עיצוב לוגו: מריה גורוחובסקי
שיריו של דני סנדרסון מלווים אותנו כבר עשרות שנים. מלהקת כוורת, דרך גזוז ודודה ולאורך קריירת סולו עשירה ופורייה, הוא יצר מאות שירים שאי אפשר לדמיין את הפסקול הישראלי בלעדיהם.
פרויקט "אל הלא נודע" הוא מחווה ליוצר חשוב ואהוב. הזמנו את הכותבים ללכת בעקבות שיריו של סנדרסון אל הלא נודע – אל העולמות המרתקים של הפנטזיה והמדע הבדיוני המסתתרים בין מילות שיריו ומאחוריהן. הסיפור הנוכחי נכתב בהשראת השיר "לא יפריד דבר", מהאלבום הקרוי באותו שם.
לפני חמש מאות שנה ישבתי בבית קפה עם אניטה. עכשיו זה נראה שטויות, שואה אקולוגית אולי, טבע פראי. אני יושב מתחת עץ שאין לו שם, עם עלים צהבהבים גדולים, וענפים שנמתחים למרחק של כמה מטרים מסביב, יותר מדי מטרים, יותר ממה שהם אמורים להימתח. זה העץ היחיד בכל השממה הזאת. אני שוכב על האדמה בין הענפים המפלצתיים של העץ, והשמש מטילה צללים ריקים בקצה המחסה שלי, אותה שמש קטלנית שיכולה לעוור אותי תוך רבע שעה, עכשיו עושה צורות וגוונים דרך אורות, כמו איזו עבודת יצירה דפוקה שעשיתי כשהייתי ילד. אבל השמש המפולטרת הזאת, שנוגעת בי ברכות, מרדימה אותי אט-אט, וגורמת לי לחלום על אניטה.
אנחנו יושבים בבית קפה, והיא אומרת לי, בטקסיות, "עוגת – גבינה – פירורים", ודופקת שלוש פעמים בקצה האצבע על תפריט הקינוחים, יחד עם המילים. "אתה חייב. אתה לא מבין".
"אה", אני ממלמל, "אני לא כל כך בקטע".
"שלי?" היא קורצת.
"לא, לא", אני נבהל וממהר להבהיר, "של עוגות גבינה".
"גם אם יש עליהן פירורים?"
"למה צריך פירורים על עוגה?"
"אתה לא מבין כלום!"
"שטויות", אני מעיר את עצמי בקול רם כדי להזכיר לעצמי שאני עדיין יכול לדבר, ולשמוע דיבור, ולהבין אותו. השמש מתחילה לרדת. מבעד למשקפי השמש ההרמטיים שלי, נראה כאילו אדום כהה הופך לשחור בהיר, וזה קורה קצת יותר מהר ממה שאני זוכר. אני סקרן לדעת איך השקיעה נראית עכשיו, אבל הקרינה חזקה מדי, חסרת מעצורים, ומסוכן להסתכל עליה בלי הגנה.
בערך בחמש משתרר חושך, והמשקפיים מפעילים מעצמם את מצב ראיית הלילה, שנראה כמו סרט תיעודי שראיתי פעם, לפני חמש מאות שנה וקצת כנראה, על ציידים שרודפים אחרי זאב בלילה. הסרט היה שחור-לבן, ברזולוציה נמוכה מדי לסרט תיעודי, אבל גבוהה מספיק לצלק ילד בן שמונה לכל החיים. עכשיו, כשירד הלילה, אני רואה את הכול בדיוק באותו גוון של אפור, והתמונה חדה כמו שרק עין אנושית יודעת להיות, אבל אין מה לראות. אין ציידים, אין זאב, אין אפילו תולעת, או נמלה.
אני צועד קדימה. זה סיכון. אם לא אמצא מחסה עד הזריחה הבאה, השמש תעלה עליי ולא יעזרו לי כל משקפי השמש שבעולם. אבל לא כל כך אכפת לי.
התעוררתי פעם אחת, מסוג ההתעוררויות המפתיעות, כשאתה מתעורר בלי לדעת שישנת בכלל.
"אסי?" שאלו אותי.
"אה?" העיניים שלי נפתחו לאט. משהו ליד הראש שלי עשה רעש חזק, כמו מנוע, והתפלאתי שבכלל הצלחתי לישון ככה.
"איך אתה מרגיש, אסי?"
"בסדר. התעלפתי?" שאלתי. "אני ברמב"ם?"
האישה שדיברה אליי חייכה. "אל תדאג. אתה נראה בסדר גמור".
החרקתי גיחוך מזויף. "הכול בסדר. אני יכול להתמודד עם האמת".
היא הסתכלה עליי מוזר, ואני בתורי הסתכלתי מוזר על העובדה שהרופאה, או האחות, שמדברת איתי, לבושה סחבות, כמו חסר בית קלישאתי מסרט. אחר כך הסתכלתי סביבי, ועלה בדעתי שהחדר שאני נמצא בו הוא לא בדיוק בית חולים, אלא משהו בין מעבדה ביו-רפואית למעבדת סמים.
"אה?" זה כל מה שהיה לי להגיד.
"קראתי את התיק האישי שלך", היא אמרה, אבל לא כמו שרופאה תדבר, אלא כאילו היא מדברת על הספר האהוב עליה. "אני אעזור לך עם הכול, ואעזור לך להבין הכול, בסדר, אסי?"
"אני… חושב שכן".
"אתה בריא".
"בריא", הדהדתי.
"כן".
"בריא", אמרתי שוב. הפעם חדר לקולי שמץ של קוצר רוח. "והסרטן ריאות שלי? פרש כנפיים ועף?" התחלתי להיזכר, אבל רציתי להתנגד בכל זאת.
"הסרטן שלך נרפא. זה מסובך, אבל אני אסביר לך הכול, בסדר?"
"אני אשמח", אמרתי, בלי שמחה.
"אבל אני רוצה שתנוח קצת קודם". היא אחזה בזרוע שלי בעדינות. "טוב?"
מגע אצבעותיה דמה לחמש משאיות שדורסות את השרירים שלי. "כואב", פלטתי, והיא נבהלה והזיזה את היד.
"סליחה", אמרה.
"איך קוראים לך?"
"נעמה".
חשבתי לעצמי שזה שם יפה, אבל לא אמרתי כלום. עצמתי את העיניים, לתת דרור קלוש לעייפות שחשתי אחרי חמש מאות שנות מאבק עם הסרטן.
"שקר", אני אומר לעצמי כשאני צועד על האדמה הזאת, שמעוררת בי תחושה של חצץ פחמים קר, ואני נוגע בה כדי לראות אם היא באמת קרה. היא פושרת. אני משליך את החופן הצידה ושומע כל גרגיר נופל בתורו חזרה אל האדמה. "שקרים", אני חוזר ואומר לעצמי. כל הזיכרונות שלי מכאן, מהחיים האלה, הנוכחיים, השקט הבלתי נסבל, והריקנות. אין אפילו מוות בשום מקום. בטח לא חיים.
הטבע השתנה. הוא לא עובד באותה צורה. הפרי קבור באדמה, השורשים מכים באוויר הפתוח, והכול צומח לרוחב, ולעומק, ושום דבר הוא לא בדיוק מה שאני זוכר, אבל אני כבר מתחיל לתהות אם אני פשוט לא זוכר טוב. אולי מה שאני זוכר בתור שזיף היה תמיד גז, ואולי הסלט הגרוע שאניטה הייתה מכינה לפעמים, מין סלט טונה עם שילוב של כמה ירקות שלא התחברו יחד בשום צורה, ושמן זית, אולי הוא היה עוגת גבינה פירורים, ואולי הוא היה המבורגר שהזמנתי במסעדה דפוקה, שביקשתי מהם לשרוף אותו טוב-טוב, כי ככה אני אוהב, אבל המלצר אמר לי: "אצלנו אין מידות, הכול מדיום".
