הסיפור הוא חלק מסדרת "שומרי הערים". לפני קריאת הסיפור מומלץ מאוד לקרוא את הסיפור הקצרצר "ג'מבה ג'וס" כדי להכיר את הנפשות הפועלות.
אלפי עיניים מביטות בי. אלפי ידיים נשלחות אלי, להיאחז בי, להיתלות, להיתמך. אלפי קולות קוראים לי, כל כך סובלים, כל כך נזקקים. הם צריכים את עזרתי, אבל אני לא יכול לעזור, לא יכול לראות מעבר לכאב. המצוקה והיגון אוחזים בכל נימי נפשי, מנתצים את גופי לרסיסים, מפוררים אותי לחלקיקי אבק שלא יתאחו לעולם. אני מרחף ברוח, אבוד, אבל הכאב עדיין חי בתוכי ואפילו כאבק אני מסוגל לשאת את קולי ולזעוק, לצרוח.
הצרחה קורעת את גרוני בדרכה החוצה, ואז משהו מנער את גופי, מטלטל אותי. מתוך החשכה מתבהרות פניו של ג'ייק, חיוורות ומבוהלות. "אנדי! אנדי!" הוא ממשיך לנער אותי. "תתעורר! זה רק סיוט. חלום רע! קום!"
"ג'ייק – " אני משתנק, מלא הקלה, כי אני לא אבק, אני בשר ודם שוב, וג'ייק אוחז בי, זרועותיו חמות ומנחמות ומוחשיות, גופו חם כנגד עורי הקפוא והמיוזע.
אבל ההקלה חולפת כמעט בן רגע. זה לא היה סיוט. מבטן של העיניים עדיין נח עלי, ואף על פי שהכאב הוקל אני עדיין מרגיש אותו, כמו גחלים לוהטות שצורבות את עורי. משקלן של הידיים מושך אותי לכל הכיוונים. הקולות הזועקים מחרישים את אוזניי. אני מנסה לדבר, אבל לא מצליח.
הזרועות המנחמות מרפות ממני, וג'ייק נעלם לרגע, אבל לי זה נראה כמו נצח. הוא חוזר עם כוס בירה גדולה מלאה מים. אני גומע אותם כמעט בלגימה אחת, ורק אז מסוגל לחשוב שוב. הכאב מתרחק, מתעמעם. אבל המשקל נותר. אין לי אוויר.
"אני צריך… לצאת…" אני לוחש, וכמעט מועד מהמיטה.
"לצאת? אנדי, עוד לא שש בבוקר. קר בחוץ", אומר ג'ייק.
אני מנסה להסביר את התחושה, את המשקל שחונק את גרוני, את הכאב הפתאומי והנורא. אני לא יכול. לא יודע איך. אני לא מבין למה. "משהו קרה".
הוא מבולבל לרגע, ואז עיניו מתחדדות, מצטמצמות. "אתה מתכוון, משהו שקשור ל… ל – "
"כן".
הוא עוטף את שנינו בחלוקים, ואז עוזר לי לקום ולצאת למרפסת. בצעדים האחרונים הוא צריך ממש לשאת אותי, אבל כשהוא מושיב אותי על הנדנדה הגדולה שלנו האוויר סוף סוף חודר לריאותיי.
אישה צעירה עומדת על המרפסת. היא לובשת שמלת ערב יפהפייה שנראית כאילו נתפרה מיין מוצק. היא זורמת על גופה, לא חדלה לנוע לרגע. מעל השמלה היא לובשת סינר טבחים וכובע של שפים. הנוכחות שלה היא עבורי ההוכחה הסופית שמשהו אכן קרה – עוד לפני שאני רואה שעיניה שקופות ונוזליות כמו מים, ושפניה לבנות יותר מכובעה.
היא מחכה בסבלנות שאתאושש ולא פוצה פה, אבל נראית גרוע כמעט כמוני ואני מרחם עליה. "רוצה לשבת?" אני שואל.
"כשאהיה בטוח שאתה בסדר", אומר ג'ייק.
אני נאנח. היא עומדת ממש לידו אבל הוא לא רואה אותה. מכל האנשים בעולם הייתי צריך להתאהב דווקא באחד שאטום כמעט לחלוטין לרוחות ערים.
"ג'ייק", אני אומר בשקט, "תכיר, זאת יונטוויל".
הוא מסתובב, ממצמץ, מבטו חולף על פניה. הערים הגדולות מצליחות לתפוס יחסית בקלות את תשומת לבו. הנוכחות שלהן בולטת מספיק. אני נוגע בעדינות בסנטרו ומפנה את ראשו לעברה, מחכה שעיניו יתמקדו.
"הו", הוא אומר. "שלום".
"שלום, ג'ייק". היא מנידה אליו בראשה, קולה שקט מאוד. "שלום, יורש – כלומר, אנדי".
"אני – " ג'ייק בולע את רוקו. "לא ידעתי שיש ביונטוויל רוח עיר. חשבתי שהעיירה הזאת קטנה מדי".
לא הסברתי לו את זה, לא לעומק. אני מקפיד מאוד להתרחק מרוחות המקומות, להקטין את נוכחותן בחיינו. אם יום אחד ארש את החובה אאלץ להתמודד איתן, אבל אם הזקן באמת מסוגל להביא לעולם יורש אחר במקומי כפי שאיים, אולי עדיף לי לא להיקשר אליהן, וגם ג'ייק. לא שהוא מסוגל להיקשר. אני רואה את שפתיו נעות, ממלמלות את שמה שוב ושוב בזמן שאנחנו מדברים. הוא מנסה להכריח את עצמו לזכור.
"איזו עיר?" אני שואל. ברור לי שזו עיר. אחת הגדולות.
"ניו יורק", היא אומרת, ולבי שוקע. אני בקושי מכיר אותה. ביקרתי בה פעמיים בחיי, כילד. עליתי לראש האמפייר סטייט, האכלתי ציפורים בסנטרל פארק, לא יותר. ג'ייק ואני חשבנו פעם לקחת את האוטו לסופשבוע ארוך במנהטן, אבל טיולים ספונטניים נעשו מסובכים בשנים האחרונות.
"מה?" ג'ייק שואל. "מה קרה?"
הטלוויזיה שלנו ענקית. ג'ייק לא מוכן לראות פוטבול בשום צורה אחרת. אני קורס על הספה מול השידור החי של סי-בי-אס. המוח שלי לא מסוגל לקלוט, לא מסוגל לעכל את המראות. השדרנית מדברת עם עדי ראייה וכולם מנסים להבין מה קרה, לאטום בעזרת היגיון בלבד את החור מעלה העשן שנפער באחד ממגדלי מרכז הסחר העולמי.
"איך?" שואל ג'ייק. קולו עמום, חנוק. "למה?"
שתי שאלות חשובות. אבל יש אחת חשובה יותר. "איפה השומר?" אני שואל. יונטוויל לא מביטה בי. מבטה נעוץ בטלוויזיה, ידיה אוחזות בכוח כה רב במשענת הספה המהוהה שלנו שאני חושד שאצבעותיה עושות בה חורים. "יונטוויל?"
היא מתנערת ומצליחה להתיק את עיניה מהמסך. היא עוצמת אותן לרגע, מתרכזת. "וירג'יניה. בלקסבורג. אני חושבת. לא יודעת. אני רחוקה וקטנה מדי".
"לא מאוד רחוק". אני מנסה לחשב. "שעה טיסה בערך? אולי פחות במטוס ממש מהיר".
"שעה וחצי במטוס נוסעים", מאשרת יונטוויל. "אם הוא היה יכול לעלות על טיסה". היא ממתינה שאשאל, אבל כשאני שותק היא ממשיכה. "הוא חטף התקף לב קשה לפני כמה שנים".
הבהלה אוחזת בי נגד רצוני, לפני שאני מצליח לנטרל אותה, להזכיר לעצמי שלא אכפת לי, שהוא גירש אותי לפני חמש עשרה שנים ומאז לא היה בינינו שום קשר. אני לא הבן שלו. הוא אמר את זה בעצמו.
עיניה נחות עלי. אני פותח את הפה לומר לה שאני לא יכול לעזור, שאני לא השומר, אפילו לא היורש, שהוא נישל אותי. אבל המילים גוועות על שפתיי. רוב הזמן אני מסוגל להתעלם מהייעוד שלי, אפילו להתכחש לו, אבל לא כשאלפי צרחות אילמות מעירות אותי באמצע הלילה. ולא כשהן עדיין צורחות בראשי. "גם את שמעת את זה", אני מבין פתאום.
"לא חזק כמוך", היא אומרת. "שמעתי הדים. רוח מקום מכילה כמות בלתי נתפסת של כאב וסבל בכל זמן נתון. כשהיא לא מסוגלת עוד המצוקה נשפכת החוצה כמו ביוב שעולה על גדותיו".
"אנחנו לא בקרבת מקום. אנחנו הכי רחוק ממנה שאפשר".
"לא כל כך רחוק, יורש", היא אומרת.
"אנדי", אני מתקן.
היא מתעלמת. "ניו יורק נמצאת במרחק חמש שעות טיסה במטוס רגיל מסן פרנסיסקו", היא ממשיכה. "פחות משעה בציפור שחורה".
"ציפור שחורה?" אני שואל.
ג'ייק מתנער, מתיק את עיניו מהמסך ומביט בי. "בלקבירד SR71", הוא אומר. "אחד המטוסים הכי מהירים בעולם. כלומר היה. הוא יצא משימוש לפני שנתיים בערך. יש דגם אחד בבסיס חיל האוויר ביל, במוזיאון".
אני מביט ביונטוויל בזעזוע. "את רוצה שאני אעלה על מטוס קרב?!" קיבתי מתהפכת מעצם המחשבה.
"מטוס ביון", היא מתקנת. "היה, לפחות. זה בטוח לגמרי. תוכל להגיע לשם לפניו. לעזור לה".
אני מביט שוב במגדל המעשן שעל המסך. "אף פעם לא התמודדתי עם דבר כזה".
"גם הוא לא", היא אומרת. היא מורידה את כובע האופה שלה ומוחה בו את מצחה. אני מנסה להיזכר אם ראיתי אי פעם רוח מקום מזיעה.
"אז למה את חושבת שאני יכול לעזור?"
"כי אתה היורש, לכל הרוחות!" היא אומרת. עיניה הופכות לרגע אדומות ומימיות כמו שמלתה. "ברור שאתה יכול!"
בקבוק יין על השיש במטבח מתנפץ. ג'ייק מזנק ממקומו כנשוך נחש. יונטוויל מתכווצת. "סליחה", היא אומרת.
"מה לעזאזל?" ממלמל ג'ייק.
"סליחה", יונטוויל אומרת שוב. "אני אטפל בזה".
כתמי היין נעלמים מהשיש, מהשולחן, מהכיסאות ומהשטיח. ג'ייק, שכבר החל ללכת למטבח, מתנגש בה. הוא בוהה בה לרגע ארוך וממצמץ. "מי את?"
"לכל הרוחות ג'ייק", אני אומר. זאת לא אשמתו, אבל העצבים שלי מרוטים. "לך תביא את מכשיר ההקלטה שלך. ואת – תביאי מונית".
היא מביטה בי לרגע והצבע האדום מתנקז מעיניה ומשאיר אותן כחולות ובהירות כמימיו של נהר נאפה בחורף. היא קדה אלי, חיננית כמו מלצר מיומן באחת ממסעדות היוקרה שלה, ואז נעלמת.
ג'ייק חוזר כשבידו מכשיר ההקלטה שלו. הוא נראה מבולבל. "הלכתי להביא את זה כי אחת מהן הייתה פה?" הוא שואל. אני מהנהן, יגע, אבל עיניו כבר נמשכות שוב למסך הטלוויזיה, לתמונות. "אנדי, אתה צריך לטוס לשם", הוא אומר כעבור רגע. "במטוס קרב, אם הן יכולות לארגן את זה. אני אסתדר בלעדיך כמה ימים".
למרות הכל אני לא יכול שלא לחייך. "רעיון מצוין", אני אומר, ומנשק אותו. "תעזור לי לארוז?"
ניו יורק, 9.11.2001. צילום: נאס"א
רבע שעה לאחר מכן נשמעים רעשים נוראים במדשאה שלנו, ואני שמח שהבית שלנו מבודד יחסית. יונטוויל לא הביאה מונית – היא הביאה מסוק. הייתי צריך לחשוב על זה בעצמי.
ג'ייק רגיל להיות רחוק ממני לתקופות ארוכות – אחרי הכל הוא קצין בצי, אבל הוא לא רגיל להיות זה שנשאר מאחור. הוא מאלץ אותי להבטיח שאשמור על עצמי ואני רואה דמעות בעיניים שלו. אני מנשק אותו, משתדל לפחות הפעם להיות החזק בינינו, וסוגר אחריי את הדלת. הלוואי שהיה יכול לבוא איתי.
אני לא מספיק ללכת אפילו צעד לפני שהדלת נפתחת שוב בתנופה וג'ייק, חיוור, מושך אותי בחזרה פנימה. אני לא מספיק אפילו להתנגד. הטלוויזיה עדיין דולקת, המגדל עדיין מעלה עשן, ועכשיו המטוס טס לתוכו. לרגע אני חושב שאני רואה שידור חוזר, שמישהו הצליח במקרה לצלם את הפגיעה, אבל אז פיצוץ עצום אופף את הבניין השני ואני עדיין לא מבין, עד שאני שומע את קולותיהם של המוני אנשים נישאים בצעקה נוראה יותר משאי פעם שמעתי, מאיימים לקרוע לי את עור התוף –
"תשתיק את זה!" אני צורח.
ג'ייק בוהה בי, המום. רגע ארוך חולף לפני שאני מבין שהוא לא שומע דבר מלבד הרעש של המסוק בחוץ. הסרטון שמוקרן שוב ושוב על המסך משודר ללא קול.
"אני – אני חייב ללכת –" אני מועד בחזרה אל הדלת, מתנשם, דפיקות לבי רועמות באוזניי ומתערבבות בפעימות לבם של מאות אנשים שהאש אופפת אותם, ואין להם לאן לברוח –
זרועותיו של ג'ייק נכרכות סביבי שוב, חזקות ויציבות למרות שפניו חיוורות כמו פניי. הוא תומך בי בדרך החוצה, אל המסוק. "אתה מרגיש את מה שהעיר מרגישה?" הוא שואל, קולו רם כדי להתגבר על רעש המדחף של המסוק..
"כן. זו לא אשמתה. היא לא שולטת בזה".
"מה יקרה לך אם היא לא תצליח להשתלט על זה?" הוא ממשיך.
"כלום. אני לא רוח עיר. אני אהיה בסדר".
ג'ייק שותק, ואני אסיר תודה לו, בעיקר כי ברור לי שהוא לא קונה את הבולשיט שלי. התשובה האמיתית היא שאין לי מושג. הפעם האחרונה שהייתי בקשר עם שומר ערים מנוסה הייתה לפני חמש עשרה שנים. אני לא יודע כלום. אני אפילו לא יודע מה אני הולך לעשות שם. אני מעצב גרפי, לכל הרוחות, לא כבאי, או שוטר, או רופא.
הטייס מחכה לנו מחוץ למסוק, מביט בשנינו ומרים גבה, כאילו גם הוא לא בטוח שהגיע אל האדם הנכון. אני תוהה את מי אמרו לו לאסוף בדחיפות כזאת. כנראה איש צבא, או אולי פוליטיקאי. תחת מבטו הספקני אני נתקף דחף פתאומי לברוח, לרוץ, אולי אפילו לצחוק באופן שיסגיר ללא ספק את ההיסטריה שלי.
"מר אנדרו יאנג?" הוא שואל, ובאופן לא מפתיע מביט בג'ייק, אף על פי שהוא עדיין לבוש בפיג'מה.
"זה הוא", ג'ייק עונה במקומי.
ההפתעה על פני הטייס מופיעה בקושי לשבריר שנייה. הוא מקצוען. "באתי לקחת אותך לבסיס חיל האוויר ביל, אדוני".
"רק אנדי, בבקשה", אני אומר. גם ככה אני מרגיש כמו זיוף מוחלט.
הטיסה אורכת כשעה. אני שמח שאני לא סובל ממחלת גבהים או ממחלת ים. הטייס ואני לא יכולים לדבר ברעש החזק, אבל הוא מעיף בי מדי פעם מבט כשהוא חושב שאני לא רואה. אני תוהה איך יונטוויל גרמה לו לעשות את זה, איך הן בדרך כלל גורמות לאנשים לעשות כרצונן. הרי רוב האנשים לא מסוגלים לדבר איתן, אפילו לא לזכור אותן. גם הפעם אין לי תשובה. כל כך הרבה שאלות לא חשבתי לשאול כשעוד יכולתי.
הייתי כבר בבסיסים צבאיים. ציפיתי למצוא הרבה גברים קשוחים במדים, נעים בצעדים החלטיים ובארשת של חשיבות עצמית. אבל אף אחד בבסיס ביל לא הולך. כולם רצים. וכולם נראים מודאגים מכדי להרגיש חשיבות עצמית. הטייס מצדיע לי ולוחץ את ידי, ואז מוליכים אותי הלאה במהירות. בין השיחות מסביב, אני שומע שהמגדל הדרומי קרס בזמן שהיינו באוויר. לוקח לי רגע להבין את זה. מגדל של יותר ממאה קומות פשוט התמוטט וקבר את כל מי שהיה בו, כשהוא זורע סביבו שדה של הרס ומוות. המגדל הצפוני, שנפגע ראשון, עדיין עומד. לרגע אני מלא הקלה על שלא הרגשתי את ההתמוטטות. אני לא יודע אם הייתי עומד בעוד מכה כזו. אבל ההקלה מתחלפת בן רגע בחשש. למה לא הרגשתי את ההתמוטטות?
