למרות שאני עייף, אסור לי לעצום עיניים בנסיעה. זה יהיה כמו פלשבקים ואני אאבד שליטה לגמרי. חצות, וכביש מספר 1 יתקמר וישקע ויתפורר בזרימה עקלתונית ומלחשת ואחר כך רועמת של גרגרי אדמת לס שמפסלים קימורים בוהקים חדשים תחת שמש אכזרית שמלטפת אותם עד שהם מתכהים ומתקשחים לאספלט ואז צפירה של משאית ממול והחבטה הפתאומית והריח השרוף ונתזים אדומים על המערבולת, ואולי אז פתאום לא אהיה בשבילו המיה רחוקה מישראל אלא צרחה שתקפיץ אותו היכן שלא יהיה, ואפילו אם עיניו יהיו פקוחות הוא יצטרך להתנתק מן האמריקאית שהוא מחבק והיא תמלמל, "טומי, טומי, איז אברית'ינג אולרייט", והוא יקרוס על הרצפה, ידו תומכת במצחו ולא משנה אם הנוף שסביבו יהיה מדהים, העולם שלו יהפוך פתאום לחצי.
מצד שני, אולי אני אופטימי ובכלל לא יהיה לו אכפת.
אני, על כל פנים, מחזיק את העיניים פקוחות, לא מנקר אפילו, ומחכה עד שאגיע הביתה. דירת הרווקים שלי מסודרת, נקייה, כל המצרכים שאני מביא נשלפים מן השקיות ומונחים בערמות מסודרות, המעדנים בשורות חדות וישרות, חיילים דיאטטיים, הירקות בקופסאות טאפרוור ובין מגבונים. הכל מצוחצח. לא צריך כאן אישה. נופר, האחרונה, ברחה לפני שבוע וחצי. אי אפשר לישון לידי, אני זז כל הזמן. החלומות שלי חזקים מדי. פעם הידיים שלי ליטפו אותה תוך כדי שינה ואמרתי לה פרידה יֶה בייבי דאוּן דֶר והיא קמה מזועזעת וניערה אותי. אז הסברתי לה מה זה היה, זה לא אני, זה טומי באיזה מוטֶל אבל היא חשבה שמדובר במיתוס, כמו בפרסומת ההיא עם האחות שגונחת בחדר הקבלה ותופסת את עצמה ומתקשרת לאחותהּ הביתה ואומרת לה תפסיקי להתעלס עכשיו את לא יודעת מה זה עושה לי.
עכשיו, אפילו כשאני עוצם עיניים במקלחת, עיניים אחרות נפקחות אצלי ואני עומד ומביט נדהם במורד הגרנד-קניון ולא מבין איך תחת השמש הקופחת הגוף שלי מצטמרר מתחת לבגדים בזרם מקלחת לוהט ששוטף את גופי העירום.
אני אומר, "מה נשמע, טומי?" והוא אומר…
תחושה של ידיים נשלחות קדימה, כפותיהן אנכיות, כמו שרואים בציורי קיר מצריים, רק שהכוונה כאן איננה ברכה.
הוא אומר, "שלום".
אני אומר, "מה קורה?"
טומי אומר, "מה אתך בעבודה?"
"בסדר, ואתה?"
"בסדר".
"אוקיי".
אני לא רוצה אותך כאן צא לי מהראש כבר אני לא רוצה אותך כאן אני לא רוצה אותך –
סמול טוק ממלא את הגרון שלי בעפר.
היתה פעם אחת שהוא שמח לקראתי. זה ככה, אני קונה אננס, קוצץ אותו לחתיכות… אני אוכל לאט ופתאום כשאני עוצם עיניים אני מרגיש את היובש והצמא.
אני נזעק.
"אתה בסדר? איפה אתה? מה קרה?"
"תירגע", קולו משועשע, אבל יגע, "אתה לא יודע איזה קוּסית מטפלת בי פה. קומפרסים, הכל. תנסה פעם שפעת ליד חתיכות אמריקאיות".
הפה שלו יבש, אני מרגיש את זה בלשון שלי.