"סליחה?" אניטה שאלה בתדהמה נזעמת, בדיוק בטון הקלאסי שבו שואלים 'סליחה?' במצב כזה.
"זאת המדיניות של השף שלנו", השיב המלצר.
"זה בסדר", אמרתי והנחתי יד על הברך שלה. "אני אוכל שניצלונים".
"מה שניצלונים", אניטה קמה מהכיסא. "אנחנו הולכים מכאן עכשיו".
אולי לשניצלונים האלה היה בדיוק אותו טעם של העלים הצהבהבים שאני אוכל עכשיו, שאכלתי כל יום מאז שהתעוררתי בריא בעולם הזה. הם הדבר היחיד שאפשר לאכול עכשיו.
"אתה צריך לאכול משהו", אמרה נעמה, ושמה בידיים שלי ספל מתכת מלא בעלים האלה.
"זה?" שאלתי.
"זה האוכל כאן", היא הנהנה ביותר מדי חיוב.
"מה?"
"אכלתי ארבע מנות של זה כל יום במשך תשע שנים", התגאתה. "ותראה אותי". היא הייתה מלוכלכת, כחושה וחיוורת, אבל המשקפיים העגולים שלה תמיד הבריקו כמו בדולח. תשע שנים היא חיכתה לבד במעבדה. תשע שנים לפני שאני החלמתי מהסרטן והתעוררתי, היא עצמה החלימה מאיזו מחלה שהיא לא הסכימה לדבר עליה.
"מאיפה את במקור?" שאלתי.
"במקור?" היא חייכה, ואני חיבבתי את החיוך שלה. "אוקיי".
"מה?"
"ראש פינה".
"ראש פינה. את מכירה את יוסי?"
"מה? למה שאני אכיר? זה לא מושב".
"מכירה את יוסי?"
"לא מכירה שום יוסי".
"מעולה", חייכתי, "אני שונא אותו".
המעבדה הייתה מקלט תת-קרקעי, מהסוג שרצים אליו במלחמות. דלת שחורה באמצע השממה, שנפתחת למדרגות שיורדות אל שהיה יכול להיות מעולה לפעולות של הצופים, אלמלא כל אותם מכשירים רועשים וכבדים שהחזיקו בחיים שלושה חולים סופניים במשך חמש מאות שנה. מאחד המכשירים הללו בקעו צינורות עבים, נעוצים ברצפה. נעמה אמרה לי שזאת הייתה משאבה, ששאבה משהו שהיא כינתה "מים גולמיים" מעומק האדמה, והוציאה מהם מים.
"מים גולמיים", חזרתי אחריה.
"זה נראה כמו דבש אפור", היא הסבירה, "בערך. זה אכיל, ויש לזה טעם של כלום".
"ויש בזה מים?" קיוויתי.
"זה מכיל מים", היא הנהנה.
בכל יום קיבלנו ממנה כמות הגיונית, אבל ממש לא מספקת, של מים נוזליים. פעם בכמה זמן אפילו העזנו לרחוץ את עצמנו. תהיתי אם המים לא ייגמרו מתישהו, אבל אם הייתי יותר בקי במה שקרה לטבע, הייתי צריך לפחד שהם יצטברו מהר מדי ושנינו נטבע.
נעמה הייתה במיטה האמצעית. הייתה לה שמיכה ורודה, שהייתה על השולחן כשהיא התעוררה, ונעמה תפסה אותה לעצמה. אני הייתי במיטה הימנית. במיטה השמאלית שכב גבריאל, בן ארבעים ושתיים עם ניוון שרירים.
הוא נראה לי בסדר. "מתי הוא קם?" שאלתי את נעמה באמצע משחק דמקה.
"גברי?" היא הרימה את הראש מהלוח והסתכלה עליי, "לא כתוב".
"חבל", אמרתי, והזזתי אבן לבנה קדימה. "מה כן כתוב שם?"
"בתיק שלו?" היא אכלה לי אחד. תוקפנית. "אתה יכול לקרוא אותו. הוא ליד המיטה שלו".
המיטות שבהן ישנו במשך חמש מאות שנה היו המיטות היחידות במעבדה. בלילה ההוא שכבתי במיטה שלי וקראתי את התיק האישי של גברי. הרבה מסמכים רפואיים, גרפים, שפה לא ברורה ולא מעניינת במיוחד. הדבר היחיד שהיה כמעט מעניין היה טופס פרטים אישיים, ממולא בכתב יד עדין. נשוי. עובד כמחסנאי ברשת חנויות לציוד משרדי. תושב קרית חיים. שלושה ילדים. שירות צבאי מלא. הכנסה, עשרת אלפים שקלים. סחתיין על הציוד המשרדי.
רציתי לשאול את נעמה משהו, אבל היא הייתה יוצאת בלילות לחפש לנו אוכל. מפרנסת יחידה. הייתה בה תושייה, חיוניות כלשהי, שלא הלמה את המצב שהיינו בו. התהפכתי הצידה והסתכלתי על האיש המחלים שישן לידי. "לילה טוב, גברי".
בעוד שעתיים תזרח השמש ואני עדיין לא רואה מקום עם מספיק צל, רק גלים קפואים של אדמה מתה עד האופק. זאת הפעם הראשונה שהתרחקתי עד כדי כך מהמעבדה. הקרקע מלאה גושים עגולים, וכשאני נוגע בהם זה כמו לגעת בצדפות ענקיות. אי אפשר להרים אותם מהקרקע, כאילו הם ממוסמרים פנימה.
היינו במסעדת דגים. אניטה אהבה לאכול דגים. אני אכלתי צ'יפס והיא איזה יצור עם פה ועיניים, והיא הייתה בהיריון. "מה כתום?" היא הפנתה כלפיי מזלג מאשים.
"כן. מה רע בכתום?"
"מה היא, תפוז?"
רציתי בגדים כתומים לתינוקת שלנו. שלא תרגיש מחויבת לשחק בברביות. אפשר גם בוב הבנאי, סליחה.
"מה, לא?" שאלתי.
"אני לא קונה לה בגדים כתומים", הודיעה. "אגב, זרקתי את החולצה הכתומה שלך עם העטלף".
"מה?"
"נשארו כבר יותר חורים מחולצה".
"את קונה לי חולצת עטלף חדשה", אמרתי.
"אני אקנה לך אישה חדשה", אניטה נעצה סכין בגוף של הדג המסכן.
פעם נעמה הביאה למעבדה עצמות של משהו שהיה פעם דג, או ארנב, או משהו באמצע. לא ידעתי מה זה היה. בהתחלה זה הפחיד אותי, והגעיל אותי בשאר הזמן. היא ניסתה להבין מזה משהו, אבל לא היה במעבדה שום דבר שיוכל לעזור לה במשימה, ולא היו דברים שהיא יכלה להשוות לדבר הזה.
"דג-ארנב", היא בהתה בעצמות האלה, שהניחה בקופסת פלסטיק צהובה. "זה לא יכול להיות אבולוציה. זאת חייבת להיות הנדסה גנטית. האנושות יצרה חיים חדשים".
"כן", אמרתי, "גפילטע שאוכל את הגזר של עצמו".
"אתה מגעיל", אמרה. היא סגרה את הקופסה, ודחפה אותי קלות בידה המתקלפת, נגיעה קטנטנה בזרוע שהקפיצה לי במוח משהו שלא הייתי אמור להרגיש. הסתכלתי בה מניחה את הקופסה והולכת להתכונן ללילה נוסף של ליקוט עלים. עלתה לי בראש תמונה מפורטת מדי של דג-ארנב, ונרעדתי.
