"…להארי נדמה היה שכולם חושבים רק על הנשף הקרב – או, לפחות, כל הבנות חושבות רק על הנשף, ומדהים כמה בנות היו פתאום בהוגוורטס; הוא מעולם לא שם לב לכך קודם. בנות מצחקקות ומתלחשות במסדרונות, בנות צווחות מרוב צחוק כשבנים חולפים על פניהן, בנות נרגשות משוות רשמים על התלבושת שהן מתכננות לחג המולד…" (מתוך: הארי פוטר וגביע האש)
יש תופעה מאוד נפוצה בילדוּת שלנו (של נשים), שלא שמעתי עליה אצל ילדים בנים. אני לא יודעת להגיד משהו גורף כמו "כולנו" או "רובנו", אבל אני מכירה אותה מעצמי ומרבות אחרות: היה שלב ששנאנו לחשוב על עצמנו כילדה, כבת. שהתחשק לנו למרוד בהגדרה הזו – ובעיקר בכל מה שהתרבות מספרת לנו שנלווה להגדרה הזו.
מה היא מספרת? שילדות הן מפונקות, ושטחיות, וחושבות רק על בגדים ואיפור כל היום, ונבהלות בקלות וזקוקות לעזרה. הבנים, לעומתן, הם מגניבים וקשוחים ואמיצים וחושבים על פתרונות ויוצאים להרפתקאות.
לפחות בשנים שבהן אני גדלתי אי אפשר היה שלא להפנים את הנרטיב הזה, שנשפך אולי מכל יצירה – לילדים או למבוגרים. וכשמפנימות אותו, לא קשה להסיק מה עדיף להיות. אז רבות מאיתנו חוו שלב שבו ניסינו לפתח לנו נישה ייחודית בתוך הסיפור המדכא הזה. כן, בסדר אני בת. אבל שלא תחשבו שאני בת-בת. ואנחנו הודפות מעלינו ממש בגועל את כל מה שמזכיר את הבת האיומה שבדמיוננו: "אני, בניגוד לאחרות, שונאת ורוד. אני לא מפחדת מג'וקים. אני טובה בספורט. אני לא סובלת שופינג". ההצהרות האלה של ילדות שגדלו בשנות ה-90 וה-2000 המוקדמות הן למעשה ביטוי של פחד מפני הסטיגמה. מבחינתנו, זו הייתה דרכנו לבקש מאנשים שיבינו שאנחנו יותר ממה שמציגים אותנו בספרות, בטלוויזיה ובקולנוע. שאנחנו בני אדם אמיתיים ולא קישוט חמוד שמעפעף.
קראתי את הארי פוטר פעמים רבות לאורך השנים, וכל קריאה מלווה בתגליות חדשות ומלהיבות. בקריאה האחרונה הייתה לי גם תגלית קטנה ועצובה. בשנים שחלפו מאז הקריאה הקודמת, התפתחה בי – ובחברה שלנו בכלל – מודעות חדשה שאפשרה לי לבחון מחדש מסרים שבילדותי נראו לי מובנים מאליהם, ופתאום הבנתי שגם בהארי פוטר היו המסרים האלה. לא בכוונה. בהיסח הדעת.
דווקא היסח הדעת זו צורת השוביניזם שמעציבה אותי יותר מכול, כי היא מעידה על תפיסות עמוקות ולא מודעות. ובמיוחד עצוב לי שהסופרת היא אישה, כלומר הכתיבה הזאת מעידה על דיכוי שהופנם.
אחד הביטויים המובהקים של היסח הדעת הזה בולט בסצנה מהספר הרביעי, "גביע האש", שבה מתואר משפטה של בלטריקס לסטריינג', אוכלת מוות מהמעגל הפנימי ביותר של וולדמורט.
זה קורה לקראת סוף הספר. הארי מוצא את עצמו לבד במשרד המנהל ונתקל לראשונה בהגיגית. הוא צולל לתוך רצף זיכרונות של דמבלדור מהתקופה שבה קראוץ' (אחד השופטים בטורניר) היה ראש המחלקה לאכיפת חוקי הקוסמים, ואחראי על ניהול הליכי המשפט נגד אלה שנחשדו בתמיכה בוולמורט. הזיכרון האחרון במסע בהגיגית הוא מהמשפט של חבורה הכוללת את בלטריקס לסטריינג' ובנו היחיד של קראוץ'. קראוץ' מכריז שהחבורה נאשמת בחטיפתם ובעינוים של "ההילאי פרנק לונגבוטום ואשתו".
