סוף הסיפור

לשרון.

גיל הביט שוב בציור, הוא העביר שוב את העיפרון במקום שבו אבני החומה אמורות להיפגש. עכשיו הן נראו מציאותיות יותר, כבולטות מתוך הדף. "קיריסול" לחש לעצמו.

באיחור מה הבחין במבטו המלגלג של יובל מעברו השני של השולחן. גיל העמיד פנים שלא ראה והעביר דף במחברת. ליד הלוח הסביר המורה נחמן משהו לגבי ברזים שממלאים בריכה וגיל חשב על הבריכה שבלב מבצר קיריסול – המצודה החזקה ביותר בממלכה, שבין חומותיה שוכן גן מרהיב ובו פלגי מים ובריכות נוי. ושם, ליד הבריכה יושבת המלכה קלריסה, היפה והאדירה מכל מלכות תבל. גיל החל לצייר בדמיונו את קלריסה המביטה מהורהרת בבבואתה המשתקפת בבריכה כשיובל תקע מרפק בזרועו של רביב והחווה לעבר גיל בסנטרו. גיל השפיל את מבטו, פניו האדימו בזמן שגיחוכים רחבים הופיעו על פני השניים, ואפילו נחמן עצר לרגע מהסברו ליד הלוח והשהה עליו את מבטו. לגודל המזל נחמן הסתפק בזה והמשיך את השיעור.

גיל הכריח את עצמו להתרכז. אין שום מבצר קיריסול, אמר לעצמו, אתה ילד טיפש, טיפש, טיפש שלא יודע את התשובה לשאלה של המורה נחמן ועכשיו עשית מעצמך צחוק ליד רביב ויובל. הוא נעץ את מבטו בלוח וכל פעם שדמיונו החל משתלט עליו חזר ונזף בעצמו. ילד טיפש, טיפש, טיפש. וזה אכן עזר. עד סוף השיעור הוא לא שגה בדמיונות יותר.

כשהפעמון צלצל והכיתה כולה קמה בהמולה, גיל נשאר במקומו. הבעיה הייתה שהוא היה צריך פיפי. הוא יכול להתאפק בהפסקה, אבל בשיעור הבא כבר לא יוכל להחזיק מעמד יותר. השיעור הבא הוא תנ"ך, והמורה נצחיה ממש לא אוהבת הפרעות בשיעור.

גיל קם ויצא. רביב ויובל לא היו במסדרון ולרווחתו הוא גילה שגם לא ארבו לו בשירותים. הוא בחר את התא הכי פחות מסריח ומטונף והתרוקן במהירות. הוא כבר היה בדרכו לחיקה הבטוח של הכיתה כשהשניים חסמו את דרכו ליד כיתת האמנות.

"גיל המגעיל, שמן כמו פיל", שר רביב בקול.

גיל ניסה להתעלם ולהידחק בין יובל לקיר המסדרון אבל יובל לא הניח לו לעבור. "לאן אתה הולך?" שאל, ומשך את המילים בכוונה.

גיל הביט בו לרגע ואז שב וניסה לעבור על פניו. הפעם יובל הגיב בזעם פתאומי. הוא תפס את החולצה של גיל ודחף אותו אל הקיר. "תענה שמדברים אליך", צעק בפנים סמוקות.

גיל סגר את פיו ולא אמר דבר, מאחוריו שמע את רביב פותח את דלת הכיתה. "יובל, יובל", שמע את קולו העולץ, "הם השאירו פה פתוח".

גיל ניסה להתנגד כשיובל אחז בחולצתו בשתי ידיו וגרר אותו לתוך הכיתה, אבל כשרביב הצטרף ותפס את צווארונו מאחור כבר לא היה לו שום סיכוי. השניים גיחכו בקול בשעה שדחפו את גיל לתוך ארון הציוד הגדול. באיחור מה הוא הבין שעליו לצעוק. "תעזבו אותי, יא מאנייקים", קרא בקול, אבל המילים הסתיימו ביבבה כשרביב דרך בכוח על בטנו וגיל מצא את עצמו מתקפל לשניים על ערמת הבריסטולים שבקרקעית הארון. בעודו נאבק להחזיר לעצמו את נשימתו סגרו השניים את הדלתות והוא שמע קול חיכוך מתכתי כשהבריח נסגר מבחוץ.

הוא התגלגל מטה-מטה בגרם המדרגות החשוך עד שמצחו נחבט ברצפת האבן שבתחתית הצינוק. במשך דקות ארוכות שכב כך, מתנשם ומתנשף, ראשו כואב מהחבטה. בחלוף הזמן, כשעיניו התרגלו לחשכה, התברר לו שדמיונו לא תעתע בו – מישהו ישב בצידו האחר של הצינוק, דמות שחוחה ורזה כשלד. הוא הרגיש שגרונו ניחר. אם האיש מת, גם דינו שלו נגזר למות כאן בצינוק, כנראה מרעב. הוא קם במאמץ על רגליו וניגש אל הדמות. אחרי היסוס רגעי זקף את סנטרו ונשם עמוקות.

