לרגל מלאות עשר שנים ל"בלי פאניקה" פנינו לכמה מהכותבים הוותיקים של האתר עם הצעה מפתה. "כתבו לנו סיפור קצרצר", אמרנו, "על 'איך הפסקתם לפחד והתחלתם לאהוב את בלי פאניקה', או פשוט על היום שבו "בלי פאניקה" הציל את חייכם".
הסופרים המסורים התגייסו למשימה, והרי לכם הלקט הראשון, עם ארבעה סיפורים חדשים. לשם שינוי, כל מה שמסופר בהם הוא האמת לאמיתה!
איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את בלי פאניקה
"נהגתי" בפקק של נתיבי איילון כשהדברים נחתו. היה לי חם והמזגן בקושי הצליח לפזר את הלחות המקוללת של סוף אוקטובר. הדביל שרק עשר שניות קודם לכן חתך אותי מימין בלם בפראות ואני השתחלתי למקום הפנוי בקריאת שמחה. בגלל זה הפסדתי את הנחיתה. רק כשנדמו צפירות הנהגים ויונה מפוחמת פגעה לי במכסה המנוע נזכרתי להרים את המבט.
מעל מגדלי עזריאלי התנשאו חלליות כסופות-זהובות מרצדות בעלות צורה בלתי נתפסת. היו כאלה שראו אותן כברבורי ענק מחרידים, אחרים חשבו שאלה טטרהדרונים. אני ראיתי קופסאות. של דגני בוקר. תלמה.
הקופסאות נפתחו. האוויר נצנץ. ילד במושב האחורי של הפז'ו שלשמאלי צחקק והושיט יד לענן הזהוב.
כולם בהו בענן. כולם חוץ ממני. אני הסתכלתי על הציפורים, שעפו במערבולות מסתחררות הרחק מהענן. הן נראו היסטריות, כמו חיילים שנדחקים לעלות על הרכבת של יום ראשון בבוקר, רגע לפני שהדלתות נסגרות.
הסתכלתי לצדדים – אף אחד לא זז, השוליים היו פנויים. במקום שבו הציפורים היסטריות, עדיף לחטוף דו"ח. שברתי ימינה, התיישרתי והתחלתי לנסוע לאחור.
נסעתי עד שהכביש התעקל קצת, ממש קצת ואני נתקעתי בקיר. האוטו היפה שלי השמיע קול מעיכה ויותר לא הצלחתי להזיז את הגלגלים, אף שהמנוע עדיין עבד. ענן כבד כיסה כבר כמעט את כל המגדלים ואני תהיתי אם מישהו בפנים נשאר חי. דמיינתי את יטבתה מלאה באנשים מפוחמים. כשיצאתי ראיתי שהגלגל האחורי מעוקם על צדו, ויישאר ככה לנצח.
הפקק באיילון עמד, פשוט עמד. אנשים יצאו מהמכוניות והסתכלו אל עזריאלי. לא היו בכלל אופנוענים בשום מקום. ביום רגיל אי אפשר לנהוג בתל אביב מרוב אופנוענים מסריחים שנתקעים לך מתחת לגלגלים של המכונית – לאן הם נעלמו? לרגע חשבתי לגנוב למישהו את האוטו, אבל מה אם אין אנשים מפוחמים ביטבתה? בסוף כולם יהיו מרוצים ורק אני אדפק עם קנס ושלושה חודשי עבודת שירות.
שמעתי רעם. כשהסתובבתי ראיתי שהענן שינה צורה. מעדתי לאחור. הענן כבר בלע את המגדלים לגמרי והתחיל להזדחל לאורך נתיבי איילון. אי אפשר היה לראות בכלל את השוליים שלו, אולי הוא הגיע כבר עד רמת גן. לי לא היה אכפת – הסתובבתי לאחור והתחלתי לרוץ בשיא המהירות.
ואז הענן דיבר.
