"החצוצרה משמיעה את קריאתה הנוקבת האחרונה, מוכנים למלחמה ולקרב אנו ניצבים". מילותיו המוכרות עד זרא של ה"הורסט ואסל", המנון פלוגות הסער של המפלגה הנאצית, נישאו אל אוזניו של תבור כשהן מעורפלות ממרחק. הוא פסע מחדר לחדר במסדרונות הלבנים של מעון "שער השרון" בנסיון לאתר את מקור הקול, חולף על פני רפרודוקציות זולות של ואן גוך ומונה, שאורות הניאון השתקפו במסגרותיהן. מסדרונות המיון היו ריקים מאנשים. החולים ישנו במיטותיהם, משמיעים מדי פעם נחרות חנוקות ומלמולים חרישיים. האחות האחראית ישבה בתחנת האחיות ובהתה במסך טלוויזיה קטן. ראשה צנח כל כמה דקות אחורה על משענת הכיסא ורק הצחוקים המלאכותיים שנשמעו מדי פעם מכיוון מקלט הטלוויזיה גרמו לה להזדקף. תבור השתדל שלא להקים רעש. האחיות היו מודעות לנדודי השינה שלו, אולם הוא התבקש כבר כמה פעמים לא לעזוב את חדרו בלילה ובטח שלא להגיע למחלקות אחרות במעון.
תבור חצה בצעדים אטיים את אזור התחנה אל עבר חדר 23. הוא נעמד מחוץ לחדר והצמיד את אוזנו אל הדלת. פניו התקמטו במאמץ. הוא בחן לאטו את "דף שמות דיירי החדר" שהיה תלוי על הדלת. הרשימה מנתה חמישה שמות, שנמחקו כולם בטוש אדום. תבור זיהה את שני השמות האחרונים. אחד מהם הועבר לפני כמה ימים לאשפוז קבע במחלקה. את שמו של השני שמע כאשר הגיע האמבולנס לאסוף אותו לנתיחה באבו כביר. תבור פתח את הדלת והציץ פנימה. האור החלש שחדר מהמסדרון האיר בקושי רב את החדר אך אפשר לתבור להבחין כי אחת ממיטות הברזל תפוסה. הוא לא הופתע. פעמים רבות אושפזו חולים בשעות מאוחרות ורק למחרת עודכן שמם ברשימה. פזמון הלכת הנאצי לא נשמע יותר, ועתה כל ששמע תבור היו נחירותיו הכבדות של האיש השוכב במיטה. תבור פסע בזהירות אל עבר מרגלות המיטה, שם נח תופסן ברזל עם פרטי החולה. הוא נאלץ לנתק בשקט את המתקן מהמיטה ולקרב אותו לפס האור שבקע מהדלת.
שם הנבדק: אבשלום אפשטיין", הייתה כותרת המסמך, ואחריה באו שלל פרטים מנהלים. כשקרא את השם נאלץ תבור להדק את אחיזת ידיו הרועדות במסמך כדי שלא יפול. הוא עיין ברפרוף בסעיף "סיבת האשפוז" וגילה כי הנבדק אושפז לאחר שנטל כמות גדולה מדי של תרופות הרגעה, בעיה שהיתה נפוצה למדי בקהילת ניצולי השואה של המעון. הוא התיישב בכבדות על המיטה הסמוכה, והשם "אבשלום אפשטיין", המשיך להדהד בתודעתו. המילים נאמרו בקולו הברור, החד עד כאב של קולונל, כריסטיאן ראמאר, מפקד מחנה דכאו מטעם חטיבת "דאס רייך" של האס-אס.
אבשלום אפשטיין – נוכח – מספר?
