עיצוב לוגו: מריה גורוחובסקי
שיריו של דני סנדרסון מלווים אותנו כבר עשרות שנים. מלהקת כוורת, דרך גזוז ודודה ולאורך קריירת סולו עשירה ופורייה, הוא יצר מאות שירים שאי אפשר לדמיין את הפסקול הישראלי בלעדיהם.
פרויקט "אל הלא נודע" הוא מחווה ליוצר חשוב ואהוב. הזמנו את הכותבים ללכת בעקבות שיריו של סנדרסון אל הלא נודע – אל העולמות המרתקים של הפנטזיה והמדע הבדיוני המסתתרים בין מילות שיריו ומאחוריהן. הסיפור הנוכחי נכתב בהשראת השיר "גורל שדוד" מהאלבום "מכאן הדרך".
אהרון הלך לאט. עם כל צעד המשא שעל כתפיו נהיה כבד יותר. בלי לעצור, הוא נשא את מבטו למעלה – וניגף בשורש בולט שניצב בחוצפתו באמצע השביל. ברכו נפצעה ודיממה קלות, אבל לא זה היה מה שהפריע לו. הטרידה אותו הרבה יותר תחושה מוזרה של היעדרות. הוא תהה מה היה ועכשיו חסר, אך לא עלה בדעתו דבר. הוא קם והתנער. כתפיו היו קלות ומשוחררות וצעדו מהיר וקליל. הוא התבונן בדרך בעיניים חדשות וסקרניות, והדרך גמלה לו בפרח יפה, בעלה מעניין, בכלבלב חמוד.
רינה צעדה בצעדים נמרצים, למרות כובדה של עגלת התינוק. למתבונן מהצד הייתה זו עגלה עמוסה עיתונים, ללא תינוק. אבל רינה הביטה בה בהתפעמות. סומק עלה בלחייה כשדחפה את העגלה במעלה השביל. ידיה הדוחפות התחילו לרעוד מכובד העגלה. הגלגל הימני הקדמי עלה על אבן קטנה והעגלה נטתה על צידה ונפלה. רינה מיהרה להרים את העגלה ולסדר בתוכה את העיתונים, שהתפזרו לכל עבר. ברגע של בלבול היא תהתה למה היא נסחבת עם עגלת תינוק מלאה עיתונים ישנים. עד מהרה נזכרה שהיא בדרכה לפח המיחזור. היא הניחה את העיתונים בפח והשאירה את העגלה לידו. עגלה במצב טוב – מישהו בוודאי ישמח לאמץ אותה.
רון ישב בתחנת האוטובוס והידק את התיק לגופו. מחזותו הפשוטה והאפורה של התיק אי אפשר היה לנחש מה יש בו. הדקות התארכו והתיק הכביד יותר ויותר על ברכיו, אבל הוא לא העז להניח אותו. אחרי שעתיים הוא קם כדי שרגליו לא יירדמו, אבל לא העריך נכונה את משקלו של התיק, שנשמט מידיו אל המדרכה ונפתח. התיק היה ריק. רון הרים את התיק וסגר אותו בטפיחה. הוא תהה למה לקח איתו תיק ריק. הוא עלה על האוטובוס הראשון שהגיע, נסע הביתה והניח את התיק בארון.
רלדך חבטה בשולחן בשלושה מאגרופיה. עוד כישלון לאוסף הכישלונות שלה. היא שנאה בכל ליבה את העולם המתסכל הזה ואת היצורים חסרי הבינה שמאכלסים אותו. במיוחד היא תיעבה את הקשב הנודד שלהם, שמונע מהמשואות להיתפס למשך הזמן הדרוש לאיחוד. היא תהתה, לא בפעם הראשונה, אם לא הגיע הזמן להסב מקצוע ולהתמחות במשהו פשוט כמו כבידה קוונטית. אבל היא ידעה שאין הרבה ביקוש לפקידים כושלים, ושהדרך היחידה לצאת אי פעם מהמשרד הדפוק לסקירה, ניטור ודיווח ראשוני של סמי-תרבויות דפוקות וחוצנים נחשלים ולהתקדם בחיים היא להצליח למצוא שלושה חייזרים מתאימים למגע ראשון. היא הביטה מבעד לחלון על הנוף העירוני המשעמם עד זרא – אותם כדורי מגורים פחוסים, מרחפים באוויר, כולם זהים למעט צבעם וגודלם, אותם כלי רכב מזהמים בעלי כנפיים זהובות או כסופות, אותם עצים שנשתלו לאורך כל השדרות – צמרות ורודות, סגולות, כתומות. היא מוכרחה שינוי.