צל. חתיכה אחת של בטון שהיא גם ספסל וגם גגון, ונדמה לי שפעם היא הייתה תחנת אוטובוס. עכשיו היא מכוסה בשכבות של בוץ, ועל הגג, מתוך הבוץ, צומחים פרחי ענק שמזכירים לי חמניות רצחניות. מדי פעם אני נתקל במשהו כזה, איזשהו סממן אנושי שהשתמר למרות הסיבוב שעשה עליו הטבע. אני נשכב על הבטון, הרגליים שלי מקופלות בדיוק בצורה הלא נכונה שתיצור אי-נוחות מירבית, ומסתכל.
אין כביש ליד התחנה, אבל יש אספלט, מעורבב בחול וזכוכית. זו קרקע קשה ולא נוחה, והרגליים שלי כואבות, למרות שהלכתי עליה פחות מחצי שעה. התערובת הזאת נמתחת עד האופק, ואחריה אני רואה הר, שאני לא ממש מצליח לזהות מה יש עליו. כדאי לבדוק את זה בלילה הבא.
ההבהוב המוכר של מצב ראיית הלילה שכבה מודיע לי שהאור עלה. אני מניח את ראשי על שמיכה ורודה מקופלת ומנסה לחשוב את עצמי למוות, עד שאני נרדם.
תמיד התקשיתי להירדם, והייתי קם למחשב, או לטלוויזיה, או לשירותים, ותמיד הייתי מעיר בדרך את אניטה, בטעות. היא לא הייתה סלחנית. פעם היא זרקה עליי כרית, ופספסה אותי, ופגעה בקערת חרס קטנה שהייתה מונחת על השידה כשבתוכה שתי סוללות, מפרט לגיטרה, וקמע זכוכית נגד עין הרע. הקמע נשבר, הקערה שרדה.
"זה לא יכול להיות סימן טוב", אמרתי.
"ששש!" היא ענתה.
"בסדר, בסדר", לחשתי. הלכתי לסלון, הדלקתי טלוויזיה, לקחתי סיגריה מהקופסה שנחה על השולחן, נשענתי על החלון ועישנתי. הצטערתי שאין בירה במקרר ואמרתי לעצמי לקנות כמה בסופר בסוף השבוע. איפרתי אל תוך מאפרת אמסטרדם קטנה וירוקה שאניטה קיבעה לאדן החלון בדבק דו-צדדי, כדי שאני לא אצטרך להביא איתי מאפרה כל פעם, ובעיקר כדי שהיא לא תיפול לי לרחוב. אילו הייתה יודעת שהגוף שלי ישלם על ההרגל הזה במחלה סופנית, היא בטח הייתה זורקת לי את המאפרה לתוך העין.
בפינה של אחד השולחנות במעבדה, צמוד לקיר, הייתה שורה של ספרים באנגלית. לפי המיקום הצדדי והכמות המצומצמת, הנחתי שהם היו שייכים לטכנאי או מהנדס שעבד כאן, והיה צריך להעביר איכשהו את הזמן. דמיינתי מאבטחים, שעבדו שם במשמרות, לשמור על שלוש גופות חיות-מתות, שלא יבוא רוצח. איזו עבודה מטרידה ונחמדה.
נעמה קראה בהם כל הזמן. "תנסה גם אתה", אמרה לי. "יש לך משהו יותר טוב לעשות?"
השאלה הייתה במקומה. לא היה שום דבר לעשות במעבדה, ושום דבר לראות בחוץ. יצאתי עם נעמה מדי פעם ללקט עלים צהבהבים למאכל, אבל זה היה יותר משעמם מדיקנס.
"היה כתוב בתיק שלך שעבדת בתחנת דלק", ציינה בזמן שהיא כיסחה אותי בדמקה.
"נכון".
"בחנות או בתדלוק?"
"תדלוק. רק תדלוק. שונא לעבוד בחנות. כמעט לא היו תחנות שהעסיקו מתדלקים במשרה מלאה, אבל מצאתי אחת".
היא הסתכלה עליי כמו מישהי שעברה על התיק האישי שלי, ראתה בו את התואר הראשון שלי במשאבי אנוש, את תעודת ההוראה, את ההסבות המקצועיות, ואת תואר העובד המצטיין של בורגר ראנץ', סניף כביש הערבה, ולא הבינה מה קורה איתי. "אתה משחק או מה?" שאלה.
"כן, כן", עניתי, "אין לי מושג מה לעשות פה".
"כמה זמן היית מתדלק שם?"
"שלוש שנים. זה התחיל בתור משהו זמני, ואז נולדה לי תינוקת, ולא יכולתי להרשות לעצמי להפסיק לעבוד".
"תינוקת?" היא הסתכלה עליי.
"מירי", חייכתי, והרגשתי שאני עומד לבכות, כי הנשמה שלי התפוררה לרסיסים כשחשבתי על ילדה בת ארבע, בבגדים ורודים, שהרגע גזרנו לה כל את השיער כי היו בו יותר מדי מסטיקים, צוחקת, מאושרת, כי עכשיו יש לשנינו אותו שיער.
"סליחה", נעמה הניחה את ידה על המרפק שלי.
"לא, לא", אמרתי. "הכול בסדר".
מירי בטח הספיקה להיות סבתא, והנכדות שלה הספיקו להיות סבתות, עד שאף אחד במשפחה לא זכר בכלל שמישהו יושב בתוך מיטת זכוכית מלאה מיץ ומחכה שהסרטן ייצא מהגוף שלו. אני מסתכל על ההר במרחק ונזכר בטיולים לכרמל, פיקניקים, על האש, מסלולים. כל הזמן אניטה הייתה גוררת אותנו החוצה. כמה שהיא אהבה את הטבע. עכשיו הטבע נשאר הדבר היחיד, והוא לא מתבייש בזה. בכל פינה אני רואה אותו מתפתח, עשבים שוטים מטפטפים רעל סמיך, זכוכיות קטנות מכות שורש בבטון.
אניטה ומירי מתו. לפני מאות שנים. המחשבה הזו מלווה אותי כל הזמן, ואין ממנה הסחות דעת. אין בשבילי כלום בעולם הזה, ואין לי שום סיבה הגיונית להישאר פה, ולהמשיך לחיות. השמש בחוץ קופחת, ואם אני אגלגל את עצמי החוצה מהצל של תחנת האוטובוס הזאת, הקרינה תהרוג אותי בתוך כמה שעות.
אבל אני חייב להמשיך לחפש. חייב להיות משהו.
"אתה לא נרדם?" שאלה אותי נעמה.
"לא".
"רוצה שאני אקריא לך שירה?" היא אמרה. "אתה תירדם בטוח".
"יאללה".
בלי לשאול אותי היא החליטה לתרגם את הטקסט לעברית, למרות שהאנגלית שלי הייתה בסדר. זה לא היה משעמם. זה היה מדכא. שיר על איש שמחפש את אלדורדו כל חייו, ובסוף הדרך אומרים לו, "תמשיך לחפש". אולי זו רק הפרשנות שלי. ככל שהיא התקדמה בהקראה, ובתרגום הסביר, הקול שלה רעד יותר ויותר. כשהיא סיימה להקריא היה כל כך הרבה שקט בחדר, שהמיטה של גברי נשמעה כמו משאית תובלה. הרגשתי את האצבעות של נעמה מתקרבות בעדינות, עד שהן הגיעו לתוך שלי.
לא הייתי בטוח מה לעשות, ולא ידעתי מה זה אומר, חוץ מזה שידעתי בדיוק, ומה זה כבר יכול להגיד. החזקתי את היד שלה עד שנרדמתי.
