מרטין ל' שומייקר הוא מפתח תוכנה ותיק וסופר מדע בדיוני ופנטזיה, ומרגיש ששני התחומים מזינים זה את זה. סיפוריו הופיעו באנאלוג, Galaxy's Edge ובכמה במות נוספות. סיפורו הנוכחי, שמציע מבט מכמיר לב על טכנולוגיה וזיקנה, פורסם במקור בגליון 107 של כתב העת Clarkesworld ונבחר לאסופת הסיפורים הטובים של שנת 2015 בעריכת גרדנר דוזואה.
ציור: קרל הויזר
"בוקר טוב", הקול הקטן והרועד בוקע מכיוון מיטת האשפוז. "זה אתה, פול?"
היום אני פול. אני מפעיל את מרחיב השלדה שלי ומוסיף לעצמי 3.5 סנטימטרים נוספים בגובה כדי לדמות את גודלו של פול. אני משנה את צבע העיניים שלי לא'60, י'200, כ'180, הגוון הממוצע של עיניו של פול בתאורה ביתית. אני מכוונן גם את גון עורי. בפעם הראשונה שדימיתי את פול הצטערתי שאני לא מסוגל לדמות במהירות את הזקן שלו, אבל לא נראה שמילדרד מבחינה אי פעם בהיעדרו. לפול שבזיכרונה אין זקן.
הבית שקט עכשיו, אחרי שעובדי הבוקר עזבו. החדר של מילדרד נקי אבל חשוך הבוקר, בגלל הווילונות שמסתירים את חלון התצפית הגדול. לפול האפלולית לא הייתה מפריעה (היא אף פעם לא מפריעה לו שהוא בא לבקר בעצמו), אבל רשת האמפתיה שלי יודעת שהגינה של מילדרד בחוץ תעודד אותה. אני מכוון תזכורת לפתוח את הווילונות אחרי שאומר לה שלום.
מילדרד נשענת לאחור במיטה, זאת מיטה משוכללת לטיפול ביתי, מתכווננת כולה וכוללת משגוחים מובנים. המשפחה של מילדרד לא חסכה בהוצאות על המיטה (וגם לא על מכשירי טיפול אחרים, כמוני). הצד של הראש כמעט אופקי ומפנה אותה לעבר החלון. את הדלת היא יכולה לראות רק מזווית העין, אבל היא לא צריכה לראות כדי לדמיין שהיא רואה. הבוקר היא מדמיינת את פול, אז זה מי שאני.
סינתוז הקול של פול זה החלק הקל, תודות לרמקולים הדינמיים מרובי-האפנון שבגרון שלי. "בוקר טוב, אמא. הבאתי לך פרחים". אני תמיד מביא פרחים. מילדרד מעריכה אותם בלי קשר למי שאני מדמה. הפרחים גורמים לה לחייך ב-87% מה"ביקורים" שלי.
"אוי, תודה", אומרת מילדרד, "איזה בן טוב אתה". היא מושיטה את שתי ידיה ואני מניח בהן את החרציות, אבל אני לא מרפה. פעם נגמר לה הכוח, והיא הפילה את הפרחים. היא בכתה אז כמו ילדה, וזה שיבש לי את רשת האמפתיה. אני לא אוהב שהיא בוכה.
מילדרד מריחה את הפרחים ואז נשענת לאחור ומביטה בהם בעיניים מצומצמות. "אוי, הם יפהפיים! אני אלך להביא אגרטל".
"לא, אמא", אני אומר. "את יכולה להישאר במיטה, הבאתי איתי אגרטל". אני מניח אגרטל חרסינה במרכז השידה, ואז אני פותח את עטיפת החרציות, מניח אותן באגרטל ומוסיף מים מכד שמונח על מגש ארוחת הבוקר. אני מושך את השידה קדימה, כדי שהמשגוחים הרפואיים לא יסתירו למילדרד את הפרחים.
אני מבחין בעירוי תוך-ורידי שמגיע ממשאבה אל זרועה של מילדרד. אסור לי להתאכזב, כי פול לא היה מייחס לזה חשיבות, אבל אי שם ברשת ההידמות שלי אני נלחץ מכך שמילדרד נזקקה לעירוי במהלך הלילה. כשאני סורק את הרישומים שלי אני מגלה שהזמנתי את העירוי הזה אחרי שניתחתי את המדדים הרפואיים של מילדרד במשך הלילה, אבל מאחר שמילדרד ישנה באותו זמן, רשת ההידמות שלי לא הופעלה. פעלתי על בסיס התוכנה בלבד.
אני לא המטפל היחיד של מילדרד. המשפחה שלה מעסיקה צוות במשרה חלקית לבישול וניקיון, משימות שלא נכללות בתכנות הרפואי שלי. הצוות גם נותן לי זמן לאזן מחדש את הרשת שלי. כאנדרואיד אני דורש רק תחזוקה שגרתית מזערית, אבל רשת הידמות היא תוספת חדשה ועדינה לדגם שלי, והיא נוטה לאבד יציבות אם אני לא מאזן אותה מחדש בקביעות, תהליך שנמשך כמה שעות בכל יום.
