לספרה של אמילי סנט ג'ון מנדל, "תחנה אחת-עשרה", יש שני צירים – אדם ומאורע. האדם הוא ארתור ליאנדר, כוכב קולנוע וטלוויזיה שחיי כל הדמויות העיקריות בספר נוגעים בו במידה זו או אחרת – ושהספר נפתח במותו. המאורע הוא מגפה, "שפעת גיאורגיה", שמשמידה חלק ניכר מהאנושות האנושות ומותירה אחריה עולם פוסט-אפוקליפטי, ושבדרך זו אחרת כל הדמויות חוו אותה. סנט ג'ון מנדל מדלגת בכתיבתה בין דמויות וזמנים, לפני המגפה ואחריה, ומתארת לנו את העולם מנקודות המבט של דמויות שונות. בתוך כך היא גם מראה את המפגשים של הדמויות האלה ואת ההשפעה שלהן זו על זו.
סנט ג'ון מנדל היא סופרת מיומנת (זהו ספרה הרביעי) וזה ניכר בכתיבתה. היא כותבת דמויות מלאות ועגולות שמערכות היחסים ביניהן משכנעות. העלילה העיקרית שהיא טווה בעולם הפוסט-אפוקליפטי מעניינת ובנקודות אחדות אפילו מותחת. ובאמצעות הדמויות והעלילה האלה היא מציגה בצורה יפה את העולם שבו הדמויות שלה פועלות. ככל הנראה התכונות האלה הן שזיכו את הספר בשבחים, במועמדויות לפרסים ובפרס ארתור סי קלארק, אבל הוא סובל לדעתי משלוש בעיות שמכשילות אותו.
הבעיה הקשה ביותר היא דמותו של ארתור ליאנדר עצמו, שלמעשה לא משחק כל תפקיד בעלילה. הוא הציר, הוא נקודת המפגש, אבל כמעט כל הקטעים המוקדשים לו לא מקדמים כלל את העלילה, וגם לא תורמים לעיצוב הדמויות או העולם. אפשר היה לקצר מאוד את הקטעים המציגים אותו, להשאיר אותו כנעלם משותף או לחלופין לחשוף אותו דרך סיפוריהן של הדמויות הסובבות אותו, שמשמעותיות לסיפור הרבה יותר ממנו.
קיצור הקטעים האלה היה יכול לעזור גם בבעיה הקשה האחרת של הספר – הקצב והאיזון. מעצם מהותו של ספר שכתוב מנקודות מבט אחדות, הסיפור נודד מדמות לדמות ומעולם לעולם. ספר כזה מחייב הקפדה על הקצב שלו ועל האיזון בין הסיפורים של הדמויות השונות ומגוון הזמנים שבהם העלילה מתרחשת, אחרת הסופרת עלולה לאבד את הקוראים.
מהבחינה הזאת סנט ג'ון מנדל מועדת באחדים מחלקי הספר. שוב ושוב היא נוטשת את העלילה (או ליתר דיוק כמה עלילות) המתרחשת בעולם הפוסט-אפוקליפטי לטובת העולם שקדם למגפה, וחלק מהסיפורים שהיא מספרת בעולם הזה פשוט לא מעניינים. אם ההפסקות האלה היו קצרות יותר, הן יכלו אולי לסייע ליצור אפקט של מתח, ואילו היו מתמקדות בדמויות ששרדו את המגפה אולי יכלו לפתח אותן עוד קצת. אבל כאשר העלילה הראשית ננטשת לטובת סיפור צדדי ארוך, של דמות שאין לה השפעה על העלילה העיקרית, נוצרים בספר קטעים מתים ארוכים שגרמו לי בעיקר לרצות לדפדף הלאה.
בעיית הקצב של הספר קשורה גם לנטייה של סנט ג'ון מנדל להיסחף לתיאורי אווירה, שהיו מיותרים בעיניי. במקום לתרום לעיצוב העולם חשתי שהם פוגעים בהתפתחות העלילה.
ולבסוף אנו מגיעים לבעיה העיקרית השלישית של הספר – עודף בדמויות. כבר אמרתי שלארתור ליאנדר מוקדש בספר יותר מדי מקום, אבל הוא לפחות קשור לכל הדמויות. לעומתו יש דמות אחת לפחות שהקשר שלה לדמויות האחרות רופף עד כדי כך ששום דבר לא היה נגרע מהספר אם היו משמיטים ממנו א כל הפרקים העוסקים בה. אפילו הקשר של הדמות הזו לארתור עצמו, שהוא הקשר האמיץ ביותר שלה לדמות כלשהי בספר, איננו משמעותי באמת.
"תחנה אחת-עשרה" הוא לא ספר רע, יש לו דמויות ועלילה בסיסית שמושכים לקרוא אותו, אבל הוא מאכזב ומוחמץ. סנט ג'ון מנדל ניסתה לכתוב רומן דמויות שיציג עולם שנשבר בעקבות אסון גלובלי, אבל מעדה בנקודות מפתח. העולם הפוסט-אפוקליפטי עצמו אינו מספיק חדשני או יוצא דופן בשביל לעניין ולשאת על כתפיו את הספר. העלילה הראשית שמתרחשת בעולם הפוסט-אפוקליפטי הזה ננטשת לעתים קרובות מדי לטובת סיפורים שאינם מעניינים מספיק, בעולם שקדם למגפה. ואם לא די בזה, העלילה צפויה למדי. ולבסוף, יש בו יותר מדי דמויות מיותרות, במיוחד לפני ההתפרצות. כתיבה מהודקת יותר הייתה עושה לספר רק טוב.
(הוצאת בבל, 2017. מאנגלית: שרון פרמינגר. 354 עמודים).