הטייס של הציפור השחורה, שמציג את עצמו כהנרי, מבוגר ממני בשני עשורים לפחות. הוא שזוף, שפמו עבה ויש לו גומות חן. הוא מזכיר לי את נהגי הטרקטור באליסוויל, באלבמה, ואני נזכר בצחוק המלגלג שלהם כשהיו מוצאים אותי מתחבא שוב עם ספר בערמות השחת ובועטים אותי משם. אבל הנרי מחייך אלי, ולחיצת היד שלו חמה וחזקה. "אז אתה הבחור שגוררים בשבילו מטוס מהמוזיאון וטייס מבית הקברות", הוא אומר וצוחק. אני מנסה לחייך. הוא בוחן אותי לרגע ואז מעביר לי את כוס הנייר המהבילה שבידו. "תשתה את זה, בן", הוא אומר.
"לא, תודה", אני ממלמל.
"קדימה", הוא מתעקש. "זה יעזור".
אני לוגם בלי לחשוב. הקפה מר, ואני כמעט יורק אותו. אני אוהב את הקפה שלי עם הרבה חלב וסוכר.
"עד הסוף", מצווה הנרי. "אתה חיוור כמו סיד, ואני לא רוצה שתתעלף לי. אכלת משהו הבוקר?"
"לא", אני ממלמל. לא חשבתי על זה בכלל.
"טוב מאוד, אני גם לא רוצה שתקיא לי". הוא קורץ. "אבל כמה כוסות מיץ לא יזיקו. היי, אתם!" הוא קורא לעבר חבורה של חיילים שעומדים לא הרחק מאיתנו. "תביאו לילד משהו לשתות. עם סוכר".
"אבל", אני אומר. "הטיסה…"
"יש להם לפחות עוד רבע שעה עבודה על בלאקי. אמרתי כבר שהוציאו אותו מהמוזיאון?" הוא צוחק שוב, ומוביל אותי אל הציפור השחורה. לא נותנים לי יותר מדי זמן לבהות בתפלצת, וזה כנראה לטובה. "בלאקי" נראה כאילו נלקח מסרט מדע בדיוני. הוא ענק, שחור כולו, פני השטח שלו מעוגלים ומעוצבים, כמעט נטול זוויות חדות. הוא מעוצב יותר כמו פסל מאשר מטוס, ואני חושב שהייתי מרגיש בטוח יותר בכדור פורח.
הנרי טופח על אחד הגלגלים בחיבה כאילו פגש מכר ותיק. הוא לא צחק בעניין המוזיאון. מכונאים בסרבלים מכוסים גריז מתרוצצים סביב המטוס, נתלים עליו ברתמות, עובדים בקדחתנות. אני מזהה ביניהם אישה אחת, צעירה מלוכסנת שנעה מהר יותר מכולם. אני מביט בסרבל שלה, שנראה נקי משמן וכחול כמו מים. שמה מופיע עליו באותיות אסייאתיות, אולי בסינית, ואני מופתע שזה מקובל כאן. ואז אני מבין, כי אני מסוגל לקרוא את שמה בלי להבין מילה בסינית. מריסוויל. היא מבחינה במבטי ומהנהנת אלי פעם אחת, בקצרה, לפני שהיא חוזרת לעבודתה.
החיילים מדברים ברקע, מחליפים דיווחים ושמועות. גם המגדל הצפוני קרס. אין עדיין הערכת נפגעים. אלפי אנשים, אולי רבבות. זה לא רק מרכז הסחר העולמי. יש דיווחים על מטוסים חטופים בכל רחבי ארצות הברית. אחד מהם פגע בפנטגון. יותר ממאה הרוגים. אלוהים יודע לאן המטוסים האחרים מיועדים. הנשיא הועבר למקום בטוח. "זה בכוונה", אומר מישהו מאחוריי. "מישהו עושה את זה בכוונה. מי יעשה דבר כזה?"
שני חיילים עוזרים לי ללבוש חליפת לחץ שגורמת לי להיראות קצת כמו אסטרונאוט, כולל הקסדה. הנרי ועוד מישהו מנחים אותי, מעבירים לי הכנה מזורזת לטיסה. אני משתדל להקשיב, אבל רוב המילים חולפות בין אוזניי מבלי שאשמע אותן.
אני לא שומע עוד אנשים צורחים. רק דממה.
הטיסה בציפור השחורה איומה בדיוק כפי שציפיתי. שעה בודדת שנדמית כמו נצח. אנחנו תלויים בין שמיים לארץ ואני מנסה לא לחשוב, לא לפקוח עיניים, רק לנשום לתוך מסכת החמצן ולא להקיא. כשאנחנו נוחתים סוף סוף בשדה התעופה ג'יי-אף-קיי ואני מבין שאצטרך לעלות שוב על מסוק כדי להגיע למרכז העיר, אני כמעט בוכה. טייסת המסוק נותנת לי כמה רגעים להירגע לפני שהיא שואלת אותי אם אני בטוח שאני רוצה לטוס. אני לא חושב שיש לי הרבה ברירה. אי אפשר להיכנס לאזור במכונית, לפי הדיווחים. בסופו של דבר הטיסה הרבה פחות גרועה משציפיתי. היא נמשכת רק כמה דקות. אף על פי שרק לפני שעתיים עליתי על מסוק לראשונה בחיי, אחרי הציפור השחורה המהירות והרוח והרעש של המסוק נראים לי כמעט מרגיעים, מוכרים.
את הנוף של ניו יורק מהאוויר הכרתי עד היום רק מהסרטים, והוא נראה שונה כל כך עכשיו. האוויר מלא אבק – או שאולי זה אפר, אני לא בטוח – ואני לא מבין איך הטייסת מצליחה בכלל להנחית אותנו. האבק נדבק לי לכל חלק בגוף, צובע את בגדיי באפור, צורב בעיניי, חודר לגרוני וגורם לי להשתעל. הטייסת מוציאה בקבוק מים סגור ומעבירה לי אותו. אני פותח את הפקק ולוגם, אסיר תודה. אבל אפילו למים האלה יש טעם של אבק.
"היי", הטייסת אומרת. "אתה בסדר?"
אני מהנהן, ורק אז אני מבין שזו לא סתם תגובה אינסטינקטיבית שנועדה להרגיע אותה. אני באמת בסדר. כל מה שאני חש – הצריבה, היובש בגרון, הראש הפועם מהלחץ, השרירים התפוסים – כל הכאבים האלו הם שלי בלבד. אנושיים לחלוטין.
זה מפחיד אותי. אני כאן, ממש במרכז העיר, ליד האסון. למה אני לא מרגיש אותה? אולי היא הבינה שהיא משדרת אלי את הכאב שלה והצליחה להשתלט עליו. אולי היא אפילו התרחקה כדי לא לפגוע בי. אבל אני מתקשה להאמין בזה.
העובדים במנחת המסוקים של וול סטריט – לא חיילים הפעם – מציעים לספק לי ליווי למקום האירוע ומביעים הסתייגות כשאני מסרב. אני חייב לצעוד בה לבדי, להרגיש את הרחובות, לנסות להתחיל להכיר אותה שוב. כל מה שאני צריך נמצא אצלי בתיק, פרט למסכת אבק, שאני מקבל בשמחה, ותג שיבטיח שיניחו לי להתקדם אל אזור האסון. מסתבר שדרום מנהטן נמצאת בעיצומו של פינוי – כל התושבים, העובדים והמבקרים זורמים לעבר ברוקלין וניו ג'רזי. אני תוהה איזו רוח מקום מעורבת כאן, מי מהן גורמת לאנשים האלה לדאוג לי, להשגיח עלי. מי מהן מעזה לחדור לתחומה של עיר אחרת כדי לוודא שאני בטוח?
"מאיפה אתה?" אני שואל את הבחור הצעיר שמביא לי מסכת אבק.
הוא מחייך, מופתע מהשאלה. "סליפי הולו. לא רחוק מפה".
"עיירה של סיפורי אימה ורוחות רפאים, נכון?" אני מחייך בחזרה, ורושם לעצמי להודות לה, אם אוכל.
פניו מקדירים. "לא היום".
גם עם מסכת האבק קשה יותר ויותר לנשום כשאני מתקרב אל זירת האסון, וריח נורא ממלא את האוויר. אני לא צריך לבקש הוראות. אני פשוט הולך נגד זרם האנשים, ועם זרם כוחות ההצלה והכיבוי. מדי פעם כבאי או שוטר מנסים לעצור אותי, אבל אני מראה להם את התג והם מסמנים לי לעבור. אני מנסה להתקשר לג'ייק כדי לספר לו שהגעתי בשלום, אבל הרשת הסלולרית קרסה, כצפוי.
אני מנסה להרגיש אותה כשאני הולך לכיוון המגדלים. נוגע בספסלים, בבניינים, בתחנות אוטובוס, בדוכני נקניקיות נטושים, אפילו במכוניות. "אני כאן", אני לוחש אל האבק שבאוויר. "את לא לבד".
כלום.
ואז, פתאום, מרכז הסחר העולמי נגלה לעיניי. כלומר מה שנשאר ממנו. התמונות בטלוויזיה לא הכינו אותי לממדי ההרס, לכמות הפצועים, לגופות. לבכי ולצעקות שנישאים באוויר. אדם אחד שזרועו נראית שבורה רץ במעגלים וצורח בהיסטריה. שוטרת מנסה נואשות להרחיק איש צעיר שנאבק כדי שתיתן לו לרוץ אל תוך ההריסות, והפנים של שניהם רטובים. בובת קאובוי קטנה נחה קבורה למחצה מתחת לגל אבנים. ראשה מלוכלך בדם. תחושת בחילה מטפסת בגרוני ואני מסתובב במהירות, לפני שאקיא. הריח, כמובן, גרוע יותר כאן. זה לא הריח שציפיתי לו, של פלסטיק מותך ומתכת שרופה ופיח. זה אפילו לא ריח של גופות שרופות. זה הריח הנורא ביותר שאי פעם עלה באפי, ואני לא מסוגל לתאר אותו, להבין מה אני מריח. הוא חודר לגרוני, לאפי, מעלה דמעות בעיניי.
רכבי כיבוי והצלה מקיפים את האיזור – לא מספיק מהם, ככל שאני מצליח לראות. היא צריכה להיות כאן, גם אם היא כואבת ופגועה מכדי להבין זאת. אני חייב לנסות לקרוא לה.
אני לא זוכר מתי השתמשתי בקריאה בפעם האחרונה. 15 שנים לפחות. אבל אני חושב שזה לא משהו ששוכחים. אני כורע על ברכיי ומושיט יד, מנקה את האבק מעל אבן מדרכה עד שאני נוגע בריצוף אמיתי של מנהטן. המדרכות האלו בוודאי מבוגרות ממני. אולי אפילו מהזקן. ואיפה הוא, לכל הרוחות?
"ניו יורק!"
לרגע לא קורה דבר, ואני חושב שאולי עשיתי טעות, שבכל זאת שכחתי. אבל אז הקריאה עולה, מהדהדת הרבה מעבר למה שקולי לבדו היה מסוגל, זולגת אל הרחובות, חוזרת אלי מהבניינים, כמעט חודרת לרגע את האבק, ואז שוקעת שוב.
אני מחכה. היא לא מופיעה.
מישהי מביטה בי מצדו השני של הרחוב. ילדה קטנה, מחבקת את רגלי אמה. שתיהן בוכות ומשתעלות. אבל כשמבטה של הילדה פוגש במבטי היא מרצינה ועל פניה משתלטת הבעה בוגרת, זקנה, ועיניה נוצצות כל כך שהן חודרות מבעד לאבק, כמו מי האוקיינוס האטלנטי הנושקים לעיר הזו. לבי מזנק, מלא אושר והקלה, כי למרות שנפגשנו בפעם האחרונה לפני עשרות שנים, ולמרות שהיא נראית שונה לחלוטין, אני מבין שתמיד יכולתי לזהות אותה, ואני רץ אליה –
הילדה ממצמצת. עיניה חומות ועכורות ומלאות אבק, והיא נרתעת ממני ובוכה כשאני מתקרב, ונצמדת אל אמה. האם כורכת סביבה זרוע מגוננת ומביטה בי. אני גבוה ממנה, אבל היא מישירה אלי מבט של ציפור טרף המגינה על גוזליה.
"סליחה", אני מתנשף, ונרתע אחורה במהירות. "סליחה, אני מתנצל… לא התכוונתי, כלומר, חשבתי שראיתי…"
הבלבול ככל הנראה ניכר על פניי, כיוון שהבעתה של האישה מתמלאת חמלה. "פתחו קו דיווח על נעדרים", היא אומרת בשקט. "הפרמדיקים יוכלו לתת לך את המספר".
"לא, לא, אני… אני בסדר. תודה". אני ממהר להתרחק ממנה, מעיף מבט אחרון בילדה הקטנה, שהיא ללא ספק אנושית לחלוטין. ברור שזו לא היתה ניו יורק. רוחות ערים לא מסוגלות לעשות דברים כאלה. הן יכולות להתממש בדמות אנושית למראה, או לא לעשות את זה. הן לא מסוגלות לקפוץ לרגע לתוך עיניהן של ילדות קטנות ואנושיות ואז לעזוב. אבל זה לא היה תעלול של האור, או של העייפות, או של האבק. אני יודע מה ראיתי. לרגע קצר ניו יורק הביטה בי מתוך עיני הילדה.
אני מנסה לעזור.
זה אחד מהשיעורים השימושיים היחידים שלימד אותי הזקן, האדם ההוא שפעם קראתי לו אבא: אם אתה לא יכול לעזור כשומר ערים, נסה פשוט לעזור. לפעמים הפעולה הסמלית חשובה יותר. אין לי מספיק ידע בעזרה ראשונה כדי לעזור בפעולות החילוץ וההצלה, אבל יש מספיק מה לעשות. אזור האסון מלא אנשים מבוהלים שהופרדו ממשפחותיהם וחבריהם, חלקם ילדים. יש גם כאלה שהגיעו לכאן בכוונה, עם תמונות של יקיריהם שהודפסו במדפסות ביתיות, קוראים שמות כשעל פניהם הבעות כמעט זהות של ייאוש. כולם משתעלים ודומעים מהריח הנורא ומהאבק, אבל איש מהם אינו עוזב. הקריאה שלהם, כמו שלי, אינה זוכה לתשובה. המהומה גדולה מדי.
ההערכות של מספרי ההרוגים ממשיכות להגיע, עולות ויורדות, אלפיים, ואז חמשת אלפים, ואז עשרת אלפים, ושוב חמשת אלפים. אני מקבל את התחושה שאף אחד לא באמת יודע. אחד הבניינים במתחם, בניין נמוך יחסית למגדלי התאומים – רק 47 קומות, מתמוטט בסביבות חמש. הוא וסביבתו פונו כבר מזמן ולמרבה המזל איש לא נפגע הפעם. אני שומע על כך בדיעבד כיוון שאני עסוק בקילוף תפוחי אדמה במטבח המאולתר של כנסיית סנט פול. אחרי כמה שעות אני נזכר בג'ייק, במדקרת אשמה. אני מופתע שהוא לא ניסה להתקשר, אבל כשאני מנסה בעצמי אני מבין למה. הרשת הסלולרית עדיין לא חזרה. אני מחליט לשלוח הודעת טקסט, ומקווה שיקבל אותה. "אני כאן, הכל בסדר", אני כותב, ואז מוחק את המשפט השני. "אני כאן, הכל יהיה בסדר", אני מנסה, ומוחק שוב. "אני כאן. מתגעגע", אני שולח לבסוף, ומיד מקבל הודעה שהשליחה נכשלה. לעזאזל.
אני לא רואה או מרגיש שום רמז נוסף לנוכחותה. אני מניח שהייתי מסוגל להרגיש אם היא הייתה… אני לא יודע אפילו מה המילה המתאימה. נהרסת? מתה? מפסיקה להתקיים? בכל מקרה, אני לא מרגיש את זה. אבל אני גם לא מרגיש אותה, לא באמת. כשאני מנסה להרגיש, התחושה דומה לעבודה על עיצוב כשהרעיון הבשל-למחצה מסרב להתממש על הנייר. הוא נשאר במצב הביניים הזה, לא בדיוק רעיון ולא בדיוק יצירה, רק קווים ושרטוטים וצבעים שלא אומרים כלום לאף אחד מלבדי, שמביטים בי כמו יצירת הפנטום שיכלו להיות, ואני כמעט, אבל רק כמעט, מסוגל להשלים אותה.
במחברת העיצובים שלי ועל המחשב יש לי יותר התחלות של יצירות מאשר יצירות גמורות. הזקן נהג להגיד שהתמדה היא התכונה החשובה ביותר לשומר ערים. כאילו שחסרו לו סיבות אחרות להיות מאוכזב ממני.
אני חושב עליו בשעות האחרונות יותר ממה שחשבתי עליו בכל הזמן שחלף. ואולי לכן, כשאני שומע את הקריאה, אני לא מופתע.
הרחובות כמעט ריקים עכשיו. רוב הפינוי הסתיים, ונשארו בעיקר אנשי חילוץ והצלה ומתנדבים, כולם במסכות אבק כמוני.
השעה שש. בקרוב השמש תשקע והם יתקשו להמשיך בפעולות ההצלה. אני אפילו לא בטוח שנשארו אנשים להציל מתחת להריסות.
קל לי לעקוב אחרי הקריאה. היא מובילה אותי לבאטרי פארק. לפחות אני חושב שזה באטרי פארק. האבק אופף את הכל ואני בקושי מסוגל לראות. מה שאני מצליח לראות די מאכזב. אולי שנים של מגורים בעיירות קטנות וירוקות קלקלו אותי – דמיינתי קצת יותר פארק, לא פיסת דשא עם כמה עצים, ספסלים ושבילים סלולים. גם כאן יש דוכני אוכל נטושים. אני זוכר שהייתי אמור לראות את גברת החירות באופק, צופה מהאי שלה. אבל כשאני מביט לאופק אני רואה רק אבק.