"בני אדם!" הוא רעם, "הגענו לכאן מהמקום שנקרא בפיכם אומיקרון פרסי 8 כדי לזהות אחד, עורך-על, שנחזיר עמנו כדי שילמד אותנו את נפלאות העריכה, פלאי בחירת הסיפורים והמאמרים המהוקצעים!"
לא הקשבתי להמשך עלילות העורך המהולל הזה של האומניפוטנטים, או איך-שלא-קוראים-להם. הם מפחמים יונים ואנשים שאוכלים ביטבתה.
הענן המשיך לדבר. פתאום קלטתי שתי מילים: "…בלי פאניקה!"
מה? למה לעזאזל שהם ירצו לקחת אִתם את העורך של מגזין הרשת המעופש הזה? איך קוראים לו בכלל? יורם להבה?
הקול המשיך. "משאותו עורך נעלה מכולכם יילקח מאתכם, אנו נחסוך מכם את הכאב שבחסרונו ונשמיד את כולכם". והענן נדם, הפעם סופית.
מאחורי החלו להישמע צעקות, בתחילה חלשות, רחוקות, ואז קרובות יותר. ויותר. ועוד יותר. לבי הלם בחוזקה. מכל עבר שמעתי קולות של מכוניות נמעכות. אנשים התפרעו על הכביש כאילו אין מחר. ובעצם לא היה.
רצתי בשוליים, חסר נשימה. זקן על סקטים עם אפוד זוהר ומקלות סקי עקף אותי משמאל. לא היו אופנוענים – לפחות זה. הם בטח נבלעו בענן ראשונים. יש גם יתרונות בחייזרים שבאים לחסל את האנושות.
מאחת המכוניות שלידי יצא גבר רגיל לחלוטין, ששערו הזקור התמרד כנגד כובע המצחיה הצהבהב שנח עליו. הוא נופף בדגל כחול עם סמל חללית וצעק, "כאן! אני כאן – "
רגע! היתה דרך לשרוד את סוף העולם! נזכרתי!
בטרם הספיק לסיים את המשפט עצרתי את הזקן עם האפוד הזוהר והטחתי אותו בבעל המצחיה, שהתמוטט במקום. רצתי, נעמדתי על האיש הזקן, ומעכתי את ראשו של האיש עם הכובע.. הוא השתנק אך לא מת. חטפתי מידיו הקפוצות את הדגל הכחול, נעצתי אותו בחזהו בכל הכוח והמתנתי שיפסיק לפרפר. עמדתי בשלולית דם, הענן הזהוב התקרב אלי, אך הייתי רגוע לחלוטין.
קיערתי את כפות ידי וזעקתי, "אני רמי שלהבת! קחו אותי!"
הענן נעצר.
"אני רמי!" אמרתי שוב.
הענן הקיף אותי. חייכתי כמיטב יכולתי. בתוך הענן ראיתי אנשים נשרפים על מקום עומדם.
בועה חסינה התעבתה סביבי. העולם עלה סביבי בלהבות כשהבועה עלתה למעלה, אל עבר קופסת דגני הבוקר. ידעתי שהם יקחו אותי לעולם שלהם, שיצפו ממני לערוך מגזיני רשת, אבל זו לא אמורה להיות עבודה קשה מדי. אני מקווה. העיקר שלא יגלו שבעצם קוראים לי אהוד.
בלי"פ
כשהגיעה המתקפה, הצמדתי את הבלי"פ לחזה כמו בכל התרגולות, רק שהפעם גם לחצתי את האמצע פנימה, לכיוון מפתח הלב. יכולתי לחוש את הברזל חודר דרך בד החולצה ונצמד לעור, ותחושה של דגדוג וצריבה באזורים שאליהם התפשטו המחושים הקטנים שראיתי פעם בכתבה בחדשות, כשסיפרו בפעם הראשונה על הבלי"פ. מסביב שמעתי את אנשים צורחים – האיטיים, מי שלא תרגלו מספיק, אלה שלא באמת האמינו שהמתקפה תבוא, אולי אפילו אנשים שנתפסו מחוץ לבית בלי הבלי"פ. זו אשמתם, כמובן. פיקוד העורף מזהיר כבר חודשים שהבלי"פ צריך להיות צמוד אליך תמיד, ושאין בעיה אפילו להתקלח אתו, כי הכיסוי שלו אטום לחלוטין למים.