היא התקשרה למנהלת המדעית של סנדרסו"ן. הבכירה געכי לא התרגשה. "אמרתי לך שהם בלתי אפשריים", אמרה. דבריה, ששודרו בחתך המחשבה המדויק והמוקפד הרגיל שלה, נצרבו בסינפסות הדאובות של רלדך. "הם לא מסוגלים לחשיבה תבונית ארוכת טווח. רבים ניסו, אך הם מעולם לא הצליחו להחזיק את המשא".
געכי חיבבה את רלדך וריחמה עליה. בכל השיחות הקודמות שלהן היא התרשמה מהעקשנות הבלתי מתפשרת שלה והאמונה שתצליח במקום שבו רבים אחרים נכשלו, אבל הפעם הייתה נימה חדשה של ייאוש במחשבותיה. "אל תדאגי", מחשבותיה של געכי הורגשו כעת בהירות וקלות יותר, "למזלך המשרד לתצפיות על עולמות מאוכלסים איתר כוכב לכת חדש בגזרה 9837. מהתצפיות הראשוניות המדענים מעריכים שיש בו יצורים ארוכי קשב להפליא. מצאי איך לסמן שלושה מהם. ההצלחה כמעט מובטחת".
רלדך הסכימה. היא כבר בזבזה מספיק זמן על כוכב הלכת 7854.3. היא לא חיפשה לה חיים קשים בכל מקרה.
אהרון לא הצליח להשתחרר מהתחושה שמשהו חסר לו. הוא תמיד התגאה באינטואיציה שלו, שנכנסה לפעולה בכל פעם ששכח בבוקר מפתחות, ארנק, את ארוחת הצהריים, משהו שתכנן להביא למשרד. האינטואיציה דחקה בירכתי מוחו ואמרה לו, "שכחת משהו". לו רק גם הייתה מגלה לו מה שכח!. אך כעת היא אבדה לו לחלוטין, כי תחושת החסר ליוותה אותו בכל אשר הלך. הוא קם בבוקר בתחושה ששכח משהו, צחצח שיניים בתחושה ששכח משהו, ארז תיק בתחושה ששכח משהו. עד שהתרגל ולא שם לב אליה יותר. כשניסה לחלוק את תחושותיו עם אשתו אלה, היא צחקה ואמרה, "עזוב. תשאיר את האינטואיציה לנשים". אלמלא איבד אמון באינטואיציה שלו, היה אהרון מבין שאכן מוטב לו לעזוב, אבל במצבו הנוכחי הוא העדיף להישאר עם אלה המוכּרת והצפויה מראש. את הריקנות שבחייו מילא בעיסוק אובססיבי בריצה באותו פארק שבו חש לראשונה שמשהו חסר.
רינה הרגישה טוב. כבר עשרות שנים היא לא הרגישה כל כך בריאה ונמרצת. קלילות חדשה פעמה בזרועותיה הזקנות. צעדיה היו קלילים יותר, עיניה מבריקות יותר. היא נרשמה לקורס התעמלות בונת עצם בפארק העירוני. למדריך אמרה בצחוק, "לא רע לאלמנה זקנה, אה? אולי אחר כך אמצא לי בן זוג צעיר וחתיך? אתה פנוי במקרה?"
רון המדריך חייך, השפיל מעט את עיניו ואמר שכבר יש לו בן זוג צעיר וחתיך. בליבו הוא תהה אם הוא ועדן עדיין בני זוג. אולי כבר לא.
רון לא אהב מחשבות פילוסופיות. לפעמים הציקה לו מחשבה מעורפלת שקרה משהו שהיה אמור להטריד אותו. זיכרון עמום של חלום על תיק בתחנת אוטובוס. הוא צחק על חוסר ההיגיון במחשבות האלה. אימון הקשישים נמשך בעצלתיים ורון נהנה ממנו בדרכו. הוא אהב לעבוד איתם, לראות אותם מוקירים כל שריר כואב וכל מילימטר נוסף של גמישות. הוא דחק את המחשבות הצידה והתרכז באימון.