כשקראתי את זה הפעם, לרגע אופטימי אחד חשבתי שזו הברקה מכוונת. כגבר יהיר וטהור דם, שנהנה בלי משים מזכויות יתר ואינו רואה את המשרתת שלו, ווינקי – ודאי שקראוץ' לא יטרח לספור את מי שהוא אינו מחשיב כחלק מהקבוצה החברתית שלו. שניים-שלושה עמודים אחר כך הזדעזעתי לקרוא איך דמבלדור עצמו ממשיך באותו קו כשהוא מספר להארי מה קרה לזוג לונגבוטום: "פרנק, שהיה הילאי, נתפס ועונה ביחד עם אשתו". איש לא טורח לציין ששמה הוא אליס, או להזכיר שגם היא הייתה הילאית. רק הוא ראוי לציון והיא נספחת.
פמיניזם של פעם
זו חוכמה שבדיעבד, כמובן. הסדרה נכתבה בתקופה שבה רובנו היינו עיוורות למחיקות כאלה. אז היה פמיניסטי לקחת דמות נשית אחת ולהאדיר אותה בכך שמבדילים אותה מהדימוי של נשיות. הרמיוני גריינג'ר כל כך מגניבה בזכות העובדה שהיא "לא כמו בנות אחרות". אומנם גם היא לא התחמקה מתיאורים לא מחמיאים על קולות צווחניים, אבל לפחות היא לא מבזבזת את זמנה בצחקוקים עם פרוואטי פאטיל ולבנדר בראון, בנות גריפינדור האחרות בשכבה, ולא לוקה באותה הערצה מטופשת להורוסקופים שטותיים ולמורות שרלטניות. היא השתדרגה, קיבלה הצבה יוקרתית בחבורת הבנים, היא כל כך טובה בזה שאפשר לשכוח שהיא בת – במיוחד בתקופה שבה מסדרונות הוגוורטס מתמלאים ביצורים המטופשים האלה שלא מפסיקים לצחקק.
וג'יני וויזלי? מה שכל כך נפלא בה, מספרת לנו רולינג ישירות, זה שהיא גדלה עם אחים בנים. החיים האלה הקשיחו אותה, ולכן היא ראויה להארי. כי היא לא אישה "רגילה". כי היא לא בוכה בקלות. היא התעלתה מעל הסטריאוטיפ שמלעיג דמויות נשיות אחרות בסדרה.
כמו בהרבה יצירות אחרות, הנשי הוא המסומן והבזוי. הרמיוני וג'יני הן "המודל הנכון" כי הן יוצאות מהתלם, אבל הבנות שלא משכילות לעשות זאת מוצגות בצורה מגוחכת. דולורס אמברידג', המורה החדשה שמגיעה להוגוורטס ב"מסדר עוף החול" וממונה למפקדת העליונה על בית הספר, היא הקריקטורה המוקצנת ביותר; אהבתה לוורוד, לחתלתולים ולדוגמאות פרחוניות היא עוד סיבה טובה לסלוד ממנה.
ובואו נביט על מגדל גריפינדור: תפקידם של דין תומאס ושל שיימוס פיניגן כדמויות משנה לא שונה מהותית משל פרוואטי ושל לבנדר – אבל לעולם לא דבֵק בהם הדימוי המעליב שדבֵק באגף הנשי של חדר המועדון. הם חברים פחות קרובים של הארי ורון וויזלי, זה הכול, ואין לכך סיבה מיוחדת. הם מתוארים פחות או יותר כשני ילדים רגילים. לבנדר ופרוואטי, לעומת זאת, הן רכלניות שטחיות ומעצבנות – ובהמשך, במקרה של לבנדר, עלוקות דביקות ומטורפות; הפיתוח היחיד שהדמות שלה זוכה לו הוא להפוך לבת זוגו התלותית הנלעגת של רון, שמביכה את כולנו בגילויי חיבה מופרזים ופומביים ובהתקפי קנאה מעייפים.
וזה מוביל אותי לנקודה הבאה: לדמויות הנשיות מיוחסת גם יותר קנאה. פלר דלאקור, המתחרה היפהפייה בטורניר הקוסמים המשולש, תוכל להעיד על כך: אין דמות של אישה שמצליחה לסבול את נוכחותה. כן, גם הארי מקנא נקודתית בסדריק דיגורי, שמתחרה בו על גביע הטורניר ועל ליבה של צ'ו צ'אנג; רון מקנא נקודתית בוויקטור קרום, המתחרה מטעם דורמשטרנג שהתאהב בהרמיוני – אבל יש רציונל לקנאה הזו, הקשר כלשהו למשולש אהבה. לעומתם פלר, שבהמשך הסדרה מתחתנת עם ביל וויזלי, מעוררת אוטומטית אנטגוניזם לא רק אצל מולי וויזלי – קלישאת החותנת הקנאית – אלא גם אצל הרמיוני וג'יני. אין לכך סיבה מיוחדת: היא פשוט בחורה מהממת שגוזלת מכל האחרות את תשומת הלב.
