ברוס הולנד רוג'רס החל לפרסם סיפורים בשלהי שנות השמונים ופרסם מאז כמה עשרות סיפורים, אוסף סיפורים אחד, אנתולוגיה נוספת בעריכתו, וסדרת פנטסיה. כתיבתו מגוונת ונעה בין מדע בדיוני, פנטסיה, ספרות ריאליסטית, ביקורות ספרות ואפילו פואמה. סיפורי הפנטסיה שלו זיכו אותו בשני פרסי נבולה ופרס בראם-סטוקר אחד. הוא חי באורגון, מלמד כתיבה יוצרת מפרסם טור קבוע בכתב העת Speculationsומופיע הרבה בכנסים. סיפורו הקצרצר הנוכחי היה מועמד לפרס נבולה בשנת 1999, יחד עם שלל סיפורים מורבידיים אחרים וזיכה אותו בפרס בראם סטוקר.
(איורים: זוהרה צעירי)
במדינה רחוקה בה לעיירות יש שמות לא סבירים, הביטה אשה בדמותו הדוממת של תינוקה שרק נולד וסירבה לראות את מה שראתה המיילדת. זה היה הבן שלה. היא ילדה אותו בעצב, ועכשיו הוא חייב לינוק. היא לחצה את שפתיו לשדה.
אבל הוא מת!" אמרה המיילדת.
"לא", שיקרה אמו. "הרגע הרגשתי שהוא יונק". השקר שלה היה כחלב לתינוק, אשר היה באמת מת, אבל פקח עכשיו את עיניו המתות ובעט ברגליו המתות. "הנה, את רואה?" והיא הכריחה את המיילדת להכניס את האב על מנת שיכיר את בנו.
הילד המת מעולם לא ינק משדיה של אמו. הוא לא לגם מים, מעולם לא טעם מזון משום סוג, ולכן ברור שמעולם לא גדל. אבל אביו, שהיה מוכשר במכניקה לסוגיה, בנה סד שימתח אותו וכך, שנה אחר שנה, הוא יהיה גבוה כילדים האחרים.
כשהיה בן ששה חורפים, הוריו שלחו אותו לבית הספר. למרות שהיה גבוה כשאר התלמידים, הילד המת נראה מוזר. ראשו הקרח היה כמעט בגודל הנכון, אבל השאר היה דק כפיסות עור ויבש כעץ. הוא ניסה לכפר על כיעורו באמצעות התמדה, ובכל לילה היה שוקד על לימודו עד מאוחר.
קולו היה כרשרוש עלים יבשים. כיוון שהיה כל כך קשה לשמוע אותו, המורה הכריחה את כל שאר התלמידים לעצור את נשימתם כשענה לה. היא שאלה אותו לעתים קרובות, והוא תמיד צדק.
מיותר לציין ששאר הילדים תיעבו אותו. לפעמים הבריונים חיכו לו בסוף היום, אבל מכות, אפילו עם מקלות, לא הזיקו לו כלל. הוא אפילו לא צעק.
יום סוער אחד, הבריונים גנבו כדור צמר משולחן המורה, ובסוף היום תפסו את הילד המת על הקרקע כשידיו פרוסות בצורת צלב. הם העבירו מקל דרך שרוול חולצתו השמאלי והוציאו אותו דרך הימני. הם משכו את כנפות חולצתו אל קרסוליו, קשרו הכל יחד, חיברו את כדור הצמר אל לולאת כפתור ושיגרו אותו. לאושרם, הילד המת היה עפיפון נהדר. הוסיפה לשמחתם העובדה שעקב משקל ראשו, הוא עף כשראשו פונה מטה
כשעייפו מלראות את הילד המת מעופף, הם עזבו את החוט. הילד המת לא נסחף חזרה לקרקע, כמו עפיפון רגיל. הוא דאה. הוא הצליח לכוון במקצת את מעופו, אך רוב הזמן היה נתון לחסדי הרוחות. והוא לא הצליח לנחות. אדרבה, הרוח העיפה אותו גבוה יותר ויותר.
השמש שקעה, והילד המת עדיין רכב על הרוח. הירח זרח ולאורו הוא ראה את השדות והיערות נסחפים. הוא ראה רכסי הרים עוברים תחתיו, ויבשות ואוקיינוסים. לבסוף הרוח נרגעה, ואז חדלה, והוא גלש לקרקע בארץ מוזרה. הקרקע היתה חשופה. הירח והכוכבים נעלמו מהשמיים. האוויר נראה אפור וערפילי. הילד המת נשען על צד אחד ונענע את עצמו עד שהמקל נפל מחולצתו. הוא אסף את החוט שנשרך מאחוריו וחיכה לשמש שתזרח. שעה ועוד שעה ארוכה, והאפרוריות לא השתנתה. אז הוא החל לשוטט.