לקראת אמצע האימון נשמעו קולות רגוזים מכיוון השביל. דעתם של המתאמנים הוסחה. רון דחק בהם להמשיך באימון, אבל הצעקות הפריעו גם לו. אדם בן חמישים ומשהו צעק על נערה עם כלב, כנראה אחרי שדרך על מה שהכלב השאיר אחריו. הנערה צעקה שאין לו דרך להוכיח שזה הכלב שלה, והוא צעק בחזרה שראה במו עיניו ושתאסוף את החרא שלה. הנערה התרגזה ודחפה את האיש בכוח. האיש נפל ולא קם. רון הורה למתעמלים להמשיך בתרגיל ורץ לעזור. רינה הגיחה לצידו ואמרה, "זוז, ילד, הייתי חובשת בצבא".
ברגע שידה של רינה נגעה בידו של רון, שנחה על חזהו של אהרון, הרגישו שלושתם כובד עצום, שכמעט מחץ אותם לרגע. אם היו מספיקים להרהר היו נזכרים שכבר נשאו את הכובד הזה בעבר, אבל כעבור הרף עין הם מצאו את עצמם בחדר עצום. קירותיו נראו חיים ופועמים והתאורה הייתה בגוון סגול מוזר. עד מהרה עיניהם התרגלו לאור והם בהו ביצור גבוה, אפור וקירח שבהה בהם בחזרה. היצור השמיע ציוצים נרגזים ונפנף ב… האם היו אלה ארבע ידיים?
אהרון היה שרוע עדיין על הרצפה, מתנשם, רגוז ומסריח, אבל נראה שדבר לא נפגע פרט לכבודו. רינה ורון קמו מעליו, עזרו לו לקום, ומיהרו להפריד את ידיהם. ריח לא נעים התפשט בחדר ואהרון הביט בנעל שלו בחוסר אונים. היצור המשיך לצייץ ולבסוף לחץ על כפתור כלשהו ונעלם.
"אתם חושבים שיש כאן כיור?" שאל אהרון. אפילו לו השאלה נשמעה טיפשית בחלום הבלהות הזה שבו מצא את עצמו, אבל לניקוי הנעל הייתה קדימות מובנת.
"החדר הזה נראה קצת כמו מעבדה, לא?" שאלה רינה. היא החלה לחפש כפתורים וידיות.
רון מיהר לעצור אותה. "אל תגעו בכלום!" אמר. "מי יודע מה העלים את היצור הזה ומה זה יעשה לנו?"
באותו רגע היצור חזר והושיט לבני האנוש קסדות גסות למראה. רון ואהרון נרתעו אחורה. רינה, לעומת זאת, לא היססה – היא לקחה את אחת הקסדות וחבשה אותה על ראשה.
רון העווה את פניו, אבל לא אמר דבר. אהרון משך בכתפיו.
"אני בעיקר רוצה לדעת איפה אנחנו ומה קורה פה", אמרה רינה.
מילים התגשמו בתוך מוחה. "אתם לא אמורים להיות פה. אתם ניסוי שנכשל". מגרונו של הייצור עדיין בקעו ציוצים חסרי משמעות, אבל בראשה של רינה היא שמעה את הדברים בקול נשי נמוך.
רינה פנתה לעבר רון ואהרון, "לא תאמינו, היצור מדבר. הבנתי אותו. נסו ותראו!" כעבור רגע הוסיפה, "אבל תיזהרו. נראה לי שהוא כועס".
כעסה של רלדך עלה רק על גאוותה על תפקודה המצוין של קסדת המחשבות שעיצבה. החייזרים המשיכו להפיק מפיהם את הקולות הנמוכים המשונים שאפיינו אותם, אבל מחשבותיהם היו צלולות וברורות לחלוטין.
"אני יצור? אתם יצורים! יצורים חסרי בינה! בגללכם ובגלל הקשב חסר התועלת שלכם נתקעתי במשרד הזה לעוד שנה לפחות", חשבה אל היצור הנמוך מהשלושה. "איך הגעתם לפה? למה יש לכם ריח כל כך מוזר?"
הריח דווקא היה נעים לרלדך, אבל הוא תקף את כל חושיה והקשה עליה לחשוב בצלילות. היא הגיעה למסקנה שזה מה שפוגע בקשב האנושי ולרגע הרהרה באפשרות לזנוח את 9837.6 ולחזור לניסיונות שלה לתרבת את 7854.3. כעבור רגע התעשתה ואמרה, "אל תדאגו, עוד בליפ וחצי אחזיר אתכם חזרה לכוכב הלכת המטופש שלכם ותשכחו שהייתם פה".
