(גילוי נאות: הכותבת סייעה בהגהות של מספר סיפורים בגיליון).
הגיליון השני של כתב העת המקורי "חלומות באספמיה" מפתיע קודם כל בהקפו – לעומת הגיליון הרזה הקודם, הנוכחי מציג פתאום 140 עמודים, 25 סיפורים חדשים ועוד אחד מתורגם. מדורים חדשים נוספו, כולל ביקורות שונות, ובקיצור – יש המון מה לקרוא, וברמה גבוהה. לקפיצת המדרגה הזו תורמת העובדה שפרסומות מסחריות החלו להופיע בגיליון, ושמכאן ואילך יתוגמלו הכותבים על כתיבתם. כה לחי על השדרוג הזה.
ההיקף הנרחב מעלה שאלה אינטואיטיבית: האם 25 סיפורי מקור הוא סטנדרט גבוה שהמערכת תתקשה לשמור עליו בעתיד? על פי עדוּת העורכים, הסיפורים זורמים אליהם במאות, אבל גם עוברים סינון קפדני. צריך לקוות שהמלאי לא יאזל ממגירות הכותבים, אבל די לצרה בשעתה.
היה משובב לקרוא את התרגום המלא של לקסיקון טרקי-סיטי, המצביע על פגמים נפוצים בכתיבת סיפורי מד"ב. גם הטרחה של כתיבת סיפור מד"ב ששובר את הכללים וניתוח שלו על פיהם, ראויה לציון. אבל הניתוח הביקורתי לסיפור לוקה בפטפטנות קשה, בעברית מפותלת ובתסמונת "הפוך על הפוך" קשה. לאחר הרושם הראשוני המייגע, נרגעתי מעט – ייתכן שעדיף רק לרמז על ליקויים גנריים בכתיבה, עניין רגיש לכל הדעות. אם זה יעזור למישהו, מילא.
"חלומות באספמיה" הוא יוזמה מבורכת, אולם אינו נטול בעיות, וראוי לציין כמה מהן בביקורת זו. לא אצליח להתייחס לכל הסיפורים, כיוון שהם רבים מאוד, ויועלו כאן רק דוגמאות אופייניות. ראשית, התרגום המיומן לסיפור של פיליפ ק. דיק, ובכלל התוכנית לתרגם סיפור זר של סופר מוכר אחת לגיליון, הם עניין מבורך. היה מועיל לו היו מציינים בצד אלו ספרים של דיק זמינים בעברית, ולהוסיף עוד פרט-שניים (לאיזה זרם הוא משתייך, שנת לידה ופטירה וכו').
עם קריאת הסיפורים עולה השאלה, באיזו מידה הם נערכו – ברמה העלילתית וברמה הלשונית – ואתייחס לרמה הראשונה תחילה. רוב הסיפורים מתמקדים ברעיון אחד, אמין יותר או פחות, אבל חלקם לוקים פה ושם בעומס יתר. מ"חרפתי" היה אפשר להוציא אלמנט עלילתי אחד או יותר, ועדיין להישאר עם חומר לטלנובלה: הגיבור קטל את כל צבאות האויב, הוא פוגש נערה בצירוף מקרים מדהים, היא מגלה את זהותו, היא נזכרת באביה המת, היא מגלה שגם אחיה נהרג, ונוסף על כל אלה העולם קרב לקיצו בגלל איזו שיטה ש… זה פשוט הרבה יותר מדי לסיפור קצר. היה יכול להיות כאן סיפור יפהפה, אם הכותב היה מחליט איזה אלמנטים מלודרמטיים מעניינים אותו יותר מאחרים.
גם "הסתנקפות" הוא סיפור בעייתי מבחינת העומס. כל הנתונים שלו בסדר גמור, ולמרות זאת הוא לוקה בחוסר אמינות – שני חבר'ה נכנסים בקלות למעבדות הסגורות של רפא"ל? קצין בכיר מחליט בעצמו, ברגע אחד, על פרוייקט צבאי סודי? אולי הכשלים העובדתיים היו נסלחים, לו היתה פה אמינות רגשית. אבל הבוטות פשוט לא מניחה: כולם צועקים כל הזמן בתשובה למשהו, כולם מאוהבים זה בזה, כולם פורצים בצחוק, מתאפקים לא להרביץ למישהו, זורקים משפטים מהפינה, מתפרצים ללא אזהרה מוקדמת… חיתוך אכזרי בדיאלוגים, ואולי ויתור על סצינת הקרב המוזרה בסוף, היו עושים לסיפור אך טוב.
