הסיפור הוא חלק מפרויקט "קצרערים" – סיפורים קצרים שנועדו להרחיב את עולם "שומרי הערים", על ידי חיבור בין המיתוס של רוחות הערים ושומרי הערים לבין נקודות ציון בהיסטוריה. הפרויקט פורסם במקור בפייסבוק ויעלה בהדרגה ל"בלי פאניקה".
איור: טלי רזניק
יוני נוסע בכיכר אורדע הריקה על אופניו הכחולים החדשים, מדווש בהתלהבות ומצלצל בפעמון המתכת הקטן בעודו שר, "השקדייה פורחת, לסדאם יש קרחת, ציפורים מראש כל גג, מבשרות על בוא הסקאד!"
"יצירתי", אומרת רמת גן, על פניה שלווה מחויכת של קשישה המשתאה ממרצם והתלהבותם של ילדים. אני תוהה אם היא מהדהדת את הבעתי שלי. יוני הוא הילד היחיד שאי פעם גידלתי, אבל לפעמים הכל נראה לי כל כך מוכר – כאילו בכל דבר שהוא אומר ועושה, בכל תנועה ומחווה, בכל חיוך ובכי וצחוק, בתנועת הדיווש על האופניים, בצחצוח השיניים בבוקר, בקריעת שקית השוקו בשיניו, בבובות שהוא מעיף באוויר ברחבי החדר וקורא, "אבא, תראה, זו רוח עיר!" – בכל אלו אני רואה את הילד שהייתי אני, ואולי אפילו את הילד שאבי היה. ואולי זה מה שהן רואות.
"אני לא יודע איפה הוא הצליח ללמוד את זה בטבריה", אני מודה. "הוא שיחק שם עם כמה ילדים, אבל עד כמה שראיתי המלחמה בכלל לא השפיעה על החיים שלהם. הם בקושי ביטלו לימודים".
"היית צריך להשאיר אותו שם", פניה מקדירות, ולרגע היא מהבהבת עם שינוי מצב רוחה, פניה הנעימות של האישה הזקנה משתנות לפנים של בת עשרים, השמלה הפרחונית הרכה הופכת למדי צבא, רק השפתון האדום מדי נשאר על שפתיה. היא צעירה יותר, אבל כתפיה שפופות, כבדות משמירות ארוכות ומנות קרב ומודיעין.
"ילד בגילו צריך להיות עם אבא שלו", אני אומר, ולא מוסיף ועם אמא שלו, אבל יודע שהיא שומעת כי כעבור רגע האישה הזקנה מתנערת מתוכה שוב כמו אדוות גלים. אני לא יודע אם הכאב בעיניה רק משקף את הכאב שלי, או שמא הוא חי ונושא בעצמו את המשקל הכבד הזה. ערים יכולות להרגיש כשערים אחרות מתות, כך אמרה לי ירושלים פעם. כמו ששומרי ערים מרגישים. רק שהן ירגישו את זה לנצח.
אני מתיישר על ספסל העץ ונאנח בגלל הגב. בלי שאבקש אני מרגיש מגע של כרית רכה חוצץ בין גבי לבין הספסל. "תודה".
היה קשה לסחוב את האופניים של יוני מהמושב האחורי, אבל הם מרגיעים אותו, מניסים את החשש המזדחל לשמע השקט הבלתי טבעי השורה על מרכז העיר. רק אנשים בודדים חולפים ברחובות, ממהרים, צמודים אל ערכות המגן. בשעת אחר צהריים שמשית כזו הכיכר היתה אמורה להתמלא ילדים. אני תוהה אם כולם נסעו צפונה, או שפשוט לא מניחים להם לצאת מהבית מפחד שבכל רגע תבוא האזעקה.
עיניה של רמת גן ממשיכות להביט ביוני, לעקוב אחרי המעגלים ההולכים וגדלים שהוא מצייר סביב הכיכר בנסיעתו, כאילו הווייתה כולה דרוכה ומוכנה לרגע שייפול כדי שתוכל לתפוס אותו באוויר.
"הוא בסדר", אני אומר. "הוא רוכב מצוין כבר כמה שנים".
"אני יודעת". היא לא באמת דואגת לרכיבה שלו, ואני לא באמת יכול להרגיע אותה. היא היתה שקטה יותר אילו הייתי משאיר אותו בצפון. כולן היו שקטות יותר. יוני ואני חשובים להן יותר מכל אדם אחר עלי אדמות. הסכנה הזאת, זו שהן לא יכולות לצפות, שהן בקושי יכולות להתגונן מפניה, מערפלת את חושיהן.