"רגע!" צעקו שלושתם במקהלה. המחשבות שלהם שידרו איזו כמיהה נואשת. כמעט עד כאב.
אחד החייזרים הפחות נמוכים הוסיף, "אני לא זז מפה בלי הסבר". ואחרי שהות קלה, "ומקום לנקות את הנעל".
השני הניד את ראשו למעלה ולמטה לשני הדברים. רלדך הסיקה שמדובר באות כלשהו להסכמה.
רלדך, שבכל מקרה לא ידעה אם ישרדו את ההחזרה ואם תספיק לעשות את זה תוך בליפ וחצי, הראתה להם את מתקן הניקוי, הסבירה קצרות איך משתמשים בו והלכה לקרוא לבכירה געכי.
כשהבכירה געכי הגיעה, השלושה כבר היו נקיים וניהלו ביניהם שיחה ערה. הם אפילו כבר לא נבהלו במיוחד לראות אותה מתגשמת באמצע החדר, לצד רלדך. היא נהגה בהם בגסות מסוימת, כמו היו בובות סמרטוטים, אבל נזהרה לא להכאיב להם. רון מחה בחצי פה על היחס, אבל איש מהם לא רצה להתעסק עם שני היצורים המגודלים, שנראו שריריים בהרבה מבני האדם.
החייזר החדש נראה דומה לחייזר "שלהם", אבל עורו היה קצת יותר כהה וקמטים עדינים עיטרו את עיניו ואת מצחו. הוא פנה אל החייזר הבהיר יותר כאילו בני האדם לא היו נוכחים בחדר. "על איזה ריח דיברת?". הציוצים נשמעו דומים, אבל קולו במחשבותיה של רינה נשמע נמוך ומחוספס יותר. רינה הגיעה למסקנה שאלה, כנראה, נקבות.
החייזרית שלהם נופפה באוויר באחת מארבע זרועותיה ושתקה לרגע. לבסוף אמרה, "הריח נעלם. אני חושדת שהם משדרים אותו רק בשעת מצוקה, או אולי אלה משקעי פרומונים מההשתגרות, או –"
החייזרית הכהה יותר קטעה אותה. "לא חשוב. בואי נתמקד בבעיה שלפנינו".
"אולי תשתפו אותנו?" התפרצה רינה.
החייזרית החדשה הביטה בה כאילו היא רואה אותה בפעם הראשונה. "אין לכם כלים או תבונה לתפוס מה קרה פה. בקרוב נחזיר אתכם הביתה וכולם יוכלו להמשיך בחייהם. הבנת?"
לפני שרינה הספיקה להגיב, רון התערב, "אני דווקא מתחיל לקבל את הרושם שגם אתן לא בדיוק יודעות מה קרה פה".
"אף אחד לא קורא לי טיפש ואף אחד לא מחזיר אותי לשום מקום בלי הסכמתי. הבנת?" הוסיף אהרון.
פניה של החייזרית שינו את צבען מאפור כהה לכחול-סגול. אף שאיש מהאורחים לא הכיר את צבעי העור של מארחיהם, זה בהחלט לא נראה מבשר טובות.
החייזרית הבהירה מיהרה להרגיע את הרוחות. "הבכירה געכי, אני מתרשמת שהם יותר תבוניים מכפי ששיערנו. ברשותך, הייתי רוצה לחקור אותם קצת. אולי אחזור לעבודה המקורית שלי? בכל זאת נראה שהייתה פה איזושהי הצלחה, גם אם לא מתוכננת". היא הביטה בשנייה, שהניעה שתיים מידיה לצדדים, במחווה שכנראה הייתה מקבילה להנהון אנושי.
היא פנתה אל השלושה, "אני מתנצלת על התנהגותנו קודם. מכל התצפיות על העולם הזה שלכם קיבלנו את הרושם שאתם לא תבוניים מספיק".
אהרון גיחך. "אני מבין למה אפשר לחשוב ככה".
רון הרהר לרגע ואז שאל, "תבוניים מספיק? תבוניים מספיק לְמה?"
