גם את

פולי יושבת על המדרגות המובילות לדירתה. היא יכולה להיכנס, יש לה מפתח – תמיד. היא הילדה עם המפתח, אפשר לזהות אותה ככה, להצביע עליה ברחוב. כמו תמיד הוא נמצא בכיס הקדמי של הז'קט. בכיס האחורי יש אולר.

עכשיו אני הילדה עם המפתח והאולר, היא חושבת. מחשיך, מוטב שאכנס.

היא מגחכת ומשעינה את ראשה על המעקה. הקצה שלו חד. בזמן האחרון היא למדה לחבב דברים חדים כמו עקבי סטילטו, ריסים דוקרניים ואולרים. כמו ניטים על ז'קטים וחגורות וצמידים – ואם מישהו יעז לחבק אותה בלי שתרצה, הוא ידקר, יקרע. המחשבה הזו משעשעת אותה. גם בבשרה היא נעצה עגילים משוננים, רשת בטחון מתכתית מתחת לבגדים. הוא ידקר ויקרע וידמם. היא מדמיינת אגם של דם, מבריק לאור הלבנה, באותה סמטה אפלה ומטושטשת כהזיה. בדלי סיגריות וזכוכיות שטים בו בשלווה שקטה, רכה, חולמנית. המחשבה הזו מעלה חיוך על שפתיה הסדוקות, והיא נרגעת, לפחות מנסה.

וכמה היא רוצה להדליק סיגריה, לשאוף עשן, המון עשן. עד שהריאות שלה ישחירו. המון עשן. עד שהדם שלה ישחיר, כמו הריאות, כמו עכשיו, כשמחשיך. היא ילדה טובה, פולי. היא לא עישנה כבר שמונה שנים. אם מסתכלים טוב, מאחורי הקעקוע החדש של הרובה בגבה, יש כנפיים, כנפי מלאך. במקום שבו נמצא עכשיו הדק, היה פעם הראש שלו. מספיקה שעה אחת כדי לרצוח שמונה שנים. היא ילדה טובה, פולי. היא לא עישנה או הזריקה מאז שהיתה בת 17.

היום היא ילדה בת 25. לפני חודש היא היתה בתחנת המשטרה, להגיש תלונה. לפני חודשיים היה לה יום הולדת. לעזאזל, היא חושבת ופולטת רצף של קללות ללא קול, כמה שבא לי סיגריה.

הפלאפון מצלצל, מספר לא מזוהה, והיא מתעלמת. עיניה עוקבות אחר האנשים, הולכים, רצים, מדברים עם חברים, מתנשקים, מדברים בנייד, הכל בעיניה אותו הדבר. הפלאפון מצלצל שוב, חבר שלה, היא מתעלמת.

הבהיה באנשים מתחילה לשעמם אותה. כעת היא בוהה בשמיים, וגם זה משעמם. מרחוק, כל הכוכבים נראים בעיניה אותו הדבר. הם זהים, כאילו יצר אותם שיכור. רק הלבנה הבודדה, החיוורת, המרוקנת, היא נראית שונה. יש עליה מכתשים, חתכים. הם שחורים, ועורה מסביבם כה לבן והדוק. לפעמים באמבט הים, כשעולה השחר, גוון אדמדם מתפשט במים, צף. אולי גם היא ניסתה. זה לא הפתרון, פולי יודעת. היא אומרת שזה לא, ללא קול, ללבנה. אבל ברגעים הראשונים של השעות שאחרי, חושבת פולי, גם טינקרבל היתה חותכת ורידים. היא בוהה בה.

"שלום!" אומרת לה הלבנה.

"הא?" פולי מביטה סביבה. אחר-כך היא חוזרת לבהות בלבנה, וזו מחייכת אליה. פולי מושכת בכתפיה. "שיט", היא ממלמלת לעצמה, "התחלתי לדבר עם חפצים". היא מושכת שוב בכתפיה. "לא כזה הבדל מהשבוע האחרון בתחנת המשטרה".

הלבנה ממשיכה לחייך, ופולי בוהה. אף אדם לא שם לב לשתיהן. "או שאולי נרדמתי ברחוב", מגחכת פולי, "כמו הומלסית. זה מצחיק – אירוני. תכף יבוא חבר שלי ויעיר אותי. גם זה יהיה משעשע". היא חושבת, מי שמחייך כל הזמן מסתיר סוד מתקתק ואפל, מאחורי החיוך. כמו המונה ליזה, היא נראית כמו אחת שכזאת, שצריך להיזהר, לחשוד.

