ד"ר לובה איבנוב, או ליאת אביעד כפי שעוברת שמה כשהגיעה לארץ בתחילת 1992, היא ביוכימאית במקצועה, והיא נוסעת עכשיו אל המקום בו יתרחש רגע השיא בחייה. הרכב המפואר שלוקח אותה לשם עטור דגלים רשמיים, ושוטרים על אופנועים מפלסים עבורו את הדרך. היא יושבת מאחור, באפלולית הרכה, ומנסה להכין את עצמה לקראת הצפוי. כל כך הרבה מחשבות מתרוצצות בראשה, מתפתלות כמו הכביש העולה בהר. היא שולפת מתיקה בפעם המי-יודע-כמה פודרייה עגולה ובוחנת את פניה במראה הקטנה. האיפור המוקפד לא מצליח להסתיר את החריצים שחרצו השנים הקשות בפניה. גם לא הצבע לשיער שמחפה על אפרורית הזקנה. היא בת ארבעים ושתים בסך הכל, אבל תוך שנים מועטות קפצה עליה זיקנה. בסופן אמנם ממתין לה הרגע הגדול הממשמש ובא, אבל המחיר ששילמה בעבורו היה כבד.
מעבר לחלון צבועה הדרך בירוק העז של האביב. ימי חול המועד של פסח. הרכב המפואר מוביל אותה אל טכס חגיגי שיערך במשכן הפרלמנט החדש בעיר ירושלים, ובמהלכו יוענק לה פרס מטעם המדינה שהוקמה על חורבות ישראל ופלסטין – הלא היא ישראסטין. בלעדיה, כך יהיה כתוב במגילה שתוגש לה, ספק אם הייתה קמה.
המציאות עולה על כל דמיון, ורק חד הפעמיות הזו יכולה הייתה להוביל לכך שמדענית רוסיה, שבילתה את רוב ימיה בעיר קטנה ליד קייב, ושהגיעה לכאן כמעט בעל כורחה, תהיה זו שתסיים אחת ולתמיד את הסכסוך שניטש בין יהודים וערבים על השליטה בארץ הקודש. כשהיא משחזרת את השתלשלות האירועים שקדמה לכך, עולה בה שיר ששמעה לפני ימים ספורים בליל הסדר: "די דיינו, די דיינו", שרו המסובים בקול גדול. היא לא הבינה את כל המילים, העברית של ההגדה עדין גבוהה מדי לאוזניה, וכנראה תישאר כזו לתמיד, אך הרעיון שבשיר היה ברור כשמש, והיא הצטמררה כשהוא היתרגם מעצמו אל חייה שלה.
כי אילו לא הייתה מתפרקת המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות של תחילת שנות התשעים, הרי שעד היום הייתה נותרת כנראה חוקרת אלמונית באותו מכון קטן שבו עבדה בעיר הולדתה, מרחק ארבעים דקות נסיעה ברכבת מן העיר קייב. בעלה אנדרי, שינוח בשלום על משכבו, היה מגיע מן הסתם לדרגת סגן אלוף בקג"ב, ופורש עם פנסיה הגונה, שעליה הייתה אומרת – דיינו.
ואילו התפרקה המפלגה הקומונסטית, ולובה איבנוב לא הייתה יהודיה מצד שני הוריה, ואנדרי בעלה לא היה יהודי מצד אביו לפחות, כנראה שלעולם לא היו מצליחים להיחלץ מברית המועצות המתפוררת, ונאלצים עדיין לעמוד שעות ארוכות בתור ללחם או מעט נקניק "מוסקובסקיה" מעופש, וגם על כך הייתה אומרת – דיינו.
ואילו הצליחו לנצל את זכותם להגר לארץ ישראל, והיא לא הייתה ד"ר לביוכימיה, תחום שהפך פתאם למבוקש ביותר, כנראה עדיין הייתה שוטפת חדרי מדרגות בבניינים גבוהים בעיר הדרומית שבה שיכנה אותם הסוכנות, ובעלה, רב סרן בקג"ב בדימוס, היה עדין עובד כשומר בחניון תת קרקעי. גם על אלו הייתה אומרת – דיינו.