"אתם נמצאים במשרד לסקירה, ניטור ודיווח ראשוני: סמי-תרבויות וחוצנים נחשלים בכוכב הלכת מנדלי, או בשמו הרשמי 3754.2. שמי רלדך וזאת הבכירה געכי. הצוות שלנו מאכן חייזרים בכוכבי לכת שזוהו בהם סימנים מעודדים, במטרה לצרף אותם לאיחוד הבין-פלנטרי אם יראו מספיק פוטנציאל. כבר יותר משנה, 273 ימים מנדליים – שבימים שלכם זה, רגע, תנו לי לחשוב… המון! אז כבר המון זמן אני מנסה לאכן שלושה בני אנוש שיישאו את אות השיגור ויגיעו לכאן, אבל כל פעם מחדש הקשב שלכם נודד. זה קרה גם לכם".
השלושה החליפו מבטים. אהרון מישש קלות את כתפיו; רינה חשבה על עגלת תינוק; רון על תיק ישן.
"יש לכם שמות בכוכב הלכת שלכם?" שאלה רלדך.
רינה הציגה את עצמה ואת רון, אבל והניחה לאהרון להציג את עצמו. עד כה היא חשבה עליו רק בתור הרץ מהפארק.
רלדך המשיכה בדבריה הקודמים מבלי ללחוץ את ידיהם, או שום דבר דומה. היה ברור לרינה יותר ויותר לא שמעו כאן על נימוס. "כבר התייאשנו מכם", הוסיפה רלדך. "הכרזנו עליכם חסרי תבונה והתכוננו לעבור לכוכב הלכת הבא – ופתאום הגעתם".
רון הרגיש מסוחרר. "רגע, רגע!" אמר. "כוכבי לכת? איחוד בין-פלנטרי? כמה חברים יש באיחוד הזה?"
"ולמי קראת טרום-תרבותית?" התפרצה רינה.
רלדך נאנחה וקיוותה שהקסדות מעבירות אל החייזרים את מלוא המשמעות של האנחה הזאת. היא חששה שכמה מהדקויות יאבדו בתרגום, למשל התת-נימה שנועדה להביע את שאט נפשה על בזבוז זמנה בשאלות, אבל תיארה לשלושה בקצרה את האיחוד, את הגזעים השותפים בו, את האופן שבו מצטרפים אליו גזעים חדשים. "שלושה נדרשים להקמת הקשר. שלוש נקודות טריאנגולציה. המשואות נמשכות זו לזו ומחוללות שיגור לנקודת המוצא. כלומר, במקרה שלכם אלי במעבדה. תמיד כשהשלושה מגיעים, אנחנו מוכנים לקראתם. בטח הבנתם שבמקרה שלכם לא היינו ערוכים. וזאת לא אשמתי". את המשפט האחרון חשבה רלדך אל געכי, יותר מאשר אל בני האנוש.
אהרון כיווץ את עיניו כשהביט בה. רלדך לא הייתה בטוחה מה משמעות המחווה, אבל התרשמה ממגוון ההבעות הרב של בני האדם. "מה זאת אומרת 'מוכנים לקראתם'? שולחנות ניתוח ואזמלים?" קולו נהיה צווחני מעט, "אתם רוצים לדעת מה יש לנו בפנים?"
רינה ורון החליפו ביניהם מבטים. שניהם נראו חיוורים במקצת.
רלדך חייכה, "אנחנו כבר יודעים מה יש לכם בפנים".
שלושתם התחילו לדבר בבת אחת. אהרון אחז בבטנו. רון נעמד לפני השניים האחרים והביט לצדדים. רינה נשמה עמוק.
"אנחנו בוחנים את יכולות התפיסה שלכם. בודקים אם מתקן המחשבות מסתנכרן עם גלי המוח שלכם. כבר היו תקריות עם גזעים מסוימים…" היא הגניבה מבט מהיר לעבר הבכירה געכי והשתתקה.
פניה של המנהלת המדעית שוב שינו את צבעם, ורלדך נחפזה להוסיף, "צריך עוד לבדוק את זה, אבל בינתיים נראה שהמכשירים עובדים יפה. בכל זאת חקרתי את הגזע שלכם לא מעט. תצטרכו עוד להסביר לי איך עובדת פליטת הריח שלכם ונצטרך לבדוק איזה הרכב כימי של מזון מתאים לכם, איך אורך היממה כאן ישפיע על השעון הביולוגי שלכם ואילו טפילים ומחלות אתם נושאים, אבל במה שנוגע לגלי המוח, אתם רואים בעצמכם שזה עובד. ואת הרכב האטמוספרה שלכם ניתחנו מראש והוא קרוב לאוויר שלנו כאן. אצלכם יש יותר חלקיקי פיח, אבל נראה שאתם נושמים היטב גם בלעדיהם".
