פנדמוניום הוא ספר עם כריכה ממש מגניבה. הכריכה תהיה מן הסתם הדבר הראשון שבו תבחינו, וטוב שכך. היא מציגה שלל דימויים קומיקסואידיים, כגון אישה שמדברת בטלפון או איור של המכונית האמריקאית הגדולה הישנה הקלאסית. זו כנראה ביואיק. תמיד זו ביואיק כשמדובר במכוניות כאלו. משהו בתמצית האמריקנה, ההוויה האמריקאית החזקה כל כך של הספר, גורם לי לחשוב שזאת חייבת להיות ביואיק.
יש האומרים שביקורת שמתחילה בשבחים לפרט הנתפס לרוב שולי תהיה שלילית בעיקרה, אבל לא. פנדמוניום הוא ספר נהדר כמעט בכל תחום – הישג מרשים במיוחד לאור זאת שמדובר בספרו הראשון של דריל גרגורי. כן – הוא כתב במשך שני עשורים סיפורים קצרים שפורסמו בבמות נחשבות, אחד מהם ב"בלי פאניקה", אך לכתיבת ספר ראשון באורך מלא הוא הגיע רק בשנת 2008. מבחינה זו הציפייה השתלמה. הניסיון שצבר בכתיבת סיפורים ניכר היטב בספר והשליטה הנרטיבית שמפגין בו גרגורי ראויה לשבח.
הבעיה שעמה נאלץ גיבור הספר להתמודד נראית פשוטה בעולמו – הוא אחוז דיבוק. זה לא באמת עניין רציני – בעולם הזה השדים מסתובבים בגלוי ומדי פעם בוחרים להם שלא בטובתו מארח אנושי, עושים באמצעותו את מה שהם רוצים, עוזבים וממשיכים הלאה. איש לא יודע מהם השדים ואם מדובר בבריות על טבעיות או שמא בהפרעות נוירולוגיות. אולי בכלל הם רק ארכיטיפים יונגיאניים.
אין ספק שהמיתולוגיה היונגיאנית חזקה מאוד בספר. אם נתמצת אותה לרגע, על פי יונג האנושות כולה חולקת תת-מודע קולקטיבי. בתת המודע הזה משוטטים הארכיטיפים – דמויות כגון 'המכשפה הזקנה', 'הנווד', 'התעלולן' ודומיהן שמייצגות אספקטים חשובים של חיינו לא סתם, טוען יונג, אלו דמויות שחוזרות שוב ושוב בכל הסיפורים של כל העמים. הארכיטיפים הללו מייצגים פנים חשובים של הקיום הקולקטיבי שלנו, כך שגם אם נבדוק את המיתולוגיות המודרניות נמצא בוודאי הוויות רבות כוח שכאלו. בין אם הן עיצבו בעצם יצירתן את הקיום האנושי ובין אם לא יכלו להיווצר אלא בגינו של אותו קיום אנושי, הן שם ואת משפיעות. כאלו הם סופרמן, קפטן אמריקה, הודיני, סטיבן הוקינג…
הודיני והוקינג אמנם אינם, אבל קפטן אמריקה אכן מופיע בספר גם אם במרומז. בלי ששמו ננקב במפורש, ברור שאחד השדים המכונה 'הקפטן' הוא אכן קפטן אמריקה, עד לרמת האות A שהוא יוצר על מצחי קורבנותיו. גם שאר השדים המוצגים הם השתקפויות של התרבות הפופולרית, גם אם את חלקם הרבה יותר קשה לזהות. חלקם קשורים ישירות לפיליפ ק' דיק ולה"פ לאבקראפט, וגם רוב האחרים באים מהתרבות הפופולרית המודרנית.
מרבית הדיבוקים, אם כי לא כולם, נצפו משום מה רק מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת. היה יכול להיות מעניין לראות איך התרבות שאנו מכירים משתנה בעקבות תופעה זרה כזאת, אבל בדיוק כאן נחה אחת המגרעות של הספר, לטעמי. מרוב התמקדות בגיבור ובסובב אותו, כמעט לא יוצא לנו לראות את התמונה הגדולה. פה ושם פכים קטנים, בהחלט – למשל משפטו של או.ג'יי. סימפסון, שטוען שהיה אחוז דיבוק בעת הרצח – אבל לא הרבה מעבר לזה. טיפול מוצלח יותר באותו נושא תוכלו למצוא באחד מסיפוריו של סופר אחר, טד צ'יאנג, בסיפורו "גיהינום הוא היעדר אלוהים", שכם בו ישויות עליונות הנחשבות למיתוסים בעולמנו מתגשמות והופכות למציאות.