תבור קם בזהירות מהמיטה, הוא פסע לאטו לעבר האיש השוכב במיטה. תבור הרים את ידו אל מול פניו וניסה בכל כוחו להפסיק את רעידתה. כשהתייאש, שלח את ידו לעבר שרוולו של האיש הישן במיטה וגלל אותו. 217411. המספר היה אותו מספר. המחזה שהוצג שוב ושוב בנפשו של תבור נפסק. הבמה הוחשכה והוא שמע רק את ירית אקדח המאוזר של ראמאר ואת תחושת הדם הניתז על פניו. בחודש מרץ 1945, מתוקף תפקידו ב"זונדר קומאנדו", סחב את גופתו של האסיר אבשלום אפשטיין מספר 217411 אל משרפת המחנה ולאחר מכן פיזר את עפרו בערמה הגדולה שבחצר האחורית. תבור הרגיש גל קור עובר בו. סחרחורת אחזה בו והוא נאלץ להיאחז במסגרת הברזל של המיטה. הוא בהה כמה רגעים בחיבורי הרצפות וניסה להרגיע את נשימותיו, ואז בדק אם לא העיר את המטופל אפשטיין משנתו. אפשטיין המשיך לישון. חזהו עלה וירד בשלווה. תבור התבונן בו כמה רגעים ולבסוף עשה את דרכו בשקט חזרה אל חדרו במחלקה הכרונית. נעלי הבית המהוהות שלו השתרכו בלכתו על הרצפות הקרות. הוא חזר והעביר את אירוע מותו של אפשטיין בזכרונו, בוחן כל פרט במחזה בו נאלץ לצפות בדמיונו פעמים רבות כל כך בשנים שחלפו מאז אותו יום. כשהגיע למחלקה שלו, הוא עצר לרגע ובחן את הדלתות השונות במסדרון.
מדבקה ישנה של "תנו לחיות לחיות", עזרה לו לזהות במהירות את החדר שלו. הוא נכנס לחדר, סגר את הדלת והשעין עליה כסא עץ ישן, מבטיח פרטיות בדרך היחידה אותה אפשר המעון.
חדרו היה חדר מעון טיפוסי. מיטת ברזל מסודרת עמדה בפינת החדר. מנורת ניאון מזמזמת הטילה אור על כרזות מצהיבות של הצגות תיאטרון ותעודות הוקרה שהיו תלויות ממוסגרות על הקירות. בצד החדר, סמוך לשולחן כתיבה קטן שעליו ניצב רדיו ישן, עמד ארון בגדים לבן. תבור ניגש אל הארון והוציא מהמדף העליון חבילות מעילי חורף ישנים בריח נפטלין. לבסוף שלף חבילת בד צרורה שהיתה מונחת בתחתית הארון. תבור התיישב על מיטתו ופרם את החבילה. כשהיא פתוחה, נתגלתה החבילה ככותנת פסים בלויה שבחזיתה מגן דוד צהוב מבד. בתוכה נח ספר ישן כרוך בכריכת עור שרוטה, וחלקי ברזל ספורים בעטיפת בד משומנת.
תבור הציץ אוטומטית בשעונו ולאחר מכן ידיו נשלחו לעבר חלקי הברזל בעוד עיניו בוהות בנקודה סתמית בחדר. במהלך ההרכבה ידיו כמעט ולא רעדו. כשהציץ שוב בשעונו, כעבור פחות מדקה , היה בידיו אקדח מאוזר שחור.
תבור הרגיש את שכבת השמן הדקה המצפה את האקדח. הוא החזיק את צינת האקדח בידו השמאלית, ואילו ידו הימנית דחפה את האקדח קדימה, דרכה אותו והביאה אותו בתנועה ישירה לתנוחת ירי קדמית. תבור נותר קפוא בתנוחת הירי למשך מספר שניות, ואז הניח את האקדח בחזרה על המיטה. הוא הלך לעבר הכיור הקטן שניצב במסדרון, משתדל שלא לגעת בשום דבר, ושטף את ידיו פעמיים בזרם המים הקרים עם פיסת סבון מלוכלכת. כשחזר, נטל את הספר הישן, תרגום גרמני של המחזה "המלט".
תבור פתח את הספר. בעמוד הראשון, ליד סמל משוקע של מגן וטירה עם הכיתוב הגותי, "בית הספר הגבוה לאומנויות של ברלין", קרא תבור את ההקדשה, "לתלמיד המצטיין טריסטיאן דיקמן מאת ראש הקתדרה לאומנויות הבמה, הפרופסור פון קלוגה".
