תחיה ומוות
אפשר שכבר היו לי אי אלו תחושות מוקדמות באשר לעתידי. השער החלוד והנעול שניצב לפנינו, עם ערפילי הנהר המתפתלים סביב חודיו כמשעולים, נותרים עתה בזכרוני כסמל לגלותי. זו הסיבה שבגינה החילותי את קורותיה בתוצאות שחייתנו, שבה אני, שוליית המענים סבריאן, הייתי כה קרוב לטביעה.
"השומר הלך", כך אמר חברי רוש אל דרוט, שכבר ראה את זה בעצמו.
בספקנות מה, הציע הנער איטה שנלך מסביב. הנפה של ידו הדקה, המנומשת, ציינה את אלפי הצעדים של החומה שנפרשה סביב רובע העוני ואשר המשיכו במעלה הגבעה עד שפגשו לבסוף בחומת המסך הגבוהה של המצודה. זו הייתה הליכה שאבצע, הרבה יותר מאוחר.
"ולנסות להכנס דרך צריח המשמר ללא רשיון מעבר? הם יקראו לאומן גורלוס".
"אבל מדוע שהשומר יעזוב?"
"זה לא משנה". דרוט קרקש בשער. "איטה, בדוק אם אתה יכול להשתחל דרך הסורגים".
דרוט היה המפקד שלנו, ואיטה נתן יד ורגל בעד כלונסאות הברזל, אך מייד היה ברור שאין כל תקווה שיוכל לגרום לגופו להמשיך בעקבותם.
"מישהו בא". לחש רוש. דרוט משך באחת את איטה החוצה. הסתכלתי במורד הרחוב. פנסים התנודדו שם בינות לקולות אפופי ערפל של צעדים ודיבורים. הייתי מתחבא, אבל רוש אחז בי, אומר, "חכה. אני רואה כידונים".
"אתה חושב שזה השומר שחוזר?"
הוא נענע בראשו. "יותר מדי".
"תריסר אנשים לפחות", אמר דרוט.
חיכינו בעודנו רטובים מגיול. בפאתי זכרוני אנו עומדים שם רועדים אפילו עכשיו. ממש כשם שכל אשר נראה נצחי נוטה אל חורבנו שלו, כך אותם רגעים שבזמנם נדמו כארעיים ביותר יוצרים את עצמם שוב – לא רק בזכרוני (שבסיכום הסופי אינו מאבד דבר) אלא גם בהולם ליבי ובסמירת שערותיי, מחדשים את עצמם ממש כשם שהקהילייה חוזרת ומתייסדת מדי בוקר בצלילי הקלאריון הצווחניים שלה עצמה.
לאנשים לא היה כל שריון, כפי שיכולתי להבחין במהרה לאורם הצהוב החולני של הפנסים; אך היו להם כידונים, כמו שאמר דרוט, ואלות וקרדומים. מנהיגם נשא בחגורתו סכין פיפיות ארוכה. מה שעניין אותי יותר היה המפתח הכבד שהיה מושחל במיתר שסביב צוארו; היה נראה שהוא עשוי להתאים למנעול השער.
איטה הקטן התנועע בעצבנות, והמנהיג ראה אותנו והרים את פנסו מעל ראשו. "אנחנו מחכים כדי להכנס, מיטיב", קרא דרוט. הוא היה הגבוה יותר, אבל הוא הפך את פניו הכהות עלובות ורוחשות כבוד.
"לא לפני השחר", אמר המנהיג בגסות. "צוציקים שכמותכם עדיף שילכו הביתה".
"מיטיב, השומר היה אמור לתת לנו להכנס, אבל הוא לא כאן".
"לא תוכנסו הלילה". המוביל הניח את ידו על ניצב סכינו לפני שהתקרב צעד. לרגע חששתי שהוא ידע מי היינו.
דרוט זז הצידה, וכולנו נשארנו מאחוריו. "מי אתם, מיטיב? אינכם חיילים".
"אנחנו המתנדבים", אמר אחד מאחרים. "באנו להגן על מתינו שלנו".
אז אתם יכולים להכניס אותנו".
המנהיג פנה הלאה. "איננו מכניסים אף אחד מלבדנו". המפתח שלו הצטווח במנעול והשער נע אחורה בחריקה.