ובגלל שאני פתאום במצב רוח טוב, במקום לריב איתו ולהתווכח ולהיות טרחן כמו שהוא אוהב להטיח בי אני פשוט ממשיך לאכול את האננס ואומר לו, "מה תגיד על זה?"
עוד כשהיינו ילדים היינו רבים בכל פעם שאמא הביאה הביתה אננס. חולים על הטעם. כמו ששנינו מורידים את המים לפני שאנחנו משתינים, או מניחים סכינים הפוך במגירות, או מרגישים בחילה מריח של קליפות תפוזים.
אני שומע אותו נאנח, רואה את התקרה זזה מעליו, מרגיש את הרטיבות החמימה זולגת על מצחֵנוּ. הטעם המתוק עד מרירות מטפטף ממני בשידור חי על פני אוקינוסים, והחיוך שהוא מחזיר לי ממלא אותי חום מבפנים.
לא היה לנו רגע כזה קרוב מאז שאמא נפטרה.
"תודה", הוא אומר.
"טומי – " אבל אני לא מעז לשאול מתי הוא חוזר לארץ. הרגע טוב מדי, ואני לא רוצה להרוס.
אני מרגיש את האנחה שלו, החמוצה, ויודע שהוא מרגיש בכל זאת.
מה שאני לא עושה יוצא לא נכון.
לפעמים פשוט נמאס לי, ואני אומר, שיישאר שם אם הוא רוצה, אבל אני כל כך מתגעגע אליו. מה אני אעשה שאני כל כך מתגעגע אליו.
אני לא מתכוון שזה יחנוק אותו.
אולי גם הוא מתגעגע אלי ככה?
אולי הוא מסתיר את זה, אני חושב. מסתיר את זה ממש טוב.
ואז, לילה אחד, אני עוצם עיניים ואין שם כלום.
הבחורה ששכבתי אִתה אמרה שצרחתי. אני לא יודע. אני לא זוכר.
היא ישנה והתעוררה וניסתה להרגיע אותי אבל העולם היה ריק וכואב, כאילו איבדתי עין, ועכשיו לא אראה יותר עומק, כאילו בכל פעם שאנשום האוויר לא יכנס עד הסוף ואני ארגיש את עצמי נחנק, וכל פעימת לב תהיה על סף שבץ.
לא יכולתי לדבר.
הבוקר עלה והיא הלכה הרבה לפני כן, כי מה היה אכפת לה, היא לא היתה הטיפוס האימהי, זה שמתרוצץ סביבך כשאתה שבור. אני לא מאשים אותה. היא אהבה לטרוף סקס וחיים, והדירה שלי התמלאה בריח של מוות.
ביקשתי שיענה לי. ושלחתי את עצמי קדימה כמו שאני יודע. ולא האמנתי שזה יכול להיות כי אם היה קורה משהו הייתי מרגיש את זה לפני כן. אם הוא היה נדרס אני הייתי מדמם מבפנים. אם הוא היה נופל מבניין הגולגולת שלי היתה מרגישה כמו נמחצת ומחשבות היאוש לא היו מניחות לי להתקרב בכלל אל אשה. התחננתי שייתן לי סימן, אני לא הולך לעבודה, לא אכפת לי אם יפטרו אותי, האדם שהיה לי מתחת לעור איננו, או שישנו, או שאיננו, ואני לא יודע.
ובצהרי היום הרגשתי לילה, אי-שם, ושמעתי את הקול שלו, אחר, וזה היה בכוח. זה לא היה מן המקום הרגיל.
זה לא היה בגלל שאנחנו תאומים.
הרגשתי את החלל בינינו, והיה לו ריח מבחיל של ורדים קמלים ומתפוררים וכשעצמתי את העיניים ראיתי מישהו עומד מולי ומולו ודרך העור של האיש שקרס לרגלינו ראיתי עורק פועם, ואז העורק הפסיק לפעום והטעם היה מלוח.