ואז אני רואה גם אותו. דמות כפופה, נשענת על מקל הליכה. הוא רק צללית מאובקת ומרוחקת, אבל שלוש מחשבות רצות מיד בראשי, בזו אחר בזו. הראשונה היא שהוא היה גבוה יותר פעם. השנייה, שהוא לא היה זקן כל כך. והשלישית, שאני עדיין פוחד ממנו פחד מוות.
אין מסכת אבק על פניו, אבל האוויר סביב ראשו נקי יותר, כאילו הוא חובש קסדה בלתי נראית. איך הוא עושה את זה? אני מתקרב, וכל צעד הוא מאבק נפשי. הוא לא מבחין בי. עיניו עצומות בריכוז, ידו לופתת את מקל ההליכה, פניו חרושות קמטים שמצאו מזמן את מושבם הקבוע. "ניו יורק!" הוא אומר שוב, והוא לא סתם משתמש בקריאה, הוא צורח. אני עומד לרגע ארוך, מחכה. אולי היא תסכים להתממש בשבילו. הוא הרבה יותר חזק ממני. זה הגיוני, כמובן. הוא השומר, אני רק היורש. יש לו שנים של ניסיון. אני מרגיש את זה בצורה שבה הקריאה חולפת סביבי, מסתחררת, נישאת, מהדהדת. בוודאי שומעים אותה מהברונקס ועד סטטן איילנד.
"היא לא תבוא", אני אומר לבסוף. קולי יציב מכפי שציפיתי. "כבר ניסיתי את זה. אני חושב שהיא לא יכולה".
הוא מסתובב. לרגע המסכה הקמוטה נשברת, וההבעות מתחלפות על פניו במהירות בלי שאספיק לפענח אותן, עד שהאחרונה שבהן מתקבעת ואותה אני מכיר היטב. גועל. "אתה", הוא לוחש. "כמובן".
ובבת אחת, עם אותה מילה, האימה במעמקי בטני הופכת לזעם. ההבנה נוגעת בי כמו קרן שמש מבעד לאבק – אני לא הנער בן ה-16 שגורש מביתו באליסוויל הקטנה, שנאלץ להסתדר בעולם עם תיק גב וכמה עשרות דולרים שחסך מחלוקת עיתונים. אני אדם בוגר, עצמאי, בן 31. ואני לא אף אחד מהדברים שהוא כינה אותי – לא חולה, לא סוטה, לא לוקה בנפשי. הוא החולה.
"כמובן מה?" אני שואל. "שאני חלק ממאפיית הטרור ההומוסקסואלית שמנסה לחסל את אזרחי ניו יורק התמימים?"
הוא לוטש בי מבט זועף. "הייתי צריך לדעת שתגור בעיר החטאים הזאת".
"אה, נכון. כל ההומואים גרים בניו יורק, מזדיינים זה עם זה באורגיות המוניות ואז הופכים להומלסים ומתים מאיידס בגיל שלושים באיזו סמטה. וכמובן, נשרפים באש הגיהינום. שכחתי משהו?"
"מה אתה רוצה?" הוא כמעט יורק לעברי את המילים.
"מה אני רוצה?" אני בוהה בו, ואז, בהחלטה אינסטינקטיבית – מטומטמת בלי ספק – אני תולש מפניי את מסכת האבק. "אני רוצה לעזור, לעזאזל! טסתי מהצד השני של המדינה במטוס שהיה עד אתמול במוזיאון! אני פה כבר שעות, עושה את העבודה שלך!"
עיניו מצטמצמות, קמטים חדשים מקיפים אותן. אבל משהו ביציבתו נרגע. רק אז אני מבין כמה הוא מתוח. לא בגללי, אני חושב, אלא בגלל העיר. אבל יש משהו מנחם בידיעה שהוא נאבק בדיוק כמוני לשמור על שליטה עצמית. "אף אחד לא ביקש ממך", הוא אומר.
"התעוררתי מהשינה בצרחות בחמש וחצי בבוקר!" אני הולך לעברו והוא נרתע. טעיתי. זאת לא העיר. אני זה שגורם לו לחוש לא בנוח. הוא מפחד ממני. התעלות רוח ותחושת ניצחון מר-מתוק תופסים לרגע את מקומה של התשישות בגופי הכואב, אבל הם נמוגים מיד. אין לי שום רצון להפחיד אותו. אני אפילו לא רוצה להיות כאן.
"הרגשתי כאילו הכאב שלה מפרק אותי לחתיכות, כאילו אני אמות אם לא אעזור לה", אני ממשיך.
"שטויות", הוא נוהם. "לא היית בסכנה אפילו לרגע". אבל עיניו נחות עלי, קשות, והקמטים במצחו מעמיקים. "מה הרגשת, בדיוק?"
כאילו אני הייתי זה שהמטוס התנגש בו, אני רוצה לומר. אבל זה לא היה בדיוק ככה. אני חושב, מנסה למקד את התחושה. הייתי מבוהל כל כך, המצוקה והכאב היו גדולים כל כך… "כשהמטוס פגע במגדל זה היה כמו ירייה בבטן, אבל אחר כך זה נהיה גרוע יותר. הרגשתי את האנשים נשרפים ונקברים מתחת להריסות, את הפחד שלהם –"
"אמרת שהכאב פירק אותך לחתיכות", הוא קוטע אותי. "הרגשת כאילו אתה מתפורר לחלקים קטנים?"
"כן. קטנים מאוד. כמו אבק". הזיכרון עצמו מספיק כדי להחזיר את הד הכאב. מעולם לא הרגשתי משהו כזה. אני מנסה לנשום עמוק, להקל את המשקל על חזי, אבל נושם רק אבק. אני משתעל, מנסה לנקות את ריאותיי, אבל האבק ממלא את פי, חונק אותי, מערפל את ראייתי. אני מרים את מסכת האבק, מנסה לחבוש אותה, אבל ידי רועדת והמסכה נופלת ממנה. אני לא מצליח לנשום –
שתי ידיים, מקומטות אבל חזקות, תופסות בכתפיי. משב אוויר נקי עוטף אותי, נושא עמו ריח מלוח של ים, ובבת אחת אני מסוגל שוב לנשום. אני משתעל את האבק מריאותיי בעודי מגשש אחרי מסכת האבק שנפלה. אבל הידיים עוצרות אותי. "אתה לא צריך את זה", הוא אומר ודוחף אותי ממנו, כאילו נתפס ברגע של חוסר זהירות. כשהוא עושה את זה אני מבין שהפארק, השבילים, הוא עצמו – הכל עכשיו ברור יותר, כאילו אני מביט מבעד למשקפי מגן, ואני לא מריח עוד את הריח הנורא, רק ריח מלוח ונקי של ים. רגע נוסף חולף לפני שאני מבין שבועת אוויר דמויית קסדה עוטפת כעת גם את ראשי, מגינה עליי. אני בוהה בו ולא מבין. "למה עזרת לי?"
"לא אני", הוא נוהם, בלי להביט בי. "לונג איילנד. אני מקווה שאתה מרוצה. היא עובדת עכשיו קשה פי שניים".
אבל הוא היה זה שמיהר לעזור לי, ששיתף איתי את בועת האוויר שלו, שהביא אותי לתשומת ליבה. הוא עשה את זה ללא ספק מתוך אינסטינקט, לא משום שאני הבן שלו אלא מפני שהוא חס על חייו של אדם אחר. אילו היה עוצר לחשוב, אין ספק שהוא היה מניח לי למות. הוא אמר בעבר שאני מת מבחינתו. אני נושם עמוק את האוויר הנקי, המלוח. "חשבתי שרוחות צריכות להשקיע משאבים עצומים כדי להשפיע מחוץ לגבולות שלהן. במיוחד בתחומי עיר אחרת".
"תלוי בקרבה, אבל כן. היא לא תוכל לעזור עוד הרבה זמן. אני צריך להגיע למקום סגור שהאבק לא חדר לתוכו". הוא מתחיל ללכת בצעדים מהירים, נשען על מקל ההליכה שלו.
"ולעשות מה?" אני קורא אחריו. "שנינו ניסינו להשתמש בקריאה. היא לא שומעת, או לא יכולה לבוא".
הוא מסתובב להביט בי, ועיניו כהות וקודרות כפי שהיו ביום שבו גירש אותי. "אין עוד 'היא'", הוא אומר. "מה שהרגשת היה ההתפוררות של רוח העיר. והעיר עצמה תלך בעקבותיה".
אני עוצר. אפילו לא הרגשתי שהתחלתי ללכת אחריו, אבל רגליי מסרבות להמשיך לנוע. הוא טועה. הוא חייב לטעות. רוחות ערים נהרסות רק כשהעיר נהרסת, כשההשמדה מוחלטת. הוא לימד אותי את זה בעצמו. ובכל זאת הוא צודק. אני מרגיש את זה, כאילו ריח של ריקבון התפשט במרכז סנטרל פארק היפהפה והתגבר עד שהייתי חייב להבחין בו. כאילו מישהו נעל את דלתה של העיר ותלה שלט: ניו יורק אינה גרה כאן עוד.
הטלפון שלי מצלצל. ג'ייק. ההקלה, הגעגועים והרצון לשמוע את קולו מוליכים את אצבעי מאליה אל כפתור המענה, אבל אני עוצר, משתיק את הצלצול וממהר בעקבות הדמות המתרחקת. אני נאלץ לרוץ כדי להשיג אותו, אבל כעבור כמה צעדים הוא נעצר, מתנשם ונשען על המקל שלו. אני נזכר במחלת הלב שיונטוויל הזכירה. הוא מוציא מכיס מעילו קופסת כדורים קטנה ובולע אחד. אני מחכה שיסיים לפני שאני שואל, "מה אתה הולך לעשות?"
"לישון", הוא עונה בקצרה, בלי להביט בי.
"ואז?"
הוא מתחיל ללכת שוב, מקל ההליכה שלו נוקש על המדרכה במרווחים קבועים, צליל חד בדממה היחסית של העיר שחלקים גדולים ממנה פונו. הפעם אני מדביק אותו בקלות. "אתה שומר הערים שלה. אתה לא יכול פשוט לוותר!" אני קורא, ובקולי אצור זעם. אני נושם עמוק, ואף על פי שהאוויר שאני נושם הוא אותו אוויר נקי עם ריח הים של לונג איילנד, אני עדיין מרגיש טעם של אבק בפי. גורדי שחקים מתנשאים מעל ראשינו, מוארים רק למחצה ודוממים. "היא לא מתה".
"אל תתערב בדברים שאתה לא מבין בהם", הוא מדבר מזווית פיו, בלי להסיט את מבטו מהדרך שלפניו. "רוחות ערים לא מתות. היא חדלה".
"לא", אני מתעקש. "ראיתי אותה. בצהריים, כשהגעתי לכאן וניסיתי בפעם הראשונה את הקריאה. ליד מרכז הסחר".
הוא מאט, אבל לא עוצר, ולא מביט בי. אני רואה בכך סימן להמשיך לדבר. "כלומר, זו לא הייתה בדיוק היא. זו הייתה ילדה קטנה. היא הייתה עם אמא שלה, אבל כשהשתמשתי בקריאה היא הביטה בי והיו לה העיניים של ניו יורק. כשהתקרבתי היא הייתה שוב ילדה רגילה".
"דמיינת את זה". הוא מאבד עניין. קולו קצר רוח. "רוחות ערים לא יכולות לעשות דברים כאלה".
"אני יודע. אבל לא דמיינתי. זו הייתה היא. אולי היא מצאה דרך לא להתפורר לחלוטין, אולי היא צפה בעיר ומצליחה מדי פעם להתחבר למישהו –"
"אל תהיה מגוחך, ילד. אתה יודע כמה מראות רוח עיר רואה בכל רגע, כמה קולות היא שומעת, בכמה מקומות היא נמצאת?" הוא מנופף במקל שלו בתנועה רחבה, כאילו כדי להקיף את העיר כולה. "אם היא תנסה להעביר את עצמה לתוך אנשים רגילים, המוחות שלהם יקרסו מעומס החושים".
"אני יודע. אבל ראיתי אותה. באמת".
הוא עוצר שוב להתנשם. ידו מתהדקת על מקל ההליכה והוא משתעל כמה שיעולים קצרים. אנחנו כבר כמעט אחרי השקיעה, ובכל זאת אני רואה באור הדועך שמעגל האוויר סביב פניו נראה כעת עכור יותר. אני לא רואה את שלי, אבל מנחש שהוא באותו מצב.
ג'ייק מצלצל שוב. אני משתיק שוב את השיחה. רק עוד כמה רגעים ואשמע את קולו. אני חייב לגלות איך לתקן את זה. "ניו יורק היא אחת הערים החשובות ביותר בעולם. היא קיימת יותר משלוש מאות שנה –"
הוא משמיע קול של בוז מגרונו, קול שאני זוכר היטב. "ניו יורק לא חוותה מתקפה או מלחמה אמיתית מאז מלחמת העצמאות. כמעט כל המשברים שלה היו לאומיים, כלכליים או חברתיים. היא עיר חלשה, מלאה ליברלים והומואים ויאפים ומהגרים וחסידים ואנשים בחליפות שלא עבדו יום אחד של עבודה אמיתית בחייהם".
"באמת?" הטון שלי נעשה עוקצני שוב. "שבעה מיליון אנשים ואתה יודע שכולם ליברלים והומואים ויאפים וכל זה?"
"אל תתגרה בי, ילד", הוא מתרה, ומתחיל ללכת שוב.
"אני לא ילד". אני לא הולך אחריו הפעם. "ואם אתה לא הולך לעזור לה, אני אעשה את זה".
הוא עוצר שוב ומסתובב להביט בי, והפעם אני מזהה בעיניו כעס. "אני לא הולך לשבת בחיבוק ידיים", הוא אומר. "כל עוד העיר עומדת על תלה, אפשר לנסות לאסוף את הרוח שלה מחדש. אבל לא היום. הייתי בדרכים תשע שעות ואני עייף. הקריאה גוזלת כוחות רבים, כשמשתמשים בה נכון".
אני מתעלם מהעקיצה וממשיך ללכת אחריו. סוף סוף, מידע אמיתי, חשוב. "לאסוף את הרוח?"
הוא מושך בכתפיו. "להרכיב, לחבר, לבנות, לתקן, איך שתרצה לקרוא לזה. זה לא מדע".
"ואתה יכול לעשות את זה?"
"אני חייב לישון קודם".
אני שם לב שהוא לא אמר "כן".
"אני נשאר", אני אומר.
הוא לא מגיב. ציפיתי שינסה לגרש אותי שוב. העובדה שהוא לא עושה זאת מאששת את חשדותיי. הוא לא בטוח שיוכל לעשות את זה לבד. הוא לא בטוח שיוכל לעשות את זה בכלל. הוא לא ניסה מעולם להקים עיר לתחייה, בוודאי לא עיר גדולה כל כך שהוא לא מכיר מספיק, ודי בבירור לא מחבב.
אני, לעומתו, מאוהב בה. מעריץ אותה מרחוק כבר שנים. מאוהב באופנה, בתיאטרון, בגורדי השחקים, בחנויות הענק, במוזיקה. אפילו עכשיו, בתוך האסון הנורא, בתוך ההרס והמוות, אני עדיין רואה את היופי שמסתתר בין ההריסות.
אני הולך אחריו לניו יורק מריוט דאונטון, אחד ממלונות היוקרה הצמודים למקום האסון. הפיגוע, הם כבר קוראים לזה. מוזר שלא שאלתי אפילו פעם אחת מה הם יודעים, אם למישהו יש מושג מי אחראי לזה. אפילו עכשיו, התשובה חשובה לי פחות. זו יכולה להיות תחילתה של מלחמת עולם שלישית, והאפשרות הזאת צריכה לזעזע אותי, אבל היא לא. כאילו אין לי מקום בלב לעוד חרדה וחוסר אונים. אני דואג רק לה.
זה המלון הקרוב ביותר למרכז הסחר, ובאופן טבעי הלובי שלו הפך לאזור טיפול בפצועים ובמפונים. המראה כמעט סוריאליסטי – בל בויז מעבירים מזוודות מעל צינורות מים גדולים של מכבי האש, אנשי הצלה ופרמדיקים שבגדיהם מכוסים בבוץ ובדם מקבלים כוסות מים מעובדים בחליפות יקרות, מגוהצות ומעומלנות.
"אני מצטער, אדוני, השם שלך לא מופיע ברשימת האורחים", אומר פקיד הקבלה. הוא נאלץ לצעוק כדי להתגבר על הרעש, לא רק מהלובי העמוס אלא גם ממשדר החדשות שמרעים בקולי קולות מהטלוויזיה שמאחוריו. "ואני חושש שאנחנו מלאים הלילה".
ידו של הזקן מתהדקת על מקל ההליכה השחוק, ולרגע אני חושש לפקיד כפי שהייתי חושש לעצמי כילד. "תבדוק שוב. קרל יאנג. תמיד יש חדר שמור עבורי".
"כמובן, אדוני". הוא בודק. האדיבות והנימוס המרוחקים על פניו לא מסתירים את הלאות.
"אני לא חושב שזה תמיד", אני אומר מאחוריו בקול נמוך. "אני חושב שזה כשהיא יודעת שאתה מתקרב ומקווה שתעביר כאן את הלילה. עכשיו היא לא יודעת".
הוא מתעלם ממני. אבל אני יודע שצדקתי כשהפקיד אומר, "אני באמת מצטער, אדוני. אם תרצה אוכל לחפש עבורך מקום במלונות הסמוכים –"
"תמהר", הזקן קוטע אותו. הוא מקיש על הרצפה במקל ההליכה שלו בתנועות קצובות, עצבניות. אם זה בכלל אפשרי אני חושב שכעת הוא מחבב את העיר אפילו פחות.
"התכוונתי לישון הלילה בכנסיית סנט פול", אני אומר בשקט. "יש שם שקי שינה ואוכל חם. הם לא שואלים שאלות".