לפני שאחד מהם היה יכול לעצור בעדו, איטה השתלח פנימה. מישהו קילל, והמנהיג ושניים אחרים האיצו בעקבות איטה, אבל הוא היה מהיר מדי עבורם. ראינו את שערו הדו-צבעי ואת חולצתו המטולאת מזגזגים בינות קבריהם השקועים של האביונים, ואז נעלמים במעבה הפסלים של הנעלים יותר. דרוט ניסה לדלוק אחריו, אבל שני אנשים תפסו בידיו.
"אנחנו חייבים למצוא אותו. לא נשדוד אתכם ממתיכם".
"אז למה אתם רוצים להכנס?" שאל מתנדב אחד.
"לאסוף עשבים", אמר לו דרוט. "אנחנו מכתשי הרופאים. אינך רוצה שהחולים יירפאו?"
המתנדב בהה בו. האיש עם המפתח שמט את הפנס שלו כשהוא רץ אחרי איטה, ונותרו רק שניים. לאורם העמום נראה המתנדב טיפש ותמים, אני מניח שהוא היה פועל מסוג כלשהו.
דרוט המשיך, "אתה בטח יודע שכדי שעשבי מרפא מסוימים ישיגו את מיטב סגולותיהם עליהם להיתלש מקרקע הקבר לאור הירח. הכפור מתקרב וימית את הכל, אבל אדונינו דורשים אספקה לחורף. שלושתם ארגנו בעבורנו את הכניסה הלילה, ושאלתי את הנער הזה מעם אביו לעזור לי".
"אין לך שום דבר לשים בתוכו את העשבים".
אני עדיין מעריץ את דרוט על מה שעשה לאחר מכן. הוא אמר, "עלינו לאגוד אותם בצרורות לייבוש", וללא שמץ של היסוס שלף חתיכה של מחרוזת פשוטה מכיסו.
"אני מבין", אמר המתנדב. היה ברור שהוא לא. רוש ואני טופפנו לעבר לשער.
דרוט ממש פסע ממנו לאחור. "אם אינכם נותנים לנו לאסוף את העשבים, מוטב שנלך. אני חושב שלעולם לא נוכל למצוא שם את הילד הזה עכשיו".
"לא, אתם לא הולכים. אנחנו חייבים להוציא אותו".
"בסדר", אמר דרוט באי רצון, וצעדנו פנימה, המתנדבים בעקבותינו.
חכמי סוד מסוימים טוענים שהעולם האמיתי נוצר באמצעות המח האנושי, מאחר שדרכינו נשלטות על ידי הקטגוריות המלאכותיות שבתוכן אנו ממקמים את הדברים שאינם נבדלים מיסודם, דברים החלשים מהמילים שיש לנו עבורם. הבנתי את העיקרון הזה באופן אינטואיטיבי באותו לילה, כששמעתי את המתנדב האחרון סוגר את השער בתנופה מאחורינו.
אדם שלא דיבר קודם אמר, "אני הולך להשגיח על אימי. כבר בזבזנו יותר מדי זמן. הם כבר יכלו להרחיק איתה יותר מליגה בזמן הזה.
כמה מהאחרים רטנו בהסכמה, והקבוצה החלה להתפזר, פנס אחד נע שמאלה והאחר ימינה. עלינו במשעול המרכזי (זה שתמיד בחרנו בדרך חזרה אל הקטע הנפול של קיר המצודה) עם שארית המתנדבים.
זהו טבעי, אושרי וקללתי, שלא לשכוח דבר. כל שרשרת מקרקשת ורוח שורקת, כל מראה, ריח וטעם, נותרים בזכרוני חסרי שינוי, ולמרות שאני יודע שאין זה כך אצל כולם, איני יכול לדמיין מה המשמעות של להיות אחרת, כאילו אתה ישן בשעה שלמעשה החוויה רק מרוחקת גרידא. הצעדים הספורים שפסענו על פני השביל שהלבין עולים עכשיו לפני: היה קר והקור הלך וגבר; לא היה לנו אור, וערפל החל מתערבל ברצינות מכיוון גיול. כמה ציפורים נטו ללון בין ענפי האורנים והברושים, וטפחו בחוסר נחת מעץ לעץ. אני זוכר את תחושת ידיי כששפשפתי את זרועותיי, ואת הפנס מתנדנד בין מצבות האבן במרחק מה, ואיך הביא הערפל את ריח מי הנהר אל תוך חולצתי, ואת חריפות האדמה שאך נתלמה. כמעט מתתי באותו יום, משתנק בין השורשים הסבוכים; הלילה נועד לסמל את תחילת גברותי.
