פני מועדות לכוכבים / אלפרד בסטר

"פני מועדות לכוכבים" הוא סיפורו של גולי פויל, עוזר מכונאי דרגה שלישית על סיפון ספינת החלל "אינמנוס". הוא נולד במאה ה-24 כאשר האנושות נמצאת בעיצומו של תהליך המשנה את המוסדות החברתיים הבסיסיים ביותר שלה: האנשים במאה ה-24 למדו "לגנוט". הם למדו כיצד לגייס את כוחו של המוח האנושי כדי להעביר את עצמם ממקום למקום. הטלפורטציה הפכה לעובדה ממשית. בכך נופצו מנהגים חברתיים ומבנים כלכליים שנבנו במשך עשרות ומאות שנים. התמוטטות זו הביאה באופן בלתי נמנע למלחמה בין תושבי "כוכבי הלכת הפנימיים" (כדור הארץ, נוגה ומאדים) למי שהתנחלו ב"לוויינים החיצוניים" (לווייניהם של צדק ושבתאי). לתוך מערבולת זו מוטל גוליבר פויל.

גולי פויל הוא אב הטיפוס של "האדם הפשוט" – אטום, קהה רגש וחושים, חסר כל מוטיבציה ואינו מסוגל לנצל את הכישורים והכשרונות שיש לו. הוא הגיע למבוי סתום. גם כאשר ספינתו הופכת קורבן למלחמה הבין-כוכבית והוא נותר בין שבריה, ניצול יחיד, הוא אינו מסוגל לעשות למען עצמו אלא את המינימום הדרוש לשרידה. אך כמו האנושות גם הוא עומד לעבור טלטלה. ספינת חלל אחות עוברת על פניו ומתעלמת מאותות המצוקה שלו. זהו, אם להיזקק לקלישאות, הקש ששבר את גב הגמל. זה המאורע שיפעיל אותו, יוציא מתוכו את המשאבים הכמוסים בו – והכל בשם הנקמה, הכל כדי למצוא את האחראים לנטישתו ולהעניש אותם. במסע נקמה זה הוא יעבור לאורכה ולרוחבה של החברה שבה הוא חי. הוא יתחיל את מסעו בקרב בני "העם המדעי", שרידי משלחת מדעית שנסוגו לברבריות הספוגה בז'רגון מדעי החיים באסטרואיד שלהם (גיבוב של חלקי סלע וספינות ישנות), והם יותירו בו את חותמם. בהמשך מסעו הוא יפגוש טלפתים, מוטאנטים, נוצרים סמויים, אומללים שאינם יכולים לגנוט ושועי-ארץ. הוא יבלה עשרה חודשים במערות האפלות של גופר מארטל, הכלא הקבור במערות הגיר של דרום צרפת, ואת ערב השנה החדשה בטרקלינו של פרסטיין איש פרסטיין, איל התעשייה העשיר והחשוב ביותר של תקופתו. הוא יסתבך עם שלוש נשים שונות, ינצל אותן, יגרום להן סבל ויסבול מידיהן, ובסופו של דבר ישלם על מעשיו כשהוא רוחץ בבריכה של נחושת מותכת. ירדפו אותו סוכני ארגון הבלדרים החשאי של סול דאגנהים, סוכני הביון האימתני של כדור הארץ וסוכניהם של הלוויינים החיצוניים. הוא יהיה עני מרוד, ועשיר מעבר לכל חלום, מוקיון וטיגריס, צייד וניצוד, והוא יגלה על אודות עצמו דברים שמעולם לא ידע אותם ומעולם לא חלם עליהם.