"היי", אמר וטלטל את כתפו השלדית של האסיר. "היי, תתעורר".

לרווחתו, האיש זקף אט אט את ראשו. מתוך סבך של שיער לבן הביטו בו שתי עיניים, זוהרות באפלה כעיני חתול.

"האביר גיליארד? הם תפסו גם אותך?" קולו של האיש היה דק ורועד וגיל נרעד כשהבין שהוא חוזה בנילס השחור. נילס היה רזה תמיד, אבל עכשיו היה צל של עצמו. איך זה ייתכן? מהקוסם נילס השחור, שפעם די היה באיזכור שמו כדי לעורר חלחלה בכל איש בממלכה, לא נותר אלא שבר כלי.

"חשבתי שהצלחת להתחמק, האביר גיליארד", המשיך נילס. "ראיתי אותך דוהר לחופש במעבר ברול, כשטמנו לנו את המארב".

תמונות צצו בראשו של גיל, הצוקים הנישאים של מעבר ברול, החיוכים על פני האורקים, חרבו הרחבה משסעת לשניים טרול, הדהרה אל החופש כשחיצים שורקים בעקבותיו. הוא מצמץ בעיניו. "אני גיל ויינברג מכיתה ו'3 ואני נעול בארון של חדר אמנות", אמר.

"אתה האביר גיליארד", קולו של נילס היה עייף אך פסקני. "הבסת את האורקים של הלורד גורן, אבל הכישוף שלו…" הוא נאנח ולכסן מבט לעבר גיל. "כנראה הכישוף שלו חזק ממך".

"אז תסיר אותו. אתה קוסם. נילס השחור. אם זה באמת אתה, למה אתה לא מסיר ממני את הכישוף?"

"אתה לא רואה שאני קשור כאן בשלשלת". שיעול צורמני פרץ מריאותיו של נילס. הוא הרים יד רזה כשלד והציג בפני גיל את האזיק המחובר אליה. "הם באים מדי פעם להדק את האזיקים כדי שלא אוכל לשחרר את היד. הלחש יהיה חסר תועלת אם לא אצליח לעשות את תנועת האינסוף. כל עוד איני יכול לעשות את הלחש המלכה נמצאת תחת הכישוף של הלורד גורן, והממלכה כולה נתונה לחסדי הלורד האפל".

"קלריסה".

"אז אתה זוכר", רטן הקוסם.

הוא התיישב על רצפת הצינוק ונשען בגבו על קיר האבן. הוא נזכר איך דמיונו ניסה להשתחרר בשיעור האחרון ואיך יובל ורביב עשו הכל כדי להחזיר אותו לתוך הכישוף. האם גם המלכה קלריסה לכודה כמוהו? האם גם היא שבויה בעולם חסר חיים בלי לדעת שהיא המלכה? שכוחות הריפוי שלה יכולים להציל את כל הממלכה?"

הוא התבונן בשתי ידיו. בחשכת הצינוק היה לו נדמה שהוא רואה שתי ידיים שריריות ומצולקות מפגיעות להבים, אך כעבור רגע הן חזרו להיות הידיים השמנמנות המוכרות של גיל החולמני, שאפילו הילדים מכיתה ה' לועגים לו בפניו.

"אתה נמצא תחת הכישוף של הלורד גורן", סיכם נילס מפינת הצינוק, "לכן אתה לא יכול לשחרר אותי. אני קשור בשלשלת הזאת ולא יכול לשחרר אותך. הלורד גורן בטח צוחק צחוק מרושע כשהוא חושב על שנינו כאן בצינוק המצחין הזה".

ברגע שנילס אמר את המילים האחרונות היכה הריח במלוא עוזו בחוטמו של גיליארד, שהעווה את פניו בסלידה. צחנה של שתן חמצמץ וזיעה של שנים מילאה את נחיריו והוא עצר את נשימתו. כעבור רגע קם על רגליו, פניו עדיין מכורכמות, אך מיד קילל בלחש כשראשו נתקל בתקרה.

הוא ניגש אל פינת הצינוק, אחז בשלשלת שעל ידו של הקוסם ומשך בכל כוחו.

"האביר גיליארד –" החל הקוסם לומר.

"שתוק", גנח גיליארד. עיניו היו עצומות, הוא חש את שריריו זועקים במחאה ואת הדם עולה אל פניו. זיעה כיסתה את מצחו. הוא השעין רגל אחת על קיר הצינוק ודחף בכל כוחו בעוד ידיו מתהדקות בכל הכוח על השרשרת. שאגה אדירה נפלטה מפיו – ואז הוטח אל רצפת הצינוק כשהשרשרת ניתקה ממקומה. הוא שכב על גבו שעה ארוכה, מתנשם בכבדות. "נכשלתי", אמר.