היתה יריה, דבר שמעולם לא ראיתי קודם, חזיז אנרגיה סגול פילח את החשכה כטריז, כך שהיא שבה ונסגרה בקול רעם. אי שם נפלה אנדרטה בקול התרסקות. שקט לאחר מכן… שבו כל מה שמסביב נראה כמתפורר. התחלנו לרוץ. אנשים צעקו, הרחק. שמעתי את צלצולה של פלדה על אבן, כאילו מישהו תקף בשברייה (שלח?) את אחד מציוני הקברים. שעטתי לאורך שביל שהיה (או לפחות נראה אז) לא מוכר לחלוטין; גרם פרוץ, רחב בדיוק כדי מעבר שני אנשים זה לצד זה, שהתפתל מטה לעבר גיא קטן. בערפל יכולתי לראות רק את המסה הקודרת של מצבות זיכרון מכל צד. אז, כמו נחטף לפתע, השביל לא היה יותר תחת רגליי – אני מניח שוודאי לא שמתי לב לאיזו פניה. סטיתי כדי לעקוף מינצב שנראה כאילו נורה לפני, והתנגשתי בשיא המהירות באדם לבוש מעיל שחור.
הוא היה מוצק כעץ; הרתע שמט את הקרקע מתחתי, ונטל את נשימתי. שמעתי אותו ממלמל גידופים, ואז קול לחישה כשהוא הניף איזה נשק. קול אחר קרא, "מה זה היה?"
"מישהו רץ ונתקל בי. נעלם עכשיו, מי שזה לא היה".
השתטחתי דומם.
אשה אמרה, "פתח את המנורה". קולה היה כהמיית יונה, אך היתה בו דחיפות.
האיש שכנגדו רצתי ענה, "הם יעוטו עלינו כעדת כלבי פרא, הגבירה".
"הם יעשו זאת בקרוב בכל מקרה – וודאלוס ירה. בטח שמעת את זה".
"יותר סביר שזה ירחיק אותם".
במבטא שהייתי חסר ניסיון מכדי לזהות כצוהל, האיש שדיבר ראשון אמר, "הלוואי שלא הייתי מביא את זה. אנחנו לא צריכים להזדקק לו נגד סוג זה של אנשים". הוא היה הרבה יותר קרוב עכשיו., ובתוך רגע הייתי יכול לראות אותו מבעד לערפל, מאוד גבוה, דק גזרה ונטול כובע, עומד ליד האיש הכבד יותר שבו נתקלתי. עטופה בשחור, דמות שלישית הייתה בבירור האישה. כשאבדה לי רוחי, איבדתי גם את כח איבריי, אך הצלחתי להתגלגל אל מאחורי בסיסו של פסל, וברגע שהייתי בטוח שם התבוננתי לעברם שוב.
עיני התרגלו לאפלה. יכולתי לבודד את הפנים דמויות הלב של האשה ולשים לב שהיא הייתה גבוהה כמעט כמו האיש הרזה שלו קראה וודאלוס. האיש הכבד נעלם, אבל שמעתי אותו אומר, "עוד חבל". קולו הצביע על כך שהיה מרוחק צעד או שניים בלבד מהנקודה שבה השתוחחתי, אך נראה שהוא נמוג כמו שמים נשפכים לבאר. ראיתי אז משהו כהה (היה זה בוודאי החלק העליון של כובעו) זז בסמוך לרגלו של האיש הרזה, והבנתי שזה כמעט בדיוק מה שקרה לו – היה שם חלל, והוא היה בתוכו. האשה שאלה, "מה מצבה?"
"רעננה כפרח, הגבירה. יש עליה בקושי שמץ של סירחון, ושום דבר שצריך לדאוג בגינו". בזריזות העולה על זו שהייתי חושב לאפשרית, הוא זינק החוצה. "עכשיו תן לי קצה אחד ואתה תיקח את השני, האדון, ונשלוף אותה החוצה כמו גזר".
האשה אמרה משהו שלא יכולתי לשמוע, והאיש הרזה אמר לה, "לא היית צריכה לבוא, ת'יאה. איך זה יראה לאחרים אם לא אטול כל סיכון?" הוא והאיש הכבד גנחו בעודם מושכים, וראיתי משהו לבן מופיע לרגליהם. הם התכופפו כדי להרים אותו. כמו נגע בהם אמשספאנד במטהו הקורן, הערפל הסתחרר ונחלק כדי להניח לאלומת אור ירח ירוקה ליפול. הייתה ברשותם גופתה של אשה. שערה, שפעם היה כהה, שרה בחוסר סדר על פניה הכחלחלות; היא לבשה גלימה ארוכה מאריג חיוור כלשהו.
