ניקי סולוויי היא סופרת פנטזיה אוסטרלית, כלת פרס Otherwise (לשעבר פרס טיפטרי) לשנת 2013 על ספרה Rupetta. סיפוריה הקצרים ושיריה פורסמו בעשרות כתבי עת ובאנתולוגיות רבות. היא מרצה וחוקרת ספרות באוניברסיטת דרום קווינסלנד, ומתחזקת בלוג שבו אפשר לקרוא את הגיגיה. סיפורה הנוכחי, שהתפרסם במגזין הרשת Strange Horizons, עוסק באגדות, באבל ובזיכרון.
מכירים את המעשיה על העלמה חסרת הזרועות? ברוב המעשיות היא מאבדת רק את ידיה. אילו הייתי אחותו של מלך, יכולתי לטעון שכרתּי את זרועי בעצמי על מנת שאחי לא ירצה להתחתן איתי. אילו הייתי מכשפה, יכולתי לספר לך שטוחן כרת את כפתי בעודי בדמות החצות שלי, ושבבוקר הקצתי על סדינים מגואלים בדם. אילו הייתי בת הטוחן, יכולתי לטעון שידיי היו סמלים לטהרתי ושאבי נאלץ לכרות אותן על מנת שהשטן לא יוכל לבקש את ידי בנישואין (מעשה שבסיפורי אגדות הוא מילולי כשם שהוא סמלי). יכולתי לספר לך שבעלי נתן לי זרוע מכסף – תותבת מוכספת – למתנת נישואין.
האמת היא שאיבדתי את זרועי באותו קיץ שבו איבדתי את אחי.
איבדתי זו לשון נקייה. למעשה, הפרמדיקים מצאו את זרועי והביאו אותה לבית החולים, יחד עם שתי האצבעות שנקטעו מידי השמאלית, ושלל חלקים מגופו של אחי. זרועי הימנית נשברה בשלושה מקומות: אני עדיין מרגישה את הכאב ותחושת הגירוד של העצמות שלא התאחו כהלכה. כמה חלקים מגופו של אחי לא הוחזרו. היה חשוך כשמצאו אותנו והשטח שבו התרסקנו היה סלעי, תלול ומלא שיחים. למחרת הלכו אחיותיי למקום התאונה, לחפש דברים שאולי נותרו מאחור. אסתר סיפרה לי שהמכונית עדיין הייתה שם ושסרט משטרתי היה מתוח לצד הדרך, במקום שבו מעקה הבטיחות נפרץ. הן מצאו את גריפּ, עורב-הלוויה של אחי, שהמתין בקרבת מקום. הוא ישב על גג הרכב ואחז עצם בטפריו.
הם אכן ניסו לחבר את זרועי מחדש. היינו מאוחדות למשך ארבעה ימים, אולם ביום החמישי חומי עלה ולא היה דופק בשורש כף ידי הימנית. לא חשתי את מגעה של האחות בקצות אצבעותיי. לא יכולתי לקפל את אצבעותיי או לכופף את זרועי. פשה בה זיהום שלא הגיב כראוי לעירוי אנטיביוטי ולא נענה להסרה כירורגית של הרקמה הנגועה. לאחר שישה ימים נוצר נמק בחלק מהבשר סביב התפרים. זרימת הדם בידי הידרדרה במהירות: לא הצליחו למצוא דופק במרפק שלי, או בשום מקום אחר מתחתיו, אפילו עם אולטרסאונד. לחצתי על כפתור משכך הכאבים כל עשר דקות, אך הכאב לא הרפה. הייתי בטוחה שתיאו היה איתי: יושב לצד מיטתי וחולק איתי את הערפל הנפלא של משככי הכאבים. הייתי בטוחה שגריפ היה איתנו. חשתי אותו מנקר בכף ידי, תולש רצועות של בשר.
כשהתעוררתי מהניתוח עדיין חשתי את זרועי. משקלה על השמיכה, לחץ התחבושות. הרגשתי כאילו היא גדולה יותר מזרועי השמאלית. כל אצבע ואצבע הייתה ארוכה ושרירית. כשקיפלתי אותן מעלה, לכיוון שורש כף ידי, הן גירדו את התקרה. עם התפוגגות ההרדמה הבנתי לאיטי כי ידי הופרדה מגופי בפעם השנייה. שהיכן שלא תהיה כעת, צפה במכל פורמלין או בוערת במשרפת פסולת רפואית, היא לא איתי עוד.