הלבנה ממשיכה לחייך.

מה אכפת לי בעצם, חושבת פולי, לא אכפת לי בכלל. "היי, מונה ליזה!" היא צועקת.

"את לא צריכה לצעוק, ילדה יקרה, אני שומעת אותך", משיבה הלבנה חרש. המשפט הזה גורם לפולי להתגלגל מצחוק. כזאת היא, ועכשיו יותר.

"אני שומעת אותך", חוזרת הלבנה ברכות מרחפת, מלטפת, עוטפת.

פולי משתתקת. "אני לא רוצה לדבר על זה. אין לי מה לומר", היא ממלמלת לבסוף.

הלבנה ממשיכה לחייך. את פולי זה מעצבן.

"מה הבעיה שלך? אם לך יש מה לאמר – תאמרי!" היא צועקת עליה. "מה הבעיה שלך?" היא חוזרת, בלי להיות בטוחה למי היא מתכוונת. היא נושכת את שפתיה.

"רוצה לשמוע סיפור?" מציעה הלבנה. "סיפור אחרי השינה?" היא מחייכת.

מה אכפת לי, חושבת פולי. "כן, סיפור אחרי השינה".

הסודות של סופרגירל

סופרגירל יושבת על גג בניין משרדים בן 500 קומות. כל העצים, המכוניות והאנשים נראים בוודאי כה קטנים ממקום מושבה. גלימתה האדומה מתנופפת ברוח, על חזה מתנוססת האות אס, כמו סופר – סופרגירל. היא כה מרשימה כלפי חוץ. כוחה הוא פיזי – שריריה כה חזקים עד שנדמה כי עוצמתה אינה אנושית.

אבל אני כן אנושית, סופרגירל חושבת כך לפעמים.

היא סיימה את מלאכתה להיום, ללא קושי נראה לעין. היא לכדה את כל הנבלים ועתה עליה לנוח ולאגור כוחות – אם בכלל יש לאחת כמותה צורך בפעולה כזאת – כדי שמחר בבוקר תשכים קום ותחזור להציל את כולנו.

ומי יציל אותי? סופרגירל חושבת כך לפעמים, אבל משתדלת להימנע מזה. אחרי הכל היא סופרגירל, כה מרשימה.

אנחנו סומכים עליך סופרגירל. אנחנו יכולים לישון בשקט כאשר אנחנו יודעים שאת שומרת עלינו. אנחנו גאים בך.

הלבנה מתקרבת וטופחת על שכמה. "סופרגירל, עשית עבודה טובה היום. היי גאה בעצמך".

"כמובן, אני מודעת לחשיבות מעשי", היא מזדקפת. "אני נחושה שכל הפושעים בעיר יירקבו בבתי-הכלא. זו מלאכתי, ועשיתי אותה כהלכה". היא מניחה את ידיה על מותניה וצופה על העיר פעם נוספת בטרם תפרוש לדירתה.

הלבנה מהנהנת ומחייכת.

סופרגירל מסדרת את גלימתה. בזמן שהיא מתכופפת הלבנה מבחינה שדמעה זולגת מעינה.

"מה קרה?" נבהלת הלבנה. סופרגירלז לא בוכות, כך אומר השיר.

"כלום". היא מזדקפת. "זה שייך לעבר, הפושע נכלא. אבל לפעמים, לפעמים זה חוזר, כאילו הזמן נע אחורנית".

"מה קרה בעבר?"

"כלום". סופרגירל מפנה לעברה מבט אדיש, מתורגל. "אל תדאגי לי. זה התפקיד שלי, לדאוג לכם. להגן עליכם".

אס כמו סופר, אס כמו סיקרט, סופרגירל מרימה את ידה באוויר ומתכוננת להמריא.

"חכי! אני זקוקה לעזרתך!" קוראת הלבנה, "אני מפחדת ללכת לישון".

"את?" סופרגירל מרימה גבה, "את מפחדת ללכת לישון?"

"כן", משיבה הלבנה.

"אינני רואה כיצד אני יכולה לסייע לך. יכולותי אינן כוללות שירי לילה-טוב". היא משלבת את ידיה. "יש לי חיצי הרדמה. רוצה?"

"ספרי לי סיפור", מציעה הלבנה.

סופרגירל מהססת.

"אני שומעת אותך".

"טוב", סופרגירל מתיישבת.