הוא פגש אדם שנראה מאד דומה לו, ראש קרח על גבי גפיים דמויות עור. "איפה אני?" שאל הילד המת.
האדם הביט על האפרוריות שמסביב. "איפה?" האדם אמר. קולו, כמו קולו של הילד המת, נשמע כרשרושם של עלים מתים החגים סביב.
אשה הגיחה מהאפרוריות. ראשה היה קרח גם הוא, וגופה יבשושי. "זה!" היא לחששה, נוגעת בחולצתו של הילד המת. "אני זוכרת את זה!" היא משכה בשרוול חולצתו של הילד המת. "היו לי דברים כאלה!"
"בגדים?" אמר הילד המת.
"בגדים!" צעקה האשה. "ככה קוראים להם!"
מהאפרוריות יצאו אנשים כמושים נוספים. הם הצטופפו כדי לראות את הילד המת המוזר שלבש בגדים. עכשיו הילד המת ידע איפה הוא. "זוהי ארץ המתים".
"למה יש לך בגדים?" שאלה האשה המתה. "באנו כאן בלי כלום! למה יש לך בגדים?"
"תמיד הייתי מת", אמר הילד המת, "אבל העברתי שש שנים בקרב החיים".
"שש שנים!" אמר אחד מהמתים. "ורק עכשיו באת אלינו?"
"הכרת את אשתי?" שאל איש מת. "היא עדיין בין החיים?"
"מסור לי חדשות על בני!"
"מה עם אחותי?"
האנשים המתים הצטופפו עוד יותר.
הילד המת אמר, "מה שמה של אחותך?" אך המתים לא יכלו לזכור את שמות אהוביהם. הם אפילו לא זכרו את שמותיהם. ובדומה לכך, גם שמות המקומות בהם חיו, מספר שנותיהם, דרכי ואופנות זמניהם, את כל אלה הם שכחו.
"ובכן", אמר הילד המת, "בעיירה שבה נולדתי היתה אלמנה. אולי היא אשתך. הכרתי ילד שאמו מתה, ואשה זקנה שאולי היא אחותך".
"האם אתה חוזר?"
"ודאי שלא", אמר איש מת נוסף. "אף אחד לא חוזר אף פעם".
"אני חושב שכן", אמר הילד המת. הוא הסביר על מעופו. "בפעם הבאה שהרוח תנשוב…"
"הרוח אף פעם לא נושבת כאן", אמר איש שמת לא מזמן ולכן זכר את הרוח.
"אז תוכלו לרוץ עם החוט שלי".
"זה יעבוד?"
"מסור הודעה לבעלי!" אמרה אשה מתה.
"אמור לאשתי שאני מתגעגע אליה!" אמר איש מת.
"הודע לאחותי שלא שכחתי אותה!"
"אמור לאהובי שאני אוהבת אותו עדיין!"
הם מסרו לו את הודעותיהם, לא יודעים אם אהוביהם היו מתים כבר בעצמם אם לאו. אדרבה, אוהבים מתים יכלו לעמוד אחד ליד השני בארץ המתים, מעבירים זה לזה מסרים לילד המת. בכל זאת, הוא שינן את כולם. אז החזירו המתים את המקל לשרוולי חולצתו, קשרו הכל, ושחררו את החוט. הם רצו מהר ככל שרגליהם המיובשות אפשרו להם, הם משכו את הילד המת חזרה אל השמיים, עזבו את החוט, והביטו עליו בעיניהם המתות בעוד הוא מרחף הרחק משם.
הוא ריחף זמן רב מעל האפרוריות הדוממת של המוות, עד שלבסוף משב רוח קל העיף אותו גבוה, עד שמשב רוח העיף אותו גבוה אף יותר, עד שמשב רוח חזק נשא אותו אל מעבר לאפרוריות למקום בו ראה את הירח והכוכבים. מתחתיו הוא ראה את אור הירח משתקף מהאוקיינוס. פסגות הרים התנשאו במרחק. הילד המת נחת בכפר קטן. הוא לא הכיר שם אף אחד, אבל הוא הלך לבית הראשון שראה והקיש על תריסי חדר השינה. לאשה שענתה הוא אמר "מסר מארץ המתים" ונתן לה אחת מההודעות. האשה בכתה, ונתנה לו מסר בחזרה.
בית אחר בית, הוא מסר את ההודעה. בית אחר בית, הוא אסף הודעות אל המתים. בבוקר הוא מצא כמה ילדים שיעיפו אותו, להשיב אותו אל חסדי הרוח כך שיוכל לשאת את ההודעות החדשות הללו בחזרה לארץ המתים.
וכך היה מאז. בכל לילה, ראשו מלא הודעות, הוא נוקש על חלון על מנת להזכיר למישהו – להזכיר לך, אולי – על אהבה שחיה מעבר לזיכרון, על אהבה שלא זקוקה לשמות.