"אני לא קבצן", הוא נוהם. הטלפון מצלצל שוב. אני עומד להשתיק אותו בפעם השלישית, ואז הוא מביט בי בזעף.
"אתה מתכוון לענות?"
אני שומר על פנים קפואות. לא רציתי לנהל את השיחה הזו מולו. אני לא רוצה שהוא ידע על ג'ייק, על המשפחה שלי, החיים שלי. אני לא רוצה שהוא ידע עלי כלום.
אבל בעצם, מה אכפת לי?
אני לוחץ למענה ומצמיד את הטלפון לאוזני. "ג'ייק?"
"אנדי!" זו צעקה רמה, על גבול ההיסטריה. "אלוהים, אנדי, אני מתקשר אליך כבר עשר שעות! התקשרתי לקו החירום, אבל הם לא ידעו עליך כלום… אפילו לא ידעתי אם הגעת בשלום…" קולו מתעבה, מתמלא בדמעות, וגם גרוני נעשה חנוק. הייתי צריך להתקשר. הייתי צריך ללכת לטלפון ציבורי, לא משנה כמה עסוק הייתי. הייתי צריך לענות ולא לנתק לו קודם. האשמה חונקת אותי.
"סליחה, ג'ייק. אני מצטער. הכל כאן… ההרס, הפצועים, הגופות, הכל כל כך..".
"אני יודע". אני מאמין לו. הוא איש צבא. הוא כבר ראה מראות כאלה. "ראיתי חדשות כל היום. כל כך דאגתי לך, אנדי".
"אני מתגעגע אליך", אני מצליח איכשהו לבטא מגרוני החנוק. אני שומע את נקישות מקל ההליכה על רצפת המלון לידי ומעיף בו מבט מזווית עיניי. הגועל כמעט נוטף מתנועותיו. למה הוא עומד ומביט בי בכלל? הלוואי שהפקיד יחזור עם המלונות שלו והוא יעזוב אותי בשקט. אני מסובב אליו את גבי ומוסיף אל הטלפון, "אני מתגעגע לשניכם".
"אנחנו מתגעגעים אליך". ג'ייק שותק לרגע, ואני מקשיב לנשימותיו השקטות, ניגוד חד כל כך לרעש המקיף אותי מרגע שהגעתי למקום הזה, קול של שלווה פתאומית בשאון הטירוף. ואז ג'ייק אומר, "כריס בכה די הרבה".
האשמה שחשתי קודם מתגמדת לעומת זו שאני חש עכשיו. "באמת?"
"הוא לא הסכים לקום מהמיטה וללכת לבית ספר. בכה שכל הגוף כואב לו. לקחתי אותו לרופא, אבל לא מצאו כלום".
אני נאנח. זו לא הפעם הראשונה, אף על פי שזו התנהגות נדירה. הוא היה ישנוני כל כך כשיצאתי מהבית. נישקתי אותו ואמרתי לו שאבא אנדי חייב לעזוב ליום-יומיים. אבל הוא נראה בסדר. לפחות, חשבתי שהוא בסדר. "אני מצטער. הייתי צריך להעיר אותו, להיפרד ממנו כמו שצריך".
"לא, עשית את הדבר הנכון", ג'ייק ממהר לומר. הוא נשמע עייף ואומלל, ואני כמעט מרגיש אשמה נוספת על שהוא נאלץ לנחם אותי. "זו רק חרדת נטישה. ראיתי את זה בבסיס. הוא לא רגיל להיות רחוק ממך ליום שלם".
"איך הוא מרגיש עכשיו? הוא עדיין מתלונן שכואב לו?"
"קצת, אבל הוא בעיקר אומלל. הוא לא רוצה לשחק או לקרוא או אפילו לראות טלוויזיה. הוא רק בוכה מדי פעם שהוא רוצה לאבא אנדי".
המחנק בגרוני מאיים לפרוץ החוצה. "אני יכול לדבר איתו?" אני לוחש.
"הוא נרדם לפני שעתיים. בכה עד שהוא התיש את עצמו". ג'ייק נאנח. "אבל אולי עדיף שאעיר אותו. הוא לא יישן בלילה".
"לא. גם אתה צריך לנוח. תן לו לישון".
ג'ייק שותק לרגע. "מתי אתה חוזר?"
"אני לא יודע", אני מכסה את עיניי לרגע. הראש שלי פועם בכאב. "הדברים קצת מסובכים פה. אנחנו לא מוצאים את רוח העיר".
"אנחנו?" קולו העייף של ג'ייק נעשה בבת אחת ערני, נוקשה. הוא ידע תמיד לקרוא אל תוך דבריי, לשמוע את מה שלא נאמר. "הוא שם?"
אני מהסס לרגע ארוך. "כן".
"הוא ניסה לפגוע בך?" הפעם הקול נשמע קר וחד כפלדה.
הדאגה מחממת את לבי, מקלה מעט את המשקל. "לא, בכלל לא. יש לו צרות גדולות יותר". אני מסתובב בחזרה, מביט בו. כן, הוא מקשיב לכל השיחה. בנקמנות אני מוסיף, "במילא הוא בקושי מסוגל ללכת".
העיניים הקשות והקרות ננעצות בי כמו עפרונות מחודדים היטב. הלוואי שלא הייתי פוגש אותו. הלוואי שיכולתי לעשות את זה לבדי. הלוואי שהייתי חזק מספיק. "ג'ייק, אני צריך ללכת. אני אוהב אותך. ואותו. תגיד לו, בסדר?"
"אני אגיד. גם אני אוהב אותך". ואז הוא מנתק, ואף על פי שזאת הפעם הראשונה שדיברנו מאז הבוקר, ההיעדר שלו פתאומי וכואב, כמעט כמו ההיעדר שלה, של ניו יורק.
העיניים שנחות עלי עדיין קרות וקשות. אני יודע שעיניו כחולות, אבל הן נראות כמעט שחורות. הוא אוחז בידו פתק קטן. בוודאי כתובת של מלון אחר.
"יש לך ילד", הוא אומר בבוטות. "בן".
"כן. לא שזה עניינך". גופי מתקשח. המחשבה שהוא יודע על המשפחה שלי עכשיו גורמת לי להרגיש פגיע. ובכל זאת אני זה שנשארתי במקומי, שלא התרחקתי כדי לנהל את השיחה הרחק ממנו. עוד פחות משחששתי שיידע עלי את הדבר הזה, רציתי שיידע שלא אכפת לי.
"שלך או שלו?"
שאלה של הומופובים. "של שנינו".
שפתיו משוכות לאחור בהבעת הגועל המוכרת לי כל כך. "אתה יודע למה התכוונתי".
"כן, אני יודע. וכמו שאמרתי, זה לא עניינך". הזעם מתלהט בתוכי. אני חייב להתרחק ממנו, לפחות לכמה דקות. אני מסתובב ויוצא מהמלון בלי לומר דבר. הרחוב שקט יחסית למלון הרועש, והפנסים יוצרים הילות גדולות של אור בגלל האבק. המקל נוקש מאחוריי. הוא ממהר כדי להדביק את צעדיי. שיעוליו ממלאים את האוויר. אני מציץ במעגל האוויר שנוצר שוב סביב פניי כשעזבנו את ההגנה היחסית שהעניק לנו המלון. הוא עדיין נראה עכור. אני מאט את צעדיי. אם הוא יתיש את עצמו במרדף אחריי זה רק יאריך את הזמן שאצטרך לבלות בחברתו.
"הוא שלך". קולו גס, ופניו קודרים, חמורים. "אתה לא מבין מה קרה לו?"
אני מסתובב להביט בו, האבק ממלא את פי והאימה כמו קושרת קשרים בכל האיברים הפנימיים שלי, סוחטת אותם עד שאני לא מסוגל לנשום. "מה קרה לו?" אני מצליח בקושי לשאול.
הוא נעצר מולי, משתעל שוב. "הייתי בן ארבע כשהיפנים תקפו את פרל הרבור. זה היה בצהריים. עזרתי לאמא שלי במטבח. אני לא זוכר מתי התעלפתי. כמה שעות אחר כך התעוררתי בבית חולים. אבא שלי כבר היה בהוואי. לא היה לי קול. סיפרו לי שהייתי קטטוני, שצרחתי עד שהצטרדתי, ואז התעלפתי. לא היו בטוחים שאצא מזה".
האימה מטלטלת אותי כמו פגיעת המטוסים עצמם. לא. לא. לא כריס. לא הילד הקטן שלי. "הוא לא שומר ערים. הרחקתי אותו מכל זה. לא סיפרתי לו כלום, אף פעם. הוא לא פגש אף רוח מקום –"
"ואני נישלתי אותך", הוא מתריס. "תראה כמה זה עזר לי. אתה לא יכול למנוע מזה להגיע אליו. הוא מרגיש את זה, בדיוק כמו שאתה הרגשת. אבל יותר, כי כמה שאתה צעיר יותר קשה לך יותר להתמודד עם התודעה של עיר שלמה שקורסת עליך כמו גורד שחקים".
האימה ממשיכה להתפשט, מוחקת כמו דיו שחור שנשפך על ציור את כל שאר הרגשות שלי – את הצער, הכאב, התשישות, הפחד לעיר. "זה לא קרה לי כשהייתי ילד".
"מפני שלא קרה שום דבר בקנה מידה כזה כשהיית ילד. אולי גל החום הגדול של 1980, אבל זה לא קרה ביום אחד. הגופות נערמו לאורך כל הקיץ, ואני כמעט לא הייתי בבית כדי לראות אם זה השפיע עליך בכלל".
הזיכרון חוזר כמו מכה בראש. הייתי בן עשר ב-1980. כל הקיץ הייתי עצוב ולא ידעתי למה. אמא הניחה לי לנפשי. אני חושב שבכיתי שעות. "אני התעוררתי מהשינה צורח. הוא ישן. הוא ישן אפילו כשהלכתי –"
"זה שהוא לא התעורר מהחלום לא אומר שהוא לא הרגיש את זה בדיוק כמוך". הוא נושם נשימה עמוקה ומשתעל שוב. "הוא הרגיש את זה יותר ממך. הוא לא יודע כלום על הערים, אמרת? אבל הוא ממשיך לבכות?"
"הוא בוכה כי אחד מההורים שלו לא איתו", אני אומר, אבל המילים נשמעות מגוחכות עוד לפני שהן עוזבות את שפתיי.
"לא! הוא בוכה כי כואב לו! אמרתי לך. ילדים מרגישים את זה חזק יותר. אני הרגשתי את העיר רק לכמה רגעים. אתה הרגשת אותה שעות. הוא עדיין מרגיש". לסתו מתקבעת. "תגיד ל… חבר שלך להביא אותו לכאן".
אני לוטש בו מבט ארוך לפני שאני מבין שהוא מתכוון ברצינות. הוא באמת רוצה להביא ילד קטן למרכז של אחד האסונות הגדולים ביותר בתולדות ארצות הברית, עם הגופות שטרם פונו, עם הפצועים, עם האבק הנורא הזה שנראה כאילו אף אחד לא מסוגל לנשום בו, עם הריח המחריד. "על גופתי המתה".
"אתה יודע מה קורה לתושבים של עיר שהרוח שלה גוועת?" הוא שואל. קולו קר. "שבעה מיליון אמרת?"
"אל תעז להפיל את זה עלי!" אני שומע את קולי מתגבר מעצמו, כאילו יצא משליטתי. "אתה שומר העיר! הילד שלי לא ישלם על חוסר האחריות שלך. היית צריך להיות מסוגל לעשות את זה!"
"אבל אני לא מסוגל!" גם הוא צועק עכשיו. קולו דועך. "לא לבדי". הוא משתעל שוב. פניו נראים חיוורים. "אני לא מכיר אותה מספיק. אני בקושי מבקר כאן. גם אתה לא. והבן שלך, אני מניח, לא היה כאן מעולם. אבל הוא היחיד שעדיין מרגיש אותה. שלושתנו נחוצים כדי להציל אותה. אם תניח לה למות, באמת תוכיח שאתה לא היורש שלי".
מניפולציה זולה, בדיוק כמו רצף השיעולים שתוקף אותו. ועדיין, הוא הודה שהוא זקוק לעזרתי.
ולעזרתו של כריס. לאבק בפי יש טעם של דם, ואני מבין שנשכתי את לשוני מבלי משים. אבל גם כשאני בולע, טעם הדם נשאר, כאילו היא עצמה נמצאת באבק הזה, חלקיקי נימים של רוח עיר שהייתה פעם מרהיבה ויפהפייה…
השיעולים לא מפסיקים הפעם. גופו מיטלטל, רועד כעלה נידף. הוא מנסה להגיע לספסל אבל קורס על ברכיו. מקל ההליכה נופל. אני רץ לעברו בלי לחשוב, אצבעות קרות של פחד זוחלות בגופי. למה אני דואג לו? למה אכפת לי? לא, לא אכפת לי. אני דואג לעיר. אם הוא ימות, לא אהיה חזק מספיק לעזור לה לבדי. הוא צריך לחיות כדי שנוכל להציל אותה, שנינו. רק שנינו.
רגע לפני שאני נוגע בכתפו אני עוצם עיניים. לא עשיתי את זה כבר שנים, אבל לא שכחתי. אני חושב על החופים האינסופיים, על המגדלור שביקרתי בו כילד, על קבוצת הבייסבול שג'ייק אוהב, אפילו על האייס-טי, ואז שוב על האוקיינוס, על ריח האוויר המלוח שאופף אותי.
לונג איילנד? אני שואל בלי מילים. זו לא בדיוק קריאה. יותר כמו לחישה.
כן, יורש? היא עונה כמעט מיד. קולה שקט, אבל אני עדיין מרגיש כאילו אני מדבר עם האוקיינוס.
אנדי, אני מתקן אותה. אה, היי.
היי, אנדי. אני כמעט שומע את הצחוק במילותיה. אני מצטערת שלא יוצא לנו להכיר מחדש בנסיבות משמחות יותר.
גם אני. אבל, אני, אה, צריך לבקש ממך משהו. את מחלקת את ה… בועה שלך בין שנינו כרגע, נכון? וזה לוקח ממך הרבה כוחות?
אני שומע בראשי משהו שנשמע קצת כמו רחש הגלים הנוגעים בחוף, וקצת כמו אנחה. אני לא יכולה לקחת ממך את המגן שלך, אנדי. קיבלתי הוראה מפורשת.
הוראה מפורשת? אני מביט בו. הדיון המנטלי אורך שברירי שניות בלבד, בזמן שלוקח למחשבות בראש שלי להתגבש. הוא עדיין משתעל. ממנו?
היא לא עונה. אני מהדק את שפתיי ומוציא שוב את מסכת האבק מהכיס שלי. אני חובש אותה. ריח האבק חזק יותר עכשיו. את לא הנתינה שלו, אני חושב אליה. שומר ערים לא יכול לצוות על רוח עיר לעשות כרצונו. היא מחליטה לבד.
זה עניין של כבוד בסיסי.
כבוד חשוב יותר משמירה על חיי השומר?
רחש גלים, שוב. שקט יותר. מהורהר. יש ערים שיאמרו שחיי היורש חשובים יותר.
אני לא בסכנה. הוא כן. תעזרי לו. בבקשה.
לשבריר שנייה לא קורה דבר. ואז אני מרגיש את האוויר הנקי סביב ראשי מתנקז כמו מתוך בלון. הריח הנורא מציף את אפי שוב, וגרוני מתחיל לגרד כמעט מיד מהאבק. אני רוצה להשתעל אבל מתגבר על הדחף. האוויר סביב ראשו נהיה בהיר ונקי יותר, והוא נרגע ומצליח להתיישר.
תודה, אני אומר. אין תגובה. אולי היא לא מסוגלת לדבר איתי עוד כשהמגן שלה כבר לא סביבי. אולי היא פשוט שומרת את כוחותיה. אני חושב שוב על השיחה שלנו, על התחושה שאני מדבר עם משהו עצום כמו האוקיינוס עצמו. ולונג איילנד, שיש בה מיליוני תושבים, קטנה בהרבה מניו יורק. התקווה להציל אותה נראית יותר ויותר מטורפת.
אני מבחין שעיניו של הזקן נחות עלי ומושך את ידי מכתפו. הוא אומד אותי במבטו ואני לא מסוגל לקרוא את ההבעה בפניו, כאילו הוא מחביא אותה בכוונה מתחת לקמטים.
אני נושם נשימה רדודה אחת דרך מסכת האבק ואז מוציא את הטלפון שלי. "ג'ייק?" אני אומר ברגע שהוא עונה, וממשיך במהירות לפני שאאבד את האומץ שלי. "אני צריך לבקש ממך לעשות משהו מטורף".
אני ישן שינה טרופה, חולם על אבק שמדי פעם נגלים בו פנים, צורחים ללא קול ונעלמים. לפנות בוקר אני הולך ברגל למנחת המסוקים. דרום מנהטן שקטה כל כך, כמעט ריקה מאנשים פרט לכוחות החילוץ, השיטור או ההצלה, ועדיין הריח הנורא נמצא בכל מקום, והאבק. אני לא יודע למה ציפיתי שישקע במהלך הלילה. הוא נשאר תלוי באוויר, חונק כמו ארון מתים.
המסוק נוחת כעבור חצי שעה. אני מגן על עיניי מסופת האבק שהוא מחולל, אבל רגליי מתחילות כבר לרוץ לעברו עוד לפני שהמדחף מפסיק להסתובב.
גוף קטן מתנגש בי בכוח בזמן שאני רץ. המכה בבטני סוחטת את האוויר מריאותיי וזרועות קצרות נכרכות סביב רגליי ומאיימות להפיל אותי. איכשהו אני שומר על שיווי משקל ומרים אותו – במאמץ מסוים. הוא כבר לא תינוק.
"כריסטופר", אני אומר, מנסה להישמע סמכותי, אבל קולי חנוק מדי. "למה אתה עושה בעיות לאבא ג'ייק?"