תבור דפדף בספר, מנסה להיזכר בנסיבות שבהן קיבל אותו. ככל שהרהר, לא יכול היה להיזכר מתי זה התרחש. כל שזכר היה שהספר ניתן לו לאחר הופעתו המוצלחת כהמלט בהצגת סוף השנה של בית הספר. ההופעה עצמה היתה רק זכרון מטושטש, אולם הוא זכר היטב את החזרות המפרכות שקדמו לה. הוא נסחף בזכרונותיו וראה בעיני את חדרו של פון קלוגה באגף המורים של בית הספר. צינה חדרה תמיד אל החדר מן החלונות המוארכים שהיו קבועים בקיר.
תנור נפט קטן, שהיה מונח בתוך שקע ריק של אח, ניסה נואשות לחמם את החדר הקר. בקצה אחד, על גבי כורסת עור ישנה, שנשענה על שורות רבות של מדפי ספרים מאובקים, ישב הפרופסור פון קלוגה, חנוט בחליפת בד אפורה ועניבה מגוהצת. שמועה מבוססת שנפוצה בין תלמידי שכבת הבוגרים בבית הספר טענה שהפרופסור נצפה פעמים רבות מתקלח בחליפה זו. בידו אחז הפרופסור במקל הבנה מגולף בעל גולת כסף והכה ברצפה במקצב אטי. בצדו השני של החדר, על רצפה חשופה, שורטט משולש שבכל אחד מקודקודיו עיגול צבוע שחור. במרכז המשולש, שורטט עיגול ריק נוסף.
"זכרון רגשי", אמר הפרופסור והכה במקלו על הרצפה בחבטה מהדהדת.
"פחד". טריסטיאן זכר עצמו מתאמץ לשמור על איזון, כשרגלו הימנית ניצבת על העיגול שבקודקוד המשולש, רגלו השמאלית מקופלת כך שכף רגלו ניצבת מקביל לברך הרגל הימנית, וידיו מוצלבות על חזהו. מולו, על פאה אחרת של המשולש, עמד בחור צעיר, רגליו מפושקות וכפופות מעט וידיו פרושות לצדדים. טריסטיאן ניסה להתחבר אל חוויית הפחד שלו, אולם הצליח להרגיש בעיקר קנאה. קנאה בבחור הבלונדיני היפה שניצב מולו ומבצע את התרגיל בלי שניכר בו כל מאמץ. טריסטיאן ניסה להעביר אל מול עיניו רגעים של פחד. הוא יושב שפוף, נחבא אל ברכי אמו בשעה שמעבר לדלת נשמעת זמרת שיכורים וצליל אקראי של ניפוץ בקבוקי זכוכית כנגד דלת העץ, צעקות "יהודים החוצה" נשמעות בגרמנית משובשת ואמו משתדלת לכסות את אוזניו בידיה. אביו ניגש אל הדלת, מחזיק בידו סכין בשר ארוך, אמו צורחת והוא מסב את עיניו, לאחר רגע נשמע קול הדלת הקורסת וקול נפץ חזק מרעיד את האוויר.
"כעס", אומר הפרופסור ומקלו שוב מהדהד על המרצפות. טריסטיאן חומק בצעד מהיר אל הקודקוד הפנוי והצעיר שמולו תופס את הקודקוד בו ניצב הוא עצמו קודם לכן. טריסטיאן עומד עתה כשרוב משקלו מרוכז ברגלו הימנית ואילו רגלו השמאלית שלוחה ישר קדימה. ידו ישרה ומונפת אל פניו של בן זוגו לתרגיל. מולו, הצעיר הבלונדיני עומד עתה בקלילות על רגל אחת, גבו מופנה למורה. טריסטיאן עומד, דומם לחלוטין, מבטו משוטט על פני החדר ומנסה לקרוא בהסח הדעת את כרזות האופרה הממוסגרות שתלויות על הקיר. הצעיר הבלונדיני, שגבו מופנה למורה ועל פניו שמץ של גיחוך מתנשא, לוחש בשפתיו ללא קול את המילה "יהודון".
