כבר מבט חטוף על הכריכה מזהיר: בית חרושת לקלישאות לפניך. הכריכה נראית כאילו הועתקה ברישול מהכרזה של "אפוקליפסה עכשיו" ועברה פוטושופ מהיר שבו הפכו את המסוק על ראשו. הסיסמה שמתחת לכותרת הספר – "הישרדות היא החוק היחיד" – כמו נלקחה מפרסומת לסרט אקשן סוג ב', והעמוד הראשון – למי שטרח לרפרף על הפסקאות הראשונות – לא מבטיח הרבה יותר.
אך באורח פלא, כשכבר לקחתי את "צייד במנוסה" ליד התמונה השתנתה. את העמוד הראשון, והשני והשלישי עוד קראתי ברפרוף, הגעתי לסוף הפרק הראשון והמשכתי. העמודים פשוט הפכו את עצמם ובלי לשים לב סיימתי את האקספוזיציה הארוכה כמו הגלות, שמשום מה כונתה "חלק ראשון" והמשכתי לחלק השני. מבלי להניח את הספר מהיד. ואז הבנתי מה קרה. נשביתי. אי שם בעמודים הראשונים חבויה נוסחת קסם שלא נתנה לי להניח את הספר מהיד. בהתחלה המשכתי לקרוא בתקווה שזה ישתפר; אחר כך כי אמרתי לעצמי שזה לא משתפר, אבל לפחות זה משעשע; בשלב כלשהו ויתרתי על העמדות הפנים, הביקורת והשיפוט ונסחפתי פנימה. הקסם התחיל לפעול.
תקציר העלילה לא יפענח עבורכם את קסמו של הספר. ראמון אספחו הוא מהגר עני שבא שלא בטובתו לעולם החדש בחיפוש אחר חיים טובים יותר. הוא שורד מיום ליום, בדרך כלל באמצעות בריחה לאלכוהול זול ולחלומות בהקיץ, עד שהוא משתכר פעם אחת יותר מדי ומסתבך. ראמון נאלץ להימלט על נפשו אל השממה ולשרוד בשממה, אך לטובתו עומדת העובדה שזה בלאו הכי מה שהוא עושה למחייתו. כמה נוח. הוא מתכונן לחיות כמה חודשים חיי נוודות עד שהחיפוש אחריו ייפסק, ואולי באותה הזדמנות גם יביא את המכה בחיפושיו אחרי מחצבים נדירים.
אך די בהתרחשות מפתיעה אחת כדי להעניק לעלילה תפנית דרמטית. חייזרים, משטרה אנושית ועמית בלתי צפוי אחד או יותר נאבקים ביניהם, התעלומה נפתרת, הרעים מפסידים והטובים מנצחים, בדרך אל סיומה המוצלח של ההרפתקה. כל שחסר הוא ה"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
ערימת קלישאות? סיפור רדוד? דמויות צפויות? לא משנה – איכשהו הסיפור עובד. במהלך הקריאה הקולחת והמהנה עצרתי כמה פעמים לשפוט את עצמי בחומרה. למעשה, בכל פעם שעצרתי במהלך הקריאה והבנתי מה קראתי – השיפוטיות שלי התעוררה מחדש. במיוחד זכור לי הקטע הבא:
בן אדם וחייזר הביטו זה בזה לרגע חרישי אחד… "יש לך רֶטֶהוּאֶה?"
"מאיפה לעזאזל אני אמור לדעת?" קרקר ראמון וקולו דקר בגרונו היבש. "מה זה בכלל הדבר המזוין הזה?"
"יש לך רֶטֶהוּאֶה", חזר החייזר על דבריו, אבל הפעם לא הייתה זו שאלה. הדבר התקדם צעד אחד, וראמון התכווץ מפחד. הנה מגיע אליו המוות שתבע.
