ואליס הוא לא ספר מדע בדיוני קלאסי. ואליס הוא סיפורו של אדם שטוף הזיות שגילה את האמת האלוהית. או לפחות כך הוא חושב. ואליס הוא בעיקרו דיאלוג בין המספר לבין עצמו. בעוד המספר מנסה לשמור על שפיותו, עצמו מזמן איבד אותה.
ואליס היה יכול להיות סתם סיפור של בית משוגעים אלמלא שתי עובדות:
- למשוגע יש תאוריה הנתמכת ע"י סרט מדע-בדיוני (בספר!)
- המשוגע הוא פיליפ ק' דיק.
אף על פי שהעובדה הראשונה אינה מספיקה כדי להפוך כל סיפור מופרך הנתמך ע"י סרט לסיפור מד"בי, הרי שהעובדה השנייה מחייבת בחינה של הטקסט הספרותי אל מול האדם שכתב אותה.
בדרך כלל אני נמנע מביקורות בסגנון זה, ואף אינני אוהב לקרוא ביקורות הנבנות על בסיס שכזה. אינני רוצה לשפוט ספר לפי הסופר שכתב אותו, אלא לפי הספר עצמו נטו. בדרך כלל אני מעדיף שלא לנתח את המשמעות של הסיפור לפי מה שאני יודע, או אמור לדעת, על הסופר או על ספרים אחרים שכתב. ככלל, אני חושב שאם הספר הנדון איננו חלק רשמי מסדרת ספרים, ביקורת על הספר עצמו (להבדיל מביקורת על הסופר) אינה צריכה להתייחס לפרסומים אחרים של הסופר או לקורות חייו.
ואליס הוא היוצא מהכלל – דיק עצמו מחייב סוג שונה של ביקורת בואליס משום שדיק עצמו הוא גיבור הספר. הוא הגיבור של הסיפור ביותר מאשר השלכה פשוטה של הסופר על אחד הגיבורים – הוא הסיפור עצמו, במעין עיוות אוטוביוגרפי.
הורסלאבר פאט, גיבור ואליס, הוא פיליפ ק' דיק. דיק עצמו מתואר כסופר מד"ב שכתב כמה וכמה ספרים, ומכר זכויות הסרטה לחלקם. זה פרט מתוך הסיפור עצמו, המהווה את המניע לתפנית המאפשרת לגיבורי הספר להמשיך עם הפרנויה הקונספירטיבית שלהם. מרגע שדיק מציין בספרו, כחלק מהעלילה, את ספריו הקודמים, איני יכול להתעלם מהם בביקורתי, ובוודאי שלא מדיק עצמו.
כל ההקדמה הארוכה הזאת באה בעיקר כתשובה לשאלה "למה קראת את הספר?" אודה ואתוודה. אם מישהו אחר היה מגבב אוסף כל כך תמוה של הזיות, הייתי זונח את הספר בערך בעמוד 100. מספיק כדי להתרשם שהפתיחה המבטיחה מתדרדרת להזייה פסיכוטית מעורערת ומטרידה. מספיק כדי להתרשם שזה לא נראה ספר מד"ב. מספיק כדי להתרשם שדיק דפוק בשכל.
אבל זה דיק, שכבר קראתי ספרים וסיפורים קודמים שלו שאהבתי, ולכן המשכתי לקרוא.
קראתי. נהניתי. אהבתי.
ואליס הוא סיפורו של אדם שאיבד שלוש נשים ואת הקשר למציאות. ואליס הוא הזייה המתארת באופן אסוציאטיבי את קורותיו של מי שנותר לבדו עם המחשבות שלו. היזהרו! יש מחשבות שלא כדאי להישאר איתן לבד. עלילת ואליס איננה חשובה לביקורת זו, לא רק משום שקשה להפריד בין מציאות להזייה, אלא משום שואליס איננו תיאור קורותיו של אדם או מאורעותיה של תקופה. תחת זאת, ואליס הוא הזייה ממושכת של אדם מוכשר שהלך לאיבוד. בתוך מוחו.
