(איור – איה לידג'י)
פקידת הקבלה הופתעה מכך ששב כל כך מוקדם.
"מר בארת'", אמרה, "בהחלט נהדר לראותך שוב".
"לא צפוי, התכוונת", ענה בארת'. קולו הדהד דרך מפלי השומן תחת סנטרו.
"זהו עונג".
"כמה זמן חלף?" שאל בארת'.
"שלוש שנים. איך שהזמן רץ".
פקידת הקבלה חייכה, אבל בארת' ראה את היראה והגועל על פניה כשהביטה בגופו העצום. בעבודה שלה היא הביטה באנשים שמנים מדי יום, אך בארת' ידע שהוא היה חריג. הוא היה גאה להיות חריג.
"בחזרה לחוות השומנים", אמר, צוחק.
המאמץ לצחוק גרם לו לקוצר נשימה זמני, והוא התנשם בכבדות בזמן שהפקידה לחצה על כפתור בשולחנה. "מר בארת' חזר", אמרה.
הוא לא טרח לחפש כיסא. אף כיסא לא יוכל לשאת את משקלו. בכל זאת, הוא נשען על הקיר. עמידה היתה מטלה שהוא ניסה להימנע ממנה.
למרות הכל, לא היה זה קוצר הנשימה, או העייפות שכל מאמץ גרם לו ששכנעו אותו לחזור למרכז הבריאות אנדרסון. הוא כבר היה שמן קודם, ודי נהנה מתחושת העוצמה, הרושם שהותיר כשהקהל פינה לו דרך. הוא ריחם על אלה שיכלו להיות רק קצת שמנים. אנשים קטנים, שלא יכלו לשאת את המשקל. בהיותו מעבר לשני מטרים בגובה, בארת' היה שמן לתפארת. שמן בצורה מהממת. היו לו כשלושים מלתחות, והוא נהנה לעבור ביניהן ככל שירכיו גדלו, ככל שבטנו וישבנו התנפחו. לפעמים חש כאילו אם היה גדול מספיק, היה יכול לשלוט על העולם. להיות העולם. ליד שולחן האוכל, הוא היה לכובש, כמוהו לא נראה מאז ג'ינג'יס חאן.
לא השומן היה זה שגרם לו לחזור. היתה זאת העובדה שהשומן לבסוף הפריע לתענוגותיו האחרים. הבחורה עמה בילה אתמול ניסתה וניסתה, אך הוא לא הצליח — סימן לכך שהגיע הזמן להתחדש, להתרענן, להתכווץ.
"אני איש החיים הטובים", נאנח אל עבר פקידת הקבלה, שאת שמה מעולם לא טרח לזכור. היא חייכה אליו חזרה.
"מר אנדרסון יגיע בעוד רגע".
"האין זה אירוני", שאל, "שאיש כמוני, המסוגל להגשים כל אחת משאיפותיו, לעולם אינו מסופק!" הוא התנשם בצחקו שוב. "איך זה שמעולם לא שכבנו?" שאל את פקידת הקבלה.
היא הביטה בו, רוגז נח על פניה. "אתה תמיד שואל זאת, מר בארת', בדרכך פנימה. לעולם לא בדרכך החוצה מכאן".
נכון. בהחלט נכון. בצאתו החוצה ממרכז הבריאות אנדרסון, היא מעולם לא נראתה מושכת כפי שנראתה בדרכו פנימה.
אנדרסון הגיע, ולקח את ידו העצומה של בארת' בזו שלו, ללחיצה חמה ורגשנית.
"אחד מלקוחותיי הטובים ביותר", אמר.
"הטיפול הרגיל", ענה בארת'.
"כמובן, כמובן", ענה אנדרסון, "אך המחיר עלה".
"אם אתה מתכנן אי פעם לפרוש, אנא הזהר אותי מראש", אמר בארת' בדרכם אל החדרים הפנימיים. "לא הייתי מניח לעצמי להגיע למצב הזה, אילולא ידעתי שאתה כאן".
אנדרסון צחקק. "אל תדאג, לעולם לא נפרוש מהעסק הזה".
"אין לי ספק שרק במה שאני משלם לכם, אתה בהחלט יכול להחזיק את הארגון הזה לעוד שנים רבות".
"אה, מר אנדרסון, אתה משלם על הרבה יותר מאשר על הטיפול הבסיסי שלנו. אתה משלם גם על הפרטיות. חוסר ההתערבות הממשלתית, נאמר".