"בינתיים הטילים לא הרגו אף אחד", אני אומר בעדינות.
היא צוחקת, צחוק מר וכאוב. "שלושה הרוגים במתקפה האחרונה. שניים מהתקף לב, אחד מחנק בגלל המסכה. אני מרגישה הכל, אתה יודע".
"אני יודע", אני לוחש. יש כאן הרבה זקנים. זה היה צפוי. אני מניח יד על כתפה. כעבור רגע גופה נרפה ואני מושך אותה אלי לחיבוק. היא משעינה את ראשה על כתפי ונאנחת, ואני מרגיש את המתח נשאב ממנה.
בני אדם או רוחות ערים, לא משנה – כולם צריכים חיבוק לפעמים.
"בסוף המלחמה תיגמר. כולן נגמרות", אני אומר, ונזכר בכל המלחמות שכבר ראיתי. יותר מדי. אני כל כך עייף. במיוחד עכשיו. הנסיעה מהצפון היתה ארוכה. הייתי צריך לקחת מונית. אלוהים יודע שהן נותנות לי יותר כסף משיוני ואני אי פעם נצטרך.
"אולי תנוח?" היא שואלת. "אני אשמור עליו".
"את בטוחה?"
"בטוחה. כבר היתה אזעקה אחת היום. ואני בייביסיטר יותר טובה ממך", היא מחייכת. "אני יודעת תמיד איפה הוא".
אני מתרצה ועומד ללכת לאוטו לנמנם, אבל היא מפנה אותי בתקיפות נמרצת לדירה בצד השני של הכיכר. אני לא בטוח אם זו דירה שעמדה ריקה ורוהטה ממש עכשיו, או שמא דירה שבעליה ברחו ממנה למקומות בטוחים יותר, אבל המיטה גדולה וקשה, בדיוק מה שהגב שלי צריך עכשיו. אני מזכיר לרמת גן שערכת המגן עם הברדס של יוני נמצאת באוטו, מוודא שהיא יודעת להלביש אותה עליו, ושוקע בתרדמת כמו דוב קוטב.
האזעקה מעירה אותי כצרחה מרוחקת. אני מתיישב, עצמותיי חורקות ודואבות מהתנועה הפתאומית, חוטף את המפתחות ורץ למטה מהר ככל שרגליי הכבדות נושאות אותי. האדרנלין גועש בדמי.
שומר!
קולה של רמת גן מהדהד בראשי בעוצמה כה חזקה שאני נאבק בדחף לכסות את אוזניי בידיי, ואני יודע מיד שמשהו קרה. היא מחכה לי במורד המדרגות, דמעות בעיניה. היא מדברת בצעקות מעל האזעקה הצורמנית שמקיפה אותנו. "הוא נעלם לי! אני… אני עקבתי אחריו, הוא היה באזור ז'בוטינסקי, ואז האזעקה התחילה והמתח והלחץ של כל האנשים מסביב – אני לא יודעת איפה הוא!"
אני רץ למכונית בלי להקשיב להמשך. דלת הנהג נפתחת לקראתי ואני מזנק פנימה. אני לא בטוח אפלו אם הצלחתי להכניס את המפתח לחור ההצתה או שהיא התניעה מעצמה. אני לוחץ על דוושת הגז במלוא הכוח, ומיד מרפה, חושק את שיניי מול הרמזורים האדומים של רחוב הרצל.
"פשוט סע", היא אומרת, ואני לא יודע ממתי היא יושבת לידי.
"השתגעת? מלא זקנים רצים עכשיו למקלטים הציבוריים – "
"סע!" היא צועקת, ואז אני סוף סוף מביט בעיניה ורואה את אותה חרדה שאני עצמי חש. שיערה הכהה פרוע, עיניה מרוחקות, מתרוצצות, מחפשות בדרכים שלעולם לא אכיר ולא אבין. אני לוחץ שוב על הדוושה. אבל אחרי הפנייה לז'בוטינסקי ההבנה חודרת את הפחד שלי סוף סוף.
"אני מאט אותך", אני אומר. "את תראי יותר מלמעלה".
