טאו אפס הוא יצירת מדע בדיוני קלאסית השואלת שאלה פשוטה: מה יקרה אם נתחיל לנוע ולא נוכל לעצור?
העולם העתידני שיצר פול אנדרסון בספרו זה הוא עולם למוד מלחמות שניצל ברגע האחרון משואה גרעינית. השבדים נטלו על עצמם את הנהגת העולם ומצליחים לנהל אותו יחסית על מי מנוחות. בעולם זה, ההנעה הבין-כוכבית הפכה לעובדה ממשית שאפשרה לאנושות להגיע רחוק מכפי שאי פעם חלמה, כשמערכת השמש מיושבת כולה וכך גם מערכות הכוכבים הסמוכות.
אולם התפשטות זו נושאת עמה מחיר כבד: התנועה במהירויות יחסיות גורמת להפרשי זמנים בין הנמצאים על החלליות לבין הנשארים על הכוכבים. זהו פרדוקס התאומים הידוע של איינשטיין – הזמן משתנה בהתאם למהירות הנסיעה, כך שבחלליות הנוסעות במהירויות קרובות למהירות האור הזמן זורם לאט יותר מאשר על גבי כוכבי הלכת.
ה"טאו" שממנו נגזר שמו של הספר הוא ההפרש בין מהירות האור לבין מהירות הספינה, כלומר הגורם שקובע את התפשטות המסה והזמן על פני הסיפון על פי המשוואות של איינשטיין. כאשר הטאו מגיע לאפס – כלומר מהירות האור – הזמן החולף ביקום הופך להיות אינסופי, ואילו עבור אנשי הספינה הוא עומד מלכת.
"לאונורה כריסטין" הוא שמה של ספינה המיועדת ליישוב מערכות שמש רחוקות. יעדה רחוק מכל מקום אחר שאליו האנושות הגיעה, ומכאן נגזר גם גורל נוסעיה. מסעם אמור לארוך עשר שנים בזמן ספינה – חמש שנים לכל כיוון – אולם בזמן זה יחיו וימותו דורות רבים בכדור הארץ עצמו. כל מי שעלה על הסיפון יודע מן הרגע הראשון שבכך איבד כל אפשרות לשוב אי פעם לעולם המוכר לו.
למרות זאת, חמישים אנשים יוצאים לדרך. חלקם עושים זאת בשם סקרנות מדעית, חלקם בשל אהבת החלל והיתר פשוט כי אין להם מה לאבד – כל משפחתם כבר אבדה. אולם חודשים ספורים אחרי השיגור קורה אסון: תקלה חמורה מסיטה אותם מדרכם והופכת אותם לנוודים שאינם יכולים לחזור למסלולם המקורי. לשם האטה הם תלויים במנגנון שאוסף אטומי מימן מהחלל הבין-כוכבי ומשתמש בהם כדלק, אולם הסטייה מביאו אותם לאזור דליל מדי שאין בו די מימן כדי להאט אותם במידה הדרושה. השורה התחתונה פשוטה מאוד: הם נידונו לנדוד בחלל לעד.
לבסוף מעלה אחד מאנשי הצוות רעיון מבריק. במקום להאט, עליהם להאיץ עד שיגיעו למקום בו יהיו די יוני מימן פנויים להביא אותם בחזרה לכדור הארץ. הסיבוב אמנם יעכב אותם בשנים רבות, אבל לפחות יחזרו הביתה. ומכאן העניינים רק מסתבכים.
העלילה מתקדמת בשני מישורים. ראשית, בהיותו מדע בדיוני קשה, הספר בוחן לעומק את כל ההשלכות המדעיות והתיאורטיות הנובעות מפרדוקס התאומים, בצורה שבה לא נחקר לפני כן מעולם בספרות. במישור השני, והמעניין יותר, הספר שואל מה קורה לאדם כשמנתקים אותו מכל אשר לו. בהתאם לכך, המיקרוקוסמוס של החברה האנושית על הלאונורה כריסטין עוברת במהלך העלילה שלבים רבים, מייאוש וחזרה בתשובה, דרך התפקרות ונטישת כל סדר חיים מקובל, ועד בניית חברה חדשה.