"וכמה מהחלאות האלה אתם משחדים?"
"מעטים מאוד, מעטים. בעיקר מאחר ובכירים כה רבים נהנים אף הם משרותינו".
"אין ספק".
"אין זה רק עודף המשקל שמביא אנשים אלינו, כידוע לך. זה גם סרטן, והזדקנות, ואפילו סתם תאונות. תופתע לשמוע מי עבר טיפול אצלנו".
בארת' הטיל בכך ספק. הכורסא היתה כבר מוכנה בשבילו, עצומה, ורכה, ובזווית ממנה יהיה לו נוח לקום.
"כמעט התחתנתי הפעם", אמר, כבדרך אגב.
אנדרסון הסתובב אליו, מופתע. "כמעט?"
"כן, כמעט. התחלתי להשמין שוב, והיא לא יכלה לעמוד בכך".
"ולא אמרת לה?"
"מה, שאני משמין? אני חושב שזה היה ברור".
"עלינו, התכוונתי".
"אני לא אדם טיפש".
אנדרסון נראה רגוע יותר. "אסור ששמועות עלינו ירוצו בין הרזים והצעירים, אתה מבין".
אנדרסון מיקם כיפת גומי נצמדת על ראשו של בארת'.
"תחשוב את המחשבה העיקרית שלך", הזכיר אנדרסון.
מחשבה עיקרית. בתחילה היה זה מרגיע, לדעת בבטחה שאפילו פיסת זיכרון אחת לא תאבד לו. עכשיו זה היה כבר משעמם. ילדותי. מחשבה עיקרית.
האם יש לך את טבעת הפענוח הסודית של קפטן אארדבק? אתה יכול להיות הראשון בשכונה שלך! הדבר הראשון אליו הגיע בארת' ראשון בשכונה שלו היה בגרות מינית. בעצם הוא גם היה הראשון שהגיע למאה וחמישים קילו.
כמה פעמים כבר הייתי כאן? תהה כאשר הדגדוגים בקרקפת החלו. זאת הפעם השמינית. הפעם השמינית, וברשותי יותר רכוש מאשר אי פעם. אותם נכסים המקבלים כבר חיים משלהם, ומתרבים בעצמם. אני אוכל להמשיך כך לנצח, חשב בהקלה. לנצח ליד שולחן הארוחה, ללא דאגות או מגבלות. "מסוכן לחיות עם שומן כזה", אמרה לינט. "התקף לב, אתה יודע". אך הדברים היחידים שבאמת הדאיגו את בארת' היו טחורים או אין-אונות. הראשונים היו מטרד, אך האחרון הפך את החיים לבלתי נסבלים, ודחק בו לחזור אל אנדרסון.
מחשבה עיקרית. אלא מה? לינט, עומדת ערומה על סף הצוק, הרוח נושבת על גופה. היא התגרתה במוות, והוא העריץ אותה על כך, כמעט קיווה שהיא תמצא אותו. היא תיעבה אמצעי בטיחות. כמו הבגדים, לא היו הם אלא מגבלות שהשליכה ממנה והלאה. פעם אחת שכנעה אותו לשחק תופסת באתר הבניה. הם רצו בחושך בין הקורות, עד שהגיעה המשטרה. זה עוד היה כשבארת' היה רזה אחרי הפעם האחרונה שלו באנדרסון. לא היתה זאת לינט בין קורות הפלדה אותה אחז במחשבתו. היתה זאת לינט, לינט היפה והשברירית, שהעזה אל מול הרוח שתחטוף אותה מהצוק, ותרסק את גופה על פני סלעי הנהר…
אפילו זה, חשב בארת', אפילו זה יהיה סוג של תענוג. סוג חדש של תענוג, לטעום צער כה נאצל, כה קשה להשגה.
ואז הדגדוג בראשו פסק. אנדרסון חזר לחדר.
"כבר?" שאל בארת'.
"שכללנו את התהליך", אמר אנדרסון בקלפו בזהירות את הכיפה מראשו של בארת', ועזר לאיש העצום לקום על רגליו.
"אינני מבין מדוע אין זה חוקי", אמר בארת'. "ענין כל כך פשוט".
"אה, יש סיבות. הגבלת האוכלוסין, דברים כאלה. זה סוג של אלמוות, אתה מבין. אבל בעיקר זאת הדחיה שאנשים חשים. הם לא יכולים לעמוד בפני המחשבה הזאת. אתה איש אמיץ ונדיר, מר בארת'"…
אך לא היה זה אומץ, ידע בארת'. היו אלה התענוגות. הוא המתין בכיליון עיניים לראותו, והם לא הניחו לו לחכות.