היא מהססת, ואני יודע למה. לא, הטילים לא הרגו אף אחד ישירות, לפחות בינתיים, אבל אם אחד מהם יפול עלי כאן, כשאני מחוץ לחדר אטום או למרחב מוגן, כשהיא לא נמצאת כאן להגן עלי…
"אני אהיה בסדר. קדימה. תמצאי אותו".
היא נכנעת. יוני חשוב יותר, והיא יודעת את זה בדיוק כמוני. השיקול אולי נראה קר, אבל הוא דומה יותר לבחירתו של אדם פצוע שצריך להחליט אם להציל את ידו הימנית או את עיניו. היא לא טורחת לפתוח את הדלת – ממילא אנחנו בנסיעה מהירה – אלא הופכת לערפילית, ממריאה היישר דרך התקרה ומתממשת מחדש בצד השני. אני ממשיך לנהוג במהירות מופרזת. גבעתיים או תל אביב הן ההימור הבטוח ביותר, אחרת רמת גן עדיין היתה מרגישה אותו. אני לא מעז להפריע להן עם הקריאה באמצע אזעקה, אבל מרגיש חולה ומסוחרר מדאגה, מפחד, מאימה. כל מיתר בגרוני מבקש לזעוק את שמו של יוני עד שאצטרד.
אני כמעט מגיע לאיילון כשקולו של אברי גלעד ברדיו מכריז "שרב כבד, שרב כבד". זה היה מהיר. לא שמעתי אף טיל נופל. זה לא אומר שלא נפלו, אבל מעודד לדעת שהם לא נפלו במרחק שמיעה. הלחץ בחזי מתרפה מעט כדי לאפשר לי לנשום.
שומר, קולה של רמת גן בראשי, מלא הקלה. מצאתי אותו. הוא בתל אביב.
אני נושף, ומצליח לשאוף נשימה עמוקה. החזה שלי כואב. כל גופי כואב, כאילו רצתי מרתון, וראשי מסתובב. אני מוכרח להרפות מדוושת הגז, להניח לדם לזרום שוב אל כף רגלי, אבל היא לוקחת ממני את השליטה. המכונית מחליקה על הכביש, פונה בקלילות שמאלה וימינה אל מבוך הסמטאות של נחלת יצחק. רמת גן מחכה לי ליד מקלט ציבורי, הפעם במדי שוטרת בת שלושים ומשהו. היא עוזרת לאנשים לצאת. יוני וילדה בגילו יוצאים אחרונים, מחזיקים ידיים. ברכו משופשפת מעט מנפילה. דמעות שיבשו מסמנות פסים על לחייו, ובידו הוא מחזיק שקית שוקו ריקה. הוא רץ אלי ואני מרים אותו על הידיים, למרות שזה כבר קשה במשקלו הנוכחי ובגילי הנוכחי. אני מחבק אותו, אסיר תודה ודומע.
"סליחה, אבא", הוא לוחש באוזני. "רק רציתי ללכת לקנות שוקו, ואז היתה אזעקה ונפלתי מהאופניים ואנשים באו ועזרו לי לקום, וניסיתי להגיד להם שאני צריך למצוא את רמת גן ושהיא תדאג לי, אבל הם לא הבינו, אז ניסיתי לברוח אבל הם לקחו אותי למקלט כי הם לא ידעו איפה אתה וגם אני לא ידעתי וצעקתי לרמת גן אבל היא לא שמעה, למרות שניסיתי להשתמש בקריאה, אבל לא הצלחתי…"
"די, יוני, הכל בסדר", אני אומר ומלטף את שיערו, מנסה לעצור את שטף הדיבור המבוהל. "האזעקה עברה. הכל בסדר עכשיו".
הוא מושך באפו. "איפה רמת גן?" הוא שואל. "היא אמרה לי לא להיעלם לה, אבל לא שמתי לב וכנראה שהייתי בעיר אחרת כבר..".
"אני כאן, ילד". היא מתקרבת אלינו, שוב במראה הזקנה החביבה. אני מוריד את יוני, והוא רץ לחבק את רגליה. היא צוחקת ומניפה אותו, בקלות רבה בהרבה ממני. "בוא, נלך למצוא לך שוקו", היא אומרת. היא אוחזת בו בזרועותיה ואני יודע שעכשיו הוא יהיה בטוח.
"כבר שתיתי", הוא מצביע על השקית הריקה. "אבל אפשר במבה אדומה?"