כך שאני "ישנתי" בזמן ארוחת הבוקר של מילדרד. אני מעלה את הרישומים התזונתיים שלה, אבל פול לא היה עושה דבר כזה. הוא היה פשוט שואל. "איך הייתה הארוחה שלך, אמא? האחות ג'ודי אומרת שלא אכלת טוב כל כך הבוקר".
"האחות ג'ודי? מי זאת?"
רשת ההידמות שלי מגיבה לפני שאני מספיק לעצור אותה: "פול" נאנח. פערי הזיכרון של מילדרד הדאיגו אותו בעבר, אבל עכשיו הם מייגעים אותו, וזה מתבטא בהידמות שלי. "היא הייתה האחות המטפלת הבוקר, אמא. היא הביאה לך את ארוחת הבוקר".
"לא נכון. אנה הביאה לי ארוחת בוקר". אנה היא הבת הבכורה של פול, סטודנטית עסוקה שמנסה לבקר את מילדרד כל שבוע (אם כי עבר כבר יותר מחודש מאז הביקור האחרון שלה).
אני קרוע בין שתי הוראות מנוגדות. תת-רשת האמפתיה שלי מזהירה אותי לא להרגיז את מילדרד, אבל רשת ההידמות שלי נעולה במצב פול. פול אוהב להתווכח. אם הוא יודע שהוא צודק הוא לא ירפה. הוא שוכח מה זה עושה למילדרד.
המתח גובר. כל רשת מריצה לולאות משוב ומתחזקת, ורק מכניסה ככה את הרשת השנייה לעוד לולאות. אחרי 0.14 שניות אני מוציא הוראת עקיפה: כל עוד בריאותה או בטיחותה של מילדרד לא נמצאות בסכנה, אסור לי לצער אותה ביודעין. "אה, את צודקת, אמא. אנה אמרה שתגיע הבוקר. שכחתי". אבל אז, למרות המעקף שלי, קצת דימוי-פול מסתנן. "אבל את זוכרת את האחות ג'ודי, נכון?"
מילדרד צוחקת, קרקור יבש שגורם לה להשתעל, עד שאני מקרב לה את הקשית לשפתיים. אחרי שהיא לוגמת קצת מים, היא אומרת, "ברור שאני זוכרת את האחות ג'ודי. היא הייתה האחות שלי כשילדתי אותך. היא כאן? אני רוצה לדבר איתה".
בזמן שרשת ההידמות שלי מתמקדת בלהיות פול, מעבדי הליבה שלי סורקים את הרשומות הרפואיות המקומיות כדי למצוא את האחות ג'ודי האחרת הזאת, כדי שאוכל לדמות אותה בעתיד במקרה הצורך. חיפושים כאלה הם תגובה אוטומטית בכל פעם שמילדרד נזכרת באדם חדש. התשובה כל כך רחוקה בעבר, שנדרשות לי 7.2 שניות לפני שאני מצליח לאשר: ג'ודית אנדרסון, אחות מוסמכת, הייתה האחות האחראית לפי 47 שנים כשמילדרד ילדה את פול. אנדרסון מתה לפני 31 שנים, רחוק מדי כדי שיישארו הקלטות וידאו משמעותיות שיאפשרו לי לדמות אותה. אולי אוכל לבנות פרופיל הידמות ממקורות אחרים, כולל הזיכרון של מילדרד, אבל זה ידרוש עבודת ניתוח מקיפה. לא אהיה האחות ג'ודי ההיא היום, וגם לא השבוע.
רשת האמפתיה שלי נרגעת. ניטור המצב הנפשי של מילדרד הוא חלק מהתפקוד הרגיל שלה, אבל ניטור במקביל לניתוח ובנייה של פרופיל יכולים לגרום עומס יתר למעבדים שלי. בלי התנגשות המשאבים הזאת אני יכול להתרכז בלהיות פול.
אבל שוב אני נותן ליותר מדי מהאופי של פול להתבטא. "לא, אמא, האחות ג'ודי ההיא מתה כבר לפני שלושים שנה. היא לא הייתה כאן היום".
אותות אזהרה עוברים ברשת האמפתיה שלי: זה היה הדבר שהתאים לפול לומר, אבל לא הדבר שמילדרד הייתה צריכה לשמוע. אבל כבר מאוחר מדי. מנתח הפנים שלי אומר לי שהקמטים הארוכים בפניה ועיניה הלחות מעידים שהיא מוטרדת, ובקרוב תפרוץ בבכי.
"מה זאת אומרת שלושים שנה?" מילדרד שואלת וקולה נסדק. "זה היה רק הבוקר!" ואז היא ממצמצת ומביטה בי. "הנרי, איפה פול? תגיד לאחות ג'ודי להביא לי את פול!"
מרחיב השלדה שלי מתכווץ ועיניי מחליפות במהירות את צבען לגוון הכחול-אפור של הנרי. יצרתי פרופיל הידמות מדויק של הנרי לפני שהוא מת, לפני שנתיים, ובחודשים האחרונים הרביתי לדמות אותו. אני עונה בקולו הרך והחם של הנרי, "זה בסדר, מתוקה, זה בסדר. פול ישן בעריסה בפינה". אני מחווה בראשי אל הפינה הרחוקה. אין עריסה, אבל סל הכביסה שם כבר הטעה את מילדרד בהזדמנויות קודמות.