סיפורים אחרים דוחפים את הפואנטה לגרון כבר מההתחלה, כמו "חיים יבין בלי נזם באף" (בדיחה ארוכה מדי, או סיפור קונספירציה היתולי מדי), או "פיגמליון" (שם היה אפשר לחכות עם שמות הגיבורים עוד קצת, או לוותר על ההסבר בסוף, כשהוא כבר לא מוסיף דבר). ברמה הלשונית, שפה עצית למדי חוזרת ומופיעה במקומות שונים, ופוגמת באמינות ובזרימה. למשל: "השומרים לא ידעו מה פגע בהם" – אנגרית: בעברית אומרים "לא הבינו מה נפל עליהם"; "קריאות מעורבות נשמעו מכיוון הקהל המתעורר" – מסורבל. היה יותר מעניין לציין קריאה או שתיים מכיוון הקהל. כבר נבין שהן "מעורבות"; "מעיין הביטה בי בריתוק מעורב בזוועה" – מעניין איך נראה מבט כזה. בכלל, איך ילדה קטנה, שלא יודעת איפה היא גרה, מסוגלת להבחין במצוקת הגיבורה ולשאול את שאלת אופרות הסבון "את בסדר?"; ובאותה מידה, "יואל הצליח בקלות מפתיעה להסיט אותו הצידה ולהימלט" – כמה מפתיעה הקלות הזו, שבדאוס אקס מאכינה.
אם כך, שיפוצים פה ושם היו מועילים. השאלה היא עד כמה רוצים ויכולים העורכים להתחייב לטיפול כזה בכל סיפור וסיפור. בהיקף הנוכחי זו תהיה משימה קשה, אבל כדאי להצהיר על הגבולות כבר עכשיו. וכמובן, יש גם לברר מה בדיוק מצפים הקוראים מ"חלומות באספמיה". אני ציפיתי לשני דברים: לתמונת מצב של הכתיבה הישראלית החדשה במד"ב היום, ולהנאה מקריאת הסיפורים. בינתיים, ההתרגשות שבסימון "וי" ליד הסעיף הראשון משככת את האכזבות הקלות. אבל באמת, דווקא בגלל שרמת הסיפורים היא "מעל לממוצע", חבל על כל שיפוץ קטן שלא מתבצע. אם יש בידי העורכים המון חומר, כפי שסיפרו, ואם להתחשב באורך הנשימה שקבעו לעצמם – שווה להם להחזיר פה ושם את הסיפור לשולח, בצירוף בקשות לתיקונים במישור זה או אחר.
ועוד על הצד הטוב שבעניין. רקע ישראלי לסיפור תמיד מעניין – זה קורה בדף קשר (פיגוע), ב"תפסנו אותו" (חקלאות בקיבוץ) וגם ב"נקודה בזמן" (ביקור בבית כנסת בצפת). מוזר, אבל "נקודה בזמן" היה הסיפור שאהבתי מכל, למרות שאינו מושלם. לא יודעת למה, אולי בגלל חיבור הרעיונות הסהרורי, בין ידע קבלי ומתמטיקה.
כמה מילים על מה שמסביב לסיפורים: יפה הסקירה של מספר אתרי אינטרנט ישראליים המוקדשים למד"ב. מצד שני, הפירוט מוגזם – לא צריך לציין כל מדור וכל כפתור ניווט בכל אתר. מספיק לתאר את הרוח הכללית. והאם כשייגמרו האתרים העבריים, יעברו לאתרי חו"ל? ביקורות הסרטים והספרים נאות, ואין מה להוסיף עליהן. שתי ההקדמות המפורטות, מאת העורכת ומאת המו"ל, אולי נראו מתבקשות בגיליון השני, כיוון שיש לסקור את כל ההרחבות והשינויים. בעתיד, אפשר לוותר על אחת מהן.
ולגבי ההקדמות לסיפורים, צריך לומר: עזבו אותן. רדו מזה, בעיקר אם אתם מתכוונים להגיע לגיליון מספר 8 לפחות (כפי שהובטח למנויים). כמה הקדמות שונות ניתן יהיה לכתוב לסיפור של דוד כפרי, למשל, שמופיע כבר מהגיליון הראשון? זה היה נחמד פעם אחת, מייגע בפעם השנייה ומיותר מכאן והלאה. כפי שציין טל כהן בביקורת ב"אייל הקורא", הקדמות שאומרות משהו על הסיפור (מקורות השפעה, ספרים קלאסיים שמציגים רעיון דומה, עיתוי פרסום קודם אם היה) היו שימושיות יותר. כפי שזה כעת, מדובר בסימפטום של סחבקיה, שקוסם בעיקר לנמצאים בתוכה פנימה (חמוטל בחורה מאיימת? גיא חסון עבר טסט? שוב נשארתי בחוץ). והלא הכותבים כבר מתארים את עצמם בהיתוליות, בסוף כל סיפור. אז אם כבר הקדמות מתחכמות, תנו משפט או שניים – לא סיפור שלם.
כי אחרי הכל, "חלומות באספמיה" נמצא כעת בשלב ביניים, שבין 'עיתון של גדולים' ובין 'משהו לחבר'ה'. הכיוון השני מלא בחדוות עשייה, אבל כדאי למשוך עוד קצת לכיוון הראשון, ומדי פעם לשים לב שהחדווה נשמרת.
חוץ מזה, הכל בסדר. עד הגיליון הבא.