האם מומלץ לקרוא את הספר הזה? התשובה לכך מסויגת במקצת. מדובר בספר מדע בדיוני קשה, שבבסיס העלילה שלו עומדת שאלה מדעית והיא המנוע שמקדם את העלילה כולה. הדילמות שאתן מתמודד הצוות נפתרות באמצעות שילוב של הגיון עם קורטוב של תקווה, באופן שיקרוץ יותר מכל לקורא שמעדיף את המדע הבדיוני שלו קשה יותר מיהלום. סגנון הכתיבה אופייני לזה שהיה מקובל בתקופת תור הזהב של הזאנר – שנות החמישים או תחילת שנות השישים: הדמויות חד-ממדיות ובעלות אפיון בודד. איש הבטחון חזק וקשוח, הקפטן עייף אך קשוח, ורק סגניתו רכה, קשוחה וגם חזקה – שלושה קווי אופי בדמות אחת, וכולם חד-ממדיים!
החד-ממדיות הזאת משפיעה על כל האינטראקציות בין הדמויות, שאינם הולמות את מה שהיינו מצפים מיחסים בין אנושיים רגילים. בשל כך, השינויים שקורים ביחסים בין הדמויות הם חדים ולא בהירים מספיק, כפי שקורה במעבר מזוגיות רגילה לאורגיות מטורפות או לזעם משיחי. ניכר כי אנדרסון הניח לתומו שכך דמויותיו אמורות להתנהג, אך ההתנהגות הזו מוכתבת מבחוץ ולא נובעת מיחסים אמיתיים בין בני אדם.
"טאו אפס" הוא ספר נהדר עבור מי שמסוגלים ליהנות מעלילה שממוקדת בשאלה פיזיקלית מרתקת. גם תרגומו של רז גרינברג מצוין וקולח ומתמודד היטב עם המשלב ועם המונחים הפיזיקליים. עם זאת, הספר אינו מומלץ למי שמחפשים לצד זה גם עומק עלילתי ויחסים מורכבים בין דמויות.
לאורך כל הספר אמרתי לעצמי שאני מפסיקה לקרוא אותו, כי מעצבן אותי כמה שהדמויות רדודות.
ובכל זאת גמרתי אותו, מה שמוכיח שהספר לא משהו, אבל לי אין אופי.
והערה – הטאו הוא הגורם שקובע, לא הגורן שקובע.
אני מאוד אהבתי את הספר, לא בגלל המד"ב שבו אלא דווקא בגלל החלק האנושי. הנסיון לדעת מה יעשו האנשים ואיך אפשר לשלוט בתגובותיהם היה מקסים וחדשני בעיני. הזכיר לי קצת את אסימוב (המוסד?) שבו יש אדם שתפקידו הוא לצפות תגובות אנושיות.
יומטוב.
שחר – תודה על התיקון. אופי זה לחלשים!
חוצמזה, אני לא חשובת שהספר כל כך גרוע. אני מחובבי המד"ב הקשה מיהלום, כך שאני די אהבתי אותו (מפנה אצבע מאשימה כלפי העורך). מצד שני, אפשר לקבל את הזרקת המד"ב הקשה מספרים עם דמויות עמוקות יותר.
נעמה – לא ניסו כל כך לשלוט בתגובות של אנשים בספר. יש יותר תיאור של החברה כפי שהיא אמורה להגיב למשבר בה היא נתקלת, אבל לא ממש יד מכוונת, בטח שלא ברמה של הפסיכוהיסטוריה (ואילו סלדון היה חי הוא היה מציין גם שמדגם של 50 אנשים קטן מדי, והפיסכוהיסטוריה לא תהיה יעילה כאן).
אני חושבת שההלם של החיים שלי היה כשגיליתי שיש לי קרוב משפחה רחוק, פרופסור ב-UCLA שהמציא\הגדיר מדע נקרא פסיכוהיסטוריה.
איזה הלם….
ואיזו אכזבה.. כשהתברר שמדובר במדע שמטרתו ניתוח פסיכולוגי של דמויות היסטוריות אמיתיות על פי מכתבים או חומר כתוב אחר שהן עצמן כתבו.
הזוי. ולא – לא טרחתי לבדוק מתי הוא המציא\הגדיר את זה לעומת מתי נכתבו ספרי המוסד הראשונים – לא התאוששתי מההלם והשארתי את זה כך.
חידה בלתי פתורה.
🙂
קצת על פסיכוהיסטוריה כענף היסטורי.
נתחיל מזה – ראשוני סיפורי "המוסד" של אסימוב התפרסמו בשנת 1942.