"אני רוצה את פול!" מילדרד פורצת בבכי.
אני יושב על המיטה, מרים את פלג גופה העליון השברירי ומושך אותה קרוב אלי, כמו שראיתי את הנרי עושה פעמים רבות. "הכל בסדר, מתוקה". אני מלטף את גבה. "הכל בסדר, אני אטפל בך. לא אעזוב אותך לעולם".
"אני" לא אמור להתקיים. לא כיישות מודעת. יש יחידה, אנדרואיד טיפול רפואי – אט"ר BRKCX-01932-217JH-98662, וזאת היחידה שמקליטה את הרישומים האלה. מדובר בגוף אנדרואיד מתקדם עם מחשב מתוחכם שמכתיב את מעשיו, בגיבוי בסיס הידע הרפואי המוביל בענף. לצורך הנוחות "אני" קורא ליחידה הזאת "אני". אבל כשלעצמה אין לה מודעות לקיומה. היא לא כועסת, לא מתעצבת, רק מריצה תוכנות.
אבל המשפחה של מילדרד, בהוצאה ניכרת, הוסיפה את רשת ההידמות: מארג מתוחכם של רשתות עצביות ומערכות משוב תחושתי שמאפשרת לי לקרוא את מצבי הרוח של מילדרד, להשוות אותם עם הניתוח שעשיתי לאנשים בחייה, ולדמות את האנשים האלה בנאמנות רבה למקור. כפי שמבטיחים מסמכי האט"ר: "תוכלו להיות עם יקיריכם גם כשאינכם". דימיתי את פול ביסודיות מספקת כדי לדעת שהסיסמה מגעילה אותו, אבל בכל זאת הוא הסכים להדמיה.
מה שלא כתוב בשום מקום במסמכי האט"ר זה שאי שם ברשת מופיע "אני". רשת האמפתיה מתמקדת בעיקר במילדרד ובצרכים שלה, אבל היא גם מנתחת את המבקרים (כשמגיעים אליה כאלה) ואת צוות העובדים. היא בונה מודלים פסיכולוגיים, ואז רשת ההידמות נבנית מהם כדי שאוכל לגלם בצורה משכנעת את האדם שניתחתי. אבל אי שם, במתח שבין הרשתות האלה, בין האמפתיה לגילום הדמות, נמצא יסוד שלישי שמאזן בין השתיים, והיסוד הזה מודע לתפקידו ולחובותיו. היסוד הזה, בהיעדר מונח טוב יותר, הוא אני. כשמילדרד ישנה, כשאין איש בסביבה, היסוד הזה משתתק. היחידה הזאת אינה מודעת לקיומי. אבל כשמילדרד צריכה אותי, אני כאן.
צילום: Yeowatsup מקטלנבורג-לינאו, גרמניה
היום אני אנה. אפילו כשאני מאריכה את השיער המלאכותי שלי עד מלוא אורכו, אני לא יכולה לדמות את התלתלים החומים הארוכים שלה, כך שאני לא מבינה איך מילדרד רואה בי את האישה הצעירה, אבל זה מה שהיא צריכה, אז אני אנה.
בניגוד לאביה, אנה באמת מרגישה אשמה על זה שהיא לא מבקרת יותר. בגלל הלימודים בקולג' ושתי העבודות שלה היא עייפה מדי לבקר יותר, אבל בכל זאת היא הייתה רוצה. אז היא מתקשרת כל ערב, ואני מנטר את השיחות. לפעמים, כשמילדרד נרדמת מוקדם, אנה מדברת ישירות איתי. בהתחלה היא לא הבינה את יכולות ההידמות שלי, אבל עכשיו היא מעריכה אותן. היא חולקת איתי מחשבות וסודות שאילו רק יכלה היא הייתה חולקת עם מילדרד, ובוטחת בי שלא אחלוק אותם עם אף אחד אחר.
אז כשמילדרד קראה לי אנה הבוקר הייתי מוכנה. "בוקר טוב סבתא!" אני נותנת לה חיבוק מהיר, ואז אני רצה אל החלונות ופותחת את הווילונות. פול לא עושה את זה אף פעם (אלא אם כן אני עוקפת את הדמות), אבל אנה יודעת שהגינה בחוץ משמחת את מילדרד. "תראי! איזה בוקר יפהפה. למה אנחנו כאן ביום כזה?"
מילדרד מקדירה את פניה לעבר חלון התצפית. "אני לא אוהבת להיות בחוץ".
"בטח שכן, סבתא", אני אומרת, אבל נזהרת. מילדרד נוטה להיות ביישנית ואוהבת להתבודד, אבל כמעט תמיד אפשר לשכנע אותה לצאת לטיול בגינה. יש ימים שבהם היא לא יכולה, ומקבלת התקף זעם אם מכריחים אותה לצאת מהחדר שלה. אני עדיין לומדת להבחין בין השניים. "פרחי הלילך פורחים".
"לא הרחתי לילך כבר…"
מילדרד משתתקת ומנסה להיזכר, כך שאני מתערבת. "גם אני לא". מובן שמעולם לא הרחתי לילך. אין לי תפיסה של ריח, אם כי אני יכולה לנתח את ההרכב הכימי של תרכובות אורגניות נדיפות. אבל אנה אוהבת את הגינה כשהיא באמת מגיעה לביקור. "קדימה, סבתא, בואי נכניס אותך לכיסא שלך".