היה הייתה פעם נפילה ששמרה את ליבה חבוי ומוגן. הוצאת הלב מגופה הייתה עניין פשוט למדי – ליבותיהם של נפילים אינם מושרשים עמוק בגופם כפי שהם אצל בעלי חיים אחרים – אולם מציאת מקום אחר להחביא בו את הלב הייתה עניין שונה לחלוטין.
בתחילה, היא החביאה את הלב בתוך בֵּיצָה. ביצה היא הרי כלי קיבול מושלם. אין לה קצוות וגם לא פינות. בשלמותה היא זחוחה ולא-מופרעת. אם ימצא פלוני את הביצה, הוא יחשוב שהיא שייכת לברווז או לאווז. הוא יחשוב שזו חיה בתהליך של התהוות ויעזוב אותה לנפשה. רק מפלצת אמיתית תיקח לב האטום בתוך ביצה ותמחץ אותה באגרופיה עד שהנפילה שליבה נמצא בביצה תמות.
משהצפינה הנפילה את ליבה בתוך ביצה, היא חזרה הביתה. היא אכלה ארוחת ערב מאוחרת של מרק עגבניות, ונרדמה כששמיכה ירוקה מכסה את ברכיה וגבעה קטנה משמשת לה כרית.
בלילה ההוא היא חלמה שעורב, שחלף מעל המקום שבו ישנה, הוביל צייד אל הקן שבו נח ליבה בתוך ביצתו. העורב שמט את עצם הלסת של אחיה לתוך הקן. הנפילה השליכה את העצם הכי רחוק שיכלה מהקן וניקתה אותו ביסודיות, אולם ריח המוות דבק בקש הטרי.
הנפילה ששמרה את ליבה בתוך ביצה התעוררה מחלום נורא. כתפה כאבה ורגליה היו קרות. בעת שישנה, השמיכה הירוקה החליקה מגופה הגדול וערפל הבוקר כיסה בתוגה את כפות רגליה ואת ברכיה, את ירכיה ואת מותניה. היא הכינה קפה וישבה כשגבה שעון כנגד עץ, תוהה איך להגן על ליבה.
בצדו הרחוק של ההר הייתה באר עמוקה כמו העולם. כשהפלת אבן לתוך הבאר היו חולפות שלוש שעות לפני שהיית שומעת אותה פוגעת במים הרחק בעומק. אם הבאר הייתה יבשה, היית מחכה אפילו יותר עד ששמעת את האבן פוגשת בשריונו של הצב שתחת מעטפת העולם.
הנפילה ארזה את הביצה שהכילה את ליבה בקופסה מרופדת בצמר כבשים, והניחה אותה בתרמילה. היא הלכה למשך מחצית היום עד שמצאה את הבאר העמוקה כמו העולם. היא קשרה את החבל שלה לעץ ליד שפת הבאר ושלשלה את עצמה במורדה. בכל פעם שאזל לה החבל, היא נאלצה להשתמש בקורטוב של קסם כדי לחתוך את החבל מהעץ ולקשור אותו לשורש שבלט אל תוך הבאר על מנת להמשיך לרדת. החבל היה ארוך כזיכרונו של פיל, אולם לא היה ארוך מספיק כדי להגיע לתחתית הבאר הזאת. הנפילה הרכיבה פנס כורים על ראשה שהטיל מעגלי אור לכל כיוון אליו פנתה. היא ראתה מזווים גדושים צנצנות שיניים ומדפים עמוסים קסתות דיו. יותר בעומק היו מאובנים של חיות בל-יאמנו, יצורים זעירים עם שיניים כמו כנפיים ובהונות מנוצות. עמוק יותר, היא ראתה מלאך שייבב. היא הציעה למלאך את שארית המזון שהביאה עמה והם ישבו שעה קלה זה לצד זו על מעין מדף שבלט אל תוך הבאר. המלאך תלש נוצה מראשו לתת לנפילה והם הלכו כל אחד לדרכו.
לבסוף, הגיעה הנפילה אל תחתית הבאר. היא הניחה את הביצה בעדינות במים, שהיו חמימים להפתיע וירקרקים מעט. לבסוף היא קשרה את הנוצה לקצה החבל והחבל נשא אותה למעלה אל מחוץ לבאר.