כשהצריבה נרגעה שוב יכולתי לנשום בקלות, והצרחות כבר לא עשו לי כל כך רע. התקפלתי לתנוחה עוברית סביב הבלי"פ שלי, גונן בגופי עליו ועל בטני הרכה כמו שאמרו המדריכים, עצמתי עיניים וחשתי את עצמי שוקע לתוך נמנום רגוע, ותהיתי לרגע איך זה שאני יכול לישון במצב כזה אבל לא הצלחתי להיאחז במחשבה הזו כשהעייפות השתלטה עלי. נסחפתי עם השינה. וזהו. אני לא זוכר יותר כלום אחרי זה.
"כשאתה אומר כלום…"
"לזה אני מתכוון", עונה ראש מדור מו"פ. "כלום".
"אבל חייב להיות משהו שאנחנו יכולים לעשות!"
"אני הייתי ממליץ לכם להתמקד במניעת המתקפה. אם החומר שנתתם לנו לבדוק יתפשט באוכלוסיה, אז זהו: רבע ממנה מת, השאר שורד בקושי. וסובל נורא בדרך. איפה אמרת שמצאתם את זה?"
השאלה זוכה להתעלמות גורפת.
"מסיכות גז?"
"הוא משפיע גם במגע עם העור".
"חדרים אטומים?"
"בלתי מתכלה. בסופו של דבר אנשים יצטרכו לצאת מהחדרים האטומים ויגלו שהסביבה רוויה ברעל".
"נוגדן. תרופה? טיפול כלשהו!"
ראש מו"פ מתבונן באדם שמולו ורואה את המסכות נושרות, עד שכל מה שנותר זה חייל עייף, חסר אונים, שלא מסוגל להאמין, לא מסוגל לקבל כניעה. הוא מושך בכתפיו.
"נמשיך לעבוד על זה, כמובן, אבל אני לא אופטימי. בטח לא בשנים הקרובות. אמרתי לך – תעצרו את זה לפני שזה מגיע".
"ומה אני אגיד לאנשים? התקשורת כבר מדליפה שמועות, חייבים להגיד להם משהו".
"זה כבר לא העסק שלי", אומר המו"פ. "הרגעת הציבור זה לא עניין טכנולוגי".
"האנטי-פאניקה – אנחנו עדיין עובדים על השם – פועל בכמה רמות. קודם כל, ברמת הפלסבו – אנשים מתמקדים במה שהם יכולים לעשות ולא מרגישים חרדה וחוסר אונים".
שרי המטבחון מהנהנים. הרעיון הזה, לפחות, לא חדש להם.
"אבל אפשרויות ההרגעה של רעיון יכולות לעבוד רק עד רמה מסוימת. יש לנו עסק עם רעלן עצבי שהוא לא רק מסוכן, הוא גם אכזרי – גורם מוות אטי יחסית וכואב במיוחד. הפאניקה שתתעורר ברחובות אם הוא יתחיל לפעול תהיה הרסנית לא פחות מהרעל עצמו, ל-70 האחוזים שישרדו את המגע הראשוני. האנטי-פאניקה נועד לשלוט באוכלוסיה בשלב המסוכן הזה".
השרים בולעים את רוקם בעצבנות, מתחילים אולי להבין את חשיבות ההחלטה המוטלת בפניהם. אם לא יצליחו לעצור את המתקפה…
"איך בדיוק זה יעבוד?"
"האנטי-פאניקה מחדיר לזרם הדם תרכובת נרקוטית של חומרי הרגעה והרדמה, שמותירה את הנפגעים במצב רגוע עד שתגיע אליהם יחידת פינוי סטרילית, ואולי אפילו בכל שלבי הגסיסה או ההחלמה. המטרה היא להקטין למינימום את הסבל של הנפגעים ולמנוע התפרצויות של היסטריה ואלימות".