"מר בארת', הרי לפניך מר בארת'".
זה כמעט שבר את ליבו לראות את גופו צעיר וחזק ויפה שוב, כפי שמעולם לא היה בפעם הראשונה בחייו. כמובן שזה היה הוא, ללא ספק, שהולך אל תוך החדר. אבל הבטן היתה מוצקה. הירכיים היו שריריים, אך לא יותר מדי. הם הביאוהו עירום, כמובן. בארת' עמד על כך.
הוא ניסה להיזכר בפעם הקודמת. אז הוא היה זה שבא מחדר הלמידה, מגיח לראות את האיש עתיר השומנים הזה, שזיכרונותיו סיפרו לו שהיה הוא עצמו. בארת' זכר זאת כעונג כפול, לראות את ההר שהיה הוא עצמו, אך לראות זאת מתוך הגוף הצעיר והיפה.
"בוא הנה", אמר בארת', וקולו עורר הדים מהפעם הקודמת, כאשר הבארת' האחר אמר זאת, ובדיוק כפי שהאחר עשה זאת אז, הוא נגע בבארת' הצעיר והעירום, ליטף את העור החלק, ולבסוף חיבק אותו. בארת' הצעיר חיבקו חזרה, כי כך היו פני הדברים. איש לא אהב את בארת' יותר מבארת', רזה או שמן, צעיר או זקן. החיים היו חגיגה בשביל בארת', ומראהו שלו עורר את הנוסטלגיה.
"על מה חשבתי?" שאל בארת'.
בארת' הצעיר חייך אליו. "לינט", אמר. "ערומה על הצוק. הרוח נושבת. המחשבה עליה מוטלת אל מותה".
"האם תחזור אליה?" שאל בלהיטות את הצעיר.
"אולי. או אולי מישהי כמוה". בארת' צפה בהנאה כיצד המחשבה עצמה גירתה את עצמו הצעיר.
"הוא מתאים", אמר בארת', ואנדרסון הושיט לו את הניירות לחתימה, ניירות שלעולם לא יראו בבית משפט, מאחר והעידו על הסכמתו ומעורבותו בפעולה שהיתה פחותה רק מרצח, במרבית המדינות בעולם.
"זהו, אם כך", אמר אנדרסון, פונה מבארת' השמן אל הצעיר והרזה. "אתה מר בארת' כעת, בשליטה על הונו ועל חייו. בגדייך מחכים בחדר השני".
"ידוע לי היכן הם", אמר בארת' הצעיר בחיוך, ופסיעות רגליו היו רועשות בעוזבו את החדר. הוא יתלבש בזריזות, ויעזוב במהרה את מרכז הבריאות, מבלי להבחין בפקידת הקבלה פשוטת המראה, מעבר לחיוכה המשועשע כלפיו – גבר נאה, רזה וגבוה, שרק רגעים קודם לכן המתין למוחו וזיכרונותיו, ממתין לאיש שמן שיצא מדרכו כך שהוא יוכל למלא את החלל.
בחדר הזיכרון ישב בארת' על קצה הספה, מביט בדלת, ואז הבחין בהפתעה, שבעצם אינו יודע מה מצפה לו.
"זיכרונותיי נגמרים כאן", אמר לאנדרסון. "ההסכם היה – מה היה ההסכם?"
"ההסכם היה שנטפל בכך היטב עד פטירתך".
"אה, כמובן".
"ההסכם המחורבן לא שווה שום דבר,, אמר אנדרסון בחיוך.
בארת' הביט בו בהפתעה. "למה אתה מתכוון?"
"עומדות בפניך שתי אפשרויות, בארת'. זריקה בחמש עשרה דקות הבאות, או תעסוקה".
"על מה אתה מדבר?"
"לא חשבת שנבזבז זמן ומאמצים להאכיל אותך את כמויות המזון המגוחכות הללו שדרשת, נכון?"
ליבו של בארת' שקע בקרבו. לא לכך הוא ציפה, למרות שבעצם לא ציפה לדבר. בארת' מעולם לא צפה בעיות. חייו לא יצרו יותר מדי מהן.
"זריקה?"