לפתע, מרגיש טריסטיאן משהו שונה עולה בו. על הכורסה בצד כבר לא יושב הפרופסור אלא אמו הצועקת בבגדי מלכות. החדר הצר הופך לאולם ענק, שריריו פועלים כאילו מעצמם בכוח שלא ידע כי מצוי בהם והוא מזנק אל מרכז המעגל ושולף את חרבו. החרב נתקלת בעודה באוויר בחרבו של הצעיר הבלונדיני שזינק גם הוא אל המעגל המרכזי. טריסטיאן ניצב מולו והטקסט עולה בו כאילו מילותיו של שייקספיר הן מילותיו שלו: "החוד גלוי, מורעל גם הוא, רעל, פעל פועלך…". בסיום, הם ניצבים מול הפרופסור, שמוחא כפיים באטיות. "הר שייקספיר היה מרוצה מאוד עכשיו", אומר הפרופסור.
"זוהי וריאציה על השיטה של סטניסלבסקי?" שאל טריסטיאן בזהירות. קול מכת המקל נשמע מהדהד בחדר וטריסטיאן סבור לרגע שהפרופסור שוב הכה ברצפה. הכאב החד ברגלו והעובדה כי הוא שרוע על הרצפה מבהירה לו במהירות מה באמת התרחש. "אל תעז להזכיר שוב את השם של החזיר הרוסי הגנב הזה בנוכחותי", אומר הפרופסור לאט ובקול נמוך. "בפעם הבאה תסולק מהאקדמיה ללא התראה נוספת".
הוא פונה אחורה אל המדף ומוציא משם ספר ישן שעל כריכתו מוטבע בזהב משולש בעל שלושה קדקודים מודגשים ובתוכם לכוד עיגול. האותיות הגותיות שעל הכריכה מציינות את השם "דאס אנוך סיסטם" – שיטת אנוך.
הצעיר הבלונדיני מסייע לו לקום כשהבעת הגיחוך עדיין על פניו, ואילו הפרופסור מלהג על מקורותיה ההיסטוריים הטבטוניים של השיטה. טריסטיאן מקשיב בחצי אוזן לדבריו ושומע איך גנב סטניסלבסקי את רעיונותיו משיטת אנוך ללא שמץ בושה.
"השיטה של סטניסלבסקי", אמר פון קלוגה, "היא חלשה מאוד ומאפשרת כניסה חלקית בלבד לדמות שאותה רוצה השחקן לשחק. לעומתה, שיטת אנוך כמעט ואינה מוגבלת ביכולת המטמורפוזה שלה. הרוסי", שפתיו של פון קלוגה התעוותו כאשר התייחס לסטניסלבסקי, "אחוז בעתה מהסכנה לאובדן העצמי. בשיטת אנוך, לא מתירים רכות לב כגון זו".
טריסטיאן קם על רגליו בכאב וקד בנקישת עקבים קידה קלה בפני הפרופסור. הפרופסור פטר אותו בתנועת יד מהירה והוא יצא מהחדר כשהצעיר הבלונדיני בעקבותיו. מיד אחרי שנסגרה הדלת נשמעו מהחדר צלילי הגרמופון העמומים של האופרה פרסיבל. טריסטיאן והצעיר לא יכלו שלא להחליף ביניהם גיחוך. הערצתו חסרת הגבולות של פון קלוגה לזמרת האופרה אולגה מריה שווארצקומפ היתה ידועה היטב בקמפוס ובלטה בעיקר לנוכח הידרדרות שירתה של זמרת הסופרן בשנים האחרונות, הידרדרות שהפכה אותה ללעג ולקלס בקרב חובבי האופרה המושבעים. טריסטיאן בחן שוב את הצעיר. הוא נזכר שפרופסור פון קלוגה הציג אותו בשם "כריסטיאן" כאשר בישר לו היום שישחקו יחד במחזה. טריסטיאן שמע בעבר שהצעיר עבר בנסיבות לא ברורות מבית הספר לאומנויות שבווינה. הוא נפנה ללכת ללא אמירת שלום בעוד הצעיר נפרד ממנו בצורה רשמית, מחקה בגיחוך רחב את הקידה והקשת העקבים שביצע קודם טריסטיאן בפני הפרופסור.