התחום הרומנטי מעסיק את הבנות בסדרה יותר מאשר את הבנים, אך לא באופן מחמיא. לדמויות הנשיות מיוחסת יותר נקמנות – אנחנו רואים את זה בספר השישי כשהרמיוני מזמינה את מקלאגן לנשף, והארי תוהה לאיזה שפל בנות מוכנות לרדת (ממש במילים האלה). אירונית במיוחד היא העובדה שהנשים הן אלה שמתעניינות, משתעשעות ומשתמשות בפועל בשיקוי אהבה, והגברים הם תמיד הקורבנות שלהן – אף על פי שהמקבילה הריאלית היחידה שאפשר לחשוב עליה לשיקוי כזה, היא כזו שהקורבנות שלה הן נשים.
רבות מאיתנו חלמו על חיים מלאי קסם. אך גם בהוגוורטס הנפלאה, שהייתה ותמיד תהיה לנו למפלט, קשה לחמוק ממכבש של הגדרות מגדריות. לא קל להתמודד עם ההבנה הזו, שבספר שגדלתי עליו, שאהבתי ואני עדיין אוהבת בכל ליבי, יש פן שגרם לי להתבייש בנשיותי. רולינג לא כתבה את הפן הזה בתוך רִיק. גם היא ספגה יצירות נגועות ברעיונות דומים, גם אותה חינכו גיבורים אמיצים ועלמות במצוקה. התחושה שלי שגם היא סבלה מהבושה שהטמיעה בנו התרבות: הרעיונות האלה ה כו בנו שורש מבלי דעת. הדרך היחידה לעקור אותם – היא להתחיל לדעת.
מעולה. תודה שכתבת את מה שאני מרגישה כבר לא מעט זמן. (וכל הכבוד שהצלחת לא להכנס לגופה של סופרת. אני כנראה לא הייתי עומדת בפיתוי)
נכון לחלוטין, ויש להוסיף שרולינג עצמה היא אחת הדמויות היותר בעייתיות בכל מה שקשור למגדר וקבלת האחר בתחום המגדר, וקולה מושמע חזק במיוחד נגד הקהילה הטרנסית. אכן ראוי לבחון את הטקסטים שלה באור זה. מעניין שרולינג עברה מלהגדיר נשיות בצורה חברתית בינארית, ללהגדיר אותה בצורה פיזיולוגית – והעיקר היה ונשאר, להגדיר הגדרות ולפגוע באחרות ואחרים על פיהן.
פמיניזם מודרני הוא ניסיון למצוא דיכוי בכל דבר ולהאשים את כל העולם ואשתו בדיכוי נשים. עצם העובדה שהארי פוטר בכלל כל כך פופולרי בעוד שהוא נכתב על ידי אישה מוכיח שעם קצת כישרון אפילו אישה יכולה להיות הסופרת הנמכרת ביותר בעולם. אבל כשמסתכלים על העולם תחת משקפיים של דיכוי בכל מקום, גם מוצאים…
כתבת מצוין, תודה שהעלית את הסוגייה. מאיר עיניים ומלמד!
אם תחשובנה על זה לעומק תראו שעצם ההכרה בפמיניזם מוכיחה שאתן חושבות שיש צורך באפליה מתקנת .
המגיבים פה בבירור לא קראו מימיהם טקסט פמיניסטי, הם לכל היותר מגיבים לתמונה הדמיונית שיש להם בראש של 'פמיניזם' כמו שהם מבינים אותו, שהיא רלוונטית כקליפת השום. פמיניזם מודרני הוא לא 'ניסיון למצוא דיכוי' ולא 'ניסיון להאשים', פמיניזם 'מודרני' הוא שילוב של מספר רב של גישות שונות לנתח את המציאות על בסיס הנחת היסוד ההגיונית מאוד, שלפיה נשים באופן היסטורי קיבלו פחות זכויות, וסבלו מאלימות ודיכוי, הרבה יותר מגברים. זוהי עובדה היסטורית, ולטעון שהשפעתן של מאות שנים כאלה יכולה להימחק בחצי מאה של שוויון זכויות (לכאורה), גובלת בעיוורון.
ה"הכרה" בפמיניזם לא מוכיחה שיש צורך באפליה מתקנת, ה"הכרה" בטענה שטענתי למעלה היא סך הכל הכרה במציאות, ומכאן אפשר להסכים, ואפשר שלא להסכים, על ההשפעות של העובדות ההיסטוריות המוכחות הללו, אבל לטעון בהכרח שהכרה בקשת רחבה של תאוריות, מוכיחה בהכרח טיעון ממש ספציפי וחסר הוכחות, על אפליה מתקנת, זו טעות.