ואילו לא התפנתה במקרה אותה מישרה במכון ליד רחובות;
ואילו אנדרי ז"ל לא היה פוגש באותו חבר ילדות שהכניס אותו לעסקי יבוא-יצוא;
ואילו יורי שלה לא היה כה ממהר להשתלב בחברת הילדים הישראלים עד שכבר התבייש שפנתה איליו ברוסית – דיינו, די דיינו…
אך האודיסיאה של ד"ר איבנוב לא נגמרת כאן. נותרו עוד שתי שורות בהגדה הפרטית שלה, שעליהן לא יכולה הייתה להפטיר "דיינו".
אילו לא השליך סדאם חוסין על מדינת ישראל מטח של פצצות ביולוגיות, הרי שבנה היחיד יורי היה עדין חי, ולא נספה במגיפה הנוראה;
ואילו ללא מת בנה היחיד במגיפה הנוראה, כנראה לעולם לא הייתה מגיעה להישג המדעי המופלא שהשיגה, פסגת מאוו יו של כל מדען באשר הוא.
אינספור פעמים כבר עלתה בה המחשבה הזו, אך היא שבה וצפה גם עתה, במעלה שער הגיא בואכה ירושלים. האירוניה המצמיתה של החיים הכתה בה שוב: רק הקירבה הגנטית בינה לבין הגופה שהייתה פעם בנה יחידה, איפשרה לה לבחון את הנגיף על בשרה ממש, ולדייק באבחנותיה יותר משאר המדענים, עד שלילה אחד הפציעה בה ההארה, ומעל גופתו המשחירה של יורי הצליחה לתעל את כל הידע לפתרון מתבקש. הנוגדן שפיתחה גימד את עוצמת המגיפה עד כדי שפעת חולפת.
המדענים העיראקים עשו את מלאכתם בכשרון רב, יש להודות. הפצצות הביולוגיות מטעמם הכילו חיידק טורף קטלני ועמיד לאנטיביוטיקה ממשפחת הסטרפטוקוקוס, בדרגה שלא נראתה לפני כן. משגרי הטילים שלהם, לעומת זאת, היו קצת חלודים. מטח הסקאדים שכוון אל לב גוש דן פגע בקו התפר שבין רצועת עזה וישראל, והחיידק החל מתפשט במהירות לכל עבר, מכלה בדרכו בני אדם כארבה. גופו של מי שנדבק בו קרס תוך שבוע והקורבן מת. החיידק לא ידע גבולות, ולא הפלה בין יהודים נוצרים או מוסלמים.
תוך שבועיים החלו בתי החולים לכרוע תחת העומס, ובעקבותיהם מערכות שלטון נוספות. העולם התאחד כדי לבודד את האזור ולמנוע הדבקה, אך למרות המאמץ התפשטה המגיפה הלאה, אל חלקים נוספים ממנו. קברי אחים עצומי ממדים קרעו את האדמה. אל אחד מהם הושלכו גם גופותיהם של בעלה ובנה. ד"ר איבנוב שלפה מטפחת קטנה שהכינה מבעוד מועד וייבשה בזהירות את עיניה. ההתרגשות והצער התערבו כעשן הסמיך שעלה אז מן הגופות שנשרפו בתקווה חסרת אונים להדביר את החיידק.
ביום בו הוכרז על הדברת המגיפה לא נותר דבר מן החיים שהותירה מאחור. כשנאטמה בבונקר המשוריין ששימש כיחידת מחקר, מערכות השלטון עדין תיפקדו. כעבור שנתיים שררה בחוץ אנרכיה. הניצולים המעטים הסתובבו המומים ברחובות ארוכים וריקים, והזכירו את התמונות של המוזלמנים במחנות ההשמדה. כולם נותרו יתומים ויתומות, שכולים ושכולות, אלמנים ואלמנות. לא נותרה עין שלא יבש באר דמעותיה. שנים וחצי מיליוני יהודים נספו, יחד עם כמעט מיליון פלסטינים ומיליונים נוספים בירדן, סוריה ולבנון.