השלושה בילו את הימים הבאים במעבדה של רלדך. למזלם היא תוכננה עבור יצורים גדולים כמו המנדלים, והייתה מרווחת דיה לאכלס את שלושתם ואת רלדך, שנשארה איתם כמעט ללא הפוגה. מכשירים סרקו אותם. חלקם צפצפו, חלקם זמזמו, חלקם פלטו ריחות מוזרים, אבל אף אחד לא הכאיב להם או עורר בהם אי-נוחות. בין הבדיקות הם שוחחו עם רלדך.
"מתי נצא לראות את כוכב הלכת שלכם?" שאלה רינה. עיניה נפערו לרווחה.
אהרון התיישב על כיסא שהיה בעליל גבוה מדי עבורו ושילב את ידיו. "זה בטח יהרוג אותנו", אמר.
רלדך אמרה, "עד לסיום הבדיקות לא תורשו לצאת. כאן אתם בטוחים ומנדלי בטוחה מפניכם. כאן אנחנו יכולים לדאוג לכם".
"אם כבר מדברים על לדאוג לנו, אני מת מרעב. ועוד יותר, מצמא", התערב רון
רינה תהתה אם רלדך תבין את דבריו באופן מילולי, אבל רלדך השתגרה מהחדר וחזרה כעבור זמן מה עם חצאי כדור רוטטים בכמה צבעים. "מהבדיקות המקדימות שערכנו נראה שזה הרכב המזון המתאים לכם ביותר. אני מקווה שהוא ישביע וירווה אתכם במידה הדרושה". נראה שקומתה הזדקפה מעט, "זה מזון שפיתחנו כאן במשרד לאיכון חייזרים טרום-תרבותיים, אבל גם אנחנו אוכלים ממנו. הוא טעים מאוד, לפחות לנו".
"את… מקווה?" חקר רון
אהרון נאנח. "תאכלו אתם ראשונים. אני שונא רגל קרושה".
רון ורינה החליפו מבטים. לבסוף רינה משכה בכתפיה. "נו, היה נעים להכיר אתכם".
היא בחרה חצי כדור אדום ומוצק למדי ותחבה אותו לפיה במלואו.
חבריה ורלדך צפו בה.
רינה העוותה את פניה. "איי, איי, שורף!" צעקה והניחה יד כבדה על צווארה, אבל כשראתה את פניהם החיוורות של רון ואהרון היא חייכה חיוך רחב. "מצטערת, לא הצלחתי להתאפק", אמרה. "הכול בסדר. האוכל תפל, אבל אכיל". היא לקחה עוד חצי כדור, הפעם אפור בהיר ונוזלי למחצה.
"אוף, רינה!" אמר רון. "תתבגרי קצת!" הוא בחר לעצמו מנות בצבעים סולידיים יותר, ורחרח אותן היטב לפני שהכניס אותן לפיו. "תפל", אישר.
לאחר זמן מה ניאות גם אהרון לטעום.
אחרי יום ארוך של בדיקות שאל רון, "רלדך, נוכל לקבל קצת פרטיות?"
רלדך נעצה בו עיניים גדולות וסגולות. "פרטיות?"
"הפרדה, מחיצות. זמן להיות לבד", הסביר.
השניים האחרים הנהנו, ואכן למחרת רלדך ארגנה לכל אחד מהם מעין אוהל מאולתר, עשוי מחומר חזק וגמיש, שנראה כאילו פועמים בו חיים משלו.
רינה מיששה את האוהל בשתי ידיים, אבל אהרון נרתע לאחור ושאל, "זה עשוי מהעור של החייזרים הקודמים שחקרת?"
רון נעץ בו מרפק. "בחייך, אחי, אתה עדיין חושב שהיא מנסה להזיק לנו?"
"אני תמיד חושב שמנסים להזיק לי, עד שיוכח אחרת".
