חמש שנים

כדור הארץ גוסס, באמת. קריין החדשות אמר שנשארו חמש שנים וזאת לא טעות, כולם יודעים. עכשיו השאלה היא איך מתמודדים. יש כאלה שמשתגעים. יש כאלה שמתאבדים. יש כאלה שמנסים להתעשר ולהתפרסם בזמן הקצר שנשאר, וכאלה שמתגייסים לשמור על הסדר.

זה הסיפור של "חמש שנים", והוא עומד להיגמר.

"חמש שנים" הוא בלוג בדיוני, וניסוי בכתיבה אינטרנטית מסוג חדש שנולד ביוזמת שלושה יוצרים: עפר סקר, עמרי רוזן ודניאל רוט. לכל אחד מהם יש דמות משלו בתוך העולם של הבלוג וכל אחד כותב בנפרד, אך מושפע משני האחרים. את הרעיון הבסיסי הם גנבו ללא בושה מהשיר של דיוויד בואי – והתקדמו משם. הם לא יודעים איפה יסיימו, אבל מצפים לגלות איך הדמויות ישפיעו זו על זו ולאן הסיפור יתפתח. דמויות חדשות עשויות להצטרף, גם כותבים חדשים, ורק דבר אחד בטוח: חמש שנים זה כל מה שיש להם.

שני פרקים ראשונים כבר התפרסמו ואנו שמחים להביא לכם את הראשון. את השאר חפשו בבלוג.

 

---

אסף, פרק ראשון

מתי בפעם האחרונה היתה לך שיחה מעניינת? מתי בפעם האחרונה הרגשת שלחיים שלך יש כיוון? מתי בפעם האחרונה חשת השראה, דחף, תשוקה עזה לחיות? מתי הרגשת שאתה יודע בדיוק מה אתה הולך לעשות?

ככה התחיל הקופון האחרון שהספקתי לכתוב לפני שאמרו לכולנו לפתוח דפדפנים ולהסתכל דחוף באתרי החדשות. זה היה קופון לשני סשנים אצל קואצ'ר ב-57 אחוז הנחה, דיל טוב יחסית, אצל אחד שלא אזכיר את שמו אבל כן אגיד שהיה בעל שם, כלומר, לקוח רציני שהבוסים מפקחים באופן אישי על הנוסחים של הקופונים שלו. מצחיק, לפעמים אתה מסתכל על קופון שכתבת ומבין שאתה בעצם כותב יומן בכתב סתרים. אחרי שנתיים של עבודה ב"דיל הארץ", באמת הרגשתי כמו האיש שהמודעה פונה אליו: חסר השראה, חסר תשוקה, חסר כיוון, ומעל הכל, כאילו הרבה יותר מדי זמן לא היתה לי שיחה מעניינת באמת. כמובן שבשפה של פרסומאים אי אפשר להשתמש במילות שלילה, אסור לכתוב "חסר השראה", "חסר תשוקה", "חסר כיוון". בשפה שלנו מילים כאלה לא קיימות. "גם כשמתארים את הנגטיבי צריך להפעיל את השפה באופן פוזיטיבי", נכתב באחד ממדריכי הכתיבה העילגים שהיינו מקבלים בתכתובת המשרדית מדי כמה חודשים. שנאתי את זה, אבל זאת היתה המציאות.

בכל אופן לא היה איכפת לי לשחק קצת עם הניסוח, כי ברור שכשהטקסט נכתב לא שמתי לב שהוא מדבר עליי. אתה מבחין בדברים האלה רק בדיעבד. בזמן אמת, כתבתי את הטקסט מתוך אינרציה ולמען האמת גם בחוסר חשק מסויים כי אני לא אוהב קואצ'רים – היה לי אחד כשעברתי לגור בתל אביב והוא איכזב אותי מאוד. יכול להיות שציפיתי ממנו ליותר מדי (רציתי בעצם לקחת פסיכולוג אבל לא היה לי מספיק כסף), אבל זה הותיר איזה מין שריטה, ואני זוכר שכשכתבתי את הקופון הרהרתי ביני לביני עד כמה מאוסה העבודה של כותב מסחרי. כמה נמאס לי ממילים כמו "מפנק", "מסעיר", "קסום" – מתחושת ההיסטריה הפנימית שמייצר הכורח לתקשר עם העולם בקופירייטרית מהבוקר עד הערב, כאילו לכל דבר הגבירו את הווליום עד 11. וגם, איך בהדרגה הרעל שבדיבור העקיף הזה, שעושה סלאלום מסביב למילים שמתארות את החיים באמת, ודרך רצונות ומחשבות של מישהו אחר, הופך למין תסמונת שטוקהולם משונה שבה כל מוצר שאתה מייצג נראה לך באורח פלא כמו הדבר האחד שבאמת חסר לך. וכמה כל הדברים האלה באמת נמאסים עליך אחרי ששנתיים מבטיחים לך קידום, ושום דבר שאתה עושה לא באמת עוזר.