מטומטם. היום הזה חם במיוחד, ואני לא באמת יכול לישון ככה. אני מוריד את כל הבגדים שמחממים אותי בלילות הקרים, ונשאר בתחתונים, כמו נער טיפש ששכח להביא בגד ים ועדיין רוצה להיכנס למים. מתחת לכל הבגדים שנעמה נתנה לי אני רזה בצורה חולנית, הגוף שלי רפוי ובלתי מרשים. כשהייתי חולה, אניטה הייתה נוגעת בי כל כך בזהירות, כאילו פחדה שאני אישבר. היא ישבה איתי ככה שעות, וחיכתה שאירדם.
טעות קשה. אני אף פעם לא נרדם. אני מתהפך על ספסל הבטון, כדי להפסיק לראות את הנוף. במקומו אני רואה פסים חצובים בתחנת הבטון, רקע נייטרלי למחשבות חסרות גוון שרצות אצלי בראש.
נעמה ואני ישבנו על האדמה, נשענים על דלת המתכת של המעבדה, מחובקים. "אתה חושב שאנחנו האחרונים?"
"מה?"
"לא משנה".
"נו".
"עזוב".
"מה?" הסתכלתי עליה.
"שאנחנו האחרונים ששרדו?"
"אין לי מושג. את הסתובבת פה יותר ממני".
"כן. לא מצאתי כלום. חוץ מהדג-ארנב, כמובן", היא חייכה, והפרצוף שלי התעוות בבעתה. היא ליטפה את הקרחת שלי, משועשעת.
"אולי הם השתלטו על העולם", הוספתי בגועל.
אני מתעטש ומתעורר באמצע הלילה, כדי לגלות שבזבזתי שעות יקרות בשינה חסרת אחריות. לא ממש שונה מההתעוררויות בחיים הקודמים שלי. עכשיו קר, ואני חוזר אל תוך הסחבות המחממות שעוטפות אותי בלילה, מתעטף בשמיכה ורודה ומתחיל לצעוד לעבר ההר.
בינתיים אני פותח את התיק שלי ומוציא ממנו את הדבר האחד שהוא מכיל: עלים צהובים למאכל. אני לוקח חופן, מועך אותו בידיים שלי ומכניס לפה. חסר טעם לחלוטין, אבל משביע באופן בלתי סביר. בוקר טוב. איפה הקפה שלי. אני נזכר במכונות הקפה של רמב"ם. זה היה פשע לאהוב את הקפה הזה, אבל הוא פשוט היה טעים. אולי בגלל כמות הסוכר המוגזמת.
"זה ממש לא בריא", נזפה בי אניטה. ישבנו מול המכונה. היא אכלה כריך. "אתה חייב להפסיק עם זה".
"כן", אמרתי. "זה מסרטן".
הראש שלה הסתובב לכיווני, עם רצח בעיניים ופה מלא סנדוויץ'. "זה לא מצחיק".
"בטח שזה מצחיק", אמרתי. "מותר לי לצחוק על זה. זה היתרון היחיד שלי".
"אסי, אל ת–" היא נאנחה. "תסתום, בסדר?" היא הניחה את ראשה על כתפי, שכבר כאבה מרוב שהייתה חלשה. אבל לא אמרתי לה כלום.
נעמה ואני ישנו יחד במיטה שלי, הימנית, כמה שיותר רחוק מהעיניים העצומות והשיפוטיות של גברי, שדמיינתי אותן נפקחות מדי פעם ומסתכלות בנו, ואותו חושב לעצמו, בוגדים, בשביל זה המשפחות שלכם שלחו אתכם לכאן? בשביל זה? המנוע של המיטה שלו השמיע רעשי רקע שיפוטיים כאלה כל הזמן.
הלילה היה קר ושכבנו יחד, עירומים מתחת לשמיכה הוורודה שלה. הגוף שלה היה עוד יותר כחוש אפילו מזה שלי, והעור שלה לא היה חלק – הוא היה מצולק. ועדיין, כשהחזקתי אותה קרוב אליי, כשהרגשתי אותה כמו שהיא, הרגשתי חום אדיר, הרגשתי בטוח.
"אנחנו צריכים לקנות מיטה גדולה יותר", אמרתי. היא חייכה ונישקה אותי, בכזאת עדינות שבקושי הרגשתי.
"קר לי", היא אמרה. שלחתי יד לכיוונה, כמו נער שבגד הים שלו נסחף למים, ושאלתי בחיוך מטומטם, שלא היה שרמנטי בשום צורה, "זה עוזר?"
"לא בדיוק", היא נמתחה אחורה לאט.
"בוא נוציא אותך מזה", התקרבתי אליה, ושמתי אצבע על המשקפיים שלה. "את לבושה מדי".
תפסתי את המשקפיים שלה והתחלתי להוריד אותם.
"לא", היא נבהלה, והתרחקה ממני ומהידיים הדפוקות שלי.
"נעמה, אני.. מה?"
"לא, אסי", היא כמעט התחננה. "די".
"נעמה?"
היא יישרה את המשקפיים העגולים שלה והידקה אותן צמוד מעל העיניים המבוהלות שלה.
"נעמה", אמרתי, מנסה להיות כמה שיותר עדין, "אני לא אעשה כלום", הרגשתי רע. "לא ידעתי שאת… בעצם, אני לא יודע מה קרה עכשיו. אני לא אפגע בך בשום צורה, אני נשבע".
נעמה בכתה, ונצמדה אליי בחזרה, ועטפה את עצמה בידיים שלי. לא דיברנו ולא זזנו כל הלילה, ונראה לי שלשנינו היה קר מאוד. אני לא יודע במה היא בהתה, אבל אני יודע שהעיניים שלה לא זזו מזה גם אחרי שנרדמתי.
כמה מטומטם אני יכול להיות? ההר הולך ומתקרב ואני צועד ומקלל את עצמי ואת חוסר האחריות שלי.
אני כורע על ברך אחת מול גזע עץ חיוור, וחופר בו בסכין כבדה, שלא לגמרי מתאימה למשימה. בכל פעם שאני עושה את זה אני מתפלל שזכרתי נכון את ההסברים של נעמה, ושהכנסתי את הסכין בנקודה הנכונה, ובזווית הנכונה. בתוך העצים האלה זורם משהו, מעין ג'ל מלוכלך שעובר להם בעורקים, ואם פוגעים בנקודה המרכזית של העץ, ב"לב שלו", כמו שנעמה קוראת לזה, הוא מתחיל לטפטף עד שהוא מתרוקן.
נעמה הזהירה אותי לא להשתמש בטריק הזה אלא אם זה מקרה חירום, כי העץ לא ישרוד אותו. הענפים שלו עמוסים וסבוכים מספיק כדי להטיל עליי צל חזק, ולמרות שעדיין חם אני מצליח לשמור על מספיק ריכוז כדי להרגיש שאני בכיוון הנכון. אחרי עוד כמה תנועות עדינות, משהו מתחיל לטפטף מתחת ללהב הסכין, זרם איטי, אבל יציב, של הדבר שנעמה קוראת לו מים, מאיזושהי סיבה. אני נוגע בזרזיף בקצה האצבע, טועם אותו בפעם הראשונה. חוץ מטעם לוואי של אדמה אני לא מרגיש כלום. עשוי להכיל מים. אני חושב על מים.
אני חושב על ים, על מעיינות, על נחלים, על כל הפעמים שאניטה לקחה אותי לטבול במקורות המים הצוננים האלה שכל כך לא אהבתי להיכנס אליהם, אבל כל כך אהבתי להיות בשמש אחרי שיצאתי מהם. והיו כל כך הרבה יתושים.
"הבאתי לך שזיפים", אני נזכר איך היא פתחה קופסת אוכל מפלסטיק, "שמעתי שאתה אוהב שזיפים".