בלילה, הנפילה משכה את השמיכה הירוקה שלה עד לסנטרה וישנה כשראשה נח על הר קירח. היא חלמה שעורב חלף מעליה בעת שישנה והמשיך לעוף עד שהגיע לבאר העמוקה כמו העולם. העורב שמט את עצם הירך של אחיה אל תוך הבאר. הנפילה, שגם חלמה את החלום וגם הייתה ערה בתוך החלום, השליכה את עצם הירך מתוך הבאר, אבל העורב החזיר אותה ושמט אותה שוב אל תוך הבאר. הנפילה קשרה את העצם לנוצת המלאך וביקשה מהנוצה לשאת אותה הרחק משם. כך, לבסוף, העצם לא הייתה עוד. הנפילה רחצה את דפנות הבאר בדמעותיה וקרצפה את שריון הצב בחמת זעמה. הכאב פעם בכתפה – בה-בומפ. בה-בומפ. בה-בומפ, אולם ריח המוות נותר.
הנפילה ששמרה את ליבה בתוך ביצה, בתוך באר, התעוררה מחלום נורא. מידיה עלה ריח של עצמות, ריח מוות. היא ירדה לנהר לשטוף ממנה את החלום ואת ריח המוות, ובשעה שישבה על גדת הנהר, היא חשבה על ליבה. עד כמה מוגן היה הוא, באמת, בתוך ביצה בתחתית הבאר העמוקה כמו העולם, אם אפילו עורב יכול למצוא אותו שם? היא הדליקה מדורה קטנה וקלתה לחם מעל הלהבות. מעבר לנהר ישבו שלושה עורבים בתוך עץ. כל אחד מהם היה חלק ומבריק כמשי, מקוריהם חדים מיגון; עיניהם היו מלאות אור שחור.
העורבים שרו את שיר הבוקר שלהם. שירם עשוי להישמע לאחדים כמילים חסרות שחר, אך לא לנפילה. העורבים שרו את שירי המתים. הברה אחר הברה הם שרו את שיר העצמות. העורבים היו מוטרדים במיוחד מהמתים שלא היו שלמים. הם שרו את שיר איסוף העצמות. העצמות השבורות והפזורות.
הנפילה עקרה מהאדמה עץ וזרקה אותו אל מעבר לנהר על הציפורים, שהתעופפו משם במורת רוח. נמאס לה מהחלומות הנוראים. כתפה הייתה נוקשה ודואבת – אולי החריפה את מצבה כשעקרה את העץ וזרקה אותו כה חזק וכה רחוק. כשהניעה אותה בדרך מסוימת, הכאב גרם לה להעוות את פניה ולצעוק בקול. הוא העלה דמעות תסכול בעיניה הכחולות כאגם.
פעם, שמעה הנפילה, הייתה אישה שבנתה מגדל לגור בו. המגדל היה כה גבוה שיסודותיו היו באדמה אך כותרתו נשקה לקורות שתמכו ברצפת הרקיע. האישה וידאה כי לא יהיו במגדל חלונות מתחת לגובה העננים, וכשנכנסה למגדל בפעם האחרונה היא אטמה את הכניסה מאחוריה במלט, בלבנים ובקסם. לאחר מכן עלתה במדרגות שהתפתלו במעלה המגדל עד שהגיעה לארבעת החלונות הראשונים. החלונות הללו השקיפו צפונה, מערבה, דרומה ומזרחה מהחדר הראשון. ביום הראשון, כשפתחה את התריסים, היא לא יכלה לראות את העולם שמתחתיה: כל הארץ הייתה מכוסה עננים. אף אחד לא יכול היה להגיע אליה; האישה בכתה בדמעות של גיל שאין שני לו.
סוף סוף, הייתה לבדה.
הנפילה אספה את כלי עבודתה בתרמיל, קשרה את הדלי שלה לחבל שעל מותניה ויצאה שוב אל הבאר העמוקה כמו העולם. היא לקחה גם את המריצה שלה ואספה בדרך סלעים ואבנים שערמה זה על גבי זה עד שהתל כמעט והסתיר לה את הדרך.