אני מספר את כל זה כי הדברים השתנו מאוד ב"דיל הארץ", אחרי שנודע לנו שלכדור הארץ נשארו חמש שנים. הקופון הזה היה בעצם האחרון שנכתב ממש ככה. הוא עלה באותו הלילה כי המערכת כבר היתה מסונכרנת ואף אחד לא התעניין מספיק בשביל לעצור אותו, אבל ביום שלמחרת כבר לא היו נותנים לטקסט כזה לעלות לרשת, מכל מיני סיבות. את המילה "חיים" אסרו להזכיר כשכותבים קופון, איסור מוחלט, מכל וכל, יצא על זה מזכר במייל באותו היום, ככה ש"לחיים שלך יש כיוון" ו"תשוקה עזה לחיות" היו נמחקים אוטומטית יחד עם המשפט המליצי שמקיף אותם; חוץ מזה, אנשים ידעו בדיוק לאיזה כיוון החיים שלהם הולכים וכולם גם ידעו בדיוק מה הם הולכים לעשות, וזאת לא היתה מחשבה מלבבת מדי, אז גם משפטים כאלה לא היו שורדים. לגבי ה"דחף" וה"תשוקה" – גם על מילים כאלה נאלצת לוותר, אבל מסיבות מורכבות. ממה שאני ראיתי, מהסתובבות ברחוב וכאלה, זה הלך בערך פיפטי-פיפטי: חצי מהאנשים היו מלאי דחף ותשוקה ואז המודעה לא דיברה אליהם, והחצי השני איבד כל דחף או תשוקה, ועולם הפרסום ויתר עליהם לחלוטין. אז שני הקהלים לא היו רלוונטיים יותר ונוסח כזה לא התאים. אם תחשבו על זה רגע, זאת באמת שאלה קשה איך מוכרים משהו למישהו שיודע בדיוק מתי הוא הולך למות. לא לחינם אף פעם לא פרסמנו באתר דילים על כימותרפיה.

אבל הכי חשוב, משפט כמו "מתי בפעם האחרונה היתה לך שיחה מעניינת" נראה פתאום מגוחך – מרגע שיצאו הפרסומים הראשונים באינטרנט, לא היה דבר כזה שיחה משעממת. כל השיחות היו מרתקות, טעונות משמעות, הרות גורל. זה לא בהכרח היה כיף – כל הבנות במשרד בכו, וחלק מהבנים התנהגו מאוד מוזר (שניים אפילו הלכו מכות, אני לא זוכר על מה) – אבל בפירוש חשבתי לעצמי שלכולם היתה תחושה מאוד עוצמתית של ה… הווה, פתאום. כל הנשואים התקשרו ישר לבני ובנות הזוג שלהם, ההורים לילדים שלהם. אנשים כתבו פתאום מסרים נוגעים ללב בתכתובת של כל המשרד. אני זוכר שדנה אמרה לי באותו יום משהו כמו "תנצור את הרגע הזה, אסי", ולא הרחיבה יותר מדי, אבל חשבתי לעצמי שאני מבין, בערך, למה היא מתכוונת, למרות שזאת מליצה של קופירייטרים. ועצם העובדה שהיא היתה מוכנה לדבר איתי שוב – זה גם עשה לי משהו.

עוד דבר שאני זוכר – הבוס שלי אוסף את כולם במשרד ואומר שלפני הממשלה, ולפני הפוליטיקאים, ולפני שכולם מוציאים תגובות רשמיות, הוא רוצה להיות הראשון שאומר לנו שיהיה בסדר, ותוך כדי שהוא אומר את זה מישהי מהשירות לקוחות פורצת בצחוק, פשוט מתפקעת מצחוק, והבוס שלי מסתכל עליה בתמיהה ולא מבין מה היא רוצה, והיא פשוט לא יכולה להפסיק. אני לא בטוח אם זאת היתה הצגה, או הפגנה של זעם או סתם התקף פאניקה, אבל הנאום נקטע באמצע וכולם חזרו להידבק לשידורים במסכי המחשב שלהם. מי שרצה היה משוחרר ללכת הביתה, אבל הרוב נשארו, משום מה. אולי פחדו ממה שהולך בחוץ, כאילו ברגע שיצאה ההודעה תפרוץ אנרכיה ברחובות.