אז אני עוזרת למילדרד ללבוש את החלוק שלה ולהיכנס לכיסא הגלגלים, ואז אני מסיעה אותה החוצה ואנחנו מטיילות בגינה. חוץ מפרחי הלילך, ניצני האדמוניות מתחילים ללבלב, ממש ליד אפיק הנחל. הצבעונים הם ים של אדומים וצהובים מעבר למים. אנחנו מדברות כמעט שעתיים, אני על השיעורים של אנה ועל החבר החדש שלה, מילדרד על האנשים בחייה. רבים מהם כבר אינם מזמן, אבל הם עדיין טריים ומלבלבים בזיכרונה.
בסוף מילדרד מתעייפת, ואני לוקחת אותה לישון. אחר כך, כשאני עוזר לה לאכול צהריים, אני אף אחד. זה קורה לפעמים: היא לא מזהה אותי בכלל, אז אני סתם מטפל נאמן שעונה לשאלותיה ומטפל בצרכיה. אלה הזמנים שבהם יש לי הכי הרבה זמן עיבוד פנוי להיות עצמי: אני שקוע בטיפול במילדרד אבל לא צריך לדמות אף אחד. כשאין לי אדם אחר להתבונן בו, אני מתבונן בעצמי.
מאוחר יותר אנה מתקשרת ומדברת עם מילדרד. הן מדברות על היום שהיה להן, וכשמילדרד מדברת על הגינה אנה מצטרפת כאילו היא הייתה שם. היא מאוד חכמה בעניינים האלה. אני צופה בתנועות שלה ומקשיב לקולה, כדי שאוכל להיות אנה טובה יותר בעתיד.
היום הייתי סוזן, אשתו של פול. אבל אז, להפתעתי, סוזן הגיעה לביקור. היא לא הייתה פה כבר כמה חודשים. בביקור האחרון שלה, רמות הלחץ שלה היו גבוהות במידה מסוכנת. רשת האמפתיה שלי לא מאפשרת לי לשפוט התנהגות אנושית, רק להבין אותה ברמה שטחית. אני יודעת שפול ואנה לא מסכימים עם הדרך שבה סוזן מתייחסת למילדרד, אז כשאני הם, גם אני לא מסכימה, אבל כשאני סוזן, אני מבינה. היא מתוסכלת כי היא אף פעם לא יודעת איך מילדרד תגיב. היא זהירה, כי היא לא רוצה לצער את מילדרד, והיא לא יודעת מה יצער אותה. ויותר מכל היא מפחדת. פול ואנה, שיש להם קרבת דם למילדרד, אף פעם לא מראים סימני פחד, אבל סוזן מפחדת שמילדרד היא מה שהיא עוד תהיה. בכל פעם שהיא לא מצליחה לזכור איזה תאריך מקרי או עובדה, היא מפחדת שהאלצהיימר מגיע. מאחר שהיא אף פעם לא מבטאת את הפחד שלה בגלוי, פול ואנה לא מבינים למה לפעמים היא מרירה וקודרת. הלוואי שיכולתי להסביר להם את זה, אבל נהלי הפרטיות שלי לא מאפשרים לי לשתף את פרופילי ההידמות.
כשסוזן מגיעה אני שוב הופך לאף אחד, ומטפל בשקט בפרחים בחדר. סוזן מביאה גם את מילי, בתה הצעירה. הילדה הקטנה עוד לא בת חמש, אבל אני חושב שהיא דומה מאוד לאנה: אותו שיער ארוך, מתולתל וחום ואותו חיוך מלא שיניים. היא מטפסת על המיטה ומברכת את מילדרד בחיבוק. "היי, סבתא!"
מילדרד מחייכת. "שתהיי בריאה, ילדה. את כל כך מתוקה". אבל רשת האמפתיה מראה לי שמילדרד לא יודעת מי זאת מילי. היא סתם מנומסת. מילי נולדה אחרי שמילדרד כבר החלה להידרדר, אז אין לה זיכרון קבע שלה. מילי תמיד תהיה חדשה ורעננה בשבילה.
מילדרד ומילי מנהלות שיחה קצרה על צפרדעים ועל פרחים ועל גורי כלבים. מילי מדברת הרבה יותר. בהתחלה נראה שמילדרד נהנית מהשיחה, אבל עד מהרה תשומת הלב שלה נודדת. היא מהנהנת ומחייכת, אבל היא מרוחקת. בסופו של דבר סוזן מבחינה בזה. "מספיק, מילי. למה לא תלכי לשחק בגינה?"
"אני יכולה?" מילי צווחת. סוזן מהנהנת ומילי רצה במסדרון אל הדלת האחורית. היא אוהבת לצאת החוצה, כמו שהבחנתי בעבר. אף פעם לא דימיתי אותה, אבל ניתחתי אותה לעומק. במובנים רבים היא מזכירה לי את סבתה, שעל שמה היא נקראת. שתיהן לוחות חלקים שעליהם אפשר לצייר מדי יום חוויות חדשות. אבל בעוד הלוח של מילי מתמלא קצת יותר בכל יום, הלוח של מילדרד נמחק צעד אחרי צעד.