הנפילה החלה לבנות. היא בנתה דברים מאבן בעבר, וידיה היו חזקות ויעילות. כתפה הציקה לה ולעיתים נאלצה להפסיק לעבוד ליממה כדי לתת מנוחה לגופה. היא יצרה מערכת גלגלות כדי להרים סלעים אל ראש המבנה, וישנה בערסל שמתחה בחלל הגדול שבבטן המגדל, שהפך לחלק העליון של צוואר הבאר העמוקה כמו העולם. נדרש לנפילה חודש לבנות את המגדל, שכלל שלושה חדרי מגורים: אחד בגובה ההר הגבוה ביותר ביבשת, אחד בגובה כפול מהראשון, ואחד בגובה העננים. ביום העבודה האחרון היא אטמה את עצמה בתוך המגדל, בדיוק כפי שעשתה האישה בסיפור, והעפילה אל החדר הראשון. היא פתחה את החלון כדי לחוש במשב רוח הלילה והביטה החוצה בכוכבים ובירח, ואז שכבה לישון.
בלילה ההוא היא חלמה שעורב עף לראש המגדל וזרק את עצם האצבע של אחיה במורד הארובה. הנפילה שבחלום השליכה אותה מבעד לחלון הדרומי ואטמה את הארובה בלבנים – היא יכלה להסתדר בלי אש לבישול ולחום, אבל לא עם לב שבור. העורב החזיר את העצם! הוא עף לראש המגדל והסיר כמה מרעפי החרס כדי להטיל את עצם האצבע לתוך המגדל. הנפילה תפסה את העצם מהאוויר והשליכה אותה מהחלון הצפוני. זה המשיך זמן מה: העורב שמט את העצם אל תוך לוע המגדל והנפילה השליכה את העצם מבעד לחלון – דרום, מזרח, צפון ומערב. כתפיה היו נוקשות מכאב; היא בקושי הצליחה לזוז. היא לא יכלה להרים עוד את זרועה כדי ללבוש חולצה או לסגור חלון. הגשם חדר פנימה, וגם הרוח והברד. לא הייתה אש חמה ולא שמיכה ירוקה רכה לשכב תחתיה.
העורב זרק פנימה את עצם האצבע והתיישב על אדן החלון. הנפילה התגלגלה על צידה והביטה בו בזעם. "תזדיין מפה, פרצוף-נבלה", אמרה.
העורב היטה את ראשו ונדמה היה כי חייך. אחיותיו התאספו בחלונות האחרים, כל אחת עם עצם בטפריה. במהירה, רצפת החדר כוסתה לחלוטין בעצמות אחיה המת של הנפילה.
הנפילה התגלגלה על צידה השמאלי והדפה את עצמה מהרצפה. כל צד ימין של גופה היה להמולה של כאב. היא אספה את העצמות עד האחרונה שבהן והניחה אותן בתרמילה. היה קשה לרדת במדרגות בעודה נושאת אותן. היא נאלצה לשאת את התרמיל בזרועה השמאלית אף שהייתה מעדיפה להשתמש בצידה החזק: הימני. היא נאלצה לרדת במדרגות הלולייניות נגד כיוון השעון – הכיוון בו המדרגות ירדו בתוך המגדל. משמעות הדבר הייתה שהכתף הפגועה שלה הייתה צמודה לקיר. כשעצרה לנוח, היא נאלצה להתפתל באי-נוחות כדי להישען עליו. קור האבנים הקל לפעמים את הכאב, אך לפעמים החריף אותו.
בתחתית המגדל השתמשה במכוש ובקורנס שלה כדי ליצור דלת. כל חבטה של הפטיש על האבן פילחה אותה באבחת כאב. היא השתמשה בזרועה ובידה השמאלית כמיטב יכולתה, כשעקרה אבנים שבורות מהקיר במכוש, בידיה החשופות. לבסוף פערה חור בגודל אגרופה, ואז בגודל ראשה, ואז ברוחב גופה. היא דחפה את התרמיל מבעד לחור ואז השתחלה דרכו בעצמה. בחוץ המתינו העורבים. שניים ישבו בעץ סמוך ואחד על הקרקע. הם שמחו לראות אותה. עד כמה שעורבים יכולים לשמוח.
במשך שבעה ימים, היא עקבה אחריהם. הם חצו נהרות וטיפסו על הרים. הם הקיפו את שוליו של מדבר ועברו דרך יער כה אפל עד כי לא היו בו צללים, אפילו בימים הבהירים ביותר. מדי לילה שקדה על תפירת שק קבורה. השק היה ארוך וצר ועשוי מהפשתן העדין והחיוור ביותר. היא רקמה ביצים ובארות ומגדלים על הבד. וכוכבים ועננים וחלונות. לבסוף העורבים הבהירו לה שהם הגיעו אל המקום שאליו הובילו אותה. הייתה דרך בקרבת מקום, וערוץ נחל. בצד הדרך הקים אלמוני מקדש קטן. פרחים נבולים קמלו בחום.