בני האנוש אומנם לא הורשו לצאת מהמעבדה, אבל זכו לביקורים תכופים של הבכירה געכי ולפעמים גם של אחרים. רוב המבקרים היו מנדלים גדולים, קרחים ובגוונים שונים של אפור, אבל באחד הימים הציצה עליהם קבוצה של יצורים קטנים, שעירים וורודים. רון שיער בהתחלה שהם ילדים, אבל רלדך אמרה להם שאלה מדענים אורחים מכוכב הלכת 8356.4. פעם אחרת רלדך הביאה כדור פחוס וירקרק ואמרה להם שהוא חיית המחמד שלה. רינה ורון ליטפו את הכדור המוזר, בעיקר מתוך נימוס, אבל אהרון אימץ אותו אל חזהו ואמר שהוא מתגעגע לרוצי, הכלבה שלו.
"מי שומר עליה?" שאל רון.
"אשתי, אלה", ענה אהרון.
"אליה אתה לא מתגעגע?" שאלה רינה וקרצה לו.
אהרון לא ענה.
"ואתה", שאלה את רון. "אתה מתגעגע לחבר שלך?"
"עדן?" אמר רון. "כן. אני מניח. לא חשבתי על זה". הוא נזכר במילים שעדן הטיח בו. "אדיש", "לא אכפתי", והשאלה הכי פוגעת, "אתה אוהב אותי בכלל?" אך הפעם לא מצא בתוכו כעס. הוא התגעגע לחיבוק של עדן, אפילו לבלגן שהשאיר בכל מקום, שהיה כה שונה מהסטריליות של המעבדה הענקית הזאת.
"אני מתגעגעת לילדים שלי", אמרה רינה, "אבל בעיקר לנכדים. דר הבכורה כבר בת 8, וכל כך חכמה! היא עברה מבחני מחוננים השנה ואותרה לשליפה! ורוני בת 5, ציירת כזאת כשרונית! וגילי – איזה תינוק! עוד לא בן שנה וכבר הולך!" היא שלפה תמונות מתיקה והציגה אותן לרון ואהרון.
רלדך כמעט חטפה את התמונות מידה, ובחנה אותן בקפידה. "מדהים השימוש הזה בנייר!" אמרה.
רינה נעצה בה מבט ממושך. "יש לך ילדים?" שאלה.
רלדך צייצה בקול גבוה מהרגיל, שהשלושה כבר למדו לזהות כצחוק. "אני רק בת 52".
רלדך וגעכי סיפקו להם זרם שוטף של מידע על העולם שבו הם נמצאים ועל האיחוד, על מלחמות עקובות מדם בכל צבעי הקשת, ועל חשיבות שיתוף הפעולה בין עולמות וגזעים. ככל שיכולתם לתקשר במחשבות השתפרה, הם נחשפו לתיאורים יותר ויותר מוחשיים של החיים בעולם הזה ושל המגוון המסחרר של הגזעים התבוניים, המגיעים בשלל גדלים וצורות.
"אני חושבת שיש לנו מספיק מידע כדי לנתח למה הטריאנגולציה לא עבדה עד עכשיו ואיך היא בכל זאת פעלה איתכם, גם אם באיחור", אמרה רלדך. "עיכבנו אתכם מספיק – הגיע הזמן להחזיר אתכם לעולם שלכם, לחיות שם את חייכם. אל תדאגו – בכלל לא תזכרו שהייתם כאן. אני אמשיך את העבודה עם שלישיות נוספות, וכנראה בתוך דור או שניים הגזע שלכם יתקבל לאיחוד".
רון כחכח בגרונו. רלדך תהתה למה הוא משתעל. "ומה אם אני לא רוצה לחזור?" שאל.
רלדך תהתה אם בני האנוש האלה אופייניים לגזעם. מעמיתיה היא ידעה שבני רוב הגזעים להוטים לחזור לעולמם בסוף הבדיקה. היא חיפשה את מבטה של געכי, שצבע עורה קיבל גוון כתום, המעיד על היותה מופתעת, אך לא אמרה דבר.
"מה?" שאלה רינה. "למה שלא תרצה לחזור?" היא הביטה בו במבט עקום מעט. "חשבתי שהחיים שלך דבש. בן זוג שאתה מתגעגע אליו, עבודה מסודרת, חברים אני מניחה…"
רון הנהן. "דבש, כן, אבל… איכשהו זה לא מספיק". רון חשב שוב על הדברים שעדן אמר לו בוויכוח האחרון, ועל אלה שהוא אמר. פניו התעננו.