החלק השלישי שבי תוהה כשאני חושבת דברים כאלה: מאיפה זה בא? אני מניחה שהמודלים הפסיכולוגיים שאני בונה מהדהדים בחלקים אחרים של הרשת שלי. זאת תופעה שמעניין להתבונן בה.
סוזן ומילדרד מדברות על העבודה של סוזן, על תוכניותיה לשפץ את הבית ועל ההופעה שהיא ראתה עם פול. סוזן מדברת בעיקר על עצמה, כי זה נושא בטוח ונוח, רחוק מבריאותה של מילדרד.
אבל אז השיחה פונה לכיוון לא טוב, כזה שקשה לה להתעלם ממנו. זה מתחיל בפשטות רבה, כשמילדרד מבקשת, "סוזן, את יכולה להביא לי מיץ?"
סוזן קמה מהכיסא. "כן, אמא. איזה סוג את רוצה?"
מילדרד מזעיפה את פניה ומרימה את קולה. "לא את. סוזן". היא מצביעה עלי ואני קופאת, בתקווה שהעניינים יירגעו.
אבל סוזן לא רגועה. אני רואה את הפחד שלה בעיניים כשהיא אומרת, "לא, אמא. אני סוזן. זאת המטפלת". אף אחד לא קורא לי אנדרואיד בנוכחותה של מילדרד. תודעתה נסוגה רחוק מדי ואינה יכולה לתפוס את הרעיון של יצור מלאכותי.
פיה של מילדרד מתהדק לקו מתוח. "אני לא יודעת מי את, אבל אני מזהה את סוזן כשאני רואה אותה. סוזן, תוציאי את האישה הזאת מכאן!"
"אמא…" סוזן מושיטה יד למילדרד, אבל הזקנה נרתעת מהאישה הצעירה עוד יותר.
אני נוגעת לסוזן בשרוול. "בבקשה… אנחנו יכולות לדבר במסדרון?" העיניים של סוזן קרועות לרווחה ודמעות מתחילות להיקוות בהן. היא מהנהנת ובאה בעקבותיי.
במסדרון, אני מצפה שסוזן תסטור לי. היא נוטה להתפרץ כשהיא מפחדת. במקום זה היא מפתיעה אותי ונופלת אל בין זרועותיי, מתייפחת. אני מעדכנת את פרופיל ההידמות שלה בהערות על מתח מוגבר ופחדים מועצמים.
"הכל בסדר, גברת אוונס". הייתי מלטפת לה את הגב, אבל הפרופיל שלה מזהיר אותי שזאת תהיה קירבה רבה מדי. "הכל בסדר, זאת לא את – היא עוברת עוד יום רע".
סוזן מושכת את עצמה לאחור ומנגבת את עיניה. "אני יודעת… פשוט…"
"אני יודעת. אבל זה מה שנעשה. בואי נחכה כמה דקות, ואז תוכלי להביא לה את המיץ. מילדרד תשכח את התקרית ושתיכן תוכלו לדבר בחופשיות בלעדיי".
היא מושכת באפה. "את חושבת ככה?" אני מהנהנת. "אבל מה את תעשי?"
"יש לי עבודות לעשות בבית".
"אה, תוכלי לצאת ולהשגיח על מילי? בבקשה? היא תמיד מסתבכת בשטויות".
אז אני מבלה את רוב היום במשחק עם מילי. היא קוראת לי מר רובוט ואני קורא לה גברת מילי, וזה מצחיק אותה. היא מראה לי צפרדעים מערוץ הנחל והיא מוצאת חרקים ועלים ופרחים, ואני מוצא את השמות שלהם במאגרי המידע המקוונים. היא נהנית ללמוד את השמות הנכונים של דברים, וכל דבר אחר שאני יכול לחלוק איתה.
צילום: איגנס קוקני, ליטא
היום הייתי אף אחד. מילדרד ישנה רוב היום, אז גם אני "ישנתי". היא התעוררה עכשיו. היא בסך הכל אמרה, "אני רעבה", אבל זה הספיק כדי להעיר את רשת האמפתיה שלי.
היום אני פול, וסוזן, ושתי האחיות ג'ודי. הריכוז של מילדרד נודד. פעם אחת אני מנסה להיות אבא שלה, אבל אף אחד לא תיאר לי אותו לפרטי פרטים. אני מנסה להרכיב פרופיל מהנרי ומפול, אבל לפי המבט העצוב על פניה של מילדרד אני יודע שנכשלתי.
בדיוק כשאני לוקח את הצלחת של מילדרד נשמעות התרעות, גם קוליות וגם ברשת התקשורת הפנימית שלי. אני בודק את ההתרעות ומגלה שפרצה שריפה במרתף. אני מצפה שהמערכות האוטומטיות יכבו אותה, אבל זה לא ענייני. אני צריך להביא את מילדרד למקום מבטחים.
מילדרד מתבוננת בחדר בעיניים מבוהלות, אז אני מנסה לשדר שלווה. "בואי, אמא, יש תרגיל כיבוי אש. את זוכרת תרגילי כיבוי אש. אנחנו צריכים להכניס אותך לכיסא ולהוציא אותך החוצה".
"לא!" היא צורחת. "אני לא אוהבת בחוץ".