מי שימשיך לקרוא את הספר עד סופו, עלול להרגיש מרומה. אין לדיק תשובות לרוב השאלות העולות מתוך הספר, משום שדיק לא כותב כדי לתת תשובות, אלא כדי לתת את השאלות, ותשברו אתם את הראש על התשובות. מבחינה זו, דיק עושה עבודה נפלאה שהרי אין לאף אחד תשובה אמיתית, מוסמכת ובדוקה לשאלות המהותיות של קיומנו. כך שדיק שואל שאלות רבות שאין להן תשובה, מתמצת אותן, מגיש אותן לעוסות ומוכנות על מגש ומחכה לתשובתכם. אין לכם תשובה? אז במה אתם יותר טובים ממנו? בזה שאתם מתעלמים מהשאלות? בזה שאתם מתחמקים מלחפש את התשובות?
קשה לי לשים את האצבע על הסיבה העיקרית שגרמה לי לאהוב את הספר. קראתי אותו במשך יומיים, כמעט בנשימה אחת משום שואליס הוא ללא ספק ספר הסוחף אותך חזק לתוך מערבולתו. ייתכן כי זו השפה הקולחת והזורמת בתרגומו המעולה של אסף כהן. ייתכן כי זו ההתעסקות עם הזיות ומציאות מדומה, המאפשרת לדיק לתת לנו להרגיש בקצה התודעה שיש משהו במה שכתוב, שיש כביכול הגיון בשיגעון, עובדה המאלצת את הקוראים לצלול לעומקם של הדברים. אבל הכל כמובן קשקוש. אין קרניים ורודות ואין, ולא היו אנשים עם שלוש עיניים. אבל לך תוכיח שלא יהיו כאלו בעתיד, ושהם לא יחזרו בזמן לימינו אנו. מה שמותיר אתכם עם הזיותיו של אדם שצרך יותר מדי סמים ונשאר בחיים כדי לספר על זה. אם אפשר לקרוא לזה חיים.
וזו אחת המסקנות העולות מתוך ואליס. חלקנו מבלה חלק נכבד מחייו הבוגרים בחיפוש התשובה להמון שאלות המתחילות ב-"למה". חלקנו מבלה אחר חיפוש התשובה לשאלה "למה?" עצמה. מתוך הזיותיו של דיק עולים שני צדדיו האפלים של הסם. מחד, הזיותיו עשויות להיות אמצעי דרכו תמצאנה התשובות לכל השאלות שהטרידו, מטרידות ועוד יטרידו אתכם. זה הרבה יותר ממה שאפשר לומר על חייהם של האנשים ה"נורמליים". מאידך, מתוך הזיות הסם אתם עלולים למצוא קשת גדולה מדי של שאלות חדשות. ואם קצב השאלות יגבר על קצב התשובות, הגעתם אל סופכם.
דיק משלב בספר הרבה מחשבות שכשהן מתחברות עם חלק מיצירותיו האחרות, ניתן אולי לראות אותן כפאזה נוספת של השאלה "במה מותר האדם מן המכונה?". דיק בוחן למשל את התאוריה שקרן וורודה משדרת אל מוחנו את כל מה שאנחנו צריכים לדעת, ושהלימוד הוא בעצם צורת זיכרון. זהו אחד ההבדלים בין אדם למכונה, בו דווקא למכונות יש יתרון לא מבוטל על האדם. המדענים של היום חושבים שאפשר יהיה להגשים לימוד ע"י זיכרון בתוך שלושים שנה. אם תרצו, זו עוד הוכחה לגאונות של דיק. אם תרצו, זו הוכחה לאי-שפיותם של המדענים.
בסיכומו של דבר ואליס הוא ספר קשה. הקושי, בסיכומו של דבר, הוא גם אחת הסיבות העיקריות לכך שואליס הוא ספר מצויין המומלץ בחום.
ביקורת מעולה ל(ככל הנראה) ספר הכי טוב שקראתי