זה היה המקום הראשון בספר שבהו עצרתי את הקריאה, והוא מופיע רק בעמוד 75. כן – קראתי 75 עמודים ברצף לפני שעצרתי לתהות למה אני עושה את זה. לא שהעצירה הזו שינתה הרבה. כמעט מיד המשכתי לקרוא באותה להיטות. אז נכון, מדי מאה עמודים בערך עצרתי לצרוח על עצמי שנפלתי בפח הקלישאה התורנית, אך מיד חזרתי בשקיקה אל השאלה הנצחית – אבל מה קורה הלאה?
משהו פה עובד, ואני חושדת שמעורב בזה קוסם. כך או כך, אסופת קלישאות במשקל נוצה הצליחה ליצור עלילה סבירה, רצף אירועים סוחף יחסית ואפילו כמה הפתעות עלילתיות, גם אם בכל פעם מחדש תהיתי לעצמי איך לא ניחשתי שזה עומד לקרות. התשובה ברורה – הייתי שקועה יותר מדי בסיפור בשביל שיהיה לי אכפת.
לקסם הזה יש שלושה אבות: הסופר והעורך גרדנר דוזואה, שהיה בין היתר עורך כתב העת המוביל אסימוב'ס, ערך עשרות אנתולוגיות ובדרך זכה פעמיים בפרס נבולה על סיפוריו הקצרים, סופר המדע הבדיוני דניאל אברהם וכמובן ג'ורג' מרטין, שכאן ויתר על שמותיו האמצעיים. לחובביו של מרטין, נתוני הפתיחה מרמזים על כך שהוא גויס לפרויקט בשלב מאוחר יחסית, והעלילה לא באמת מראה ניצוצות "מרטיניים" מוכרים מספרים קודמים.
התוצאה היא ממתק קליל שמשתמש בקלישאות לרוב, אך בצורה טובה. הדמות הראשית מזכירה יותר מדי את "האדם הפשוט" מכדי שיהיה לנו קל לאהוב אותה. ראמון הוא לוזר, בטלן, לא מודה בטעויות, עקשן ויהיר. החיים היו נגדו והוא נכשל בכל הזדמנות שניתנה לו לשפר אותם – בקיצור, פחות או יותר כל התכונות שאנחנו שונאים בעצמנו. וכמובן, מנקודת מבטו כל העולם הוא נגדו ושום דבר לא קרה באמת באשמתו. עם זאת, מסע ההתבגרות שעובר ראמון בסיפור (כן, עוד קלישאה), במקביל לשותפו החייזר (קלישאה), עד לתפנית המפתיעה (אך הקלישאית) בעלילה מצליח לרגש למרות הכל. הקריאה היתה עבורי חוויה מהנה.
"ציד במנוסה" יכול לשמש כלי מצוין לסופרים מתחילים ולאלו שבדרך. אי אפשר להפוך דף בלי למעוד על קלישאה אחת לפחות. רובן מטופלות בצורה טובה יחסית ומוכיחות שהבעיה העיקרית בקלישאות אלו היא השימוש התדיר מדי שנעשה בהן, ושהן אינם רעות בהכרח מיסודן. אדרבה, השימוש היעיל בהן הפך את הספר ליצירה נעימה וקולחת, גם אם במשקל נוצה. לפעמים זה בדיוק מה שצריך כדי ליהנות מקריאה, סיפור טוב במשקל נוצה.
תודה, אנסה להתקל בספר הזה.
חושבת שמזמן לא נהניתי ככה מלקרוא ביקורת.
לא בטוחה אם זה יגרום לי לחפש את הספר, או להשתדל להתרחק ממנו, אבל זו כבר לא הנקודה.
הזכרת לי לגמרי מה קרה כשהתחלתי לקרוא על בלה ואדוארד ויאדה יאדה יאדה – סאגת דמדומים, באגלית. כל כרך נגמר תוך יומיים עד ארבעה ימים גג, לא יכולתי להניח את הספרים המאעפנים האלו מהיד !!! הכל היה כל כך פלסטי, רדוד וסוחף. אין מה לעשות – יש מקום גם לספרים כגון זה.
אחלה ביקורת. נשמע כמו ספר טיסה קלאסי – מצד שני – רק 312 עמודים הא..? 😉
ביקורת מגניבה ביותר, כן ירבו!