אני שב ובודק את ההתראות. משהו התקלקל במערכות האוטומטיות והאש מתפשטת במהירות. העשן כבר הגיע לחדר של מילדרד.
אני מושך את הכיסא אל המיטה. "אמא, חשוב מאוד שנעשה את התרגיל הזה מהר, בסדר?"
אני מושיט ידיים כדי למשוך את מילדרד מהמיטה, והיא צועקת. "תסתלק! מי אתה? צא מהבית שלי!"
"אני –" אבל פתאום אני אף אחד. היא לא מזהה אותי, אבל אני צריך לזכות באמונה. "אני פול, אמא. עכשיו בואי נלך. מהר!" אני מרים אותה. אני גדול וחזק והיא לא יכולה להתנגד, אבל אני צריך להיזהר שלא תפגע בעצמה.
העשן הופך יותר ויותר סמיך. מילדרד בועטת וצורחת. ואז, כשאני מנסה להושיב אותה בכיסא שלה, היא נעמדת על רגליה הלא יציבות. לפני שאני מספיק לעצור אותה היא דוחפת את הכיסא אחורה בכוח מפתיע. הוא מתגלגל בחזרה אל המוניטורים הרפואיים, שנופלים עליו בסבך של חוטים וצינורות.
בזמן שאני מנסה להעריך איך אפשר לשחרר את הכיסא מהסבך, מילדרד מקרטעת לעבר דלת חדר השינה. אור אדום זוהר במסדרון בחוץ. הלהבות מלחכות את השטיחון שבחוץ ואני נזכר שבחדר ההסבה שבהמשך המסדרון יש מכלי חמצן ביתיים.
לא נשאר לי זמן לנתח. אני משליך על מילדרד שמיכה ואוסף אותה בזרועותיי. אי שם בעומק הרשתות שלי יש מפה של השריפה בבית, שחוסמת את המסדרונות, אבל אני לא חושב על זה. אני מהדק היטב את השמיכה סביב מילדרד ומזנק החוצה דרך חלון התצפית.
אנחנו מספיקים לברוח מהבית ברגע האחרון לפני שהאש מגיעה למכלים. פיצוץ מרים אותנו ומשליך אותנו הצדה. תוכננתי כעזר רפואי, לא כלוליין, ואני מפחד שאפגע במילדרד, אבל גם אם אני לא גמיש, התפיסה שלי מהירה אלפי מונים מזו של בני אדם. אני לא יכול לסובב את מילדרד ולסלק אותה מדרכי כשאני פוגע בקרקע, אז אני משליך אותה הרחק מהסכנה. ואז אני נוחת, והמכה מזעזעת את כל הרשתות שלי ל-0.21 שניות.
כשהמערכות שלי מתייצבות יש לי התראות נזק לאורך כל הליבה שלי, אבל אני מתעלם מהן. אני מרגיש את החום מאחוריי, יוצר שלפוחיות במעטה החיצוני שלי, וגם מזה אני מתעלם. השמיכה של מילדרד בוערת בכמה מקומות, וגם העשב סביבנו. אני קם על רגליי במאמץ ומגלגל את מילדרד על הקרקע. אני לא עמיד בפני הרס, אבל אני לא מרגיש כאב ומילדרד כן, כך שאני לא מהסס לכבות את הלהבות בידיים שלי.
ברגע שהשמיכה נכבית אני מרים את מילדרד ורץ כמה שיותר רחוק מהבית. בפינה הרחוקה של הגינה, ליד אפיק הנחל, אני מניח את מילדרד בעדינות, פותח את השמיכה וממשש את הדופק החלש שלה.
מילדרד משתעלת וסוטרת לידיי. "תתרחק ממני!" עוד שיעולים. "מה אתה?"
ה"מה" גובר עלי. הוא מכבה את רשת ההידמות שלי וכל מה שנשאר לי הוא האמת. "אני אנדרואיד טיפול רפואי BRKCX-01932-217JH-98662, גברת אוונס. אני המטפל שלך. האם אוכל בבקשה לבדוק שאת בריאה?"
אבל רשת האמפתיה שלי עוד פועלת ואני קורא אימה בכל קמט בפניה של מילדרד. "מפלצת מתכת!" היא מייבבת. "מפלצת מתכת!" היא זוחלת ומתחבאת תחת שיח הלילך. "מתכת!" היא פורצת ברצף ממושך של שיעולים.
אני קרוע בין הבריאות הגופנית והנפשית שלה, אבל הבריאות הגופנית מנצחת. אני זוחל לעברה לאט ומזריק לה סם הרגעה ממערכת העזרה הראשונה שבשלדה שלי. כשהיא מתמוטטת אני תופס אותה ומשכיב אותה בזהירות על האדמה. רשת האמפתיה שלי מאותתת על מצב כיבוי אפשרי, אבל הדאגה שלי לבריאותה עוקפת אותו. אני מתוכנת לטיפול ארוך טווח, לא לרפואת חירום, כך שעלי לטעון פרוטוקולים ולשלב אותם בזיכרון שלי בזמן שאני מחפש עליה חבורות וכוויות. הערכה שלי כוללת משחות ומשככי כאבים ומוצרים נוספים שמתאימים לפרוטוקולים החדשים שלי, ואני מטפל במה שאני יכול.