"אז אתה אומר שזו מערכת רחומה".
"אפשר לומר. כן".
"כמו משככי כאבים".
"יתכן בהחלט".
"אתה בעצם מציע לשתק את האזרחים להגנתם?" שואל אחד השרים, שזוכה בתגובה למבטים מזועזעים.
"זו התייחסות מאוד פשטנית לנושא", מוחה אחד השרים האחרים. "מה שאנו מציעים זה לחסוך לאזרחים את הסבל והטראומה שבמתקפה".
השרים מחליפים ביניהם מבטים.
"לא ממש יהיה אחראי מצדנו לא לספק אותה לאזרחים. אפילו לא הוגן", אומר אחד, וחבריו מהמהמים בהסכמה.
"כמה אמרת שזה יעלה?"
האוזארים
איכות התמונה על המסך עלובה. נילו מזיז אחת מארבע זרועותיו על הלוח ההולוגרמי כדי לנווט את הגשושה באטמוספרה של פני כוכב הלכת. כל תקוות האוזארים תלויות בו – זו הגשושה האחרונה שנותרה אחרי הקרב עם המתכתיים.
הוא כבר גילה מיהם היצורים התבוניים השולטים בכוכב הלכת הכחול ושגם להם יש רק שתי זרועות, כמו למתכתיים. זה רק יגביר את הנאתו כשיהפוך את מוחותיהם לעיסה.
אחרי סידרה של תמרונים ירדה הגשושה עד לגובה אחד מהבניינים של היצורים. אילו היה ניתן היה נילו בוחן את הפרטים השונים המרכיבים את העיר ומנסה להבין למה נועדו כל אביזר וכל מכונה, אבל הזמן דוחק.
בספינת החלל שלו ממתינים כל שרידי גזע האוזארים האדיר, שורות על גבי שורות של גופות ירוקות מוקפאות, ניזונות מהאנרגיה המידלדלת של הספינה, קשה להאמין שזה כל מה שנשאר מהגזע שהשתלט על כוכבי לכת בזה אחר זה ושיעבד בקלות את הישויות התבוניות שהתפתחו בהם. כמה עלוב שדווקא הפרימיטיבים המתכתיים ההם היו אלו שהכו אותם מכה כה אנושה. הסגול שב ומציף את עיניו ונילו מכריח את עצמו להתרכז במשימתו.
חלון! הנה משהו שהוא מזהה. אחד היצורים יושב בגבו לחלון, כפוף על מסך דומה לזה שבו רואה נילו את התמונות מהגשושה. אין מקום ללבטים – זהו יצור תבוני השייך למין השליט בעולם הזה – תמיד יש מין שליט אחד בלבד. כל שנותר הוא להפעיל את הריאקציה הביולוגית, והדרך להשתלטות על כוכב הלכת הזה תהיה סלולה.
גודלה של הגשושה אינו עולה על זה של גרגר אבק, קטנה מכדי שאפשר יהיה לראות אותה, אך רבת עוצמה. די בהלם פלזמה בודד ומוחו של היצור יפזר לכל רוחות השמיים מיליוני נוירונים מודלקים, אשר יפגעו בתורם במוחות אחרים וימשיכו את תגובת השרשרת, עד שכל הגזע יהפוך לעדר של שוטים ממלמלים, עבדיהם של האוזארים. כך היה תמיד.
כלומר, כמעט תמיד.
המתכתיים אמנם חדלו לתפקד כאשר פגע בהם הלם הפלזמה, אך ללא תגובת השרשרת המתבקשת. מהר מאוד הם הבינו שהם נתונים במתקפה והתארגנו למתקפת נגד יעילה. צחוק הגורל! האוזארים זנחו לפני זמן רב את כלי הנשק הפרימיטיביים שלבסוף גברו עליהם. מה הטעם בפצצות ביקוע כשיודעים איך ליצור בפשטות ביקוע מסוג אחר במוחותיהם של כל היצורים בעלי תבונה מספקת?