תבור דפדף בספר הישן. הוא נזכר איך מאז אותה פגישה ראשונה בחדרו של הפרופסור נאלץ לראות את כריסטיאן פעמים רבות במהלך החזרות למחזה. הוא זכר את המפגשים הללו כחוויה לא נעימה שהעיבה על התלהבותו מהתפקיד הראשי שניתן לו. כריסטיאן מעולם לא טרח לומר לו דבר מעבר למה שדרש ממנו התפקיד. כשאמר לו טריסטיאן "שבור רגל" בלילה שלפני הבכורה, כריסטיאן רק נחר בבוז ופנה ללכת מהמקום. בסוף אותה שנה נפגשו טריסטיאן וכריסטיאן שוב. שינויים רבים התרחשו בתקופה זו. במסדרונות בית הספר נתלשו המניפסטים הפוליטיים השונים שהיו תלויים שם במשך חודשים, ומניפסטים אחידים של המפלגה הנציונאל-סוציאליסטית באו במקומם. אפילו התלמידים בעלי הנטיות הקומוניסטיות הקיצוניות ביותר, שהיו בעבר אימת ההנהלה בבית הספר, חששו לנסות ולהסירם מהקיר. שמועות עברו מפה לאוזן במסדרונות שיתכן שחלק מהתלמידים ממוצא לא ארי לא יורשו ללמוד בשנת הלימודים הבאה, ואולי גם יפוטר חלק מסגל המורים.
לנוכח ארועים אלו והשינויים הגדולים שהתרחשו בגרמניה בתקופה זו, הסקנדל הקשור במותו של הפרופסור פון קלוגה זכה לתשומת לב מועטה יחסית. כשנכנס באותו הערב טריסטיאן לחדרו של הפרופסור, ניכר מהסדר המוחלט ששרר במקום שאפילו המשטרה לא הספיקה עדיין לערוך חיפוש. על משענת כורסתו של הפרופסור נח הספר בנושא "שיטת אנוך", פתוח. טריסטיאן חשש להוציא אותו מהחדר. חלק מהחשש נבע מפחד שיאשימו אותו כי העלים ראיות, אולם חששו העיקרי נבע מהיראה מפני הפרופסור, שהיתה נפוצה בקרב הסטודנטים – יראה שמותו לא הספיק עדיין להקהות. הוא התיישב בזהירות על הכורסה והחל לעיין בספר, הופך כל דף בזהירות כאילו חשש שהדפים המצהיבים יתפוררו תחת מגעו. הוא בילה זמן רב בקריאה, מנסה ללמוד את מורכבות שיטת אנוך.
טריסטיאן, שהיה מרותק לתיאורי הטכניקות שבספר, איבד את תחושת הזמן. המילה "יהודון", שהושמעה הפעם בקול רם בחלל החדר, גרמה לו לקפוץ בבת-אחת לעמידה. מולו ניצב כריסטיאן כשעל פניו אותו חיוך מלגלג שנראה שמעולם לא עזב אותו. כריסטיאן ביצע צעד זריז קדימה וחטף את הספר מבין ידיו. "מוטב שתשאיר את אנוך לגרמנים, יהודון", אמר. "לך וחפש בספריית בית הספר את סטניסלבסקי, החזיר הרוסי מספיק טוב בשבילך".
"הוא מספיק טוב בשביל כולם", השיב טריסטיאן, "הקשקושים המיסטיים של האנוך הזה הם בדיוק הזבל שמתאים לגזע העליון". הוא הקפיד לבטא את שתי המילים האחרונות בבוז הראוי.
פניו של כריסטיאן הלבינו במקצת אבל נימת קולו לא השתנתה. "שמעת מה קרה לפרופסור החביב?" שאל.
"שמעתי על זה ברדיו", אמר טריסטיאן. "הוא הגיע לחדר של הסופרן העלובה שלו באופרה הגרמנית של ברלין, כשסיימה את ההופעה שלה באופרה 'העטלף'. המשטרה אומרת שכנראה דקר אותה ואז התאבד".
"זה ההסבר הפשוט", אמר כריסטיאן, "אני מניח שלא טרחת להסתכל במדורי הביקורת של ה'ברלינר גאזט' היום?"
"לא", אמר טריסטיאן.
"'הזמרת השחוקה ביותר בברלין, שהסיבה היחידה שהמשיכה לעבוד באופרה היא הקשר שלה עם כוחות פוליטיים מסוימים", אמר כריסטיאן, "נתנה הופעה שהוגדרה על-ידי העיתונות כטובה ביותר בקריירה שלה'".
"מה אתה רוצה להגיד בזה?" שאל טריסטיאן.