"אתם רואים", האיש הכבד אמר, "בדיוק כמו שאמרתי לכם, האדון, הגבירה, בתשע עשרה מכל עשרים מקרים אין כל קושי. עכשיו עלינו רק להעביר אותה מעל החומה".
עוד המלים יוצאות מפיו, שמעתי מישהו צורח. שלושה מהמתנדבים באו במורד השביל על שפת הגיא. "עכב אותם, האדון", נהם האיש הכבד, מכתיף את הגופה. "אני אדאג לה, ואביא את הגבירה למבטחים".
"קח את זה", אמר וודאלוס. האקדח שהוא הושיט לכד את אור הירח כמו ראי.
"האיש הכבד פער את פיו לעומת האקדח. "מעולם לא השתמשתי בכזה, האדון…"
"קח את זה, אולי תזדקק לזה". וודאלוס התכופף, והזדקף כשהוא מחזיק מה שנראה כמקל כהה. הייתה הקשה של מתכת על עץ, וחלף המקל להב מבריק וצר. הוא קרא, "הגנו על עצמכם!"
כיונה ששולטת לרגע בניבקשת, נטלה האשה את האקדח המבריק מידו של הגבר הכבד, ויחד הם נסוגו לתוך הערפל.
שלושת המתנדבים היססו קודם. כעת אחד נע ימינה ואחר שמאלה, באופן שייתקפו משלושה כיוונים. לאיש שבאמצע (עדיין על השביל הלבן של העצמות השבורות) היה כידון, ולאחד מהאחרים היה גרזן.
השלישי היה המנהיג שאיתו דיבר דרוט מחוץ לשער. "מי אתה?" הוא קרא אל וודאלוס, "ומה מכוחו של ארבוס נותן לך את הזכות לבוא לכאן ולעשות משהו כזה?"
וודאלוס לא ענה, אבל חוד חרבו הביט מאחד לשני כמו עין.
המנהיג חרק, "כולנו יחד והוא בידינו". אבל הם התקדמו בהיסוס, ולפני שיכלו לסגור עליו, הסתער וודאלוס קדימה. ראיתי את להבו בורק באור הקלוש, ושמעתי אותו מגרד את ראש הכידון – מעין החלקה מתכתית, כמו נחש פלדה שזוחל על גזע ברזל. הכידונאי זעק וקפץ לאחור; גם וודאלוס ניתר אחורה (לדעתי מתוך חשש שהשניים האחרים יגיעו אל מאחוריו), ואז נראה שאיבד את שיווי משקלו ונפל.
כל זה התרחש באופל וערפל. ראיתי את זה, אבל רוב הזמן האנשים היו לא יותר מאשר צללים אפופים – כמו שהייתה האשה בעלת פני הלב. עדיין משהו נגע בי. כנראה נכונותו של וודאלוס למות כדי להגן עליה גרמה לאשה להראות יקרה עבורי; וודאי הוא שנכונות זו היא שהציתה את הערצתי כלפיו. פעמים רבות מאז, בעמדי על משטח רעוע בכיכרה של עיר מסחר כשטרמינוס אסט (מביאת הקץ?) נחה לפני ונווד עלוב כורע למרגלותיי, כששמעתי באוושת לחישות את שנאת ההמון וחשתי את מה שהיה הרבה פחות מבורך, ההערצה של אלו שמצאו הנאה מלוכלכת במוות וכאב שאינו שלהם, העלתי בזכרוני את וודאלוס בחלקת הקברים, והנפתי את להבי שלי, מעמיד פנים למחצה שכשיירד אני אכה בעבורו.
הוא מעד, כמו שאמרתי. אני מאמין שבאותו הרגע התנדנדו חיי על כפות המאזנים יחד עם אלו שלו.
המתנדבים המאגפים רצו לעברו, אבל הוא נצמד לנשקו. ראיתי את הלהב הבהיר מבזיק, אף שבעליו היה עדיין על הקרקע. אני זוכר שחשבתי מה נאה היה להיות בעליה של חרב כזו ביום שבו מונה דרוט למפקד השוליות, ואז השויתי את וודאלוס לעצמי.