לעזאזל, חשבתי אז, ואני חושב שוב עכשיו. היא הביאה לי שזיפים. היינו צעירים כל כך, בלי ילדים, בלי דאגות, לא נשואים אפילו. היא לבשה את בגד הים האדום, שאני זוכר עד עכשיו, כי היא הייתה בלתי נשכחת כשלבשה אותו. ושזיפים, כמה שאני מתגעגע לטעם שלהם, לקליפה החלקה והדביקה, לטעם החמוץ-מתוק הזה ששוטף אותי בזמן שכל הפרצוף שלי מתמלא נוזל סוכרי, שהרס לי יותר חולצות משאני מוכן להודות.
"כן, אני מחבב שזיפים", הנהנתי. שכבתי על מחצלת והיא ישבה לידי.
"מחבב?"
"כן", אמרתי. "מחבב. לא יותר מזה. לא הייתי מתחתן איתם או משהו".
היא הפילה שזיף על הפרצוף שלי. זה כאב יותר ממה שציפיתי.
"תודה", תפסתי את השזיף ונגסתי בו. "רוצה?" היא לא רצתה שזיף נגוס.
"מתי חוזרים למים?" היא שאלה.
"אה. אני לא יכול. בדיוק אכלתי".
היא נתנה בי מבט מוזר, ואז קמה והלכה. גלגלתי את עצמי הצידה והסתכלתי עליה מתרחקת, כשאני חושב לעצמי מי המטומטם שלא ייכנס איתה למים.
הצלחתי למלא שלושה בקבוקים לפני שהעץ טפטף את טיפותיו האחרונות ודמם.
כמה שנים אחר כך פתחו בטקס חגיגי את גשר הכנרת, שחצה אותה מצפון לדרום. לאף אחד לא היה ברור למי זה הועיל בדיוק, למעט תושבי דגניה שרצו להגיע לכפר נחום. אבל זה היה גשר מדהים, עם פס זהוב לכל אורכו ששיווה לו מראה של תכשיט עצום ועתידני, מעין שעון יקר מדי ולא לגמרי מכוון.
שכנעתי את אניטה לנסוע על הגשר הזה בכל הזדמנות שרק יכולתי. מאחר שהיא רצתה לטייל כל הזמן, לא חסרו הזדמנויות. פעם אחת עצרנו עליו, למרות שזה היה אסור, ועמדנו באמצע הכנרת, באמצע היקום, מוקפים במים מתוקים. עישנתי והיא רצתה גם. ברור שנתתי לה.
"אם כבר לעשן, שזה יהיה ברגעים כאלה".
"צודקת", הנהנתי, "וגם בכל שאר הרגעים".
לא עישנתי מאות שנים, ועדיין אני לא מרגיש שנגמלתי. ברור לי שאם הייתי מוצא פה קופסה, איכשהו, נטושה באיזו תחנת אוטובוס, הייתי מעשן לה את הצורה ברגע. ועדיין, כמה זמן לא עישנתי. אם היה לי מצית, אולי הייתי מנסה לעשן את הזרדים שאני אוכל. מעניין איך זה יהיה.
אני מגיע אל ההר. הוא מלא בעצים חסרי ענפים או עלים. הגוף שלהם מדמם עוד ועוד שרף. איכשהו, זה התנועה הכי גדולה שראיתי בעולם הזה עד עכשיו, ולמרות הצמרמורת שעוברת בי כמו זיכרון של כאב סופני, אני מרגיש שיש בזה סוג של חיים.
אני מתחיל ללכת במעלה ההר. כבר שכחתי כמה קשה לעלות במדרון. מדי פעם הרגל שלי מחליקה על אבן קטנה ואני כמעט נופל, ופה ושם אני נופל באמת. אני מדמיין את מירי שלי, מגיעה לתיכון, הולכת לטיול שנתי, מחביאה בקבוקון סמירנוף בתוך קופסת פרינגלס, מתמזמזת עם נער שקוראים לו יועד. איכשהו אני לא משתגע על מה שאני מדמיין.
אני מדמיין את אניטה, מבוגרת, ואחר כך זקנה, ואחר כך על כיסא גלגלים, והדמנציה עשתה עליה כזאת עבודה שהבן אדם היחיד שהיא מזהה זאת מירי, ולכל שאר האנשים, כולל האח הסיעודי והעובדת הסוציאלית, היא קוראת אסי, והם מסבירים זה לזה שככה קראו לבעלה, שנפטר לפני המון שנים.
מירי באה לבקר אותה. היא כבר כמעט בת חמישים, ויש לה ילדים משלה עכשיו, ויועד הוא לא אבא שלהם, תודה לאל. אבל היא עדיין באה לבקר את אמא שלה פעמיים בשבוע, כי היא כזאת, ילדה טובה, והיא זוכרת את כל מה שאמא שלה עשתה בשבילה, את כל השנים שהיא גידלה אותה לבד. אף פעם לא דמיינתי את אניטה בתור אם חד-הורית, אבל אני חושב על זה עכשיו ומבין כמה קטנה הייתה התרומה שלי במילא.
תחנת הדלק בטח התפוררה כבר מזמן. איך אהבתי את הסרבל הכחול, מדי עבודה שהפכו אותי לילד בן תשע עשרה ברגע שנכנסתי לתוכם.
"תראה מה הבאתי לך", אניטה נכנסה עם המכונית לתחנה.
היא הביאה לי את מירי לביקור.
"או, שלום לנסיכה", אמרתי ולקחתי אותה על הידיים. היא הייתה כל כך קטנה אז. "וגם למלכה", הסתכלתי על אניטה, קרצתי כמו אידיוט ונישקתי אותה על המצח.
"אהה", היא אמרה. "מתי אתה מסיים היום?"
"שש, נראה לי. למה?"
"אנחנו הולכים לאמא שלי. זוכר?" היא זקפה גבה חשדנית.
"ברור שאני זוכר. זה ערב שבועות. איך אני אשכח את התור שעמדתי בו כדי להשיג לך עוגת גבינה פירורים?"
החשדנות נפלה ומבט של תאווה תפס את מקומה. אותו מבט שקיוויתי שעולה על הפנים של אניטה גם כשמזכירים לה אותי.
"איך עובר היום?" היא שאלה.
"רגיל. איך היה לך?"
"נשבר לי מהעבודה הזאת כבר".
"יאללה", אמרתי, "רק עוד ארבעים שנה לפנסיה. זה תכף עובר".
"ברור, ברור. מזל שנעשינו מיליונרים מהמשכורת שלי, אחרת זה כבר היה בלתי נסבל".
מירי צחקה, צחוק של תינוקת שאי אפשר להישאר אדיש אליו. צחוק שמילא אותי אושר, כל כך הרבה אושר שלרגע שכחתי את הבושה, ואת החרטה על זה שאני עובד כאן בתחנת דלק הזאת, בשכר מינימום, וכל הנטל נופל על אניטה.
"מה עם הפסנתר?" שאלתי משום מקום.
"אה?"
מירי תפסה את האצבע שלי והתחילה לאכול אותה.
"לא הגיע הזמן לחזור לפסנתר?" שאלתי. היא ניגנה בפסנתר, והפסיקה בערך כשהיא הייתה בת חמש עשרה, ואני מדי פעם שיגעתי אותה שתחזור לנגן.
"בטח, רק צריך פסנתר", ענתה.
"אני אדאג לך", חייכתי וליטפתי את השיער הדליל של התינוקת.
"בבקשה אל תפתיע אותי עם פסנתר באמצע הסלון".
"אני אדאג לך".