"שום דבר. אולי רק שלדעתי, הפרופסור הגיע אליה דווקא לפני ההופעה", אמר כריסטיאן באטיות. "אולי רק שלדעתי, שיטת אנוך באמת לא מוגבלת ביכולת המטמורפוזה שלה".
"מטמורפוזה?", תהה טריסטיאן, "שיטת אנוך היא שיטת משחק. מרשימה מאוד אבל רק שיטת משחק. מה הקשר למטמורפוזה?"
"משחק הוא ההפיכה לאחר", אמר כריסטיאן, "שימוש בקול, במראה, בשפת גוף כדי להפוך לאדם שאינו אתה. שיטת אנוך היא טוטאלית. היא מאפשרת לאמץ גם את מהותו של האחר ולא רק את מאפייניו החיצוניים. שחקן שמוכן להתחייב אליה באופן טוטאלי יכול להפוך את עצמו לכל מה שירצה".
"אתה מדבר שטויות", אמר טריסטיאן, "מה שאתה מציע הוא בלתי אפשרי לחלוטין. פרופסור בן שבעים ושתיים לא יכול להפוך לזמרת אופרה בת ארבעים ולא משנה באיזו שיטת משחק הוא משתמש".
"זו בדיוק הבעיה שלך. הבעיה שלכם", אמר כריסטיאן, "אתם מלאים בדעות לגבי מה אפשר לעשות, מה אי אפשר לעשות. אפשר לעשות הכל. אפשר להפוך לכל דבר. הגבולות נוצרים רק בגלל חוסר הנכונות להיות שלמים עם הבחירות שאנו עושים".
"אתה טוען שהפרופסור הצליח באמצעות השיטה הזו להפוך לזמרת?" שאל טריסטיאן.
"אני טוען שהוא הצליח לשנות את עצמו בכוח הרצון שלו", ענה כריסטיאן, "בנכונות שלו למות כדי להשיג את מה שרצה. שיטת אנוך היא רק הטכניקה שאפשרה לו להשיג את זה". כריסטיאן נפנה לעבר הדלת ולקח את הספר עמו. "להתראות בינתיים, יהודון", אמר. "בינתיים".
הפעם הבאה בה נפגשו היתה כשטריסטיאן הוצעד עירום מהרכבת תחת איומי רובים, אל משרדו של קולונל כריסטיאן ראמאר, מפקד מחנה הריכוז דכאו.
תבור הניח מחדש את הספר בצרור, נעמד תוך שהוא נעזר במעקה המיטה ואחז באקדח. הוא כיוון את האקדח לעבר הכרית ודמיין את האיש שראה לפני מספר דקות בחדר המיון. לא היה לו ספק לגבי זהותו האמיתית של האיש. אפשטיין נהרג בדכאו. הוא עצמו שרף את גופתו. ראמאר מעולם לא נתפס אחרי המלחמה. השמועות אמרו שנמלט לארגנטינה אך הדבר מעולם לא הוכח. מעולם לא עלה על דעתו של תבור שראמאר עשוי לנצל את שיטת אנוך כדי להסוות את עצמו. הבחירה באפשטיין היתה מתבקשת. תבור זכר את מה שקרא בספר של שיטת אנוך. הספר עודד את השחקן לבצע מדיטציה מורכבת שכללה סידרה של תנועות גופניות ומצבים רגשיים המותאמים זה לזה. בהמשך נדרש השחקן לנהל דיאלוג פנימי נרחב עם הדמות שאותה רצה לגלם. השחקן נדרש לדמיין מצבי חיים שונים ולשאול את עצמו מה היתה עושה הדמות במצב זה. במקרה של משחק דמות קיימת, הציעה השיטה מפגש אמיתי עם הדמות. תבור נזכר כי פעמים רבות הזמין אליו ראמאר אסירים נבחרים לצורך מה שהוא כינה "שיחות להצהלת הנפש".