גולי פויל הוא אדם רדוף. הוא רדוף על ידי החזיון של ספינת החלל "ורגה" שעברה על פניו בלי לעצור. מתוך הרדיפה הזו הוא הופך לרודף. דבר לא יעצור אותו ודבר לא יסיט אותו ממטרתו. כפי שתאמר לו מישהי "רק העור שלך שוכב איתי. כל השאר דבוק ל-'ורגה'" (ע' 102). וכך הוא גם מעיד על עצמו: "אני מוגבל מכדי שאוכל להיות עוד דבר-מה, בנוסף לצייד" (ע' 160). האובססיה שלו חזקה ממנו. הוא לא יכול לשלוט בה, ולא רוצה לשלוט בה. כדי להשיג את מטרותיו הוא מוכן לעשות הכל ולשלם כל מחיר. הוא יבגוד בידידים ובאוהבים, וישלם את על מעשים אלה. הוא יסכן את חייו ואת חייהם של אחרים בשם הקיבעון האחד הזה, ירמה, ישקר, ישדוד, יפתה ויפחיד. האנרגיה האצורה בו חייבת למצוא מוצא, וכאשר הוא נתקל במבוי סתום, היא תמצא לעצמה מוצא בכיוון שונה. וככל שגולי פויל משתנה, כך משתנה האובססיה. הדחף הראשוני הוא של שרידה – כדי להעניש את "וורגה" הוא חייב לחיות וכך הוא מחלץ את עצמו ממעמקי החלל ומגיע לכדור הארץ. האובססיה שלו עדיין ראשונית בשלב זה, הוא שואף להעניש ספינת חלל – עצם דומם שאינו יכול לחוש כאב. לאחר שישתלם במערות של גופר מארטל הוא יפנה את מרצו ואת כעסו כלפי האנשים שהטיסו את הספינה, ומה שילמד מהם יפנה אותו אל מי שפיקד עליהם. הוא מתפתח, הוא משתנה – מעכברוש הביבים נולד הטיגריס.

וכל שלב כזה של שינוי מגביר את המצוקה שבה הוא נמצא עד שהוא מגיע לדילמה שאינה ניתנת לפתרון – מי שהוא חייב להעניש היא האישה היחידה שאותה אהב מעולם. היחידה שאותה יוכל לאהוב. היא במידה מסוימת השתקפות של עצמו – היא היחידה שרואה מבעד למסכות שלו והיא חושפת בפניו את עצמו – והוא לא יכול יותר לשקר לעצמו לגבי מי שהוא ומה שהוא. אם בכל שלב של הרדיפה שלו, בכל תפנית במסע, הוא עובר שינוי, בנקודה זו השינוי מהותי. עולמו מתרחב בצורה חסרת תקדים. הוא חייב עתה לראות את עצמו בקונטקסט של האנושות כולה. הוא אינו יכול עוד להיות הצייד הבודד. בזהותו החדשה, לאחר כל מה שנודע לו, הוא מרגיש שהוא חייב לקחת על עצמו אחריות חדשה, אחריות לאנושות כולה. והוא מכיר בשינוי הזה, ומקבל אותו. הוא אומר לאוליביה פרסטיין "תפסתי מרובה. חרגתי מתחום הפשטנות. הפכתי את עצמי ליצור חושב. אני מסתכל מבעד לעיניך הסומות, אהובתי הנתעבת, ורואה את עצמי. הטיגריס נעלם ואיננו" (ע' 201). והוא רואה גם את מקומו בחברה ואת הדברים שעשה, ומכיר בכך שיש לו צורך לקבל עליו את כלליה של החברה. מתוך הכרה זו הוא פונה לרג'יס שפילד ואומר "האיש המחבל ברקמת החברה הוא סרטן. האיש המעניק להחלטותיו שלו זכות קדימה על פני אלו של החברה הוא פושע פלילי". אך בעונש אין די לגביו מכיוון ש"יש להשיב של דבר ודבר על מכונו" (ע' 210).