קול צחוק צרוד גרם לו להרים את מבטו. נילס עמד על רגליו כשהוא אוחז אתת השרשרת בשתי ידיו.

"כל מה שהייתי צריך הוא חופש פעולה ליד שלי", נשמע קולו הצרוד של הקוסם, "גם אם מחוברת אליה שרשרת". הוא השתתק לרגע ואז קרא בקול תוך שהוא מנופף בידיו במהירות, "קליסטו! אקסה! נים סאטו!"

גיליארד הרים את ראשו לרגע, אך נאלץ לכפוף אותו במהירות כשהשרשרת חלפה מעליו בשריקה. כדור זוהר צץ בחלל הצינוק וברקים ריצדו בו. גיליארד הביט בעיניים קרועות בכדור הגדל והולך, שהאיר את פניו המזוקנים של הקוסם. הידיים נעו עוד ועוד בשעה ששפתיו מלמלו את הלחש העתיק והשרשרת הקשורה ליד השלדית הצליפה בחלל הצינוק נעה בשריקה אנה ואנה, כשהיא מתנגשת מדי פעם בקירות האבן.

קולו של מפתח שסב במנעול גרם לגיליארד לזקוף את ראשו בשנית.

"מה הוא מדבר לעצמו?" נשמעו קולותיהם של הטרולים מבחוץ. הוא ידע שאסור להניח להם להיכנס לצינוק לפני שנילס ישלים את הלחש.

גיליארד זינק על רגליו ואת למעלה במדרגות האבן הצרות. הדלת נפתחה וראשו הסלעי של טרול הופיע בפתח. גיליארד הטיח את כתפו בדלת ונהנה לשמוע את יללת הזעם של הטרול הנופל ארצה. הוא הביט מטה. כל עוד הכישוף פעל, הטרול הזה היה "יובל".

נהמה גרמה לו להסתובב. במסדרון האבן הצר עמד מטל הטרול השני, "אביב". הוא היה גדול יותר ואכזר יותר מחברו וגיליארד הביט לצדדים כדי לאמוד את מצבו. על הקיר הסמוך היה תלוי גרזן מלחמה. הוא עקר אותו ממקומו והיכה בטרול בתנועה זורמת אחת. הטרול שאג כאשר הגרזן פגע בזרועו הסלעית. גיליארד ידע שבקרוב יגיע לכאן כל משמר הכלא. אם יישאר, לא בטוח שיצליח לעצור בעדם, אבל אם יברח הם יעזבו בוודאי את הכל וירדפו אחריו. איש לא יטרח לבדוק מה מתרחש בצינוק, שם הקוסם עדיין כבול לקיר בשלשלת כבדה. הוא פנה אל המסדרון ורץ, כשהגרזן בידיו ומגפיו רועמים על רצפת האבן.

כשעקף את פינת המסדרון הופיע מולו אויב נוסף, רם קומה ולבוש גלימה כהה. גיל מצמץ. זה היה נחמן, המורה למתימטיקה. לא, גער בעצמו, אסור לו להניח לכישוף לשוב ולהשתלט עליו. "אתה לא תמנע ממני להציל את המלכה", נהם גיליארד ונופף בגרזן מול מפקד משמר הכלא.

"גיל?" נחמן פער עיניים נדהמות. גיל השפיל את עיניו וראה שהוא מחזיק סכין יפנית בידו. הוא ניסה בכל כוחו לשוב ולראות את הגרזן, אך הדבר לא עלה בידו, הכישוף היה חזק מדי. הוא גם שמע עכשיו מאחוריו את יובל אומר, "הפסיכי הזה חתך לרביב את היד המורה". לא יובל. הטרול. גיל מצמץ בעיניו, ניסה לגרש את הכישוף ממוחו, אך ללא הועיל. אולי נילס השחור לא הספיק להשלים את הלחש. אולי מישהו נכנס לצינוק ועצר בעדו. מסביבו סירבו קירות בית הספר להתפוגג והמורה נחמן הורה בקול חמור, "תן לי את הסכין הזאת גיל, לפני שתסתבך עוד יותר". ברגע הבא הוא הוטל ארצה כשיובל הפיל אותו והתיישב על גבו. הסכין החליקה מידו לעבר רגלו של נחמן, שהרים אותה מיד. הקרב היה אבוד, הכישוף השתלט עליו מחדש והחזיר את בית הספר, המורים והתלמידים. שוב יתעללו בו כולם, עוד יותר מקודם.

רק תקווה אחת אחרונה נותרה לו. שבמהלך הקריאה תיזכרי שאת היא המלכה קלריסה, שעולמך זקוק לכוחות הקסם שלך ושאת שבויה בקסם האפל של הלורד גורן. התעוררי עכשיו, כי כשהסיפור ייגמר כבר יהיה מאוחר מדי.

---

צילום: הנרי הוסטבה, Unsplash