הוא לא עונה, רק טומן את ראשו בכתפי. אני מספיק עוד להבחין בפסי דמעות יבשים על לחייו, בחיוורון ובעיגולים שמתחת לעיניו. "כריס?"
"סליחה, אבא", הוא אומר, קולו צרוד מבכי ומעומעם. אני מלטף את שיערו ומאמץ אותו אל חזי. הוא אומלל ותשוש ונראה כאילו ישן גרוע כמוני, אם לא יותר, אבל הוא לא קטטוני, לא זקוק לאשפוז, ואני יכול רק להיות אסיר תודה על כך ולחבק אותו. "מסריח פה," הוא אומר וסותם את אפו.
"איפה המסכה שלך?" אני שואל. הוא מעווה את פניו ומוציא אותה מהכיס. "שים אותה".
ג'ייק מגיע לעברנו. גם הוא נראה נורא. אני מחייך אליו חיוך עייף ומושיט יד למשוך אותו לחיבוק המשותף. הוא מחבק אותי, אבל משהו בגופו נוקשה. אני הולך צעד אחד אחורה, מביט בו, ואז מוריד את כריס לקרקע. "אתה רואה את הבית הקטן מהלבנים האפורות, עם השעון?" אני מצביע. "יש שם אנשים נחמדים שיתנו לך מיץ ועוגיות, ואתה יכול להוריד את המסכה כשתיכנס".
הוא הולך, אבל לא בהתלהבות רבה.
ג'ייק מביט בכריס המתרחק. "גם אתה צריך מסכה", אני אומר. הוא מושך בכתפיו. פניו עגומות, עיניו הכחולות מושפלות, ואני הולך צעד נוסף לעברו ועוטף אותו בזרועותיי. "ג'ייק? אני מצטער. הדבר האחרון שרציתי היה להביא אותו לפה".
"אני יודע", ג'ייק ממלמל. הוא מעביר יד בשיערו. "במוקדם או במאוחר זה היה חייב לקרות, נכון?"
"לא", אני אומר. "לא תמיד יורשים את החובה. אני אפילו לא בטוח שכריס –"
"אני בטוח", הוא קוטע אותי. קולו מר. "הוא רצה מאוד לבוא לכאן. בהתחלה חשבתי שהוא רק רוצה להיות איתך. אבל אחר כך, באחד מהתקפי הבכי, הוא אמר משהו על זה שצריך לעזור לניו יורק. אחרי שהתקשרת חיברתי את כל הנקודות בראש שלי".
אני מבין סוף סוף למה היה לי קל כל כך לשכנע אותו לבוא. "אמרתי לך שהראשון היה צריך להיות ממך", אני אומר. הוא מחייך חיוך קלוש.
"אנחנו כאן רק בשביל ניו יורק", אני אומר. "ואז נלך הביתה".
הוא מהנהן, אבל פניו עדיין כאובים. "אתמול בבוקר, כשהתעוררת צורח…" לרגע אני מתקשה להאמין שזה היה רק אתמול בבוקר. נדמה לי כאילו עברו שבועות. "רציתי לעזור לך, אבל לא יכולתי. הייתי כל כך חסר אונים. ואחר כך, כשהיא באה ולא הצלחתי לראות אותה…"
"זו לא אשמתך. רוב האנשים –"
"רוב האנשים לא נשואים לשומר ערים!" קולו עדיין שקט, אבל הטון חד, כואב. "סן פרנסיסקו התייצבה על סף הדלת שלי ב-11 בלילה, לבושה במדי אדמירל ונוהגת בקרונית כבלים. קרונית כבלים, אנדי! שלא הייתה מחוברת לשום דבר!"
"זה… קיצוני", אני מודה. "היא כנראה רצתה לוודא שתראה ותזכור אותה".
הוא לא מקשיב לי. "אמרתי לה שהשמיים מושבתים. שגם אם נמריא לא יתנו לנו לנחות. היא נתנה לי ג'מבה ג'וס ואמרה לי לא לדאוג. היא לקחה אותנו לשדה התעופה. אפילו לא עברנו בביקורת הביטחונית. ישר למסלול, ואז למטוס נוסעים. ריק לגמרי, חוץ מאיתנו וטייס ודיילת שהציעה לנו עוד ועוד כריכים קטנים. מטוס שלם, בשבילנו. כריס רץ הלוך ושוב במשך שעה. וכשנחתנו בג'יי-אף-קיי כבר חיכה לנו מסוק. זה תמיד ככה?"
אני מהנהן. "לשומרי ערים יש הרבה קיצורי דרך. הזמן שלהם יקר, במיוחד בתקופות מצוקה. הערים עושות כל מה שהן יכולות כדי להקל עליהם".
"זה… הגיוני, אני מניח". הוא עוצם את עיניו לרגע ארוך. "זה פשוט… כל כך מתסכל. יש חלק שלם בחיים שלך שאני לא מסוגל להבין, או אפילו לראות ולשמוע ולזכור…"
"זה לא חלק מהחיים שלי". אני מניח את ידי על לחיו והוא מכסה אותה בכף ידו.
"אה-הא. ועכשיו זה לא חלק מהחיים של כריס. אנדי…" הוא מהסס. "כשהייתי בגן גיליתי בפעם הראשונה שכדור הארץ מסתובב. שבוע שלם לא הסכמתי להשתתף במשחקי הקפיצות כי פחדתי שאם אקפוץ גבוה מדי כדור הארץ ימשיך להסתובב מתחתיי וכשאנחת אמצא את עצמי באפריקה".
אני מחייך, והוא מחזיר לי חיוך קלוש, עדין. "ואז אמא שלי הסבירה לי איך הדברים האלו עובדים, וגדלתי וקראתי ספרים, אנציקלופדיות שלמות, פיזיקה ואסטרונומיה וכימיה וביולוגיה ומתמטיקה… ועכשיו פתאום לכל הדברים האלו אין משמעות, אפילו לחוקים הבסיסיים ביותר. אנדי… אני שוב מפחד לקפוץ גבוה מדי".
אני מהנהן, כי הוא דייק כל כך בתיאור התחושה שלי. גם אני מגשש באפלה, בדיוק כמוהו, חושף בכל פעם חלק אחר מהתמונה בהצצה קטנטנה מבעד לחור המנעול. כל כך הרבה אני לא מבין.
אבל ג'ייק מבין עוד פחות. לא דיברנו על זה, לא מאז שהכרתי לו את סן פרנסיסקו לפני כל השנים האלו. הוא ידע שאני מעדיף להרפות מזה, לשכוח, וכיבד את זה. הייתי צריך להסביר לו למה הוא נכנס, למה הוא עלול להכניס את כריס. אבל לא היה לי מושג שמשהו כזה יכול לקרות, לא בגיל כזה…
ג'ייק מושיט יד, מתווה את הקו של לסתי, מחליק את אצבעותיו על זיפים בני יממה. "אנחנו מבזבזים את כל הזמן שחסכנו", הוא אומר לבסוף. "יש לכם עבודה".
"אפשר לבזבז עוד רגע", אני אומר, ואני מסיר את המסכה מפניי ומנשק אותו. כעבור רגע שנינו מתחילים להשתעל, אבל זה שווה את זה.
אנחנו אוכלים ארוחת בוקר מהירה במנחת. שנינו לא רעבים במיוחד. גם כריס לא, כנראה. הוא מסכים לאכול קצת לחם עם חמאת בוטנים וריבה, ואפילו מעט סלט כשג'ייק מתחנן, אבל בעוגיות הוא לא נוגע. "יש להן טעם של אבק", הוא מתלונן.
"לא, כריס", ג'ייק מושיט יד ופורע את שיערו. "זה רק הטעם של האבק באוויר שנשאר בפה שלך. זה יעבור".
אני לא אומר כלום. לכל דבר שטעמתי ביממה האחרונה, אוכל, משקה, אפילו מים מבקבוק סגור, היה טעם של אבק. ג'ייק רואה את פניי והבעתו מקדירה. "אתה לא חייב לאכול אם אתה לא רוצה", הוא אומר. "שים את המסכה שלך".
אנחנו מתקדמים אל באטרי פארק. הזקן ואני סיכמנו להיפגש שם, בתקווה לחסוך מכריס את מראה זירת האסון. זו שעת בוקר מוקדמת, ורחובות מנהטן, שהיו אמורים להיות עמוסים כל כך באנשים עד שהיה מפחיד ללכת בהם עם ילד קטן, שוממים כמעט לחלוטין. הכל נראה כמו קליפה ריקה, כאילו אנחנו נמצאים בתוך מודל, או דגם, לא במקום אמיתי.
"למה אנחנו פה, אבא?" שואל כריס ומושך בידו של ג'ייק.
ג'ייק ואני מחליפים מבטים. "כריס, אתה זוכר שאתמול בכית הרבה?" אני שואל.
כריס מהנהן, פניו מקדירות סביב המסכה. "כאב לי".
"איפה?"
הוא חושב על כך בכובד ראש, אבל אז מושך בכתפיו בחוסר אונים. כן. בדיוק כך. "גם האישה הנחמדה שלקחה אותנו בקרונית שאלה אותי".
אני מרגיש את השרירים בפניי נקפצים. לא הייתה לה זכות לשאול אותו את זה. אבל אני מניח שהיא רצתה לדעת, בדיוק כמוני, כמו ג'ייק, כמו הזקן.
המסכה של ג'ייק נעה כשהוא נושם נשימה עמוקה. "כריס, האישה הנחמדה הייתה סן פרנסיסקו", הוא אומר.
נדמה כאילו אפילו השקט היחסי בעיר הפך פתאום דומם יותר. אני אפילו לא שומע סירנות ברקע. "ג'ייק", אני לוחש, עיניי רחבות.
"נו, באמת, אנדי, כמה הוכחות אתה עוד צריך?" הטון שלו ענייני, חותך, אבל הוא מכריח את עצמו לדבר שוב ברוגע כשהוא פונה לכריס. "אתה זוכר את סן פרנסיסקו, נכון? ביקרנו שם כמה פעמים".
כריס מהנהן, פנים קטנות ורציניות של ילד בן שבע. "כן, בטח. חשבתי שזאת היא".
"חשבת… שזאת היא?" אני חוזר.
הוא מהנהן שוב. "היא נראתה כמו סן פרנסיסקו", הוא אומר בפשטות, ואז מביט סביבו, באבק. "אבא, מה קרה לניו יורק?" הוא שואל, וג'ייק נאנח. "כריס, כבר דיברנו על זה במטוס, אתה זוכר? המטוסים שפגעו במגדלים?"
"לא", כריס אומר, ומצביע סביבו. "התכוונתי, איפה היא?"
ג'ייק מביט בי, ואני צופה לרגע בגורדי השחקים שמעל ראשינו, המכוסים באבק. אני לא בטוח איך להסביר את זה לילד בן שבע. "כשכאב לך, גם לה כאב. כאב לה כל כך שהיא הייתה צריכה להתרחק".
"אבל… היא לא רוצה לחזור?" עיניו רחבות מדי, מבריקות מדי. ברור שהרעיון מחריד אותו, גם אם הוא לא מבין את משמעותו האמיתית.
"היא רוצה". אני נאבק, מנסה לפשט את זה. "אבל היא הלכה רחוק מדי ולא יודעת את הדרך בחזרה. אנחנו צריכים לקרוא, כולנו ביחד, עד שהיא תשמע אותנו ותחזור הביתה. בסדר?"
"בסדר". הוא מרצין, מקבל את דבריי ללא היסוס. אולי זה יעזור. אולי היא תשמע.
הזקן כבר מחכה לנו בפארק, יושב על אחד הספסלים. הוא קם במאמץ כשאנחנו מתקרבים. "אתה מאחר", הוא נוהם. הקול שלו מרמז על חוסר סבלנות ואדישות, אבל עיניו משתהות על כריס, ואני כמעט מסוגל לפענח את ההבעה שמתחת לקמטים המעמיקים על פניו. הוא לא יודע מה לומר. כריס מקדים אותו. "מי אתה?" הוא שואל, בוטח ותמים, ואני נחרד. כל כך דאגתי מהפגישה של הזקן עם ג'ייק עד שלא חשבתי בכלל על כריס. אני מצווה על שפתיי לנוע, ומצליח לשלוט בקושי בקולי כשאני אומר, "כריסטופר, זה קרל. אנחנו עובדים ביחד".
"כמו דייזי מהגלריה?" כריס שואל.
"כן. בערך".
"נעים מאוד לפגוש אותך", כריס אומר, מבטא את המילים ברשמיות ילדותית של מי שמנסה לזכור את כללי הנימוס שלמד. הוא מושיט את ידו והם לוחצים ידיים. ידו של כריס נראית קטנטנה בתוך היד הזקנה והמקומטת – מתי הוא הזדקן כל כך, אני תוהה שוב כשהוא מתנשם ונשען על המקל שלו כאילו הלחיצה גבתה ממנו כוחות נפש אדירים. אפילו פניו נראים זקנים יותר.
"נעים לפגוש גם אותך", הוא אומר, קולו חנוק, אם כי הילת האוויר סביב ראשו נקייה מתמיד. לרגע, החרטה צורבת בגרוני כמעט כמו האבק. ואז היא נעלמת. הוא בחר בזה. לא אני.
ג'ייק עומד קרוב מאוד אלי ואל כריס ולא אומר דבר, ידיו קפוצות לאגרופים כאילו הוא מצפה שהמקל יונף וינסה להכות באחד מאיתנו. אני מלטף בהיחבא את מפרק ידו, מנסה להרגיע אותו. הזקן מתייחס אליו באותה קרירות ואדישות שהוא מפנה אלי. זה מפתיע אותי לטובה. ציפיתי שיתייחס אליו כמו לאוויר.
מהצד זה נראה בוודאי כמו משחק מוזר: איש זקן, בחור בשנות השלושים לחייו וילד קטן יושבים במעגל, אוחזים ידיים. הדבר הכי פחות נוח עבורי בכל זה הוא לאחוז בידו של הזקן. "מוכן, ילד?" הוא שואל, ואני מתעלם לפני שאני מבין שהוא דיבר אל כריס, שמהנהן ברצינות.
"אני אצרח חזק בכל הכוח", כריס מבטיח.
"אתה לא חייב", אני ממהר לומר. "אתה יכול גם ללחוש. יותר חשוב שתצעק בראש. בסדר?"
"אל תבלבל אותו", הזקן נוהם. "אם זה מה שיעזור לו, שיצעק. תצעק חזק כמה שאתה רוצה, ילד. העיקר שתחשוב על ניו יורק. בסדר?"
כריס מהנהן שוב. הוא מוריד את המסכה מפניו, ואני עומד למחות, אבל אז מחליט שזה רעיון טוב. להסיר חלק מהמחסומים בינינו לבינה, גם אם הם רק סמליים. אני מכין את עצמי, מנסה לנשום, להירגע, מביט בצללי גורדי השחקים, בצמחייה המכוסה אבק, במקום שבו האיסט וההדסון פוגשים זה בזה ונשפכים לים, באנשים המעטים שבפארק סביבנו, כולם בתפקיד, ממהרים אל אזור האסון או ממנו. הלוואי שהייתי יודע עליה יותר, מכיר אותה יותר.
אני זוכר את עצמי כאן כשהייתי קטן, זוכר את כיכר טיימס ואת המסכים הצבעוניים העצומים שלה, את חנויות הצעצועים והספרים והממתקים הענקיות, את הבייגל הניו יורקי שאכלתי, את סנטרל פארק, ברודוויי, ההליכה בשדרה החמישית, את ההלם מכך שכל כך הרבה מוניות יכולות להיות במקום אחד. אבל אני חושש שזה לא יספיק. אני מגרש את החששות, מתרכז ועוצם עיניים. הזקן סופר עד שלוש, ואנחנו מבטאים את הקריאה בתיאום מושלם. היא מהדהדת, חזקה יותר משחשתי אי פעם, שולחת הדים עצומים סביבנו, לשמיים, לאדמה, לגורדי השחקים, לנהרות, לאוקיינוס. לרגע נראה כאילו האבק מתפזר והמגדלור העצום שהדלקנו מאיר אל תוך האפלה, שולח אלומות לכל הכיוונים כדי להראות לספינה האבודה את הדרך הביתה בלב הסערה. כריס משתנק, ואני פוקח את עיניי ומחניק אנקת בהלה. כל מי שסביבנו בפארק עצר. שתי חובשות, כבאי, קבוצת אנשי תחזוקה של העירייה, ואיש מוצק למראה בבגדים משונים, אולי אחד המטורפים שהמשטרה הרחיקה אתמול. כולם עומדים ומביטים בנו, והפעם אני יודע שגם הזקן רואה את זה, את העיניים שמאות אלפי אורות בוהקים בתוכן, כאילו קו הרקיע של ניו יורק מביט בנו, יציב ומואר ואינסופי, והספינה רואה את אור המגדלור, ושטה אל המזח בבטחה –
ואז הכל נגמר. החובשות ממשיכות אל זירת האסון. הכבאי מגלגל את צינור המים שלו. עובדי העירייה מדברים על פינוי תחנות הרכבת התחתית. המטורף מביט בנו לרגע בעיניים בהירות מדי ונוקבות, ואז מסתובב והולך.
"מה זה היה?" ג'ייק מתנשם. "למה הם הביטו בנו ככה? מה היה בעיניים שלהם?"
"גם אתה ראית את זה?" אני שואל, מופתע.
הוא מהנהן, פניו חיוורות. "הם נראו קפואים, כמו פסלים. והעיניים שלהם נצצו בצורה משונה. זה… זה אומר שהצלחתם?"
אני מביט בכריס, ואז בזקן. שניהם שותקים. הזקן נראה שוב קמוט ועייף. עיניו של כריס מבריקות ודמעה יחידה זולגת על לחיו.