"ציאניד, אם תתעקש, למרות שנעדיף כמובן לנתח, ולהפיק אברי גוף רבים ככל האפשר. גופך עדיין די צעיר. נוכל להרוויח סכומים לא מבוטלים בעבור הבלוטות שלך, למשל, אך אלו חייבות להיות מוסרות ממך בעודך חי".
"על מה אתה מדבר? לא על כך הסכמנו".
"לא הסכמתי על שום דבר אתך, ידידי", אמר אנדרסון, מחייך. "ההסכם שלי היה עם מר בארת', ובארת' יצא מהחדר לפני שלוש דקות".
"קרא לו לחזור! אני עומד על…"
"לבארת' לא אכפת כלל מה יעשה בך".
והוא ידע שזה נכון.
"אמרת משהו על תעסוקה".
"בהחלט".
"איזו מין תעסוקה?"
אנדרסון הנהן בראשו. "זה תלוי", אמר.
"תלוי במה?"
"תלוי בעבודה שתצוץ. יש מספר מטלות כל שנה שחייבות להתבצע ע"י בן אנוש חי, ולהן לא נוכל למצוא כל מתנדב. אף אחד, אפילו לא פושעים, לא ישתכנע לבצע אותן".
"ואני?"
"תעשה אותן. או אחת מהן, בעצם. לעיתים רחוקות תקבל מטלה שניה".
"איך אתה יכול לעשות זאת? אני בן אדם!"
אנדרסון הניד בראשו. "החוק אומר שיתכן רק בארת' אחד בעולם, וזה לא אתה. אתה רק מספר. מספר, ואות. האות ח'".
"למה ח'?"
"מאחר ואתה גרגרן דוחה שכזה, ידידי. אפילו הלקוחות הראשונים שלנו טרם עברו את ג'".
אנדרסון עזב, ובארת' נותר לבדו בחדר. למה הוא לא צפה זאת? כמובן, כמובן, צעק על עצמו עכשיו. מובן שלא יותירו אותו לחיות בנוחות. הוא רצה לקום, ולברוח, אך ההליכה היתה קשה לו. ריצה תהא בלתי אפשרית. הוא ישב שם, כרסו לוחצת על ירכיו, שהיו מפוסקות עקב השומן. הוא נעמד, במאמץ, מתנדנד עקב משקלו.
זה קרה כל פעם ופעם, חשב בארת'. כל פעם מזוינת שיצאתי מהמקום הזה רזה וצעיר, הותרתי אחרי מישהו כמוני, והם קיבלו את שלהם, לא? ידיו רעדו בכבדות.
הוא תהה מה הוא החליט בפעמים הקודמות, והבין שלא עמדה בפניו ברירה. יתכן שאנשים שמנים אחרים ישנאו את עצמם מספיק כך שיבחרו במוות על מנת שגרסה רזה שלהם תמשיך לחיות. לא הוא. בארת' לעולם לא יוכל לגרום לעצמו כאב כלשהו. לחסל את עצמו, ואפילו עותק מחתרתי ולא חוקי שכזה? בלתי אפשרי. מה שלא יהיה, הוא עדיין היה בארת'. האיש שיצא את חדר הזיכרון לפני דקות ספורות בלבד לא לקח את אישיותו של בארת'. הוא רק העתיק אותה.
"אנדרסון!" צעק בארת'. "אנדרסון! החלטתי".
לא היה זה אנדרסון שנכנס, כמובן. בארת' לעולם לא יראה עוד את אנדרסון שוב. יהיה זה כה מפתה לנסות להרגו.
"תתחיל לעבוד כבר, ח'!" צעק הזקן מצידו השני של השדה.
בארת' נשען על המעדר עוד רגע אחד, וחזר לעבודתו, מנכש עשבים מבין תפוחי האדמה. היבלות על ידיו מזמן התאימו עצמן לידית העץ, ושריריו למדו לבצע את העבודה מבלי שיהיה על בארת' אפילו לחשוב על כך. לא שהעבודה הפכה קלה יותר עקב כך. כאשר הבין לראשונה שהם רצו שיגדל תפוחי אדמה, שאל אם זאת המשימה שהקצו לו. הם צחקו, ואמרו לו שלא. "אלו רק הכנות", אמרו, "להכניס אותך לכושר". במשך שנתיים כבר עבד בשדות, ועתה החל לפקפק בכך שהם יחזרו אי פעם. שאי פעם יגמרו תפוחי האדמה.
הזקן צפה בו, הוא ידע. מבטו לוהט יותר מהשמש הקופחת. הזקן צפה בו, ואם בארת' נח יותר מדי, הזקן היה מגיע, שוטו ביד, לצלק אותו יותר. להכאיב במידת האפשר.
