישגשגו, אך חוששים מפגיעתם הרעה? הכל ייתכן. אני לא אמרתי כלום.
"חנות קטנה ומטריפה" הוא חגיגה של שירה, צבע, צחוק ואקשן. אל תחפשו בו אפקטים, כי אין, חוץ מהצמח (והצמח הוא בובה. אחלה בובה, אבל בובה. אפקטים נוסח ג'אר-ג'אר לא תמצאו שם. וטוב שכך), ובקושי איזה פיצוצון פה ושם. אל תחפשו בו משמעויות עמוקות, אלא אם כן אתם נודניקים פלצניים כמוני. אבל אם תחפשו בו כיף מלהיב למשך שעתיים, בטוח שתמצאו.
חנות קטנה ומטריפה (1986), במאי: פרנק אוז.