"לא", אני אומר. "לא הצלחנו. היא… לא מסוגלת לבוא. להתממש. אני לא יודע".
"מה זה אומר?" ג'ייק שואל. "חשבתי שעיר לא מסוגלת לשרוד בלי רוח עיר".
כולנו שותקים. כריס מתחיל לבכות. אני אוסף אותו אלי.
"אבל", אומר כריס, "אמרתם שאם נקרא לה –"
"אני יודע, כריס, אני יודע". אני מחבק אותו. "ניסינו. כולנו ניסינו בכל הכוח, נכון? אבל היא לא מצליחה לחזור הביתה. יותר מדי זמן עבר מאז שהיא הלכה".
אני קם לאט, וכריס קם אחריי. ידיו של הזקן נחות על מקל ההליכה שלו, אבל נראה שלא נשאר בו די כוח להתרומם.
"לא, אבא", כריס מתעקש. "אמרתם שצריך לקרוא לה מרחוק. היא לא רחוק, היא כאן, ממש קרובה. היא הסתכלה עלינו. למה היא לא באה?"
אני מוצא את עצמי חסר מילים. השתמשתי ברעיון של קריאה מרחוק כדי לפשט עבורו את המצב האמיתי, המורכב בהרבה. אבל הוא הבין בדיוק מה הוא רואה.
"היא לא יכולה לבוא, ילד", נוהם הזקן. "היא אפילו לא זוכרת איך להיות רוח עיר ולא גרגירי אבק".
"היא התפרקה", כריס אומר. "כמו לגו".
אני מהנהן, מחייך אליו, למרות שאני רוצה לבכות. כריס נושך את שפתו התחתונה ומביט סביבו בפארק. "אבל היא עדיין כאן. אפשר לבנות אותה מחדש".
אני נאנח. "כריס, זה לא עובד ככה –"
"שקט! תן לו לדבר". עיניו של הזקן חדות, הקמטים בפניו עמוקים מתמיד והוא מביט בכריס בדריכות כזו שאני חושש שמבטו ידקור אותו דרך האבק. "מה זאת אומרת לבנות אותה מחדש, כריסטופר?"
הוא מעביר את ידו בשיערו כפי שג'ייק עושה כשהוא מוטרד או מהורהר. הוא מזמזם לעצמו מבלי משים, "ניו יורק, ניו יורק, עיר נפלאה, ברונקס למעלה, באטרי למעלה".
למרות הרגע המתוח, ג'ייק ואני מחליפים מבטים משועשעים. אנחנו שרים כל כך הרבה את הפסקול של "יום אחד בניו יורק" עד שהוא יודע את רובו בעל פה. "באטרי למטה", אני מתקן. "אנחנו בבאטרי פארק עכשיו".
"אנחנו יכולים ללכת לברונקס?" כריס שואל.
"ומה נעשה שם?" הזקן שואל.
כריס מעביר את ידו בשיערו שוב ושותק לרגע. "אני לא יודע", הוא אומר לבסוף. "אולי אני אדע כשנגיע".
"בסדר", אומר הזקן, וקם על רגליו סוף סוף, במאמץ רב. "אתה רוצה לנסוע במונית או באוטובוס?"
"ברכבת!" אומר כריס, נלהב עד עמקי נשמתו. הוא לא יודע שכל קווי הרכבת באזור הושבתו. "אתה יודע שלפני שבאנו לכאן נסעתי בקרונית כבלים של סן פרנסיסקו?"
"באמת?" אומר הזקן. הקמטים מחליקים שוב מעל פניו. "אהבת את זה?"
"זה היה ממש כיף!" כריס מתחיל לפסוע בקצב של הזקן, צעדים אטיים, מדודים. ג'ייק ואני מחליפים מבטים, ואני מרגיש המום בדיוק כמו שהוא נראה.
"קדימה", אומר הזקן בזעף, גבו מופנה אלינו. "אל תעמדו כמו גלמים. הילד הוא האחרון שהרגיש את רוח העיר. אם הוא מאמין שיעזור לנו להסתובב כמה שעות, זה מה שאני מתכוון לעשות. האפשרות האחרת היא שכולנו נעזוב ונחכה שכל שאר האוכלוסייה תעשה אותו דבר".
ביום רגיל הסאבוויי הייתה מביאה אותנו לברונקס תוך חצי שעה, אבל חלק גדול מהתחנות של מרכז העיר התמוטטו. אנחנו הולכים עד לנקודה שממנה נוכל לסמן למונית צהובה. הנהג, בעל מבטא זר, מספר לנו שהחברה שלו מוכרת מוצרי ים המלח והייתה אמורה להיות אתמול באזור המגדלים, אבל שינוי משמרת ברגע האחרון הציל אותה. הוא נראה חיוור ומעורער. "אני לא מבין מה קורה פה, בן אדם. העולם השתגע. חרא", הוא מסכם, ואז מביט בכריס וממהר להתנצל. אבל כריס לא מקשיב. הוא מביט מהחלון לאורך כל הנסיעה, מרותק, ופוצה את הפה לראשונה רק ליד סנטרל פארק, לשאול אם נוכל לעצור כאן. כשהנהג מוריד אותנו נדמה לי לרגע כאילו הגעתי לעיר אחרת. שישה או שבעה מיילים מאזור האסון, הכל נראה כמעט… נורמלי. המדרכות הומות אדם. מוניות צהובות חולפות בשיירות. נהגים צופרים בכביש הסואן. נשים יפהפיות בבגדים אופנתיים שעולים כמו המשכורת החודשית של ג'ייק ושלי ביחד יושבות בבתי קפה. אנשים בחליפות עסקים ממהרים לתפוס את הרכבת. גם הפארק עצמו נראה בדיוק כפי שזכרתי – ספורטאים רצים, תיירים מצטלמים על המדשאות, ילדים מטפסים על הפסל של אליס, אנשים צעירים מחלקים עלוני פרסומת להצגות בברודוויי. רק פינות הזיכרון המאולתרות מרמזות על האסון שקרה. נרות דולקים, פרחים, תמונות במסגרות שחורות, הרבה מכתבים, חלקם בכתב יד צבעוני וילדותי. אני לא מניח לכריס להתקרב.
וכמובן, האבק. אפילו כאן, הרחק בצפון, הכל מכוסה במעטה אפור סמיך שהופך את כל הצבעים חיוורים ודהויים. "למה כולם בלי מסכות, אבא?" כריס שואל, ואני מבין שהוא צודק. אף אחד לא חובש מסכת אבק, פרט לכמה תיירים יפנים ליד דוכן הגלידה.
"אתה יכול גם להוריד את המסכה, כריס", אומר ג'ייק, ואני מגלה שגם הוא לא חבש את המסכה שלו מחדש כשיצאנו מהמונית. "האוויר כאן נקי יותר. אתה רואה? האבק לא הגיע לחלק הזה של העיר".
אני לוטש בו את מבטי. הוא עומד כמה רגליים ממני, ומסך האבק מערפל את דמותו. על מה הוא מדבר לכל הרוחות?
הזקן מצמצם את עיניו. "הם לא רואים את זה", הוא ממלמל.
פניו של כריס מתכווצות בריכוז. הוא מרים עלה שלכת ומנער אותו קלות. אף גרגיר אבק לא זז, לא מתנקה מעליו.
אני ממקד את מבטי בערימת העלים המכוסה אבק ומנסה לראות מעבר לו. לרגע לא קורה דבר, ואז הצבעים האמיתיים נחשפים לעיניי, אדום, צהוב, חום, זהב, גוונים יפהפיים של שלכת. אבל זה כאילו שכבה נוספת של המציאות נחה עליהם, ממסכת את צבעם האמיתי. או שאולי זה להפך. הצבע האמיתי של הכל, צבע האבק, גלוי רק לעינינו.
אנחנו אוכלים נקניקיות ובייגלה מלוח מדוכן, וכריס אוסף כמה מהעלונים שמפרסמים הצגות ודוחף את כולם לכיסיו, יחד עם מפת הסאבוויי וכרטיס המטרוקרד שקנינו לו קודם. תחנת הסאבוויי הקרובה חזרה לפעילות, ואנחנו הולכים אליה דרך הרחובות העמוסים, בין גורדי השחקים. "יש לי כל הזמן דז'ה-וו, כאילו אני מכיר את המקומות, למרות שאני מכיר אותם רק מסרטים וסדרות טלוויזיה", מחייך ג'ייק, "אבל זה רק הופך את הכל מוחשי יותר, אתה יודע? כאילו וודי אלן עומד להגיח מעבר לפינה. או… קארי וסמנתה".
אני מהנהן. גם אני מרגיש את זה. מנהטן כל כך מוכרת. ובו בזמן כל כך זרה. פניהם של ההולכים ברחובות קרים, מנותקים. מדי פעם אני רואה פנים כואבות יותר, שטופות דמעות. איש אינו אומר דבר. אלפי אנשים עדיין נעדרים. בני משפחה, חברים, הורים, ילדים. כולם היו חשובים למישהו.
הרכבת צפופה, אפילו יחסית לשעת הבוקר המאוחרת יחסית ולעובדה שרבע מתושבי האזור פונו אתמול. ג'ייק ואני נרתעים, וגם הזקן מהסס, אבל מבטו של כריס מתרוצץ לכל עבר, גומע את המראות. הוא לא רץ קדימה רק כי ג'ייק אוחז בשרוולו, אבל עיניו מתרוצצות, מביטות ללא בושה באנשים בכל גוני העור ובכל סוגי הבגדים שהוא לא העלה בדעתו מעולם. בחור צעיר בז'קט ג'ינס פורט על הגיטרה שלו, אישה זקנה ומטופחת מביטה בו מעל לדפי הספר שלה ומבטה זועף, חבורת ילדי פאנק מתגודדים ומתלחששים, זוג עם שני ילדים מנמנם ועליהם מנמנמים הילדים, איש כמורה בבגדים עבים מוחה זעה ממצחו. "סנאי!" קורא כריס כשאנחנו יורדים מהרכבת ומצביע על עיניים קטנות שנראות רק לרגע על הפסים השחורים, ואז נעלמות שוב כשהרכבת חולפת. "עכברוש", מתקן אותו שוטר גבוה, שמדיו מכוסים אבק – אמיתי, אני מבחין. הוא בא מדרום מנהטן, כמונו. על פניו חיוך עייף. "אל תתקרב אליו, ילד".
אצטדיון היאנקיז. צילום: מט בולטון, פליקר
אנחנו מגיחים מהסאבוויי ליד אצטדיון היאנקיס בברונקס. נסענו כמעט 18 מיילים ואני עדיין רואה את האבק, אף על פי שאני יודע שהוא לא אמור להגיע עד כאן. לפני כמה ימים היה כאן משחק בייסבול ובצדי המדרכה נותרו עדיין פחיות ריקות ושני שלטים צבעוניים שחמקו מהמנקים. כריס מתרוצץ, מרים דברים ודוחף אותם לכיסיו, מביט בריכוז בגדרות ובניינים ומדרגות ושלטי רחוב. הוא נראה כמו גרסה מוקטנת של הבלשים בספרי המתח שקראתי כילד.
הבניינים כאן שונים כל כך ממנהטן. חורבות מטות לנפול לצד בניינים נמוכים ומרובעים מתחילת המאה העשרים, משומרים היטב, חלקם משופצים. לא חשבתי שיהיה כאן מגוון כזה. חבורת אסייאתים זעופים לבושים במעילי עור חולפת על פנינו, ומיד אחריהם שתי ילדות בשמלות. גם כאן הפארקים והכיכרות מלאים פינות הנצחה, מכתבים, נרות דולקים, אנשים בוכים. רק הפנים שבתמונות משתנות.
ג'ייק ואני נאלצים להתפצל, רודפים אחרי כריס בתורות בזמן שאחד מאיתנו נשאר עם הזקן מאחור. הוא הולך לאט, ונעצר מדי פעם להתנשם, או לבלוע את הכדורים ללב שלו. אנחנו לא נמצאים באזור טוב של העיר. אולי אחת מרוחות הערים משגיחה ולא תניח לאף אחד לשדוד אותו, אבל אנחנו מעדיפים לא לבדוק. ג'ייק, שעצביו מרוטים, מציע שנלך לגן החיות, המרכזי יותר, וכריס מתלהב. אבל אנחנו לא מבלים שם הרבה. הוא תוחב לכיסיו כמה נוצות ציפורים, אוסף אותן כמעט בדייקנות קלינית. "אני חושב שזהו בינתיים", הוא אומר לבסוף.
"ראית מספיק?" שואל ג'ייק, משועשע.
"לא, אבל אני רוצה לראות דברים אחרים".
"איזה דברים?" אני שואל. אני חושש מהתשובה.
"אני לא יודע", אומר כריס. "אולי את ברוקלין?"
ג'ייק נאנח. "ואני מנחש שאחר כך תרצה לראות גם את סטטן איילנד וקווינס?"
כריס מהרהר, כאילו הרעיון לא עלה על דעתו, ואז מהנהן. "כן, אבא, אני חושב שכן".
"אז חכה רגע". ג'ייק הולך למוכר עיתונים וקונה מפה של העיר, ידידותית לתיירים ומכילה את כל אמצעי התחבורה. אנחנו בוחנים אותה ומחליטים שאם כריס הולך לגרור אותנו לכל הרובעים בעיר הזאת מוטב שנעשה את זה בסדר הגיוני. קווינס הכי קרוב. אנחנו עולים על מונית והזקן משלם שוב. מעניין איך הן משיגות לו כסף. בתור ילד לא חשבתי אף פעם לשאול.
הפעם יש לנו נהגת, והיא בהיריון מתקדם. מדי פעם היא מוחה את עיניה. "סליחה", היא ממלמלת בקול ניחר אל הזקן שיושב לצדה.
"אין סיבה להתנצל", משיב הזקן. קולו עדין משציפיתי. יותר מכל הוא נראה נבוך. "היה לך… מישהו ב…"
"לא, לא", היא פולטת צחוק חנוק, נטול שמחה. "בכלל לא. בעלי לקח את הילדה לטיול מחוץ לעיר ביום ראשון, לארבעה ימים. מזל משמיים. אין לי מה לבכות בכלל. פשוט, ראיתי בחדשות הבוקר שהיו ילדים על המטוסים. הם היו בדרך לדיסנילנד. אתה יודע?"
היא מדברת בקול נמוך, אבל אני מביט בחרדה בכריס. להקלתי אני מגלה שהוא בכלל לא מקשיב. הוא נצמד למפה כמו לאוצר בלום ונועץ בה את מבטו. בצדה השני יש רשימה של עובדות היסטוריות על ניו יורק, ואני רואה את שפתיו נעות בלי קול, מתעכבות על המילים שהוא לא מבין ומנסה לפענח. אני מניח זרוע מגוננת סביבו, מחבק אותו. הוא בקושי מבחין.
"לכולם יש על מה לבכות היום", אומר הזקן.
אצטדיון אש. צילום: דיוויד ו' בוסוול, ויקיפדיה
כל המשחקים באצטדיון אש בקווינס בוטלו, אבל כריס מבקש מאחד המנקים להביא לו קצת דשא מקצה המגרש והמנקה מסכים, בוודאי משועשע מהבקשה. אנחנו הולכים לטייל על החוף. גם כאן אני רואה את האבק, מכסה את התיירים השוכבים על מגבות במשקפי שמש ובבגדי ים, קוראים ספרים, כאילו העולם לא בא אל סופו כמה מיילים מערבה מכאן. אני רוצה לטלטל אותם, לנער מהם את האבק. אבל יודע שאני לא יכול. כריס אוסף קצת חול לתוך בקבוק מים ריק. למורת רוחי הוא מנסה להרשים את הזקן בכישורי הקריאה שלו. "אתה יודע שכתוב במפה שזה הנמל הכי גדול בארצות הברית?" הוא שואל.
הזקן מחייך, המקל שלו חופר גומות עמוקות בחול. "זה לא נמל. זה חוף. הנמל נמצא דרומה מכאן".
"אה". כריס מזעיף פנים. "אנחנו יכולים ללכת לשם?"
"שאלוהים יעזור לנו", ממלמל ג'ייק, ואז עוצר ומקמט את מצחו. "או שאני צריך להתפלל לרוחות הערים?"
"אני לא חושב שאפשר להגדיר אותן כאלוהוּת", אני אומר, עייף מכדי לחייך. האמת היא שמעולם לא חשבתי על זה. מהי אלוהות? ראיתי ערים עושות מעשים שכל אדם מאמין היה מכנה נסים.
"אתה אוהב היסטוריה, כריסטופר?" שואל הזקן, וכריס מהנהן, פניו סמוקים בהתרגשות.
"וגם גיאוגרפיה. אני מת על גיאוגרפיה". הוא ממשיך להתבונן במפה תוך כדי דיבור, בלי לשים לב לאן הוא הולך, ואני מרים את קולי לצעוק אבל הזקן כבר שולח את מקלו ומונע מכריס להתנגש בשמשייה. כריס לא מרגיש בזה. הוא מעווה את פניו אל המפה. "מה המילה הזו אומרת, קרל?"
"מנהטן", הזקן אומר. "ככה כותבים את זה".
"אה". כריס ממשיך לקרוא. "ומה זה… פרויקט מנהטן? והפ-צ-צה הא-טו-מית?"
אני מתכווץ, יודע שהזקן עומד לספר לו על הירושימה, נגסקי וכמה חבל שלא חיסלו את כל היפנים במלחמת העולם השנייה. אבל הוא רק מזעיף את פניו. "למה הדברים האלה מופיעים על עלון לתיירים?" הוא נוהם. "מה עוד כתוב שם?"
"או-ני-בר-"
"'אוניברסיטת קולומביה שבמנהטן היא אחת האוניברסיטאות הטובות ביותר בעולם'", הזקן קורא, וכריס משמיע קול מחאה ומנסה לקחת ממנו בחזרה את העלון. הזקן מחייך ומניף אותו מעל ראשו כדי שלא יגיע אליו.