הוא עדר את הקרקע, מכה בצמח ששורשיו התעקשו להישאר מחוברים אל יסודות העולם. "צא משם כבר, לעזאזל", מלמל. הוא חשב שזרועותיו חלשות מכדי להכות חזק יותר, אך הוא הצליח בכל זאת. השורש נבקע, והמהלומה זעזעה את כל גופו..
הוא היה עירום, וגופו היה כמעט שחור מהשהיה בשמש. הבשר נותר תלוי עליו במכפלי ענק, תזכורת להר שהיה פעם. מתחת לעור הרפוי, למרות זאת, היה מכווץ ומוצק. הוא היה עשוי לקבל סיפוק מכך שהרוויח כל שריר בעבודה קשה, במלקות מהשוט, אך לא. המחיר היה גבוה מדי.
אני אתאבד, חשב תכופות וחשב עכשיו שוב, זרועותיו רועדות בתשישות.. אני אחסל את עצמי כך שלא יוכלו לנצל את גופי, ולא את נשמתי.
אבל הוא לא יוכל להרוג את עצמו. אפילו עכשיו, בארת' לא היה מסוגל לסיים זאת.
החווה בה עבד לא היתה מגודרת, אך בפעם בה ניסה לצאת הוא הלך והלך והלך במשך שלושה ימים מבלי לראות סימן לתרבות האנושית, פרט לעקבות ג'יפים מדי פעם בדשא המדברי היבש. הם איתרו אותו, והשיבוהו לחווה עייף ומיואש, מאלצים אותו לסיים עבודה של יום שלם בטרם ניתן לו לנוח. וגם אז השוט נשך בו עמוקות, כאשר הזקן נראה מתענג על כך, בסדיזם, או שטנה אישית.
אבל למה שהזקן ישנא אותי? תהה בארת'. אני לא מכיר אותו. לבסוף החליט שהיה זה עקב השומן שעטף אותו, רכותו הבולטת בניגוד לדמותו הקשוחה של הזקן, כחושה אפילו, פניו קמוצות עקב חשיפה של שנים לשמש המדברית. אך שנאתו של הזקן לא פחתה בחלוף החודשים, כשם שהשומן נמס בזיעה ובקרינת השמש של שדות תפוחי האדמה.
עקיצה חדה על גבו, צלילו של עור הפוגע בעור, והכאב העז עמוק בשריריו. הוא השתהה יותר מדי. הזקן הגיע אליו.
הזקן לא אמר דבר, רק הרים שוב את המגלב, מוכן להנחיתו. בארת' הרים את המעדר, והמשיך לעבוד. עלה בדעתו, כמאות פעמים בעבר, שהמעדר יוכל לשמש למטרות אחרות, מכאיבות יותר מהשוט. כמאות פעמים קודם לכן, הביט בארת' אל עיניו של הזקן, ומה שראה בתוכן, גם אם לחלוטין לא מובן לבארת', עצר אותו. הוא לא יוכל להכות חזרה. הוא יוכל רק לשאת.
המגלב לא צנח שוב. תחת זאת, הוא והזקן רק הביטו זה בזה. השמש צרבה במקום בו העור נבקע על גבו. הזבובים זמזמו בסמוך לו. הוא לא טרח לגרשם.
לבסוף שבר הזקן את השתיקה.
"ח'", אמר.
בארת' לא ענה. רק חיכה.
"הם מגיעים בשבילך. מטלה ראשונה".
מטלה ראשונה. לקח לבארת' מספר רגעים לעכל זאת. לא עוד תפוחי האדמה. לא עוד שמש קופחת. לא עוד מהזקן והשוט. לא עוד בדידות, ואולי לא עוד שעמום.
"תודה לאל", אמר בארת', גרונו יבש.
"לך תתרחץ", אמר הזקן.
בארת' נשא את המעדר אל הסככה. הוא נזכר כמה כבד היה המעדר כשרק הגיע. כיצד עשר דקות בשמש גרמו לו להתעלף. אך הם השאירו אותו שם, והזקן הורה לו להחזיר את המעדר. הוא נשא את המעדר הכבד חזרה, חש כישו הנושא את הצלב. די מהר האחרים עזבו, והשאירו אותו לבד עם הזקן, אך הטקס לעולם לא השתנה. הם הגיעו לסככה, והזקן לקח ממנו את המעדר ונעל אותו בפנים, כך שבארת' לא יוכל להוציאו בלילה, ולחסלו באמצעותו.