ואז נופלת לידו מה שנראית לו כהזדמנות לעשות בדיוק את זה. הוא יהיה אחד מהסנדקים שיעמדו ליד עריסתה של האנושות הנולדת מחדש ויעניק לה מתנה. הוא ייתן לאנשים את מתת האחריות. את הזכות להחליט בשביל עצמם. הוא ישחרר את ההמונים מהמנהיגים שלהם, וישיב לידיהם את השליטה בגורלם. הוא יטלטל אותם כפי שהוא עצמו טולטל. אם את כל פעולותיו עד עכשיו הוא עשה כטיגריס, מתוך אינסטינקט הציד שאין מאחריו מחשבה, הרי שאת ההחלטה האחרונה הוא מקבל באופן מודע ומכוון. מכיוון שהוא אינו עוד הטיגריס. עתה הוא החיה החושבת. האדם. ובשם האדם הוא פונה אל האנשים כולם. בשיחה שלו עם הרובוט הוא טוען שהמנהיגים הם האנשים החריגים בחברה והרובוט עונה לו "כולכם חריגים" (ע' 239). ולכן גוליבר פויל דורש מהאנושות שתתבגר. הוא מטיל עליה את העול – ללמוד מה טוב בשבילה. "שילמדו, אפוא, או שימותו" הוא אומר. והוא עושה את זה מתוך אמונה בכוחם של האנשים הפשוטים, מתוך אמונה ביכולת שלהם. מכיוון שאחרי הכל "הייתי אחד מהם בטרם הפכתי לטיגריס", הוא מעיד על עצמו. "כולם יכולים לצאת מפשטותם אם יעוררו אותם בבעיטה כפי שעוררו אותי" (ע' 242). וזה גם המסר המרכזי של הספר – לאנשים הפשוטים הזכות והחובה לקחת על עצמם אחריות למעשיהם ולמה שנעשה בשמם. ובסטר רומז למסר זה מהרגע הראשון. בתיקו האישי של גולי פויל נכתב: "אב-טיפוס של 'האדם הפשוט'. יתכן שהלם בלתי-צפוי כלשהו יעורר אותו" (ע' 16). וההלם הזה אכן הגיע אל גולי פויל, "אב הטיפוס" של האדם הפשוט, ואל כל האנשים הפשוטים האחרים באמצעותו.

בסטר שותל לכל אורך של הספר רמזים למסר שהוא עומד להעביר. אפילו הפתיחה כוללת רמז כזה לדעתי. כאשר קראתי בפעם הראשונה את "פני מועדות לכוכבים" היתה לי הרגשה שהפתיחה מוכרת לי ממקום כלשהו. רק מאוחר יותר עלה בדעתי שיש בפתיחה זו דמיון, לפתיחה של "בין שתי ערים" של דיקנס. הפתיחה של שני הספרים מורכבת ממשפטים קצרים, קצביים, המעמידים זה מול זה שני פנים של אותה תקופה, המציגים עידן אחד המאגד בתוכו את היפה והמכוער, את הטוב והרע, את הנשגב והנאלח. כאשר קראתי את הספר שוב התחלתי לחשוב שאולי יש כאן מחווה מכוונת. אחרי הכל שני הספרים, עם כל השוני שביניהם, מתארים מצב דומה. הם מתארים את האנושות בעיצומה של מהפכה, את ניסיון ההסתגלות של האנושות למצב חדש. הם מתארים את האנושות הלוקחת עליה אחריות חדשה לניהול ענייניה שלה. גם בשמו של הגיבור טמון רמז. לא סתם הוא נקרא "גוליבר". כמו גיבורו של סוויפט, גם גוליבר פויל ינדוד למקומות מרוחקים ומוזרים. וכמו ספרו של סוויפט גם הספר הזה בוחן את המוסכמות הבסיסיות של הסדר החברתי והמדיני שבו הוא נכתב.

"פני מועדות לכוכבים" הוא אחד הספרים השלמים שיצא לי לקרוא. הוא אינו מושלם, אני לא חושב שיש ספר שאין בו פגמים או חסרונות, אך העולם שבסטר יוצר והדמויות שפועלות בעולם זה הם מלאים ועקביים. הם גם משרתים את המטרה ואת המסר של הסופר בצורה מושלמת ובכך נוצרת אצל הקורא תחושה של אחידות ולכידות לאורך כל הקריאה. בנוסף לכך הספר גם כתוב היטב, השפה שלו קולחת וקריאה סוחפת ומהנה. עמנואל לוטם, כהרגלו, עושה עבודה מעולה בתרגום והעברית זורמת וטבעית (גם אם היא עלולה להראות מעט מיושנת היום), ויש רק מקומות מעטים שבהם אפשר לחוש בצרימות. אפילו העטיפה מעניינת ומתאימה לספר.

"פני מועדות לכוכבים" הוא לא סתם לחם, הוא מהשאור שבעיסה. ספר שצריך להיות בבית כדי שאפשר יהיה לקרוא אותו שוב ושוב מפעם לפעם, לגלות אותו מחדש ולגלות בו דברים חדשים.