מפסגת ההר אני רואה דבר מוזר – אוסף של צורות גיאומטריות בעמק, ספק גבעות קטנות, ספק בליטות בקרקע. כשאני מתקרב, הן מתחילות להיראות כמו צל של מה שאולי היה פעם כפר, אולי מושב או קיבוץ. עכשיו אין ספק שאין בו בני אדם, חיים, או אור.
כשאני מגיע לכפר, מקדם את פניי מלבן ענק של צמחים מטפסים, במרקם חלוד, מאות ענפים שצמחו זה בתוך זה, כשהעלים הקוצניים שלהם חודרים פנימה והחוצה ושוב פנימה, עד בלי די. בראשי עולה זיכרון, של שער ברזל בכניסה לקיבוץ, והגודל והצורה נראים כמעט נכונים, אבל אני לא רואה שום זכר לברזל.
אני עוקף את השער, במקום שבו הייתה אמורה להיות גדר. עכשיו אני רואה את הבתים בבירור. גושי עשב מלבניים שכנראה היו פעם קירות. מבעד לחלונות אפשר לראות סבך של שורשים, גבעולים ופרחים, שכנראה ממלאים את הבתים עד אפס מקום.
אניטה תמיד רצתה בית בכפר. חשבה שזה יהיה מקום טוב לגדל בו ילדים. מקום שקט. אני מניח שהיא לא חשבה על כזה סוג של שקט. כל מי שהיה כאן אי פעם נכחד מזמן, והצמחייה, הצמחייה הפראית, שניצחה בקרב כלשהו לא רק נגד האנושות אלא נגד החיים עצמם, נמצאת בכל מקום. הרגל שלי נוחתת על שורש דביק, שמתפוצץ ומשאיר על הנעל שלי עיסה בריח של גופה. טוב שאניטה לא רואה את זה.
ד"ר טננבאום הייתה המוח מאחורי מיטות ההקפאה. "טיפול ניסיוני", היא קראה לזה, ואניטה הייתה נואשת מספיק להקשיב. אני ממש לא רציתי לשמוע.
"הגוף מושרה בתוך נוזל", היא הסבירה, "שפותח בשווייץ. וי-איי-סי. ויטאנימקורפוריס".
"הגוף", חזרתי אחריה לאט, מדמיין עוף במרינדה, "מושרה?"
אניטה אחזה במפרק כף ידי בעדינות, כמאותתת לי, שקט, זה חשוב.
"הוי-איי-סי עוצר את ההתקדמות של זיהום, פציעה או מחלה, ונותן לגוף הזדמנות להחלים מעצמו".
"ובזמן שהוא מחלים", ניסיתי, "אני בתרדמת?"
דוקטור טננבאום הייתה רצינית מאוד. "לא בדיוק. דומה יותר למצב ממושך של עילפון".
"וכמה זמן הדבר הזה נמשך?" שאלתי.
היא הסתכלה על אניטה, ואז עליי. הרגשתי את האחיזה של אניטה מתהדקת על ידי.
"כמה שצריך", אמרה.
"כן, אבל כמה?"
"אנחנו לא יודעים".
התעצבנתי עליה באותו יום. בשביל זה נסחבתי לכאן על כיסא גלגלים? ככה אני צריך לבלות את השבועות האחרונים שלי? דברים כאלה. ואז יצאנו מהמשרד שלה, וחזרנו למיטה שלי בבית החולים, ואניטה כעסה עליי כל כך, והתחננה שאתן לזה הזדמנות, ואני לא הבנתי מה היא רוצה ממני בכלל.
"אתה יודע מי הכניס אותי להקפאה?" שאלה אותי נעמה, לילה אחרי שהיא נרתעה ממני כל כך.
"מי?"
"בעלי".
"גם אשתי הכניסה אותי. אני לא יודע למה. כנראה היא חשבה שזה עדיף לי מלמות. אולי היא חשבה שהיא עוזרת לי, או שהיא פשוט לא יכלה להתמודד עם זה שעמדתי למות".
"לא", נעמה הנידה בראשה. "בעלי הכניס אותי למצב שבו אני צריכה מיטת הקפאה. במכות".
הנהנתי לאט. לא ידעתי מה לומר. הושטתי לה יד, ונעצתי בה מבט ארוך, כמו כדי לבקש אישור להחזיק אותה, לעשות משהו.
היא לקחה את היד שלי. "הוא לקח ממני את המשקפיים. תמיד", אמרה, כאילו זה לא חשוב, "מין צורה יצירתית של התעללות, אני מניחה. שליטה אמיתית, לקחת ממך אפילו את הראייה".
"אני מצטער. לא ידעתי". כעסתי על עצמי, וכעסתי על האיש הזה שהיא תיארה, וכעסתי כל כך שלא ידעתי מה לעשות.
"לא", היא אמרה, "זאת לא אשמתך. בשום צורה, אסי. אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בתשע שנים האחרונות", היא עצרה לחשוב, להסתכל בי, לבלוע רוק, "אולי הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים".
אני מסתובב בכפר השקט הזה כמה שעות, עד שאני מתחיל להכיר את הבתים ואת הפרופורציות של המרחקים ביניהם. נראה לי שפעם זה היה מקום נחמד. נדמה לי שאני מזהה פירורים של מה שהיה אספלט של מגרש כדורסל, אבל אולי רק נדמה לי. אולי בפינה בהמשך היה גן שעשועים, אם כי אין לי שום דרך לדעת את זה.
הצטלבות בין הבתים. אחד מהם נראה גדול יותר, שטוח, אולי סופרמרקט או מרכז תרבות, אולי בית אבות. אני מקיף את הגדר ההיקפית שלוש פעמים, מטייל בין הבתים, מנסה לראות משהו חדש.
בסוף משהו צד את עיניי, על הקרקע, במקום שאין בתים צמודים אליו, אבל איכשהו, גם מרכזי מספיק. אני רואה מעין מלבן בולט מתוך הקרקע, בערך בגובה שלי.
פלסטיק. מוקף אדמה יבשה שלא צומח בה כלום. אני מקיף את המלבן ורואה דיסק פלסטיק גדול, נעוץ באחד מצדדיו.שתי ידיות מסתובבות שקועות בו. בחצי התחתון של הדיסק חקוקים נתונים טכניים, מספרים, אותיות באנגלית. למעלה, באותיות עבריות גדולות, מובלטות וקשות, כתוב "מקלט אקולוגי". אני לא בטוח מה זה אומר.
אני מניח בזהירות שתי ידיים על הידיות. משום מה, ציפיתי שהן יהיו רותחות, או קפואות, אבל הן פושרות לגמרי. אני מנסה כמה תמרונים, עד שהידית הימנית נוקשת כשאני מסובב אותה שמאלה. אני מסובב את הידית השמאלית ימינה ושומע נקישה דומה, אבל רפה יותר. אני מנסה להרים את הדיסק ומגלה שהוא שוקל הרבה פחות מכפי ששיערתי. מתחתיו מתגלה פיר, ונראה לי שאני מסוגל להיכנס לתוכו. אני מאיר פנימה עם הפנס ורואה שהקירות שלו, וכך גם החווקים הנעוצים בו ויוצרים סולם בלתי מזמין, עשויים ממאה אחוז פלסטיק.
"מה אם אנחנו האחרונים?" שאלה אותי נעמה. יותר מפעם אחת.
"אז… אנחנו האחרונים", עניתי.
"תקשיב".
הנהנתי.
"זה הולך להישמע דרמטי", היא אמרה. "אולי זה באמת דרמטי. אנחנו צריכים להמשיך את המין האנושי".
"זה באמת דרמטי", אמרתי. "את לא חושבת על זה עד הסוף".
"למה אתה מתכוון?"
נרעדתי מעט. "להביא ילד לעולם הזה", אמרתי. "זה רעיון דפוק".