ואז אל תוך הבנין, שם רחץ בארת' את פצעיו, והזקן יסרו בחיטוי הפצעים. בארת' מזמן ויתר על הרעיון להשתמש בחומרי הרדמה. נראה שלא היה זה טבעו של הזקן להשתמש בחומרי הרדמה.
בגדים נקיים. המתנה של מספר דקות. מסוק. איש צעיר, בחליפת עסקים יצא ממנו, פרטיו המדויקים לא מוכרים, אך מוכר לחלוטין בכלליותו. הוא היה הד לכל אותן חליפות עסקים עמן בא במגע קודם. האיש הצעיר הגיע, ופנה אליו, ללא חיוך. "ח'?"
בארת' הנהן. היה זה שמו היחיד לגביהם.
"יש לך מטלה".
"מהי?" שאל בארת'.
הצעיר לא ענה. הזקן, מאחוריו, לחש, "הם יספרו לך בקרוב. ואז תתפלל שיניחו לך לחזור הנה, ח'. הם יספרו לך, ואז תתחנן לחזור אל תפוחי האדמה".
בארת' פקפק בכך. בשנתיים שחלפו לא היה לו רגע אחד של תענוג. האוכל היה מחריד, ולעולם לא הספיק. לא היו נשים, ולרוב הוא היה עייף מכדי לשעשע את עצמו. רק כאב, ועבודה ובדידות, כולם קשים ומייסרים. הוא ישאיר זאת מאחוריו, כעת. כל דבר יהיה טוב יותר, כל דבר.
"תזכור, איזו מטלה שלא ינחיתו עליך", אמר הזקן, "היא לא תוכל להיות גרועה יותר מהמטלה שלי".
בארת' תהה מה היתה המטלה, אך לא שאל זאת. לא היה דבר בקולו של הזקן שהזמין את השאלה, ושום דבר ממערכת היחסים שלהם עד כה לא התיר לשאלה להישאל. תחת זאת, הם עמדו בדממה בעת שהאיש הצעיר חזר למסוק, ועזר למישהו לצאת החוצה. למישהו שמן בצורה אדירה, עירום כתינוק בן יומו. הזקן התקדם לכיוונו.
"ברוך הבא, ט'", אמר הזקן.
"שמי בארת'", אמר השמן בהתרסה. הזקן הכהו בחוזקה על פניו, מספיק חזק בכדי שהשפה העליונה תפתח, ודם יטפטף מהמקום בו חדרה השן את הבשר.
"ט'", אמר הזקן. "שמך הוא ט'".
האיש השמן הנהן באומללות, אך בארת' — ח' — לא חש ברחמים כלפיו. שנתיים הפעם. רק שנתיים ארורות והוא כבר הגיע למצב הזה. בארת' זכר במעומעם כיצד פעם היה גאה בהר האדם שהיה, אך כעת חש רק סלידה. רק הצורך לגשת אל השמן, ולצרוח בפניו — "למה עשית זאת? איך הנחת לכך לקרות שוב!"
לא תהא לכך משמעות. ל-ט', כמו ל-ח' לפניו, היתה זאת הפעם הראשונה. הבגידה הראשונה. לא היו אחרים בזיכרונו.
בארת' צפה בזקן מניח מעדר בידיו של השמן, ומוביל אותו אל השדה. שני צעירים נוספים יצאו מן המסוק. בארת' ידע מה הם יעשו. הוא ראה כיצד יישארו מספר ימים לעזור לזקן, עד ש-ט' ילמד לבסוף את חוסר הטעם שבהתנגדות ובדחיה.
לא הזדמן לבארת' לצפות מחדש בעינוייו שלו מלפני שנתיים. האיש הצעיר שיצא ראשון מהמסוק הוליך אותו אליו, הושיב אותו ליד החלון, והתמקם לצדו. הטייס התניע את המנועים, והמסוק המריא.
"החלאה", פלט בארת', צופה דרך החלון בזקן מכה את ט' בברוטליות.
הצעיר צחקק, והסביר לבארת' את מטלתו.
בארת' נצמד לחלון, מביט החוצה, מרגיש את חייו בורחים ממנו כשם שהאדמה התרחקה. "אני לא יכול לעשות זאת".
"יש מטלות גרועות יותר", אמר הצעיר.
בארת' לא האמין לכך.