עוד דבר – המנקה רץ במורד המסדרון וצורח משהו כמו "כוס אומו ישראל". הוא היה אתיופי, כלומר, ממוצא אתיופי, ואני מתאר לעצמי שהוא לא הבין בדיוק את הדיווח של החדשות וחשב שזה משהו שקשור לממשלה או למדינה, אבל יכול להיות שזה פשוט הדבר הראשון שיצא לו מהפה כשהבין שהוא הולך למות – "כוס אומו ישראל". זהו, אין לו יותר מוצא. את השנים האחרונות של החיים שלו הוא יצטרך לבלות בתור מנקה במשרד קטן במזרח התיכון.

בימים שאחר כך כל סגנון הכתיבה וכל ההיררכיה המשרדית כבר לבשו צורה שונה לגמרי, ובהדרגה כל תעשיית הפרסום אימצה לעצמה השקפה אחרת, אבל מהימים הראשונים האלה כל מה שנשאר לי בזיכרון זה התחושה החזקה הזאת של בלבול, גם בהתנהלות היומיומית וגם בכתיבה. אנשים יושבים וכותבים קופון במשך שלוש שעות, כותבים ומוחקים ושוב כותבים, מתייאשים. ניגשים להתייעץ. זה היה אפשרי כי כמות ההזמנות צנחה בימים האלה. בשבילי, כאמור, זה היה נוח, וגם בשביל כל שאר הכתבים בדסק, כי קצב הכתיבה שלנו מאוד האט.

עדיין, יש משהו מתסכל בלשבור את הראש שלוש שעות על מה שפעם היית סוגר בקלות תוך חצי שעה. ההספק שלי ירד למשהו כמו שלושה קופונים ביום, ונדמה לי שתהיתי בלב אם זה רק בגלל שקשה יותר לכתוב עכשיו טקסט פרסומי, או גם בגלל שכל המצב הזה מוציא אותי מריכוז, ואולי אפילו מדכא אותי. אבל על מי אני עובד, הייתי הרבה יותר בדיכאון בחודשים שלפני זה. אם כבר, כל הסיפור עם סוף העולם העיר אותי קצת מהתרדמת. בסופו של דבר, הוא העיר אותי הרבה.

בערב שאחרי ההודעה, לפני שחזרתי הביתה, הלכתי לקנות ירקות. היה מוצף שם, באמת, המון אנשים. פילסתי לי דרך מבעד לכיכר השוק, ושמעתי כל כך הרבה אמהות נאנחות, ותינוקות מייללים, ומבעד לכל זה, את הרוכלים צועקים ססמאות משונות – "תפוחים זה אמנות – קנה היום כי מחר תמות!", "איזה איזה עגבניה – היא האחרונה שלך"… זה עוד לא היה מבושל, החרוזים לא היו ממש מגובשים, אבל הרגשתי איך משהו בישירות שלהם עובד יותר טוב מהבלבול שלנו. אנשים קנו מצרכים כמו משוגעים. אולי זה רק בגלל האינסטינקט הזה שיש לך לאגור דברים למקלט, בסיטואציות האלה – למרות שהבהירו בפירוש בחדשות שאין טעם להיכנס למקלטים – אבל חלק מזה היה הנכונות של הרוכלים להיות ישירים כל כך, כנים כל כך, לגבי המצב. שלפתי פתק ועט מהתיק ושרבטתי לעצמי משהו, איזה משפט, משהו בסגנון "לעבור לדיבור בלתי אמצעי".

אחר כך ישבתי בבית מול הטלוויזיה, נדמה לי שבחושך, אכלתי שניצל מוכן ואיזה אורז עם עגבניות שהכנתי במהירות ובחוסר עניין, ותוך כדי שקריין החדשות העביר את השידור לאיזה משאל רחוב, או משהו כזה, וכל מיני פרצופים של ילדים בוכים מהפריפריה השתלטו לי על הסלון, שלפתי את הפתק שכתבתי לעצמי וקראתי אותו שוב. כנות. יש פה מפתח. מפתח ל"דיל הארץ" ואולי גם מפתח לקידום שלי. אמרתי לעצמי שאני צריך לגשת למשרד של נועה מחר, להחליף איתה כמה מילים. לא ידעתי מה אני הולך להגיד בדיוק, אבל ידעתי כבר את רוח הדברים. אסור לנסות להתחמק מהמצב או לייפות אותו. יש לנו חמש שנים.

---

 

פרויקט "חמש שנים"