אפשטיין היה ידוע במחנה כאינטלקטואל, צייר נודע שיצירותיו התפרסמו בעולם כולו לפני המלחמה. הוא היה אחד מקורבנותיו האהובים ביותר של ראמאר, שאף הפך אותו בשלב מסוים לרץ האישי שלו. תבור גם ידע כי אין סיכוי שמישהו יאמין לסיפור הזה. הוא יכול היה לדמיין את עצמו ניגש למנהל בית החולים ומספר לו שהמטופל החדש הוא למעשה קולונל נאצי ששינה את עצמו בטכניקה עתיקה. תבור זכר את הפעם האחרונה שבה גררו אותו האחים קשור וזועק למיטתו. נותרה דרך אחת לפתור את הבעיה ("הפתרון הסופי", לחש קול בתוכו, קול שתבור מיהר להשתיק). תבור הסתכל על הכרית, אל המקום שבו נח ראשו הדמיוני של אפשטיין, יוצר קו ישר ביו שתי כוונות הברזל של המאוזר. רגע עבר עליו בתנוחת הירי המתוחה, ואז פרק את האקדח והטיל אותו על המיטה.
תבור התיישב שוב על המיטה, נזכר בשיחות התדירות "להצהלת הנפש" שהיה הוא עצמו מנהל עם ראמאר במחנה. ראמאר היה שולח את אחד מהיהודים האומללים שהחזיק כרצים לקרוא לו. השליח היה מגיע לצריפו של טריסטיאן ומקריא את ההזמנה שנכתבה בלשון רשמית של החברה הגבוה. טריסטיאן היה מתייצב בריצה במשרדו של המפקד בבנין המנהלה, לבוש בכותונת האסירים ועליה עניבה שניתנה לו לפי הוראת ראמאר. ניכר היה שכריסטיאן מאוד נהנה מהאירוניה שבמצב. עם הגיעו, היה מזמין אותו ראמאר בנימוס לשבת ומציע לו סיגר וכוס משקה משובח. טריסטיאן סירב בטענה שהוא מנסה לשפר את בריאותו. בפעם היחידה שבה ביקש טריסטיאן את כוס המשקה דאג ראמאר כי יקבל עשרים וחמש הצלפות בכיכר המסדרים של המחנה בשל הפרת חוק "בזבוז משאבי הרייך". לאחר מכן היה מנהל אתו ראמאר שיחה פילוסופית, כשהוא מקפיד לבוז למוסר היהודי ולשבח את הגזע הארי שכוחו מאפשר לו להתמודד עם כל מצב.
תבור נזכר בשיחה האחרונה שניהלו. תותחי בעלות הברית כבר נשמעו במרחק, אך בראמאר לא ניכר דבר מלבד שביעות רצון. "כולכם תמותו", אמר בשמחה, "אל תחשוב בכלל שיש סיכוי שמישהו מכם יינצל".
"למה?" שאל טריסטיאן.
"זה בכלל לא קשור אלינו", אמר ראמאר, "אם הייתם מתנגדים מהתחלה, לא היתה לנו שום דרך לעשות לכם את זה. אתם פשוט הבנתם, כמונו, בתת המודע הקולקטיבי שלכם, שיש לכם יעוד שונה ובחרתם למות כדי לפנות לנו את הדרך".
טריסטיאן לא אמר דבר ונחר נחרת בוז קלה.
"אתה חושב שאני ממציא את זה?" שאל ראמאר, "גם עכשיו, כשאמרתי לך בוודאות שאתה הולך למות, אתה עדיין לא מנסה להילחם, או אפילו לברוח".
"להילחם איך?" שאל טריסטיאן. "לברוח לאן?"
בתשובה שלף ראמאר אקדח מאוזר שחור מנרתיק החגור שלו, דרך אותו ושם אותו לפני טריסטיאן. "קדימה", אמר, "תוכיח לי שאני טועה. אתה יכול עכשיו להרוג אותי בקלות, אני לא חמוש".
"ואז מה?" שאל טריסטיאן. "החיילים שלך יהרגו אותי ועוד מאה אסירים אחרים, כנקמה".
"לפעמים מוכרחים להקריב", אמר ראמאר, "קדימה. תוכיח לי שטעיתי ובאמת אין הבדל בינינו".