לאחר שחלצה את נעליה ורחצה את רגליה בנחל, הנפילה נמנמה בפינה מוצלת ליד המים. הקרקע הייתה קשה וטרשית, אולם היא כבר הורגלה בזה. העורבים לא התחשבו בנוחותה במהלך שבוע ההליכה הארוך, ולא התחשבו בה גם כעת. היא התעוררה בשעות בין הערביים. האור היה ורוד ונמוך. העורבים הראו לה היכן לחפור. כאבה היה רם עד כדי כך שלא שמעה עוד את הארץ חגה סביב צירה, לא שמעה את שיר העורבים. היה רק אור כאבה, שיר משל עצמו. היא ספרה את חופני האדמה והסלעים שהוציאה מהקרקע. העורבים גרמו לה לחפור עד שכאשר עמדה בתוך הבור, כתפיה היו בגובה פני הקרקע. בתחתית הבור היא פגעה במדף אבן שבתוכו נחו ציפורים מאובנות. אולי אחת מהן, הרהרה הנפילה, הייתה מאובן של עורב. או לפחות של אבי אבותיו.
הנפילה שלפה את עצמות אחיה מהתרמיל, רחצה אותן בזו אחר זו במי הנחל הצלולים, ניגבה אותן בקצות שיערה והניחה אותן לייבוש בשמש השוקעת. כשהעצמות יבשו, היא עטפה אותן בצמר רך והניחה אותן בשק הקבורה. היא הורידה את העצמות אל תוך הקבר ועמדה על שפת הבור הגדול. שלושת העורבים התיישבו על כתפיה. ביחד, הנפילה האבלה ועורבי לווייתה שרו את השיר שאמהּ לימדה אותה. שיר העזיבה. שיר הכמיהה.
הנפילה ששמרה את ליבה בתוך ביצה, בתוך באר, בתוך מגדל נשכבה לישון על גדת הערוץ. עצמות אחיה נחו, שקטות, בקברן. העורבים, שדעתם נחה לבסוף, לא הטרידו את הנפילה בחלומותיה. שום עצמות לא נפלו מהשמיים; שום עצמות לא נכנסו דרך החלונות. היא שכבה על צידה השמאלי, וניסתה לזכור – אפילו בחלומותיה – לא להניח משקל על כתפה הימנית.
הירח התבהר. העצים התרככו לצלליות: אצבעות כהות פשוטות על פני רקיע כהה. הנפילה הדליקה מדורה שחיממה את קדמת גופה. גבה, שפנה אל הדרך, היה קר יותר, אבל היא די נהנתה לחוש מפוצלת באופן הזה. זה היה כמו להיות שני יצורים בעת ובעונה אחת: יצור של אופל ויצור של אור. נחש וביצה. עץ וזרע.
בלילה ההוא חלמה הנפילה שהכאב עזב את גופה. שהיא רקדה, כפי שאמה רקדה פעם, כפות רגליה האדירות רוקעות, חסרות פחד. פירות נשרו מהעצים, ציפורים המריאו לאוויר, גלים נוצרו על פני אגם ונשברו אל חלוקי הנחל שעל החוף בצלילי הס הס מְסָפְּקִים של אבנים רטובות. בחלומה, הנפילה השקיפה מבעד לחלון המגדל הדרומי וראתה את אמהּ, שלמה ותמירה. היא השקיפה מבעד לחלון המזרחי וראתה את אביה. היא השקיפה מבעד לחלון הצפוני ושם היו אחיותיה, כל השש, רוקדות במעגל.
הנפילה הביטה מבעד לחלון המערבי…
אפילו בחלומה, היא לא הייתה מסוגלת לראות את אחיה בא לקראתה. היו רק עורבים – שחורים כמשי ודוממים – נושאים את עצמותיהם של המתים השבורים.
מאנגלית: טוני שבכר
כל הזכויות שמורות © 2021, ניקי סולוויי. פורסם במקור באתר Strange Horizons
יש לתקן את שם המחבר: ניקי סולווי ולא כפי שכתוב…
תודה!
תודה
סיפור יפה