ראיתי את פניה מתחילות להתכרכם.
"לא, לא. אני לא מתכוון לזה ככה", מיהרתי להוסיף.
"אז מה?"
"את מדברת על להמשיך את המין האנושי. זה אומר להביא ילדים לעולם, שיזדיינו אחד עם השני בשביל להביא עוד ילדים לעולם. וככה גם הנכדים שלנו יעשו. והנינים שלנו. כולם אחד עם השני".
היא בהתה בי בלי למצמץ.
"אני לא מוכן לזה", פסקתי. "זה חולני. מאוחר מדי. אם אנחנו האחרונים, זה כבר נגמר. אנחנו כאן במקרה". ואז, בלי לדעת למה, הוספתי, "תהני מזה כל עוד זה נמשך".
היא נתנה לי סטירה ואני ספגתי אותה, ושנינו ישבנו בחושך ולא אמרנו כלום במשך שעות ארוכות.
"אתה עושה את זה", לחשה לי אניטה באחד הלילות. לא דיברנו על כלום, היא פשוט ישבה ליד המיטה שלי והחזיקה לי את היד, ואני הייתי חצי ישן, ועייף, כל כך עייף.
"אניטה", אמרתי.
"לא", בלי לעזוב את היד שלי היא נישקה אותי על הלחי, והסתכלה עליי. הרגשתי כל ניואנס במגע שלה, כל נשימה. על פניה היו שתי דמעות בודדות, והיא הביטה בי ממש מקרוב וחייכה, "אתה עושה את זה".
"אני לא רוצה ככה", אמרתי לה, וגם בעיניים שלי עלו דמעות, מכאב פיזי משולב ביגון עמוק. לא רציתי לעזוב אותה. ראיתי בעיניים שלה שהיא התחרטה על השיחה הזאת כשהיא ראתה אותי בוכה. היא נישקה אותי שוב.
"אני רק…" היא כבר התחילה לבלוע מילים ודמעות ביחד. "אסי… הסיפור שלנו כבר נגמר".
דמעותיה טפטפו על החזה שלי ושיגרו בעורי בזו אחר זו אדוות של לחות וקור מכאיב.
"אל תדברי ככה", אמרתי.
"אני רק רוצה שתמשיך לחיות", היא אמרה, "שתמשיך להיות מתדלק, ולהיות מעצבן, ושתהיה בריא שוב". היא ליטפה בעדינות את הקרחת שלי. "… גם אם", היא החניקה עוד דמעות, "אם אני לא אהיה שם".
"אניטה", נאנחתי. "מתי נהיית כזאת עדינה?" לקחתי את ידה. "אני מתגעגע לכאפות שלך".
אני יורד לאט בסולם הפלסטיק במשך שעה ארוכה. רגע אחד נדמה לי שעברו חמש דקות, ורגע אחרי נדמה לי שאני כאן כבר חיים שלמים. בשלב כלשהו ראיית הלילה שלי מכבה את עצמה לבד, ואני מבין שהבוקר הגיע, ואני צריך להדליק פנס כדי להמשיך לראות משהו.
אני לא בדיוק מתאגרף תאילנדי, אבל הגוף שלי כל כך חזק עכשיו לעומת מה שהיה כשהייתי בבית החולים. אני יורד, עוד מדרגה, רגל, אוחז עם היד, ועוד רגל, עוד אחיזה, ואני מרגיש מאמץ, ואני מרגיש עייפות, אבל השרירים שלי פועלים, שוב ושוב, תנועה חזרתית חסרת מעצורים. עוד צעד, למרות שמתחיל כבר לכאוב, ופעם אחת אני מפספס את המדרגה הבאה וכמעט נופל, אבל זה אפשרי. אני יורד בסולם ומבין, מבין באמת, שהטיפול הצליח. המשאלה של אניטה התגשמה. דוקטור טננבאום צריכה לקבל פרס נובל. אני כאן. אני חי. וכל הגוף שלי, השרירים הכואבים האלה, והמוח המעצבן, שמריץ אסוציאציות בסרט נע, וזיכרונות מהרגעים היפים והנוראיים ביותר בחיים שלי, וקצות האצבעות, שממששות פלסטיק אילם ופושר, כל כולי, כל סנטימטר בגוף הבריא שלי, רוצה רק להתאחד עם המשפחה שלי.
"לאן אתה הולך?"
נעמה ישבה על המיטה שלה במעבדה, עם ספר ביד. אני עמדתי במעבר, עם תיק על הגב, מלא בעלים צהבהבים ובקבוקים ריקים, עם פנס בכיס ומשקפי שמש הרמטיים על העיניים, מכוסה בערימה של בדים מלוכלכים.
"אני מוכרח לדעת מה יש בחוץ. אם מישהו שרד".
"אין בחוץ כלום, אסי", היא אמרה. "סיירתי בחוץ שנים. לא מצאתי כלום".
"אבל תמיד חזרת למעבדה. אף פעם לא הלכת באמת רחוק".
"לא יכולתי לעזוב אתכם", היא הסתכלה עליי. זאת אפילו לא הייתה האשמה. גברי עדיין שכב דומם במיטת ההקפאה שלו.
משהו התכווץ בגרון שלי. זאת הייתה תשובה טובה. "נעמה, אני…" לא ידעתי מה להגיד. "תודה. על הכול".
היא נרתעה. "אל תגיד לי תודה", סיננה.
"אני רק רוצה את המשפחה שלי".
"אתה תחזור אליהם כשתמות בשמש!"
"גם זה בסדר", אמרתי והסתובבתי ללכת.
"אסי!" היא צעקה. ואז הרגשתי את ידיה עוטפות אותי, את המשקל של כל גופה המצולק.
"נעמה", אמרתי.
הרגשתי אותה רועדת. "לא ביקשתי להתעורר ראשונה".
"אני יודע".
"נמאס לי לחכות כאן".
"בואי איתי", אמרתי.
"אתה באמת רוצה אותי איתך?" היא שאלה. "עד הסוף?"
השפלתי את עיניי.
"רק תגיד לי שאני באה איתך".
"אני מצטער, נעמה".
"אני כל כך שונאת אותך". היא הניחה את ראשה על גבי וחיבקה אותי, בכל כך הרבה אהבה, שידעתי שזה נכון. הרגשתי תנודות בפנים שלה, וברגע שהרגשתי שהיא עומדת להישבר, היא הרפתה ממני, ועטפה אותי בשמיכה הוורודה שלה, ודחפה אותי ממנה, כמעט באלימות. לא הסתובבתי. הלכתי. אם לא יכולתי לתת לה כלום, רציתי לתת לה לפחות את זה.
שבוע וחצי לפני שנכנסתי להקפאה הזמנתי מהאינטרנט אורגן אלקטרוני, בשביל אניטה. קטן יותר מפסנתר, והרבה פחות מרשים, אבל זה כמעט אותו דבר. אני לא יודע מתי הוא הגיע אליה, אם בכלל. האורגן התעכב בדואר, כמו כל דבר אחר שאי פעם הזמנתי בדואר, ואני כבר הייתי צריך ללכת.
אני מקווה שהוא לא הגיע בצורה מוזרה מדי. סליחה, אניטה? יש כאן דבר דואר מבעלך המת. אני לא יודע אם היא חזרה לנגן, או שהשאירה אותו סגור בקופסה, או מכרה אותו במחיר מגוחך. אולי מירי למדה לנגן עליו כשגדלה. זה הדבר הכי טוב שאני יכול לצפות לו מהמתנה הזאת, אבל לא נראה שאדע אי פעם מה קרה עם זה. אני שונא את הדואר.