"לא שאני לא נהנה להתרוצץ אחרי כריס בכל רחבי העיר העצומה הזו", אומר ג'ייק, שפניו מביעים בדיוק רב את מידת ההנאה שלו, "אבל אנחנו בטוחים שהוא יודע מה הוא עושה?"
"לא", אני מודה. "אנחנו בטוחים שלא, למעשה. אבל כמו שהזקן אמר, זה כל מה שיש לנו כרגע".
כריס עוד גורר אותנו אחריו לגנים הבוטניים לאסוף עלים יבשים לפני שהוא מסכים להמשיך הלאה, לברוקלין. הקו של המפסטיד לוקח אותנו למרכז הרובע, ולמזלנו בשעה הזאת יש בו מקומות ישיבה ואנחנו יכולים סוף סוף לנוח. אנחנו שותים מיץ ומכרסמים כריכים. ג'ייק ואני מותשים. כריס מפטפט עם הזקן, שנראה טוב יותר מאיתנו. אני די משוכנע שאחת הערים עוזרת לו להישאר על רגליו, אבל גם תוהה אם הוא אמור לקחת כל כך הרבה מהכדורים האלו, ואז מזכיר לעצמי שלא אכפת לי. למען האמת אני לא מבין איך כולנו עומדים על הרגליים, אפילו כריס. הלכנו היום מרחק רב יותר משאי פעם הלכתי. וזה לא נגמר.
ביציאה מהרכבת כריס נצמד אלי כשאיזה משוגע ממלמל לעצמו ומקלל את המהגרים והזקן מנופף אליו במקלו. "נו, ילד?" הוא שואל את כריס, שעדיין נראה מפוחד וטומן את פניו במעילי. "מה כתוב לך במפה הזאת שלך על ברוקלין?"
כריס מחייך ומביט במפה. "ברוקלין שימשה זירת הת-רח-שות לחלק מהסיפורים של דיי-מון ראנ-יון", הוא מקריא, ואז מביט בזקן. "מי זה דיימון ראניון?"
אנחנו עוברים על פני בניינים נמוכים ועניים, בנייני יוקרה גבוהים, בניינים מכוסים גרפיטי שנראה כמו יצירות אמנות. כל כך הרבה שפות נשמעות סביבנו, וכמעט אף אחת מהן אינה אנגלית. לרגע אני מרגיש כאילו אני במדינה אחרת, ואז אני רואה את האבק שוב. אנחנו אוכלים פיצה בפארק שליד הגשר וכריס מגרד שבבי עץ קטנים אל תוך הכיס שלו. הזקן שותה קפה בכוס מנייר ממוחזר וכריס מבקש ומקבל את מכסה הנייר הצבעוני. חבורת צעירים יושבת על שמיכת פיקניק לא הרחק מאיתנו. הלבוש שלהם לא פחות ססגוני מאלה שבמרכז מנהטן, אבל הבגדים שלהם הגיעו ללא ספק מחנויות יד שנייה של צבא הישועה. אחת מהן מנגנת בגיטרה שירים של "קווין", שרה על לחץ שקובר אנשים תחתיו. קולה צלול ושקט, וכולם מקשיבים לה – אנחנו, התיירים, החסידים ונשותיהם בשמלות הארוכות, ילדיהם בעלי הפאות המסולסלות. צעיר אחר מהחבורה מנסה לשיר קול שני, אבל עוצר, חנוק, ומוחה את עיניו. גם הנגנית עוצרת, אבל הוא מסמן לה להמשיך. בכל מקום אני רואה פנים כבדות, אבלות, מלאות צער. מלבד הילדים, כמובן, שמתרוצצים על הדשא ומשחקים. כריס מצטרף אליהם, והזקן, שלא יושב איתנו על הדשא אלא על ספסל לא רחוק מאיתנו, מסתכל בו. אני חושב שמעולם לא ראיתי אותו מביט ככה במישהו. אולי באמא שלי, כשעוד הייתה בחיים. עיניי צורבות שוב. ג'ייק משלב את אצבעותיו באצבעותיי בלי לומר דבר. הזקן מבחין שאנו מסתכלים בו ולרגע נראה מבוהל, כאילו תפסנו אותו במעשה אסור. הקמטים מעמיקים, הפנים חוזרות לאותה הבעת זעף מוכרת. "למה אין לו אחים קטנים?" הוא שואל, כמעט בגסות, ומצביע במקלו לעבר כריס, שמראה לילדי החסידים את המזכרות מהאצטדיונים.
חסידים בברוקלין. צילום: diluvi, פליקר
"לא עניינך", אני אומר באותו טון. ג'ייק מחליק את אגודלו כנגד ידינו האחוזות, הסימן המוסכם שלנו ל"אני אטפל בזה". אני נאנח ומחליק את אגודלי בחזרה כנגדו. בסדר.
"זה יקר", אומר ג'ייק בפשטות. "תרומת ביצית, הפריה מלאכותית, אם פונדקאית. מאות אלפי דולרים. לקחנו הלוואה בשביל להביא לעולם את כריס. אנחנו עדיין משלמים אותה".
הזקן ממצמץ. יש לו הבעה של אדם שמעולם לא נאלץ להגביל את עצמו כלכלית. אני חושב על עצמי לפני חמש עשרה שנים, כשגירש אותי, איך הסתובבתי בעולם בלי פרוטה, עד שאנשים טובים עזרו לי, עד שמצאתי עבודה, עד שהסתדרתי בקושי. אני חושב עד כמה ג'ייק רוצה עוד ילדים, עד כמה אני רוצה ילדים שייראו כמוהו. ואני שונא את הזקן.
"שניכם עובדים?" הוא שואל, קולו לא גס עוד.
ג'ייק מהנהן. "אנדי צייר, ועובד לפעמים גם בתור מעצב גרפי". ייפוי מוגזם של המציאות. אני מוכר ציור בגלריה אולי פעם בשנה. "אני משרת בצי. אני מוצב בסן פרנסיסקו".
"לא אכפת לו, ג'ייק", אני אומר, וקם. "בוא, כריס מדבר שם עם מישהי".
אני מושך אותו אחריי, והזקן לא מנסה לעצור אותנו. כריס באמת מדבר עם אחת מנשות החסידים, שנותנת לו כיפה ומשהו שנראה כמו ספר תורה זעיר על מחזיק מפתחות. כשאנחנו מתקרבים היא מחייכת אלינו ואומרת, "אני מתנצלת, לא ביקשתי רשות. זה בסדר?"
"בטח", אומר ג'ייק ומחייך בחזרה, לא בגלל הרגש החזק שלו כלפי כל דת ואמונה שהן, כי אין לו כזה, אלא מפני שהיא זיהתה אותנו בלי היסוס כהוריו של כריס, וחייכה אלינו. גם אני מופתע. דווקא כאן, במקום שבו ציפיתי יותר מכל שאנשים יתנהגו כמו הזקן.
"אבא", כריס מושך במעילו של ג'ייק. "אני צריך פיפי".
אין הרבה תיירים על המעבורת לסטטן איילנד. בעיקר תושבי האזור, עייפים, כבויים למראה. אני מבחין בריכוז גדול של שוטרים במדים, גם הם מכוסים באבק.
כריס למד בדיוק על פסל החירות ועל המשמעות שלו, והוא נלהב להסביר לנו כשאנחנו רואים אותו במרחק. הוא נלהב עוד יותר מנמל ניו יורק העצום, במיוחד כשג'ייק מצביע לו על הספינות שהוא מכיר ומספר לו עליהן.
בני משפחות באים לקבל את פני היורדים מהמעבורת. רוב קבלות הפנים נעשות בשתיקה, במגע כתף או בחיבוק, ובלי חיוכים. נער יושב על אחת היאכטות ומקשיב לחדשות מנַגָּן נייד קטן שמחובר לרמקולים, פניו חיוורות ועיניו שקועות כאילו לא ישן מאז נפילת המגדלים. "סליחה?" פונה אליו כריס ומושיט לו את בקבוק המיץ הריק שלו. "אתה יכול בבקשה למלא לי את זה במים מהים?"
הנער מסכים. תמיהה משועשעת מוחקת לרגע את הבעת היאוש מפניו, ואני מבין פתאום שהוא מבוגר מכריס רק בשנים ספורות. היאכטה הזו בוודאי לא שלו, אפילו באזור העשיר הזה. איפה המשפחה שלך, אני רוצה לשאול, אבל מפחד.
אנחנו לוקחים שוב מונית ונוסעים בין וילות יפהפיות ובניינים מרווחים לעבר העיירה ההיסטורית ריצ'מונד. כריס אוסף כפיסי עץ ואבנים קטנות לכיסיו, שנדמה כאילו אין להם תחתית. אני מתחיל לתהות על כך, בדיוק כפי שאני תוהה על המרחק שגמענו היום, ואיך זה שלמרות עומסי התנועה הכבדים במנהטן וחסימות הכבישים שהשליכו על העיר כולה, הצלחנו לחצות אותה בקלות, לעלות על אוטובוסים, לתפוס מוניות.
האוכלוסייה בסטטן איילנד לבנה ועשירה, אולי הכי לבנה שראיתי כבר יומיים. בחלק מהכנסיות מתקיימות תפילות למציאת הנעדרים. מרכזי הקניות הקטנים והפרבריים מזכירים לי את הבית, את יונטוויל, ואני כמעט לא מאמין שאנחנו עדיין בניו יורק. אבל האבק נמצא גם כאן, על המדשאות, על השבילים, על האנשים העייפים שגוררים את רגליהם בדרכם הביתה. הזקן מביט בהם, בדלתות הנסגרות, באור העולה בחלונות. מה יקרה לבתים האלה אם לא נצליח? הם ייהרסו? יינטשו? צונמי יעלה מהים ויבלע אותם? גם את השאלות האלה אני מפחד לשאול.
כשאנחנו מגיעים שוב למנהטן כולנו כבר מותשים. הנמל מתחיל להתקפל בשעה הזו, לקראת השקיעה. כריס רוצה לראות עוד, את צ'יינטאון, את סוהו, את גריניץ' וילג', אבל גם הוא מרגיש שאנחנו צריכים להתחיל לחזור. "הרו-בע הפי-ננ-סי מאחסן שישה א-חו-זים מהזהב העולמי כולו". הוא מקריא עכשיו באטיות רבה יותר, קולו עייף, ומתחיל להשתעל. לא צריך להיות שומרי ערים כדי לראות את האבק במנהטן. הוא חונק את הגרון, מקשה על הנשימה, נדבק לעור. הריח הנורא חזק מתמיד. "שים את מסכת האבק שלך", אומר הזקן לפני שג'ייק או אני מספיקים, וכריס, עייף מכדי להתווכח, עושה את זה. ג'ייק נעצר מעל השעון במיידן ליין. "שש בערב", הוא ממלמל.
"כן", אני אומר. שעה לשקיעה. כריס עומד ליד הזקן ברמזור ומתרשם מהעובדה שבמקום האיש האדום והירוק מופיעות הוראות בכתב ללכת ולעצור.
"אנדי", אומר ג'ייק, עיניו נעוצות במחוגי השעון הטבוע במדרכה. "באמת היינו היום בכל הרובעים של ניו יורק? וטיילנו שעות בכל אחד מהם?"
"אתם נחתתם במסוק כשהשמש רק זרחה", אני מזכיר לו. "היו לנו הרבה שעות –"
"תיירים מסתובבים בעיר הזו שבועות ולא רואים את כל הרובעים", אומר ג'ייק. "אני לא חושב שאפשר לעשות את כל המסלול שעשינו היום בפחות משלושה ימים".
אני עוצר ומנסה לחשב בראשי את המרחקים והזמנים. "לא. אי אפשר".
ג'ייק אומד אותי במבטו. "אז… מה זה אומר?"
אני מושך בכתפי וחושב שוב כמה מעט אני יודע על רוחות ערים. "אני מקווה שזה אומר שכריס צודק. שעדיין אפשר להציל אותה".
"נו כבר, בואו!" כריס קורא, ואנחנו ממהרים אחריו ואחרי הזקן.
דרום מנהטן עדיין ריקה ברובה. אני סופר את השדרות כדי לא לטעות בדרך, לא סומך על כך שמישהו מאיתנו עוד מסוגל לנווט. אבל לא קל להחמיץ את אזור האסון. כאן אין נרות דולקים או אנשים בוכים ומתפללים, רק אנשי הצלה וחילוץ ופרמדיקים וכבאים, כולם עייפים ותשושים. ואבק. אני אוחז בידו של כריס כדי שלא ילך לאיבוד, וכדי שאוכל לחסוך ממנו במידת האפשר את המראות הקשים ביותר. אנחנו בוחרים נקודה בשולי המתחם, כדי לא להפריע למחלצים: כניסה לבניין גבוה וריק מאדם, שאיכשהו נותר על תלו. "בסדר, ילד", אומר הזקן. "מה עכשיו?"
כריס אוסף כמה אבנים ומניח אותן לידינו, ואני מביט בהן ותוהה מאיזה בניין הן נפלו. אלה לא רק התאומים. ההרס מסביב הקיף כל כך הרבה מגדלים קטנים יותר. כל כך הרבה אנשים. הערכת ההרוגים ממשיכה להשתנות כל הזמן, אבל אלה תמיד אלפי אנשים. המספר בלתי נתפס. כריס מרוקן את כיסיו ומפריד אותם בדייקנות רבה לפי הרובעים. אני תוהה איך הוא זוכר. "כמו להרכיב לגו", הוא ממלמל, ומניח את המזכרות ממנהטן על מגדל האבנים הקטן שלו. "שכל אחד יקח רובע". הוא מביט בג'ייק ומוסיף, "גם אתה, אבא".
ג'ייק בוהה בו, ואז בי. "אני?"
"כן", כריס מתעקש. "חמישה רובעים. אנחנו ארבעה. אנחנו עומדים בחמישי".
"אבל…" ג'ייק מביט בי.
"תעשה מה שהילד אומר", נוהם הזקן. "אתה הבוס, כריסטופר. בסדר? תגיד לנו מה לעשות".
אני מרים רובע אקראי. עלוני בייסבול ונוצות ועלים ואלוהים יודע מה עוד מהברונקס. אני מתחיל להניח אותם על גל האבנים כפי שאני רואה את כריס עושה עם המזכרות מקווינס. ג'ייק לוקח את ברוקלין והזקן את סטטן איילנד. "מה עכשיו?" הוא שואל את כריס, לא בדרישה, רק בציפייה.
כריס מסתכל על גל האבנים המקושט שלו, ונראה לראשונה אובד עצות. "חשבתי שזה יספיק", הוא מודה. "אולי אנחנו יכולים… לבקש ממנה להתחבר שוב?"
הזקן מתיישב מול ערימת החפצים והאבק. "אנחנו יכולים לנסות", הוא אומר. ג'ייק ואני מחליפים מבטים ועושים כמותו. אנחנו מתחילים למשוך מבטים מאנשים סביבנו, ואני חושב שאנחנו מטורפים בדיוק כמו שאנחנו נראים. אבל אני נושם עמוק, עוצם עיניים ומתרכז. ידי האחת נחה על הקרקע. השנייה על ערימת החפצים המוזרה. אני לא משתמש בקריאה. אני לא רוצה לאלץ אותה לבוא. אני רק רוצה לדבר איתה.
אני מצטער, אני חושב. אני מצטער שזה קרה לך. ושלא הייתי פה. שלא באתי מוקדם יותר. ושהשתמשתי בקריאה כשבאתי בלי להבין באמת. הכרתי רק את ניו יורק של התיירים והטלוויזיה והקולנוע ומחזות הזמר. ידעתי שיש עוד ממך, אבל רק עכשיו אני מתחיל להבין עד כמה.
תמונה עולה מתוך מעמקי זיכרוני, רגע שהדחקתי מזמן. הנוף של מנהטן על המעבורת מניו ג'רזי בביקור הראשון שלי כאן. הייתי בגילו של כריס עכשיו, אולי אפילו צעיר יותר. מרכז הסחר העולמי התנשא לגובה ולא יכולתי להפסיק להביט בו. הייתי מרותק, מוקסם, מהופנט. הזקן אחז בידי, חזק, אבל לא חזק מדי. "היא קצת מטורפת, אנדי", אמר. "יותר מהאחרות. זו בעיה של ערים גדולות. יש בהן יותר מדי מהכל, ואתה אף פעם לא יודע אם תדבר עם ג'קיל או עם הייד. אז אל תתאהב לי, ילד. בסדר?"
"בסדר, אבא", הבטחתי.
ובכל זאת התאהבתי .
זה קשה, נכון? להיות כל כך הרבה מקומות שונים. לדאוג לשבעה מיליוני אנשים, שכל אחד מהם רואה אותך אחרת. אולי את אפילו לא רוצה להיות שוב רוח עיר. אבל אנחנו צריכים אותך. בבקשה.