באכזריות מכנית ושיטתית גירשו המתכתיים את האוזארים מכל המושבות ופשטו לבסוף גם על עולם האוזארים. גשושות טעונות במטעני פלזמה הפילו בהם חללים רבים, אך לא היו די גשושות. אחרי הכל, מה הטעם לייצר הרבה אם די באחד כדי להשתלט על כוכב לכת שלם? היו שניסו לייצר ברגע האחרון כלי נשק פרימיטיביים לבלימת המתכתיים, אך הם איחרו את השעה.
סריקת נוירונים מהירה אישרה את חשדותיו של נילו – היצורים הללו דמו למתכתיים במובנים רבים, לא רק לא רק שתי זרועות אלא גם מוח הממוקם בגולגולת מכוסה בקרום קשה. עם זאת, כאן הקרום היה אורגני, כמו אצל רוב היצורים התבוניים האחרים שהאוזארים הכירו, ולכן פגיע. הגשושה הזעירה תחדור בקלות את המעטה. רק פעימה אחת לתוך המוח הרך והשאר כבר יקרה מאליו.
היצור היושב בגבו אל הגשושה מזיז קצת את זרועו ופתאום מתחלפת התמונה שעל המסך. עיניו של נילו מלבינות מבהלה. צבעו של המסך משתנה לחום בהיר ובצדו העליון הימני מופיע יצור מתכתי נמוך ואפור, עם ראש אליפטי וזרועות כהות שבקצותיהם כפות מכניות חומות-אדמדמות. מתכתי!
"לא!" שורק נילו. "זו תמונה, רק תמונה!" זרועותיו הירוקות נעות בהיסטריה על הלוח כדי לעצור את הגשושה, אך לשווא. כל הגשושות תוכנתו זה מכבר להשמיד מיד כל מתכתי שבו ייתקלו. היא יורה את עצמה אוטומטית לעבר התמונה, ונילו קורס על רצפת החללית, זרועותיו מפרפרות באוויר ושפתיו שורקות שריקות ייאוש בעוד המסך שבספינת החלל מחשיך.
בכדור הארץ מחשיך מסך אחר בקול נפץ חלוש, ולבו של המתכנת קופא. הוא נשבע לעצמו לא להיכנס יותר לעולם ל"בלי פאניקה" בזמן העבודה.
בלי פאניקה
בחנתי שוב שכל דבר במקומו: כוס מים (מלאה למחצה) – יש; כדורי הרגעה (שניים) – יש; מתקשר מוכן, ליצור קשר אליה בחיוג מהיר – גם יש.
לא היה פשוט להתחבר לרשת מגובה של כמה אלפי קילומטרים מעל כדור הארץ, ושמחתי על הבינה המלאכותית של הספינה שעשתה את רוב העבודה. בהיסוס הסטתי את מבטי אל הלוגו הצבעוני של גוגל הזוהר אלי ממסך המחשב. בשורת החיפוש היה רשום "בלי פאניקה", והסמן הבהב הבהוב יציב אחרי המילים. עצה טובה.
זה היה רגע מרגש, פסגתן של עשרות שנות עבודה. את השידורים הקלושים קלטנו כבר עשרות שנים, אף שהם לא נועדו לצאת אל מחוץ לאטמוספרה. תחנות הקליטה שלנו ברחבי הגלקסיה הגבירו את האותות והעבירו אותם בקשר תת-אתרי מיידי אל עולם הבית. התרגשנו למראה תפיסותיהם התמימות על מסעות לכוכבים רחוקים ועל מבקרים מן השמים – זה תמיד האות הראשון לתרבות המוכנה למגע הראשון.
כאשר התחלתי ללמוד לתארים מתקדמים, המדריך שלי לחץ עלי למצוא זווית חדשה, תחום שאיש לא עסק בו קודם. בסופו של דבר מצאנו את הנישה המתאימה: "חלומות חדשים בשפה מתה – על התכנותה של יצירה ספקולטיבית בעברית", קראתי לעבודה. הפרק הראשון, כמעט חמישים עמודים, הוקדש לשאלה 'מה זו עברית'.