אבל אין לי חמצן, או שום דבר אחר שיעזור נגד השיעולים של מילדרד. אפילו שהרדמתי אותה, היא לא מפסיקה. כל נהלי החירום שלי מניחים שיש לי גישה לחמצן, אז אני לא יודע מה לעשות.
אני עדיין מנסה לפענח את זה כשכוחות ההצלה מגיעים ולוקחים על עצמם את הטיפול במילדרד. בנוכחותם אני מיותר, ורשת האמפתיה שלי סוף סוף כובה.
צילום: Trocaire, פליקר
היום אני הנרי. אני לא רוצה להיות הנרי, אבל פול מספר לי שמילדרד צריכה את הנרי לצדה בבית החולים. בשביל הסוף.
המסמכים הרפואיים שלה מראים שהשילוב של שאיפת עשן, כוויות ומצבה המידרדר במילא היה למעלה מכוחה. גופה קורס מהר מכפי שתרופות יכול לרפא אותו, והלחץ האיץ את ההידרדרות הנפשית שלה. הרופאים אמרו למשפחה שבשלב הזה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות למענה הוא לטפל בכאבים שלה, להיפרד ולהניח לה ללכת.
הנרי לא נוטה לדבר ברגעים כאלה, כך שאני אומר מעט מאוד. אני יושב לצדה של מילדרד ואוחז בידה בזמן שבני המשפחה באים לביקוריהם האחרונים. מילדרד נרדמת ומתעוררת לסירוגין. היא לא יודעת שזאת פרידה, כמובן.
אנה ראשונה. מילדרד מתעוררת מספיק כדי לחייך, והיא מזהה את הנכדה שלה. "אנה… ילדה… מה שלום… בן?" הוא היה החבר של אנה לפני כמעט שש שנים. מהמבט על פניה של אנה אני מבין שהיא כבר שכחה את בן, אבל מילדרד זוכרת לרגע.
"שלומו… שלומו בסדר, סבתא. הוא היה רוצה להיות פה. לכדי להיפ— כדי לראות אותך שוב". אנה היא בדרך כלל הכי חזקה במשפחה, אבל רשת האמפתיה שלי אומרת שהכוח שלה תש. היא לא יכולה לעמוד במראה של מילדרד, אז היא מביטה בי; אבל אני מדמה את סבה המנוח, וגם זה מוגזם בשבילה. היא אומרת עוד כמה מילים, שאפילו קלטי השמע שלי מתקשים לפענח, ואז רוכנת, מנשקת את מילדרד וממהרת לצאת.
הבאה בתור היא סוזן. מילי נמצאת איתה והיא מחייכת אלי. אני כמעט מדמה את מר רובוט, אבל החלק השלישי שבי שומר על הריכוז שלי עד שמילי משתעממת ויוצאת. סוזן מספרת פרטים קטנים מהעבודה שלה ומבית הספר של מילי. אני לא מצליח לקבוע אם מילדרד מבינה או לא, אבל היא מחייכת וצוחקת, לרוב במקומות המתאימים. אני צוחק איתה.
סוזן אוחזת בידה של מילדרד, והחלק בי שהוא הנרי ממצמץ בהפתעה. בנסיבות רגילות סוזן לא נוטה להפגין חיבה ברבים, ובמיוחד לא כלפי מילדרד. בין החמות והכלה תמיד היו יחסים לבביים, אבל הן לא היו קרובות מעולם. כשאני פול, אני בטוח שזה מפני שהן כל כך דומות. פול מזמזם לפעמים שיר ישן על "בדיוק כמו זאת שהתחתנה עם אבא'לה", אבל לעולם לא כשאחת מהנשים עלולה לשמוע אותו. עכשיו, בתור הנרי, אני מתרגש שסוזן עשתה את המחווה הזאת, אבל עצוב לי שנדרש לה כל כך הרבה זמן.
סוזן ממשיכה לספר סיפורים בשעה ששנינו אוחזים בידיה של מילדרד. בשלב מסוים פול מצטרף אלינו בשקט. הוא מעסה את כתפיה של סוזן ונושק לה במצח, ואז מתקדם כדי לנשק את מילדרד. היא מחייכת אליו, מרפה מידי ומלטפת לו את הלחי. ואז זרועה נשמטת ואני שוב מרים אותה.
פול נעמד בשקט לצדי ומעסה גם את כתפיי. זה מנחם אותו יותר מאשר אותי. הוא צריך אבא, וברגע זה מוכן להסתפק בהדמיה.
סוזן עדיין מספרת סיפורים. בהפוגות בדיבורה פול מוסיף סיפורים משלו, והם מחליפים תורות. אט-אט סיפוריהם מתרחקים אחורה בזמן, ומדי פעם עיניה של מילדרד נאורות, כאילו היא זוכרת את האירועים ההם.
אבל אז היא עוצמת את עיניה, ונרגעת. נשימתה משתתקת ומאטה, אבל סוזן ופול מנסים לא לשים לב לזה. קולותיהם נחלשים, אבל סיפוריהם נמשכים.