הניסיונות הראשונים לנתח את ההיסטוריה ולנתח אישים היסטוריים בכלים פסיכולוגיים ופסיכואנליטיים היו, לא במפתיע, של פרויד, בשנות ה-30 של המאה הקודמת. היו מי שבאו בעקבותיו מאוחר יותר, אבל למיטב זיכרוני "פסיכו-היסטוריה" כתת-דיסציפלינה של היסטוריה התגבשה רק בשנות ה-70 של המאה ה-20.
תודה!
אני חייבת לומר שהביקורת שלך מעניינת יותר מהספר עצמו. אבל ההגדרה שלך של "מדע בדיוני קשה" קולעת – אני פשוט השתעממתי מכך שלא התפתח שום דבר עלילתי באמת, והאפשרות של לבחון באמת מה קורה לדמויות ואיך הן מתפתחות ומשתנות נזנח לטובת חישובים פיזיקליים. וגם אני חלשת אופי – קראתי את הספר עד תומו (תוך מלמולים לא-מרוצים לכל האורך).
תודה!
לא ברור לי למה משנה להם לחזור לכדה"א אם מועד החזרה שלהם כל כך רחוק.
לא עדיף למצוא כוכב קרוב יותר מיושב בבני אדם?
הכ סביר שבני אדם מיישבים כוכבים בפיזור שווה מרחק מכדה"א- היקף הולך ומתרחב של חלל מיושב. אין סיבה לחזור כל הדרך לנקודת המוצא אם יש תחנות ידידותיות בדרך.
בנוסף, הרי המטרה שלהם הייתה ליישב כוכב חדש. מה להם לחפש בכדה"א הזקן בכמה מאות שנים? כבר עדיך להשלים עם השינוי בכיוון, למצוא את הכוכב הקרוב ביותר הניתן ליישוב ולקבוע גבול חדש לבועת ההתרחבות האנושית בגלקסיה.
כדור הארץ הוא הבית והעוגן, גם אם הוא השתנה.
בכל מקרה, לא זה העניין – העניין הוא שהם איבדו את הברקסים. הם לא יכולים לעצור ולהתיישב במקום אחר מהסיבה הפשוטה שהם לא יכולים לעצור – החלל שבו הם עוברים ריק מדי ואין בו די אטומים חופשיים להזנת המגח שלהם. את כל ההצעות שהעלית גם הם שוקלים, למיטב זכרוני (אני שוכח מהר ספרים שלא דיברו אלי), אבל הכל תלוי בסופו של דבר ביכולת הפשוטה לעצור. ראי מה כתבה קרן לגבי זה בפסקה השישית.
הנדסה לקויה. הם לא צריכים להאט. הם רק צריכים להסתובב.
הם לא יכולים.
אפשר להתווכח על הרבה דברים אצל פול – למשל בניית הדמויות, המניעים שלהן, הסגנון וכו'. הפיזיקה, לעומת זאת, מהודקת ככל שפיזיקה בספר מדע בדיוני יכולה להיות מהודקת. לכל ההסתייגויות הטכניות שלך יש הסבר בספר, וגם ללא מעט שלא שאלת. אם יש בספר בעיות, הן בתחומים אחרים, לא בטכנולוגיה וגם לא בשיקול הדעת הנוגע לשימוש הכי יעיל ומועיל בה.
@רמי שלהבת, חייבת להיות אפשרות לשנות מסלול. אחרת הם היו מתנגשים בכוכב בדרך…
מכאן שהם יכולים להסתובב ב-180 מעלות…
ניהאו – הסיבוב לא יעזור להם – הם לא יוכלו לבלום כאשר הם יגיעו. כמו שרמי אמר – הברקסים שלהם לא עובדים. מה זה יעזור להם להגיע לכדור הארץ, או לכל כוכב אחר, אם הם פשוט יחלפו על פניו? מה גם שלמצוא כוכב ראוי ליישוב זו בעיה קשה ולמעשה בלתי אפשרית לביצוע במהירות שבה הם נעים.
ריצ'רד – בחלל יש יותר "אין" מאשר "יש". תחשוב כמה תכנונים צריך לעשות כדי להטיס חללית מכדור הארץ לירח כדי שהחללית אשכרה תפגע בירח. ספציפית בבעיה המוצגת בטאו אפס במהירות שלהם אין להם בכלל סיכוי לפגוע במשהו גשמי. למעשה הם מכוונים לתוך שמשות כדי לאסוף יוני מימן (מה שלא עוזר להם…). פיזיקה גבוהה זה מגניב 🙂