"אם אני אחיה", אמר, "אם אני אחיה אני רוצה לחזור הנה".
"כל כך נהנית?"
"כדי להרוג אותו".
הצעיר הביט בו בריקנות.
"את הזקן", הסביר בארת' והבין לפתע שאין סיכוי שהצעיר יבין את הדבר כלל. הוא שוב הביט מבעד לחלון. הזקן נראה זעיר ליד ערמת השומן הלבנה לידו. בארת' חש תיעוב עמוק ל-ט'. הוא חש יאוש נוראי ביודעו שלא ניתן ללמוד דבר, ששוב ושוב עותקיו ימשיכו לככב בתסריט החולני הזה.
שם בחוץ, האיש שיהיה י' רקד. שיחק גולף. אהב ונאהב על-ידי כל הבחורות והבחורים, ואלוהים יודע, הכבשים שיכול למצוא. שם בחוץ, האיש שיהיה י' סעד, אכל, נהנה מהחיים.
ט, התכופף באור השמש, וניסה להשתמש במעדר. מגושם מדי. הוא נפל לעפר, מתפתל. הזקן הניף את השוט.
המסוק חג, כך שבארת' ראה כעת רק שמים דרך חלונו. הוא לא ראה את השוט מונחת, אך דמיין זאת. דמיין, והתענג על המחשבה, מיחל להרגיש את כבדותה של המכה נובעת מידו שלו. הכה בו שוב! צעק בתוכו. הכה בו גם בשבילי! ובתוכו הוא גרם לשוט להתרומם וליפול עוד פעמים רבות.
"על מה אתה חושב?" שאל הצעיר, מחייך, כממתיק סוד.
"חשבתי", אמר בארת', שלא יתכן שהזקן שונא אותו כל כך, כמוני".
כנראה שזה היה הסוד. הצעיר התפקע מצחוק. בארת' לא הבין את הבדיחה, אך הוא היה בטוח שהוא היה נושאה. הוא רצה לברר, אך לא העז.
יתכן שהצעיר ראה את המתח בגופו של בארת', או שפשוט רצה להסביר. הוא חדל לצחוק, אך לא דכא את החיוך, שחדר עמוק יותר אל תוך בארת', מאשר עשה זאת הצחוק.
"אתה לא רואה?" שאל הצעיר, אתה לא יודע מי הוא הזקן?"
בארת' לא ידע.
"מה חשבת שעשינו עם א'?" אמר הצעיר, והתחיל לצחוק שוב.
יש משימות גרועות יותר משלי, הבין בארת'. הגרועה שבהן תהיה לבלות יום אחר יום, חודש אחר חודש בפיקוח אחר החיה הבזויה שהיתה הוא עצמו.
הצלקת על גבו דיממה קצת, והדם נדבק למושב לאחר שהתיבש.
מוסריות ומסיונריות במשחק של אנדר
גאוני!
קארד הוא פשוט גאון, מגיע לו פרס נובל על תרומה לאנושות ואני רצינית. זה אחד הסיפורים הכי טובים שקראתי.
מדהים!
פשוט סיפור נהדר. קארד גאון.
אני מסכים עם מה שנכתב, האיש גאון, ומגיע לו פרס גדול על תרומה גדולה לאנושות והלוואי שהאנושות תבין ותעריך את זה.
ואין מילה להוסיף. אכן גאון.
את הסיפור הנ"ל קראתי בתרגום שונה בספרו של קארד "מפות במראה". יש הבדל ניכר בסגנון התרגום ושניהם טובים מאד.
סיפור מדהים. קראתי אותו כבר לפני מספר שנים בספר (אינני זוכר את שמו) והרהרתי בו רבות.
מה שתמיד הפליא אותי בסיפור הזה, הוא הרגע בו אנדרסון הסיר את כיפת הגומי מראשו של מר בארת‘. לדעתי, ברגע זה היה אמור מר בארת‘ ”השמן“ להבין שיש פה תרמית, ו‘הוא בעצמו‘ בעצם נשאר שמן…
אך לפי המסופר נראה שהוא ידע מראש שזה מה שיקרה. ואני שואל, האם באמת ייתכן שמישהו יסכים לכך שאדם אחר יירש אותו? (אפילו אם הוא דומה לו ומקבל את זכרונותיו).
נראה לי, שאילו יתרחשו הדברים במציאות…, הם יהיו כמו ”התיקון“ שהצעתי.