בסופו של דבר הגיעה שעתי לצאת לעבודת שדה להוכחת הטיעון שלי – ואני לא אוהב עבודת שדה, אני מעדיף לרבוץ בספריות. בחללית הזו חם מדי, שלא להזכיר קצת מצחין. בדקתי שוב שכדורי ההרגעה בהישג יד.
לא באמת האמנתי. שמעתי שמועות, ראיתי פה ושם התייחסויות, אבל הכנתי את עצמי לאכזבה. מה כבר הסיכוי שיהיה אתר שלם שמוקדש רק למדע בדיוני ופנטסיה ושיהיה כתוב דווקא בעברית? זו תהיה ההוכחה החותכת לכל הטיעונים שלי. אבל אם לא… טוב, בשביל זה הכדורים והמים, והיא בחיוג מהיר. תמיד צריך מישהו שאפשר לבכות לו.
נשמתי עמוק, שפשפתי למזל את ראשו של לוק סקיווקר – העתק מדויק מהמקור – ולחצתי על הכפתור.
התוצאה הראשונה! כמעט בלעתי את הכדורים מתוך הלם.
נשמתי עמוק – שוב. אם לנשום זה לחלשים, אני כנראה חלש. "בלי פאניקה", מלמלתי לעצמי כמנטרה, בשעה שהזזתי את הסמן אל הקישור ולחצתי בעדינות על הכפתור השמאלי. קצב החיבור מהגובה הזה פשוט נורא. אררררג!
הרקע הבז' לא נראה מבטיח במיוחד, אבל חיש מהר התגלה רובוט מחייך. שיפור רציני. שמרתי מיד את התמונה והוריתי להריץ חיפוש בבסיס הנתונים כדי לבדוק מאיפה הוא לקוח. התחלתי לרפרף על הכותרות. אסימוב (טוב). סטפני מאייר (בלעכס). וולטר ג'ון ויליאמס (מעניין). שמות ישראלים (לא מוכרים, לחזור). בתוך שלל הביקורות, הסיפורים והפרויקטים כמעט חמקה מתשומת לבי עובדת יסוד אחת – זה אמיתי! אנשים קוראים את הדברים האלה, כותבים על הדברים האלה, חיים את הדברים האלה – ובעברית! נראה עכשיו את הוועדה מנסה לערער על התוקף של התזה שלי.
שתיתי מהמים. ליתר בטחון לקחתי גם את שני הכדורים. זה אף פעם לא מזיק.
מזל"ט לבלי פאניקה והידד לכותבים!
מעניין שכל הכותבים זנחו את הספרות הספקולטיבית ועברו לז'אנר הריאליה. רק העניין עם "זקן על סקטים עם אפוד זוהר ומקלות סקי" לחלוטין לא ניתן לסספונד.
מסכימה. נשמע מומצא לחלוטין, ומה שיותר גרוע – מטופש. לפטר את הכותבת!
נכון, מאיפה בכלל הגיע הרעיון הזה על הזקן? מופרך לגמרי. מישהו לקח סמים?
רציתי להשיג צילום שלו מרחובות גוש דן ולהכניס כאיור לסיפור 🙂
פרוייקט נהדר,
יש אפשרות שהאתר יארגן תחרות לכותבים חדשים שהסיפורים הזוכים גם יזכו ללקט שכזה?
לשון – "בלי פאניקה" הוא כתב עת, כך שאני לא מארגן תחרויות – אני פשוט מפרסם בשמחה כל דבר טוב מספיק ששולחים לי. כותבים שמעוניינים להכניס סיפורים משלהם ללקטים הבאים מוזמנים לשלוח לי אותם במייל, בהתאם להוראות ההגשה שמופיעות בראש האתר (למעט מגבלת האורך, שעבור הפרויקט הנוכחי בלבד שונתה ל-500 מילים לכל היותר). היות שהפרויקט מוגבל בזמן, מוטב שהסיפורים יגיעו אלי בימים הקרובים.
🙂
סיפורים כיפיים.
וזו דרך נהדרת לחגוג עשור.