היא צוחקת שוב ולוקחת אותו הצדה. אני מביט בילדה שיצאה איתו מהמקלט, מעיף בה לראשונה יותר ממבט חולף. "תל אביב?"
היא מחייכת, וכשאני ממצמץ היא הופכת לנערה, לבושה חולצה גזורה וג'ינס קרוע, קשת בשיערה וצמידים שקופים-צבעוניים על זרועותיה. "הוא פחד מאוד", היא מגיבה לשאלה שלא נשאלה. "חשבתי שהוא ירגיש טוב יותר עם מישהי בגילו, במקום רוח עיר שהוא בקושי מכיר".
היא לא מדברת בכעס, אבל אני בכל זאת חש אשמה. אני אף פעם לא מספיק לבקר את כולן, לא בתדירות שהייתי רוצה, אבל תל אביב תמיד עצמאית כל כך. לפעמים נדמה לי שהיא בכלל לא צריכה שומר עיר. אבל אני יודע שזה לא נכון. "תודה שטיפלת בו".
"לא טיפלתי בו", היא מתקנת בעדינות. "אני לא טובה בלטפל בילדים. עזרתי לו עם הברדס, ואז דיברנו על צבי הנינג'ה ועל החתולים הסמוראים ועל מדבקות של חבורת הזבל, והוא שאל אם במקרה יש לי שוקו".
אני חש אשמה שוב, הפעם כלפי יוני. לא יוצא לו לדבר הרבה עם ילדים בגיל שלו. בקרוב אהיה חייב להכניס אותו לבית ספר אמיתי.
"מה שלומך?" אני שואל, בעיקר כדי להסיח את דעתי.
"חלשה מהרגיל", היא מודה. "הרבה אנשים עזבו".
אני מהנהן. ברמת גן ובגבעתיים האוכלוסיות מבוגרות יותר, והן גרות כאן עשרות שנים, אבל בתל אביב הרבה מהצעירים נסעו להוריהם. העיר כמעט ריקה, וזה אומר שגם הכוחות שלה נפגעו מאוד. אני מביט בה שוב, הפעם במבט בוחן, ארוך. היא נראית חלשה. חיוורת. הצבעים של בגדיה, צמידיה, אפילו של עיניה, נראים דהויים. ואני מבין דבר נוסף – היא היתה צריכה לקרוא לי קודם, במקלט, כשזיהתה את יוני. אם לא קראה לי, כנראה לא היתה יכולה. אולי לכמה רגעים גם היא היתה ילדה קטנה שמפחדת מסדאם חוסיין.
"איך אני יכול לעזור?"
"אתה לא". האמת המרה בקיומו של כל שומר ערים. היא מושכת בכתפיה, תנועה קלה מאוד, כאילו אינה יכולה לאזור די כוח להרים אותן, ואז מצביעה לעבר רמת גן. "כדאי שתלך איתם".
"תל אביב". אני עוצר אותה כשהיא עומדת להיעלם ומושך אותה לעברי. היא כבר היתה גבוהה ממני בהרבה, אבל כרגע היא מגיעה בקושי לסנטרי. לרגע היא עומדת קפואה, ואז כורכת את זרועותיה סביב מותניי. כן, כל אחד צריך חיבוק. "אנחנו נבוא לקפה יותר מאוחר".
היא מהנהנת, ואני מרגיש את חיוכה יותר משאני רואה אותו. "זה יעזור".
רגע לאחר מכן היא נעלמת, אבל האופניים הכחולים של יוני עומדים במקומה. בסלסלה נחה קופסת הקרטון של מסכת הברדס, מקושטת במדבקות של חבורת הזבל, ולידה עוד שקית שוקו. אני מכניס אותה לכיס לפני שאני אוחז בכידון ומתחיל לצעוד אחרי רמת גן. יותר מדי שוקו יעשה לו כאב בטן. אולי אשמור אותו לאזעקה הבאה.
ב-17 ינואר 1991 נפתחה מלחמת המפרץ בגל של הפצצות אוויריות. אני גרתי בגבעת שמואל וסקאד נפל שם על תיבת הדואר שלנו. הקופסה של המסכה שלי קושטה בעמודים של "זבנג!"
לא רוצה לחשוב מה זה אומר להיות דמשק היום.
המון נוסטלגיה עוררת בי, רגש ועצב שכבר לא זכרתי. מזמן, מזמן לא הזדהיתי עם סיפור ככה.