רינה אמרה, "אני רוצה לחזור, מתישהו. אל הילדים והנכדים. אבל יש עוד כל כך הרבה לגלות בעולם הזה, ואני סתם הייתי תקועה פה בחדר. לא מתאים לי לחזור עכשיו הביתה כאילו כלום".
רלדך רצתה לומר לה שזאת לא תהיה בעיה, כי היא לא תזכור, אבל הבינה שזה רק יחמיר את המצב, ולא אמרה דבר.
"את חושבת שיש לכם מספיק מידע", ציטט אהרון את דבריה של רלדך. "חושבת זה לא מספיק. איך את יודעת שההחזרה לא תהרוג אותנו?" הוא השתתק לרגע ואז מלמל, "אם בכלל אכפת לך…"
"שיגור בין-כוכבי הוא טכנולוגיה ותיקה ומוכחת", התערבה הבכירה געכי. "הוא לא הרג אתכם בדרך לכאן, ולא יהרוג אתכם בדרך חזרה".
רלדך הלכה הצידה והתחילה להתעסק בכפתורים. כל ידיה נעו בזריזות מפתיעה. מחשבתה הייתה נחושה, כמעט מוחשית.
"אני לא רוצה לחזור", צעק אהרון. הוא נאחז בכוח באחד ממרפקיה של רלדך. "את לא יכולה להחזיר אותנו ככה סתם".
האחרים הנהנו.
"לפחות תנו לנו להישאר לזמן קצר, רק לשנה", התחנן רון. תחליטו אחר כך".
רינה אמרה, "שיהיה ברור, אך אחד לא מתעסק לי בזיכרון! אני לא מוכנה לשכוח".
רלדך לחצה על כפתור, ובמקום לשמוע את מחשבותיהם חזרה לשמוע אותם נוהמים בשפה הגרונית הזאת שלהם. היא התקרבה אליהם לאט, והם נסוגו צעד אחד אחורה. "אל תדאגו, חמודים, הכול יהיה בסדר", אמרה.
הם שמעו רק ציוצים.
אהרון צעד כדרכו, בצעד מהיר וקליל, הביט בפרחים, בעלים, בכלבים ובקבוצת המתעמלים הקשישים שהתאמנו בצד במרץ מעורר קנאה.
בתוך החבורה סקרה רינה את הזר הנאה החולף מולה. צעיר מדי, חשבה.
רון שלט בקבוצת המתעמלים ביד רמה. בתיק הספורט שלידו התחבאה מתנת יום ההולדת שקנה לעדן.
רלדך המשיכה לעבוד על איכון שלישיות בכוכב הלכת 7854.3. ניתוח גלי המוח של השלושה הניב שיטת טריאנגולציה משופרת, שתתאים גם לגזעים קלי-קשב אחרים, ואולי אפילו תעניק לגעכי את פרס טוקג היוקרתי שחשקה בו. לפעמים הצטערה שלא אפשרו לשלושה להישאר, אבל היא ידעה שזאת מחשבה טיפשית. כבר יש לה מספיק חיות מחמד.
הסיפור נכתב בהשראת השיר "גורל שדוד" מהאלבום "מכאן הדרך" של דני סנדרסון.
גורל שדוד
ראיתי מישהו בוהה בשמיים,
בקושי עומד על רגליו,
והיה לו מין מבט בעיניים
שכל העולם על כתפיו.
ולרגע קט נדמה כמעט
שאנו מכירים.
עוד יום ועוד סיפור,
מעבר לפינה לב אבוד.
עוד יום ועוד סיפור,
מעבר לפינה גורל שדוד.
בפארק הלכה אישה סמוקת לחיים,
עגלה של תינוק מלפנים.
כשחלפה אני נשכתי שפתיים,
בפנים היו רק עיתונים,
ולרגע קט נדמה כמעט
שאנו מכירים.
עוד יום ועוד סיפור,
מעבר לפינה לב אבוד.
עוד יום ועוד סיפור,
מעבר לפינה גורל שדוד.
ישב אדם עם תיק אפור על ברכיים,
צפון בעמקי נשמתו.
על ספסל חיכה מעל שעתיים
לאוטובוס שלעולם לא יבוא,
ולרגע קט נדמה כמעט
שאנו מכירים.
עוד יום ועוד סיפור.
נחמד מאד
אהבתי