גיבור הספר, דל, מתואר כדמות סטריאוטיפית למדי של בן דור האיקס. הוא נע ממשרה למשרה ואינו מסוגל להשתקע או להתחייב לשום דבר. אולם דל הוא כל דבר פרט לקלישאה או לסטריאוטיפ. אפילו בעולמו שלו הוא חריג. כשהיה ילד אחז בו דיבוק וכנראה לא הצליח להשתחרר. השד נשאר כלוא במוחו, דומם במשך שנים ארוכות, ועכשיו מתחיל שוב להתעורר. דל הולך ומאבד שליטה והוא חייב להיפטר כבר מהשד.
וכאן מתחיל מסע לסילוק הדיבוק, שיוביל אותו מרופאים נוירולוגים (העושים שימוש ב-IRMf – משום מה כיוון הכתיב של רוב המילים האנגליות והמספרים בספר התהפך במהדורה העברית), דרך אנשי כנסיה, ועד לגרסאות המקומיות והמטורללות של חובבי הקנוניות – במקרה זה קנאים שקיבלו את כתביו של סופר המדע הבדיוני ון-ווגט כאמת משמיים.
אט אט נחשפת האמת על טבעם של הדיבוקים כולם, ובפרט של זה שאחז בדל. אם עד לאותם גילויים הספר יכול להיחשב חביב ומשעשע, דומה כאילו בבת אחת הוא מאבד את תכונותיו אלו. בכך איני מנסה לומר שהוא הופך לספר רע. כלל לא. הוא פשוט הופך לספר ממש "לא נחמד". אל תצפו לסוף טוב או לפתרון כל הבעיות, כי בעולם המוצג אי אפשר לפתור אותן. יתר על כן, לאחר סיום הקריאה הרעיונות שהוצגו בספר אחזו בי כדיבוק וסירבו לשחרר. מדובר בספר מדכא, מטריד, אבל גם ספר פשוט נהדר. "סנסאבעסה", כמו שחלק מחברי קהילת החובבים בארץ מכנים יצירות מופלאות שמצליחות לדכא אותך עד עפר.
"פנדמוניום" הוא ספר נהדר, מהטובים שקראתי השנה אם לא הטוב שבהם. למרות אי אלו נקודות שבהן הוא מצליח לאבד לרגע את הקצב הפנימי ולהתברבר, ניכר שדריל גרגורי שולט היטב לא רק בבניית עולם ודמויות, אלא גם בזוטות כמו טכניקת הכתיבה. כשאתם קוראים שימו לב כמה מההתרחשות קורות ב"זמן הפרסומות". אם דל רוצה לנסות לשכנע מישהו להצטרף אליו אין לגרגורי שום צורך לתאר לנו את כל הוויכוח ביניהם – מספיק שתוצג התוצאה.
רק מילה אחת אחרונה לגבי הכריכה. אתם מוזמנים לסור לבלוגו של המחבר ולהשוות שם בין הכריכות שלהן זכה הספר בשפות שונות. הכריכות שונות זו מזו באופן מהותי ובכל זאת איכשהו כולן מתאימות לספר. לדעתי גם זה סימן לאיכותו. כל האספקטים שמוצגים בכריכות משתתפים בספר ברבדים שונים.
בקיצור, סורו לחנות הקרובה והשיגו עותק. אני כבר מחכה לספרים הבאים של גרגורי, לכשיגיעו במהרה בימינו אמן.
הביקורת מעוררת עניין בספר, אבל – זקוקה להגהה, בעיה שאינה נפוצה ב"בלי פאניקה" (וטוב, אפילו מאוד, שכך,). כך, למשל:
בפסקה השנייה:
יש האומרים שביקורת שמתחילה בשבחים לפרט הנתפס לרוב שולי תהיה שלילי בעיקרה, אבל לא.
בפסקה שישית:
לטעמי. מרוב התמקדות בגיבור ובסובב ותו, כמעט לא יוצא לנו לראות את התמונה הגדולה.
בשמינית:
וכאן מתחיל מסע לסילוק הדיבורף שיוביל אותו…
תודה רבה על ההערות.
בדיוק קראתי אותו, וממש נהנתי. היו דברים קטנים שהציקו לי, כמו הערות השוליים, שסומנו במספרים בגודל טבעי. בהתחלה לא הבנתי בכלל שאלה הערות השוליים.
ספר משובח, ללא צל של ספק
ספר מהנה מאוד לקריאה, אבל הסיום מעט מאכזב. אחרי אקספוזיציה מופלאה וגילוי מרעיש אחד, ה"פתרון" מתברר כקלישאתי וללא כל .קשר ממשי לעולם המורכב שנפרש לעיננו עד לאותה נקודה. יחד עם זאת, דריל גרגורי כותב טוב כל כך, שגם ברגעים החלשים, הספר נשאר מותח ועוכר שלווה.