מה שדרוש כאן הוא תיקון קל ואז תהיה היצירה באמת מושלמת!
הודעה משוחזרת. פורסמה במקור בתאריך 13 במאי 2008.
אבל מר בארת‘ היה עשיר מאד ויכול היה גם כך לבלות את שארית חייו בנוחות. מה היה העניין שלו להעביר את חייו לאיש אחר? התשובה היחידה לכך יכולה להיות – שהוא סבר שהוא בעצמו עובר לגוף אחר ואחר כך גילה שהטעו אותו.
הודעה משוחזרת. פורסמה במקור בתאריך 16 במאי 2008.
אורסון, אורסון, אורסון. בוא נקווה שהלכת לטיפול פסיכולוגי מאז כתיבת הסיפור הזה, או לפחות החלפת כומר. כמה שנאת אדם, כמה סדיזם נוצרי, איזה זיהוי קל בין שמנים לנהנתנים ובין נהנתנים לאנשים שמגיע להם למות.
הודעה משוחזרת. פורסמה במקור בתאריך 16 במאי 2008.
אין פה שום הבחנה בין שמנים לנהנתנים. הדמות הזו היא במקרה שניהם אבל אין פה ביטוי לשום דעות קדומות של קארד כנגד שמנים. להיפך- אם הייתי קוראת את אחרית הדבר שמצטטרפת לסיפור הזה בספר "מפות במראה" היית מבינה שהביקורת של קארד היא כלפי עצמו. הוא מספר על המאבק של עצמו במחלת ההשמנה והביקורת היא לא כנגד שמנים אלא כנגד שמנים שלא עושים דבר כדי להילחם במחלה שלהם.
טוב… לא הסיפור הכי מבריק שקראתי בחיי, אבל הרעיון בהחלט נחמד.
סיפור גאוני.
ולכל אלו ששאלו איך זה שבארת' הסכים, והאם הוא לא הבין מראש שהוא לא הולך להשתנות באמת, התשובה היא פשוטה –
להליך שבארת' עבר יש שני צדדים שונים, ומכל צד הוא נראה אחרת. אנדרסון מעתיק את הזכרונות של בארת' לאיש אחר מבלי למחוק אותם מהמקור. שבארת' בוחן את ההליך הזה בדיעבד, יש למעשה שני עותקים של בארת' שבוחנים את התוצאה. יש את הצד של מעביר הזכרונות (בארת' השמן) ויש את הצד המקבל (בארת' החדש, הרזה). מהצד הראשון זה אכן מתסכל ומאכזב לתת את כל הרכוש והזכרונות לאיש אחר ולהישאר שמן, מגושם, ללא שם, ללא מעמד חוקי, ללא רכוש וללא תכלית. אבל מהצד השני זה נראה הכי פנטסטי בעולם – נהניתי, ביליתי, זללתי, ובבת אחת חזרתי להיות רזה וצעיר.
מיד לאחר שהעסקה נעשתה, בארת' השמן מבין שהוא עצמו נשאר שמן ורק התודעה שלו הועתקה למישהו אחר שגם קיבל במתנה את כל הרכוש שלו. הוא קולט את הטעות ומתחרט עליה בכל ליבו. אבל אז זה כבר אבוד. אבל בארת' הצעיר רואה את זה אחרת. מבחינתו הוא סבור שנכנס לכאן שמן וחולה ויצא רזה, צעיר ובריא כשור. הוא יוצא שמח וטוב לב ומרגיש שזו היתה עסקת חייו.
הבעיה היא שבכל פעם שבארת' מגיע לטיפול, הוא זוכר את כל הפעמים הקודמות שבהן הוא יצא בצד של בארת' הצעיר. הוא לא מודע לזה שבכל אחת מהפעמים הקודמות יצא מהצד השני גם עותק שמן מאוכזב ומתוסכל, ושהפעם זה הולך לקרות גם לו.
תיקון קטן- הוא מודע לזה, אבל זה לא אכפת לו כי הוא חתם על עסקה שהוא יוכל לזלול עד שהוא ימות על חשבון המוסד שבנה לו את הגוף החדש.
תיקון קטן- הוא מודע לזה, אבל זה לא אכפת לו כי הוא חתם על עסקה שהוא יוכל לזלול עד שהוא ימות על חשבון המוסד שבנה לו את הגוף החדש. כל המפגש הזה עם עצמו החדש זה חלק משמעותי מהסיפור- וזו גם הסיבה, כנראה, שההליך לא חוקי.