טריסטיאן הרים את האקדח. הוא היה סגן אלוף מועדון הקליעה של בית הספר, הנשק ישב בנוחות בידו, מוכן לפעולה. הוא ניסה לדמיין את היריה, דמיין את הכדור משסע את גיחוכו של ראמאר, מפסיק לנצח את הבוז שלו. הוא ניסה להיעזר ביכולות שלו כשחקן, לראות את הסיטואציה מבעד לעיניו של ראמאר – היהודי המפוחד שיושב מולו בכתונת אסירים ועניבה נלעגת ומהסס לפעול. לאחר מכן שאל את עצמו איך ראמאר היה פועל אילו תפקידיהם היו הפוכים. לא היו לו ספקות כי ראמאר היה פועל מיידית – יורה בו ללא בהיסוס. "האם באמת אין הבדל בינינו?" שאל את עצמו. טריסטיאן דמיין את עצמו לבוש בבגדי האס-אס השחורים. בדמיונו שלח את ידו לצווארונו, ממשש את סיכת הברק הכפול, מרגיש את הגולגולת והעצמות של פלוגות הרצח. רמקול המחנה השמיע שיר לכת ישן. ריח קל של אפר הגיע מארובות המשרפה.
"לא", אמר טריסטיאן ודחף את האקדח לעבר ראמאר. "כמו שאמרת, אתה לא חמוש – ואני לא יורה באנשים לא חמושים. אולי זה ההבדל בינינו".
"אולי", אמר ראמאר ונטל את האקדח. הוא פנה אל עבר השליח התורן שניצב בפתח המשרד.
אבשלום אפשטיין – נוכח – מספר? – 217411.
קול יריה.
בלילה ההוא טריסטיאן נמלט מהמחנה לעבר קווי האמריקנים. כאשר מצאו אותו הגייסות האמריקנים מעולף מתשישות ותת תזונה בשדה סמוך לעמדותיהם הוא לא זכר דבר מפרטי הבריחה, אולם אקדח המאוזר שהונח באותו יום על השולחן היה בכיסו.
תבור ישב מספר דקות ארוכות על המיטה, ראשו שעון על ידיו. שוב לא היה מסוגל לפעול. הוא נזכר בהמלט הבוחן את רוצח אביו, יודע בוודאות מה עליו לעשות אך אינו מסוגל להביא את עצמו לכך. במשך השנים, במחנה, בסירות המעפילים, בקיבוץ, על קרשי ה"בימה", אפילו במעון, תמיד חזר לשיטת אנוך. הכוח הגלום בה, הכוח להתעלות מעל מי שאתה, לשחק לרגע את חייו של האחר, אפשר לו לבצע כל תפקיד בצורה הטובה ביותר. השיטה הביאה לו הצלחה כשחקן, ועתה הגיע זמנה לשמש אותו בתפקיד אחרון. תבור קם, הוציא ממגרה קטנה בארון שפופרת של משחת נעליים שחורה ושרטט באמצעותה על רצפת החדר משולש בעל שלושה קודקודים מודגשים החוסם בתוכו מעגל.
כאשר קרני האור הראשונות של הבוקר החלו להיכנס דרך הסדקים בוילונות החדר ולהאיר את המחלקה, פסע תבור במרץ לעבר חדר המיון. הוא הרגיש את דם הענקים ששב לסעור בעורקיו ונע בזריזות כדי להקדים את השכמת הבוקר. הוא נכנס לחדרו של אפשטיין, נטל כרית מהמיטה הסמוכה, הצמיד אותה אל ראשו של היהודון וכשגיחוך מעוות את שפתיו ירה בו דרכה שני כדורים. תבור פנה לאחור, קד קידה לעבר קהל דמיוני באחורי החדר, ותוך זמזום שיר לכת ישן, נפנה אל דלת החדר ודרך שוב את האקדח. ציפתה לו הבוקר עוד עבודה רבה.
לא אהבתי את הסיפור הרעיון לא מתגבש למשהו ברור, הרמה הלשונית גבוהה וטכנית הסיפור כתוב נכון, אבל הוא לא מצליח ליצור עניין ובמיוחד הוע לא מצליח לעורר רגשות.
מאוד עקר בעיני, וחבל.
לא מסכימה עם רונית בכלל
מעולה 🙂 נהניתי מכל רגע. כבר בהסבר השיטה של נוך הכל התבהר, חוץ מהטוויסט בסוף כמובן.
לא הבנתי רק איך אפשטיין הגיע לשם… ?