הגרזנאי, שלעברו הוא הכה, נסוג לאחור; האחר הסתער קדימה עם סכין ארוך. בשלב זה כבר הייתי על רגליי, מביט על הקרב מעבר לכתפו של מלאך שוהם, וראיתי את הסכין יורד מטה, מחמיץ את וודאלוס כרוחב אצבע, כשהוא התפתל הצידה, ונקבר באדמה עד הניצב. וודאלוס שיסף אז לכיוון המנהיג, אך הוא היה קרוב מדי ביחס לאורך הלהב שלו. המנהיג, במקום לסגת, שחרר את נשקו, ולפת אותו כמתאבק. הם היו ממש על קצה הקבר הפתוח – אני מניח שוודאלוס נכשל בתלולית שנחפרה מתוכו.
המתנדב השני הניף את גרזנו. המנהיג שלו היה הקרוב אליו ביותר; הוא נע במעגל כדי להשיג מכה נקיה, עד שהיה קרוב כדי צעד מהמקום שבו התחבאתי. בעוד הוא משנה את מיקומו, ראיתי את וודאלוס עוקר את הסכין ומחדיר אותו לגרונו של המנהיג. הגרזן הונף למכה; כמעט מתוך רפלקס אחזתי בידית, ממש תחת לראש הגרזן, ומייד מצאתי את עצמי בתוך המאבק בועט ומכה.
זה הסתיים די בפתאומיות. המתנדב שאת נשקו המגואל בדם אחזתי היה מת. מנהיג המתנדבים התפתל מכאבים לרגלינו. הכידונאי נעלם. הכידון שלו נח, בלתי מזיק, מעבר לשביל. וודאלוס נטל מטה שחור מהעשב הסמוך והשיב את חרבו לנדנה. "מי אתה?"
"סבריאן. אני מענה. או בעצם שוליית מענים, האדון. ממסדר מחפשי האמת והתשובה". לקחתי נשימה עמוקה. "אני וודאלרי. אחד מאלפי הוודאלניים שלקיומם אינך מודע. זה היה מושג ששמעתי בקושי.
"הנה". הוא הניח משהו בכף ידי: מטבע קטן וכה חלקלק שניתן היה לחשוב שהוא משומן. נשארתי ללפות אותו ליד הקבר המחולל וצפיתי בו צועד משם. ערפל אפף אותו הרבה לפני שהגיע לשפה, ומספר דקות לאחר מכן צווח ממעל טיסן כסוף, חד כחץ.
הסכין נשמט איכשהו מגרונו של האיש המת. כנראה שבייסוריו הוא משך אותו החוצה. כשהתכופפתי לאסוף אותו גיליתי שהמטבע עדיין בידי ותחבתי אותו לכיסי.
אנו מאמינים שאנו ממציאים סמלים. האמת היא שהם ממציאים אותנו; אנו יצוריהם, מעוצבים בידי גבולותיהם המוגדרים, הנוקשים. כשחיילים נוטלים את שבועותיהם הם מקבלים מטבע, אסימי עם דיוקן האוטארק. בקבלם את המטבע הם מקבלים את החובות והעול המיוחדים לחיי הצבא – מאותו רגע הם חיילים, גם אם אינם מבינים דבר בניהול כוחות. לא ידעתי את זה אז, אבל להאמין שאנו צריכים להכיר דברים כאלו על מנת שנושפע מהם זו טעות מושרשת, ולמעשה, להאמין בכך, זה להאמין בסוג הקסם שטוף האמונות הטפלות והשפל ביותר. רק למכשף בעיניו יש אמונה ביעילותו של ידע טהור; אנשים מעשיים יודעים שדברים פועלים מעצמם או לא פועלים כלל.
דבר לא ידעתי, בעוד המטבע נופלת לכיסי, על הדוגמות שסביב המהלכים שהוביל וודאלוס, אך במהרה למדתי את כולם, מאחר שהם נישאו באוויר. איתו שנאתי את האוטרקיה, הגם שלא היה לי מושג באשר למה שיכול להחליף אותה. איתו תעבתי את הצוהלים שכשלו לצאת כנגד האוטרק וקשרו אליו בפילגשות טקסית את היפות שבבנותיהם. איתו סלדתי מאנשים על שחסרו משמעת ומטרה משותפת. מאותם ערכים שהאומן מאלרובינס (שהיה אדון השוליות בהיותי ילד) ניסה ללמדני, ושהאומן פאלימון עדיין ניסה להקנות קיבלתי אך אחד: נאמנות לגילדה. בזאת צדקתי למדי – זה היה עבורי, כפי שחשתי, ישים לחלוטין לשרת את וודאלוס ולהשאר מענה. כזה היה האופן שבו החלתי את המסע הארוך שעל ידו הגיעי לכס.
צל המענה – פרק ראשון (תרגום: ורד טוכטרמן)
קראתי ונהנתי