ואז אני מרגיש את זה. זה לא כמו הקריאה, או שאולי זו ההרגשה כשהקריאה מופעלת עליך. אני נמשך, לא בגופי אלא בישותי, במחשבותיי, מעל לאנשים ולבניינים ולפארקים ולנהרות, מעל האבק, מתרחב, גדל, מתפשט. מסביבי, הזקן וכריס פולטים נשיפת בהלה, בדיוק באותו רגע, ואז אנחנו שם, ביחד, ואנחנו היא. אנחנו בנייני העוני של השכונות הישנות של קווינס והבריכות על הגגות של גורדי השחקים של צפון מנהטן, אנחנו התיאטראות של ברודווי ותחנות הסאבוויי והפארקים והגלריות והמוזיאונים ועובדי הבניין ואנשי העסקים מוול-סטריט, אנחנו הזונות ומנהלות החברות, והציירים והשחקנים והזמרות ונהגות המוניות. אנחנו עובדי המטבח ההיספנים הפוחדים מגירוש, אנחנו נצר לשבטים הקדומים שחיו במקום שבו היא תוקם יום אחד, אנחנו הקבצנים בקרנות הרחוב ומחלקות העלונים בשדרות, אנחנו הסוסים והסנאים והעכברושים והיונים, אנחנו תפילות בכנסיות של סטטן איילנד והדלקת נרות לשבת בברוקלין והפגנות בכיכר וושינגטון ושוקי אמנים והופעות רחוב. אנחנו בית החולים הנטוש באי רוזוולט, אנחנו עיניה של גברת החירות הצופה על מנהטן והאנדרטאות לזכר רבים כל כך שנפלו סביבה ולמענה, אנחנו הלכלוך של הארלם, אנחנו הנוף מראש מגדלי התאומים. ושנייה לפני שתודעתי קורסת ונקרעת לגזרים תחת המשקל, תחת העומס הנורא הזה, אני נמשך בחזרה אל גופי, בבת אחת, במהירות, כמו גומי מתוח שהרפו ממנו, ובתוך הבחילה הפתאומית אני מבין שלא רק אני נמשך בחזרה אלא שהכל נמשך, כל מה שראיתי, כל מה שהרגשתי, כל מה שהיא, הכל מתכנס, נאסף, מצטבר, עולה. המשיכה לא מהדהדת כמו קריאה, היא רועמת כמו גל הדף, מרעידה את האדמה סביבנו, ועוברות שניות ארוכות לפני שאני מבין שזה לא רק בראש שלי אלא מדובר בגל הדף אמיתי, ברעידה אמיתית, ושקולות הקריסה אינם מגיעים ממרחק רב אלא ממש מעל ראשינו.
"לא!" הצרחה נפלטת מגרוני, ואני פוקח את עיניי. הבניין שמעלינו קורס, אבנים נופלות לאט מאוד ומהר מאוד, עלינו, על כל מי שמסביב, ואנשים צורחים ורצים, אבל אני קפוא, לכוד, מבין פתאום כמה טיפשים היינו, מבין שהיינו צריכים לדעת –
ואז אישה עומדת בלב תל האבנים שלנו, אוחזת מטרייה בידה. מטרייה רגילה לחלוטין, אפילו לא גדולה במיוחד. אבל האבנים ניתזות ממנה, מחליקות ומקפצות, קלילות כמו טיפות גשם. הן לא פוגעות באף אחד. האבנים מחליקות, מנווטות את עצמן לקרקע בין האנשים כבחבלי קסם. הצרחות משתתקות בבת אחת. שתיקה נדהמת ממלאת את האוויר. ובאותו רגע כוחות ההצלה, הכבאים, הפרמדיקים, הרופאות, עובדי הפינוי והבניין, שדרניות החדשות, הפוליטיקאים – כולם רואים אותה. הם לא יכולים שלא לראות, כי היא מנהטן והיא ברוקלין והיא הברונקס והיא סטטן איילנד והיא קווינס ואי אפשר שלא להביט בה, ואי אפשר שלא לראות בה את כולם.
ואז הרגע חולף. אנשי התחזוקה של העירייה חוזרים לחבר צינורות. אנשי הבניין חוזרים לפנות הריסות. השדרנית ממשיכה לדווח בפנים קודרות ממקום האירוע. כולם ממשיכים בענייניהם. שוכחים.
אבל כריס ממשיך לבהות בה, באבנים שנחתו סביבנו כמו מטח אסטרואידים. במטרייה שלה, שעדיין פתוחה ומונפת. "אבל לא יורד גשם", הוא אומר, קולו רפה.
היא מביטה במטרייה, כאילו רק כרגע הבינה שהיא מחזיקה אותה. ואז היא מביטה בכריס. אני מצטמרר כשאני רואה את עיניה: משטחים שחורים חלקים, כמו הלילה החשוך ביותר שראיתי מעודי, כאילו החשמל לא הומצא מעולם. "גשם", היא ממלמלת אחריו, קולה צרוד ונמוך. "גשם". דמעות ממלאות את עיניה השחורות וזולגות אט אט על לחייה, על פסי הדמעות שיבשו, ואז ממשיכות לזלוג מטה, על הכל, ואני לא מצליח לזהות את הרגע שבו הן הופכות לגשם ששוטף את הכל.
כריס מביט סביבו, גומות החן בלחייו מעמיקות כשהוא מחייך. הוא קם על רגליו ומושיט לה ידיים בטבעיות מוחלטת, כפי שהוא עושה איתי ועם ג'ייק. היא משתהה, מביטה בו כתוהה לרגע מי הוא, ולרגע אני מפחד ממנה ומעיניה השחורות האטומות ורוצה לקרוא לו – אבל אז היא מרימה אותו בעדינות ואוחזת בו כאילו הוא שוקל פחות מעלה יבש. ידה השנייה עדיין אוחזת במטרייה מעל ראשם, וכריס נשען על כתפה וצופה בגשם השוטף את העולם סביבנו. התחזית בישרה על יום בהיר, אבל תושבי ניו יורק תמיד מוכנים לגשם. מטריות נפתחות, יריעות בד נפרשות, אנשים סביבנו מתפזרים במהירות, נכנסים למחסה היחסי של הגגות והסוככים. רק אני לא זז. אני עוצם את עיניי ונותן לגשם הבוצי לרדת על פניי, ללכלך את בגדיי. הוא מתחזק, וכעבור דקות ספורות בלבד כל מה שנוגע בי הוא מי גשם נקיים. אני פותח את פי ונותן להם ליפול על לשוני. אין להם טעם של אבק. אלו המים הטעימים ביותר שטעמתי.
"אנדי?" אני שומע את קולו של ג'ייק ומרגיש יד נוגעת בכתפי. אני נראה בוודאי מוזר, דומם כמו פסל ורטוב עד לשד עצמותיי. אני פוקח את עיניי. לראשונה מזה יומיים האוויר נקי, ואני רואה את השמיים, את הרחובות, את פני האנשים. הריח הנורא פינה את מקומו לניחוח המוכר של גשם, והאבק כולו הפך לבוץ, שזורם מטה אל פתחי הביוב. הדם, אני יודע, לא יתנקה בקלות כזאת. היא לא תשכח. המקום שבו אנחנו עומדים יהיה תמיד חור פעור בתוכה. אבל היא קמה מהאבק והאפר. היא כאן, איתנו. היא מניחה את כריס על הקרקע, והוא מתרוצץ סביבה במעגלים, תופס את הטיפות בידיו ובפיו וצוחק. אני מוצא את עצמי מקנא שוב בו ובאנרגיה שלו. אני בקושי מסוגל לעמוד.
"ניו יורק", אומר הזקן, ולראשונה קולו רך.
תנועתה חדה, מהירה, כחיית טרף פצועה. היא מפנה אליו את עיני העלטה שלה, את מלוא משקלו של הלילה האפל ונטול הכוכבים. הוא נרתע לאחור, מופתע.
"זה אני", הוא אומר. "הכל בסדר. זה אני".
היא קפואה, דוממת. לא נעה. לא אומרת דבר. כריס מושך בשמלה שלה, שעשויה מהניילון הצהוב של מעילי הכבאים. זו ללא ספק השמלה המשונה ביותר שראיתי מעודי. "היי, ניו יורק. אני כריס", הוא אומר ברשמיות, ומושיט את ידו ללחיצה כפי שעשה עם הזקן. "נעים מאוד לפגוש אותך".
"כריס", היא חוזרת אחריו. היא לוחצת את ידו, ואז כורעת על ברך אחת כדי להביט בו. כריס, בדרך כלל ביישן להפליא, מתנפל עליה בחיבוק. לחיו צמודה ללחיה, ולרגע ארוך היא עוצמת את עיניה האפלות. כשהיא פוקחת אותן שוב מתחילים לעלות אורות מתוך מעמקי העלטה שבתוכן. בהתחלה בודדים, ואז עוד ועוד, עד שפס ארוך של מיליוני אורות מאיר את כל קו האופק הלילי של העיר ניו יורק שבעיניה, ומוחי נלחם במראה הזה, ברעיון שזוג עיניים אנושיות למראה מסוגלות להכיל בתוכן את האופק כולו, עד שאני נכנע.
כשכריס נע לאחור, היא קמה על רגליה מביטה בזקן שוב. "שומר", היא אומרת לאחר רגע ארוך, כאילו נאלצה להיזכר. קולה עדיין צרוד מדמעות.
"כן", הוא אומר, וההקלה מחליקה את הקמטים שעל פניו. הוא לוקח את ידה בהיסוס. "זה אני".
היא מהנהנת, ופונה אלי. "יורש", היא אומרת, באותו טון, ואז ממהרת לתקן, "כלומר אנדי".
עיניו של ג'ייק רחבות. הוא לא מסיט את המבט, לא שוכח. אני לא חושב שהוא יוכל אי פעם לשכוח, גם אם היה רוצה. היא מביטה בו בחזרה.
אני בולע את רוקי. "את יכולה לקרוא לי יורש. אם את מעדיפה", אני אומר בשקט. הזקן מביט בי והקמטים על פניו מעמיקים שוב, חריצים-חריצים של כאב. ניו יורק מהנהנת אלי שוב, והדמעות לא חדלות לזלוג על פניה אפילו לרגע, וקו הרקיע מואר ונוצץ ובוהק מתמיד בעיניה.
למחרת בבוקר אנחנו עוזבים. חשבתי לקחת הפעם מונית לשדה התעופה, אבל המסוק כבר מחכה לנו במנחת, והדרך הביתה בכל זאת ארוכה. הזקן עומד לידו, נשען על המקל שלו. אני מסמן לג'ייק ולכריס להיכנס למסוק. כריס נעצר לרגע, ומושיט את ידו לזקן, שמביט בי לפני שהוא לוחץ אותה, כמבקש לוודא שלא אתנגד.
"להתראות, קרל!" אומר כריס ומחייך, ואז רץ אחרי ג'ייק. אנחנו מביטים בהם הולכים לעבר המסוק.
"אתה צריך שאשאר?" אני שואל, לפני שאספיק להתחרט.
הוא נראה מופתע מההצעה. אני לא יכול להאשים אותו. גם אני מופתע מעצמי. הוא שוקל לרגע. "עשית מספיק", הוא אומר לבסוף. "לך, תהיה עם המשפחה שלך. אני אשאר איתה".
הוא נראה זקן מתמיד, עייף מתמיד. אני שוקל ללחוץ עליו לקבל את הצעתי. אבל הוא השומר, ולי ולג'ייק יש עבודות אמיתיות, שלא היינו בהן יומיים. ולכריס יש בית ספר.
"אז… שלום", אני אומר, ומרגיש לרגע קטן יותר מכריס. אני מסובב את גבי אליו והולך במהירות לעבר המסוק.
"אנדי", הוא אומר, ואני קופא, כי זו הפעם הראשונה מזה שנים שהוא קרא לי בשמי. אני מסתובב. הקמטים בפניו עמוקים שוב, וידו לופתת בכוח את המקל. האחרת, השמאלית, רועדת. "אני… התכוונתי להגיע לסן פרנסיסקו בעוד חודש", הוא אומר, קולו שקט. "אהיה אסיר תודה אם תסכים להיפגש, לדבר. ו… להניח לי לראות את כריס".
אני לוטש בו מבט, ופתאום כל היממה האחרונה נמחקת מתחת למעטה של זעם וכאב ועלבון. "לא", אני אומר, ובקושי מסוגל לבטא את המילה. "לא, אני לא אתן לך לפגוש את כריס".
הוא מהנהן, עיניו מושפלות. הוא ציפה לזה.
"אני יודע שמה שעשיתי לך היה נורא", הוא אומר בשקט. "לא רק הגירוש מהבית, הגירוש מהן. אני לא מצפה –"
"אני לא רוצה את ההתנצלות שלך". עיניי צורבות. קולי רועד. אני שונא את עצמי על זה.
"אני יודע", הוא אומר. "אבל אני מקווה שיום אחד תסכים לקבל אותה. אם לא בשבילי אז בשבילן. הן יזדקקו לך אחרי מותי, ילד – אנדי", הוא מתקן במהירות, ומביט לעבר המסוק. "וכריסטופר יצטרך ללמוד".
אני עוקב אחרי מבטו. ג'ייק מהדק את חגורת הבטיחות סביב כריס במסוק. בעיניו של הזקן נחה שוב אותה הבעה רכה, זרה ומשונה.
אני נושף את האוויר שהיה אצור בריאותיי. "אתה לעולם לא תאמר לו מילה נגדי, נגד ג'ייק, או נגד החיים המשותפים שלנו. שום אזכור של מילים כמו תועבה וסטייה. שום רמז שאנחנו לא משפחה אמיתית".
"טוב", הוא אומר מיד, ומשפיל שוב את מבטו.
"אני צריך לדבר על זה עם ג'ייק", אני ממשיך. "אני לא מבטיח כלום. תתקשר בחודש הבא, ונראה. סן פרנסיסקו יודעת איך להשיג אותי".
"בסדר. תודה", הוא אומר, ומשתתק. אני מביט בו פעם אחרונה לפני שאני ממהר בעקבות ג'ייק וכריס, עיניי עדיין צורבות וגרוני חנוק. ג'ייק מעיף בי מבט אחד ומחבק אותי, ואני אסיר תודה. אנחנו לא מדברים על זה, לא לפני כריס. אנחנו חוגרים חגורות, מסמנים לטייסת שאנחנו מוכנים והמסוק מתרומם באוויר. אני מביט בקו הרקיע הזר כל כך, שמשהו תמיד יהיה חסר ממנו, נוכח-נעדר.
ואז, לרגע, אני רואה אותם, שני מגדלים תאומים מתנשאים לגובה רב מעל פני העיר, אור השמש נוצץ על פניהם הבוהקים, ראשיהם נוגעים בעננים. אני גומע אותם בעיניי, מנסה לחרות אותם בזכרוני, אבל הם רק בנייני רפאים שקופים למחצה, וכעבור רגע הם נעלמים, לנצח. הכאב שוב נח על כתפיי כמו משקולת ברזל, ואני שוב לא יודע כמה ממנו שלה וכמה שלי.
"אבא?" כריס שולח שתי ידיים קטנות ותופס את ידי השמאלית. ידיו קטנות וחמות ומנחמות, והוא מחזיק בי חזק כפי שאני מחזיק בו.
"אל תפחד, כריס, זו רק טיסה קצרה", אני אומר כמעט בצעקה, כדי לגבור על רעש המדחף.
"אני לא מפחד", הוא אומר, מחייך אלי, ואני שואף נשימה עמוקה של אוויר ניו יורקי שאין בו שמץ של ריח אבק.
הסיפור נכתב במקור במסגרת האתר "פטריאון", שמאפשר לתמוך ביצירה קבועה ומתמשכת של יוצרים שאתם אוהבים. רוצים לעזור לרותם ברוכין לכתוב, לקבל את הסיפור לפני כולם או אפילו שתכתוב לכם סיפור אישי? הצטרפו עכשיו.
קראתי בנשימה עצורה.
מרתק. נהדר. מכמיר.
אני אוהבת את הדמויות שלך: כועסות ואוהבות ומלאות סתירות, עגולות ואמיתיות.
ומפתיעה אותי ההתחדשות של סדרת שומרי הערים שוב ושוב.
ואולי יותר מכל, אני מעריצה את היכולת לכתוב סוף אופטימי, סוף שיש בו תקווה לעתיד טוב יותר, גם מתוך הריסות האחד עשר בספטמבר.
סיפור מדהים, מרתק וכתוב נהדר
לכמה רגעים חזרתי לחלוטין לגיל 7 לשבת מול הטלויזיה ולראות את המטוס השני מתנגש במגדל.
הדמויות עמוקות אחת אחת, לא חשבתי שאני אתחבר ככה לדמות בלי לקרוא עליה ספר שלם אבל כל מה שעובר על אנדי ואבא שלו השתלב בצורה מדוייקת ממש בתוך האסון הכללי וגרם לי להיקשר מיידית לכולם חוץ מהזקן ואז גם לזקן בסוף.
הערה אחת קטנה שהציקה לי- כריס לא הוזכר לפני או תוך כדי האסון בכלל וכשהוא הופיע פתאום היה לי קשה בהתחלה להבין מי הוא.
בקיצור תודה! עשית לי את הבוקר 🙂
סיפור מרתק. כל כך התגעגעתי…
ואלמוג: ההפתעה עם כריס היא כל הקטע.
זה היה מדהים. ממש.
לא בקטע של להפנות דרישות, אבל זה משהו שחייבים לתרגם. הייתי רוצה לחלוק את זה עם כל כך הרבה אנשים.
רותם, מה שתמיד מדהים אותי בכתיבה שלך, זאת היכולת לגרום לי להרגיש שם. הפעם סיימתי לקרא עם ריח של אבק באף…
זה סיפור פנטסיה טוב! באמת טוב!
סיפור טוב בכלל אינו עוסק בשדים/ דרקונים או רוחות ערים. הסיפור הטוב עוסק באנשים, במערכות יחסים, ברגשות.
וזה סיפור טוב. זה סיפור על מורשת. על שבר כאשר היורש אינו פוסע במסלול המתווה לו אלא בוחר דרך משלו. על יחסים שנהרסו ואולי נבנים מחדש ברגע האחרון.
כואב הלב שצריך אירוע בליגה של הרס עיר כדי לעשות זאת. נחמץ הלב שאם לא בין- לאדן זה לא היה קורה או שהסיפור צריך כזה דאוס אקס מכינה, אבל שיהיה.
זה לא רק שקרל (אגב, בחירה אלגנטית קרל יונג) אשם. ממש לא. אני בהחלט יכול להפנות אצבע מאשימה גם אל אנדי. אבל מה זה חשוב…
כאשר קראתי את הסיפור, התנגן בראשי הפסוק מספר יחזקאל "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי"
תודה על סיפור טוב
מדהים
פשוט מדהים
מרגש מאוד. במיוחד עכשיו כשאני גר בניו יורק.