הערב נטה לרדת, האור הפך אדמומי ורך. לובה פונה אל הנהג ומבקשת שיפעיל את הרדיו. מוסיקה נעימה ממלאת את חלל המכונית. היא מתרווחת במושבה, ומביטה בצדודיתו של הנהג מאחור. שיער שחור וסמיך, כצבע שערו של אנדרי שלה, וגם התספורת דומה. לובה מניחה לעיניה להיעצם לרגע, ומניחה למוסיקה להעלות מזיכרונה תמונות רחוקות: היא ואנדרי זוג סטודנטים צעירים, בונים בובת שלג בקמפוס האוניברסיטה בה נפגשו. והנה הם מטיילים עם יורי בן השנתיים בפארק, מאכילים את האווזים באגם, הנה הם בבית, סביב שולחן המטבח, על הספה בסלון, מתרפקים מול הטלוויזיה על סרט ישן בשחור לבן, הנה הם במיטה, לגופם רק עור, מתנשפים. עיניה של ד"ר לובה נפקחות בבהלה: לאן מובילות אותה התמונות הללו, ומדוע הן עולות בה דווקא כעת, מתנגשות ברוח הטכס והמעמד שלפניה. מתי הייתה הפעם האחרונה שעלו בדמיונה תמונות כאלה? מתי הייתה הפעם האחרונה שהתעלסה? שצחקה עם גבר? שאהבה? היא ניסתה לדחוק הצדה את השאלות, אך התמונות המשיכו להפציע, מתנקזות לאותו אזור אינטימי בגופה שחשבה כי כבר שותק לעד. ובכן, כך נאלצה להודות, כנראה שלא.
כשהוברר סופית כי "נסיוב יורי" כפי שהתכנה, פועל, התנתה את השימוש בו בכך שישמש לכל דורש ללא תשלום. העולם קנה את העסקה בשתי ידים, הפך אותה ממדענית אלמונית לדמות נערצת, ומיהר להתחסן בתרכיב שפיתחה. צוותי חירום של האו"ם נשלחו אל המזרח התיכון כדי לסייע בשיקומן של המדינות שקרסו. במבצע משולב טוהרו מי השתייה, ואחריהם התחדש גם זרם החשמל. צוותים משותפים הוקמו, יסודותיו של ממשל חדש התגבשו על חורבות אלה שקרסו, ממשל שונה מהם תכלית שינוי. החיידק הקטלני טישטש את הגבולות, והותיר שנאות עבר ריקות מתוכן. עבודת בנייה עצומה עמדה בפני עמי האזור. השלום, אותו שלום שבשמו יצאו למלחמות כה רבות, הופיע לבסוף בדיעבד, בלי טכסים והצהרות גדולות על מדשאות הבית הלבן.
אורות העיר ירושלים מנצנצים מרחוק. היא חשה איך לבה מאיץ את פעימותיו, אך ההתרגשות גורמת לה אי שקט. היא משכלת רגליה, מזדקפת, ושולפת שוב את הפודרייה למגע אחרון, מיישרת קמטוט בשמלה ההדורה, ומבריחה תלתל מרדן אל מקומו בתסרוקת. יופיה אולי אבד לעד, אך היא מטופחת כפי שלא הייתה מעולם, והפרסים הרבים שהוענקו לה הפכו אותה לאישה עשירה. כל אוניברסיטה בעולם תשמח להעמיד לרשותה קתדרה אם רק תרצה בכך, אך גם אם תבחר להעביר את שארית חייה בבטלה גמורה – לא יקשה עליה לעשות זאת. כל האפשרויות פתוחות, ומחצית חייה עדין לפניה. השנים הרעות נסתיימו, והיא הצליחה לשרוד.
בכניסה לעיר ממתינים לבואה עוד רכבי משטרה שמצטרפים אל האופנוענים ונדמה שכולם ביחד מייללים בצופריהם כדי לפנות לה את הדרך, מושכים מבטים סקרנים מכל עבר. יש בהם כאלה שמזהים את האישה במכונית השרד, ומנופפים לעברה בשמחה, בתודה. למרות שהיא כבר רגילה במחוות כאלה, הם שוב ושוב מרגשים אותה עד דמעות. נדמה כי בכל אחד מאלה שהציל "נסיוב יורי" נוצק משהו מילדה, וכך, באיזה שהוא אופן מופלא, הפכו גם הם לילדיה תחתיו. שוב נשלפה המטפחת, ושוב נוגבו בעדינות, לבל יתקלקל האיפור, זוויות עיניה. המרחק אל משכן הפרלמנט הלך והתקצר, הנה הוא מתקרב, מואר באור יקרות, ושעריו פתוחים לרווחה לקראתה. ד"ר לובה איבנוב, או בשמה העברי ליאת אביעד, מגיעה. שדלת מכונית השרד נפתחת ליד שטיח אדום, והבזקי המצלמות מסנוורים את עיניה, היא לוקחת נשימה עמוקה, שולחת רגל אל מחוץ למכונית, ועושה את הצעד הראשון בשארית חייה.
סוף