השלבים בסולם נגמרים. אני מציב את שתי הרגליים על קרקע מוצקה מפלסטיק. אני מתמתח, מסתובב לאט ויוצא לחפש תשובות באור הפנס שלי. אני הולך לאורך מסדרון די צר, שתלויות בו כמה תמונות ממוסגרות. דיוקן של ראש ממשלה כלשהו. דיוקן של אדגר אלן פו. תמונה יפהפייה של גשר הכנרת. מזכרות מהעולם שהכרתי, שליבי פועם בכוח למראן, בשביב של משהו שעשוי להיות תקווה.
בקצה המסדרון יש עוד דלת מפלסטיק. אני אוחז בידית ונדרש להפעיל כוח רב כדי להזיז אותה. אט-אט היא נכנעת.
עכשיו אני שומע רעש מוכר, מונוטוני. נדרש לי רגע לזהות את הצליל הזה, שליווה אותי במשך חודשים במעבדה, רעש לבן שכמעט שכחתי מקיומו. מנוע של מיטות הקפאה.
אני עובר בחדר אחד, ומאיר על כל מה שאני מסוגל. שולחן. שרטוטים. אני נדהם לראות מגזין, עם דוגמן ודוגמנית בשער שלו. אני אקרא בו אחר כך, אחרי שאבין מה בדיוק קורה פה. בטח אוכל ללמוד מזה משהו על מה שקרה. לפחות משהו.
בפינה הצדדית ביותר של השולחן אני רואה ספרים באנגלית. עוד קלאסיקות, עוד שירה. אני מניח שמי שהתעסק בהקפאת חולים אהב ספרות אנגלית.
בסוף החדר יש משקוף בלי דלת, שמוביל לחדר שממנו בוקע הטרטור של המנוע. אני מאיר בפנס כלפי החדר, ממוקד כל כולי בחיפוש אחרי המיטות, ובלי לשים לב אני דורך בתוך משהו רטוב, כמו שלולית, שמשמיע רעש דביק. לפני שאני מספיק להפנות את הפנס לרצפה, כדי לבדוק על מה דרכתי, אני שומע צווחה חדה, ואחריה רחש של תזוזה חייתית.
אני מאיר פנימה, רואה להרף עין שורה של מיטות הקפאה, ואז מרגיש דקירה חדה בחלק הרך של השוק שלי. אני שומע קולות יניקה ופרפור, וחש טפיחות מוזרות בזמן שאני נופל על הרגל השנייה, אל תוך השלולית.
אני מאיר בפנס לכיוון הרגל שלי ורואה יצור מסתכל עליי, בפרופיל, עם עין אחת. הפה המעוקל שלו נעול על הרגל המדממת שלי, ולרגע כמעט נדמה שהוא מחייך. זוג גפיים פרוותיות שורט אותי עוד ועוד, בזמן שהרגליים הזעירות והזנב הלבן מתנדנדים באוויר.
אני מקלל בלי רחמים, ומכה בכל כוחי בראש הדגי שלו, עם בסיס הפנס שלי. הגפיים של היצור מקפצות בעוויתות, והעין שלו ממצמצת וחגה לכל הכיוונים, עד שמכה טובה אחת משחררת אותו ממני סוף סוף. הוא נופל על הרצפה, שבור ומעוות כמו חרק ביום רע. אני מנסה להנחית עליו מכה סופית, אבל הוא מתגלגל על צידו, מתהפך ובורח אל תוך החשכה.
הרגל שלי כואבת ומדממת. אני מניח יד על הרצפה, כדי לקום, ונזכר שנפלתי לתוך שלולית. אני מאיר עליה בפנס ורואה נוזל שאני מכיר יותר מדי טוב. וי-איי-סי. נוזל ההקפאה.
"מניאק, לא", אני פולט. אני נעמד לאט וצולע פנימה לתוך החדר. אני בוחן היטב את המיטות לאור הפנס. הצינורות מרוטשים, והרצפה מלאה בנוזל הזה. מי יודע כמה שנים היצור המחורבן חי בשלולית הזאת. אין נוזל בתוך מיטות ההקפאה, ובתוכן שוכבות שלוש גופות מיובשות, משומרות היטב בתוך הזכוכית החסינה.
אני מאיר מסביב על רצפת הפלסטיק, עד שאני רואה בפינת החדר חור עצום בקיר, מנהרה בגודל של דג-ארנב.
היום האחרון שלי עם המשפחה לא היה עצוב. הלכנו שלושתנו לראות סרט של דיסני בקולנוע. קיבלנו הנחת נכים. מירי השתגעה על הסרט. אניטה בכתה בקטעים המרגשים, ואני לא אמרתי לה כלום, ואולי גם התרגשתי קצת בעצמי.
אחר כך לקחנו את מירי לסבתא שלה, ונפרדתי ממנה בדמעות, בלי לומר דבר. אניטה ואני המשכנו למרפאה של ד"ר טננבאום. היא חיכתה לנו ליד מיטת ההקפאה, כשהיא קוראת ספר באנגלית כדי להעביר את הזמן, כאילו הכול חלק מהעבודה. האחיות והטכנאים החלו להכין את המיטה, והיו לנו עוד כמה שעות להעביר.
אניטה הביאה לי שזיפים. אכלתי אותם לאט, אבל בתאווה של בן אדם בריא, וטפטפתי מיץ על כל החלוק שלי. היא התעצבנה עליי, כאילו זאת הייתה החולצה הכי יפה בארון שלי, והיא הייתה צריכה למצוא עכשיו דרך לכבס אותה ולהעלים את הכתם איכשהו, ולרגע הרגשתי כאילו הכול עדיין בסדר.
אני לא זוכר איך הסתיים הסרט התיעודי שראיתי בגיל שמונה, עם הציידים שרדפו אחרי הזאב. מאז שהייתי ילד רציתי להאמין שהוא הצליח לברוח. אולי הוא הסתובב, חשף שיניים אימתניות ויצא לרדוף אחרי הציידים. רוב הסיכויים שהם לכדו אותו בסוף. הדבר היחיד שבטוח הוא שעכשיו כולם מתים.
אני מסיר מעליי את השמיכה הוורודה של נעמה ומשתמש בה כדי לחבוש את הרגל הפצועה שלי. לא הרגשתי כאב כזה מאז שהייתי חולה. אני מתיישב על הרצפה, מתנשף ורועד, וקצת צוחק. יש חיים על כדור הארץ.
הסיפור נכתב בהשראת שיר הנושא מהאלבום "לא יפריד דבר", 2009.
לא יפריד דבר
לא יפריד דבר בינינו לעד,
גם אם העולם ייפסק ביום אחד.
מקומי תמיד יהיה לצידך.
לאורך כל הדרך אני אהובך.
את תמיד היית הכל בשבילי,
בזכותך למדתי מה ומי אני.
מתנה כזאת של פעם בחיים
צריך לשמור עליה לעולמי עולמים.
הנהר סוחף, אותנו יישא,
אין לדעת לאן
או את אורכו של המסע,
וכשנגיע אומר בוודאי
זו הנסיעה של חיי.
גשר מזהב סלול אל ליבך
מחבר את שנינו
בכל אשר נלך.
ברוחות הקור, סופות וגשמים
אני צמוד אלייך עולמי עולמים.
הנהר סוחף, אותנו יישא…
לא יפריד דבר בינינו לעד…
נגמר לי מהר מדי 😕
אבל נהנתי כל עוד זה נמשך.
בהחלט כתוב היטב ולוכד את תשומת ליבו של הקורא. כמו טוני אני חושב שהוא היה צריך להמשיך הרבה יותר או לחילופין להסתיים קודם. או שבניית העולם הזה היא הנושא של הסיפור ואז המסע של הגיבור לא כזה חשוב או שהעולם הוא רקע למסע ואז למה הוא נגמר דווקא בנקודה הזאת?