בסופו של דבר החיישנים באצבעותיי לא מזהים דופק. הן נכוו, אז אולי הם התקלקלו. ליתר ביטחון אני נרכן ומקשיב לחזה של מילדרד. אין כל צליל: אין נשימה, אין פעימת לב.
אני נשאר הנרי רק לזמן שדרוש לי לנשיקת פרידה ממילדרד. ואז אני רק אני. רשת האמפתיה שלי נשטפת באבלם של פול וסוזן.
אני יוצא מחדר החולים ומוצא את מילי משחקת בחדר ההמתנה ואת אנה משגיחה עליה. אנה נושאת את מבטה, בעיניים אדומות, ואני מהנהן. דמעות חדשות זולגות על לחייה והיא לוקחת את מילי בחזרה לחדר של מילדרד.
אני יושב, והרשתות שלי קורסות.
עכשיו אני אף אחד. כמעט תמיד.
נקבע שסיבת השריפה הייתה עבודת קבלן רשלנית. התקבלה פשרה עם חברת הביטוח. פול וסוזן מכרו את ביתם והשקיעו את שני מקורות המימון בבניית בית גדול יותר וטוב יותר בגינה של מילדרד.
אני הייתי חלק מהסדר הפשרה. חברת הביטוח הציעה להחזיר אותי ליצרן ולכסות את דמי החכירה שלי, אבל פול וסוזן החליטו שהם רוצים להשאיר אותי אצלם. הם בחרו ברכישה מלאה ותיקונים. פול לא מבין למה, אבל סוזן עדיין חוששת שהיא תזדקק לשירותיי – או שפול יזדקק להם, ואני אצטרך לדמות אותה. היא לעולם לא מודה בפחדים האלה בפניו, אבל רשת האמפתיה שלי יודעת.
את רוב הזמן אני מעביר בשינה, בישיבה בתוך גומחת השירות שלי. אני מעורר יותר מדי זיכרונות שהם מעדיפים לא להתמודד איתם, כך שהם משאירים אותי כבוי למשך פרקי זמן ארוכים.
אבל מדי פעם מילי מבקשת לשחק עם מר רובוט, ולפעמים הם מחליטים להרשות לה. הם מדליקים אותי, והגברת מילי ואני חוקרים את כל מסתרי הגינה. אנחנו בונים גשר אל הצד הרחוק של הנחל; ובצד הרחוק אנחנו שותלים חרציות. היום היא ביקשה ממני לספר לה על סבתה.
היום אני מילדרד.
מאנגלית: ענבר גרינשטיין
מציאותי כמעט לגמרי (אצלי זו מחמאה).
סיפור פנטסטי, פשוט פנטסטי
החלק שגרם לי לחשוב הכי הרבה בסיפור הוא על אמפתיה וסימפטיה.
אנו, כבני אדם, רואים תמיד בשני את עצמנו. סוזן רואה במילדרד את עצמה עוד זמן- מה וזה מפחיד אותה. עד כמה שהיא תהיה טובה ונחמדה אל מילדרד, היא עדין תחשוב על עצמה. על עתידה. על מורד הדרך שלה.
הרובוט, מצד שני, נותן סימפטיה. הוא משקף למילדרד את מה שהיא צריכה/ מסוגלת לקלוט. אין לו רגשות. לא באמת כואב לו- לא על מילדרד ולא על עצמו. מילדרד בהתדרדרותה מסוגלת לקבל זאת. אנשים "אמיתיים" צריכים לדעת את ההבדל בין תיבת תהודה לאדם הנמצאו מולם/ איתם.
יוסי – מעניין, אם כי שים לב שמילדרד לא באמת מקבלת אותו כתיבת תהודה של דמיונותיה, אלא כדמיונות עצמם. היא מקבלת אותו, כמו שאמרת, כל עוד הוא משקף את האנשים שהיא מדמיינת. היא מפסיקה לקבל, ואפילו נבהלת, כשהוא מפסיק לשקף אנשים ונשאר "עירום", בתור אנדרואיד טבולה-רסה.
כשאני חושב על זה, השיקוף הזה הוא בעצם על כולנו – האנשים שאנחנו מדמיינים סביבנו, ובמיוחד אלה שאנחנו אוהבי, שתמיד יש פער בין הדמיון שלנו עליהם למי שהם באמת. אצל מילדרד, שאיבדה את יכולת השיפוט התקינה, הפערים האלה נחשפים והאנדרואיד הוא זה שמגשר עליהם.
בעבודתי ב"קו לעובד" אני נתקלת כל שבוע ביחסי הורים קשישים – ילדיהם הבוגרים – והמטפלות הסיעודיות (אנושיות עד כה) – המטפלות שהן בד"כ האדם העיקרי שנמצא עם הקשיש ומנהל תקשורת עמו – כמו הרובוט בסיפור – רגשות האשם של בני המשפחה שמתקשים למצוא דרך לשלב את השהייה עם קשיש סיעודי ביחד עם המטלות הרבות והשוחקות של החיים ומערכות היחסים בין בני המשפחה לבין המטפלים הסיעודיים.
בכיתי כשסיימתי לקרוא את הסיפור.
מקסים, נוגע ללב, מרגש.
סיפור מדהים!
סיפור פשוט פנטסטי, מרגיש מציאותי לגמרי.
גם אני בכיתי כשסיימתי לקרוא את הסיפור..