היה שקט, וטומי אמר "מישהו הציע לי אתמול… ואתה מבין. אל תיפגע, אבל זאת ההזדמנות שלי, אז לא יכולתי לומר לא", והוא נשמע לי עצוב, אבל גם לא כל כך.
ואחר כך היה עוד יותר שקט וחושך כמו צליל חיוג שהופסק, וקראתי אליו, והוא לא ענה לי, ומתוך הזעזוע ידעתי שעכשיו, שהוא יכול, שהוא שונה, הוא סגר את זה. הוא אי-שם, ואני פה, ואנחנו עדיין אוהבים שנינו מיונז על ההמבורגר, ונשים עם שיער אדום, וכשאנחנו רואים את המילה "אזדרכת" נראה לנו שיש לאותיות צבע קצת כחלחל. אבל עכשיו טומי עבר למקום שאני לא יכול להגיע אליו, מקום שאף פעם לא דמיינתי שקיים באמת, והוא נפטר ממני סופית.
במשך יום שלם לא טרחתי בכלל להיות בהלם ממה שגיליתי פתאום על העולם, רק חשבתי, איזה יופי לו, הוא לא צריך לסבול את האדם המייגע הזה.
קצת בכיתי.
לא נעים לחשוב שאתה עד כדי כך נֵטֶל על מי שהכי קרוב אליך.
אולי בגללי הוא בכלל נסע לחו"ל?
סביר להניח.
לא אכפת לי.
הוא אחי, ואני אוהב אותו, והוא צריך לדעת את זה, שאחים לא זורקים ככה.
אני לא כמוהו, אני לא מסתובב בין אנשים עד כדי כך שאני עלול להיתקל בהם בטעות. אבל אני יסודי. עברו עלי ימים ארוכים של חיפוש, ימים שבהם לא זיהיתי את עצמי במראה, ימים שהוצאתי על קריאת דברים מגוחכים. בחנות נידחת מצאתי ספר נורא מקודמיו שגילה שאפשר לזמן אותם, אפשר לבקש מהם, ולא משנה להם מי הקורבן. כך תעשה בשעה השניה לפני חצות וכך תאמר, וכך תעשה בשעה הראשונה לפני חצות וכך תאמר… כי הם אוהבים את הריח, ואת הקולות הדקים של הייאוש, ואת הפרפורים.
קר, מכוער, אווילי. פתאום נגעלתי מכל הכסף שהוצאתי עד עכשיו, מהזמן שבזבזתי. בלילה שרפתי את הספר ההוא בחצר ופיזרתי את האפר שלו לכל הרוחות, ובמטבח שתיתי ספל קפה בידיים רועדות כל-כך עד שנשפך לי על השולחן, ובפעם הראשונה בחיים שלי השארתי את זה ככה. לא היה לי כוח אפילו לנקות. הלכתי לישון, ולמחרת בבוקר כשקמתי, הספר היה שוב מונח על השולחן במטבח, אותם דפים נשברים בקצוות, אותה כריכה מבהיקה ממגען של יותר מדי ידיים, והזריחה נצצה על שלולית הקפה ועליו. נגעתי בו, והוא לא היה חלום, ופתאום לא רק המציאות שלי התהפכה, אלא גם אני עצמי. והידיים שלי יכולות.
הלילה הקרבתי את מי שצריך, והרוח צוננת מול הים, והדם של ההומלסים הולך ונקרש, אבל נדמה לי שאני שומע את הכנפיים, נדמה לי שמישהו מתקרב, ואם הכל ילך כמו שצריך, בחצות גם אני אצמיח ניבים, ואצא אחריו.
אני חושב שהוא יהיה בהלם ממני. זה לא באישיות שלי לעשות דבר כזה, וכשניפגש, אני אגיד לו, אתה רואה, שברת אותי, עכשיו גם אני, אחיך המשעמם, קמתי ועשיתי משהו מטורף לגמרי, ואתה, טומי, שתדע לך, שתאומים זה לא ככה.
תאומים זה לנצח.
אוח, נפלא.
מהמציאות של שיטוטים בשעת לילה מאוחרת מדי.