פ', סוכנת במשימה

הסוכנת החשאית פ' יושבת במכונית מלבנית כהה עם חלונות כהים, יחד עם הסוכן החשאי הכפוף לה, א'. שקט. הם מתצפתים על סוכן חשאי השייך לארגון אחר שמייצר ומפיץ חומרים כימיים מסוכנים לציבור. הוא נכנס למפעל כימיקלים נטוש לכאורה לפני שבע שעות, חמש דקות ושמונה שניות בדיוק. כנראה הבחין בהם, וכעת הוא צופה בהם מהחלון בקומה העשירית, החלון היחיד שאינו אטום. בנוסף אליו מתצפתים עליהם שני סוכנים חשאיים של ארגון אחר. הם מסתתרים בפינה, מאחורי העצים הכהים המשולשים. שקט. גם עליהם מתצפתים בוודאי סוכנים חשאיים, וגם עליהם.

אין פרטיות.
19:00: שקט.

הסוכנת פ' סורקת את חלונות המבנה בזה אחר זה מבעד למשקפיה הכהים, המרובעים, אשר מתריעים בכל זיהוי של תנועה חשודה. הסוכן א' מתופף בעצבנות על ההגה. הוא חדש. הוא שולף חבילה מכיס בחליפתו הכהה. מסטיק. פ' מכניסה את כף ידה בכוח לפיו ומוציאה את המסטיק. הוא משתתק ומפסיק לתופף. שקט.
20:00: שקט.

המסך שלפניה מתריע כי קבוצת אנשים לא מזוהה מתקרבת לעברם. היא מורה לא' לסרוק את החלונות במקומה ומתמקדת במקור התנועה. היא אוחזת ברובה, מוכנה, מכוונת.
20:15: זוהתה תנועה חשודה ברחוב.

היא עוקבת אחר איש עם כלב. שורק, מטייל לתומו ברחוב.

אין פרטיות בעולם.
20:16: איש עם כלב. שקט.

פ' חוזרת לסרוק את החלונות האטומים. גם א' סורק. היא נזכרת כיצד עמדה בפני הסנגור ודקלמה דיווח מדויק ותמציתי של השתלשלות האירועים. כולם הביטו בה, צפו בה. היא לבשה את חליפתה הכהה. חולצה מכופתרת. שעון מתכת עגול. עיניים מבריקות. הבעה אטומה. היה שקט כשדיברה.
21:00: שקט.

אבל בפנים היא הרגישה כאילו –

"פ', את כאן?" לוחש א', היסטריה בקולו. "הוא יצא מהמבנה! מה לעשות?" היסטריה בעיניו. "הוא בורח! הוא בורח! הוא נכנס למכונית! מה לעשות?" היסטריה. "מה לעשות?" היסטריה.
21:01: המטרה יוצאת מהמבנה דרך חלון מס' 2 מהקומה הראשונה. נכנסת לרכב.

"מה לעשות?" היסטריה.

"עכשיו", מורה פ' בקצרה ברגע שבו המכונית חולפת בסמוך למקום מחבואם. "צא!"

הוא מבין את כוונתה. המכונית חורקת בסיבוב החד, מתחילה במרדף.
21:02: תחילת המרדף. מעבירה למצלמות שבצדי הרכב.

100 קמ"ש. "מהר יותר!" נובחת עליו פ'. 130. "מהר יותר! מהר יותר!" 150. 160. לבו פועם במהירות, מהר יותר, מהר יותר. "לחץ על הגז!" היא צועקת, נשענת מחוץ לחלון.

היא מכוונת.

200.

יורה.
21:37: משימה הושלמה.

א' אוחז בראשו בין ידיו. דמו בוער בעורקיו. עיניו יוצאות מחוריהן. "תירגע ילד", היא מרימה את סנטרו, "תירגע". הוא מניד בראשו. כתפיו רועדות.

"המשאית ההיא – ראית את האורות שהתקרבו… ראית את ה… ראית את… ראית את המשאית… ראית את המים… המים, מתחת לגשר, כל-כך קרובים, המים, כל-כך… ראית את… האורות, המים… ראית את…"

פ' מנערת אותו. "כמעט נהרגנו. פעמיים", הוא ממלמל, ואז אישוניו מתרחבים, "נפצעת. היד שלך מדממת!"

פ' חובשת את ידה באיטיות. "כן, נפצעתי". היא לוקחת מסטיק מהחפיסה שבכיס מכנסיו, משעינה את רגליה קדימה ומדליקה את הרדיו, מזמזמת, משחקת עם העט-מפתח שלה. "נו, סע כבר".

"אנ-אני לא יכו-יכול", הוא מגמגם. "את לא ממ-ממש עוזרת".

"מה אתה רוצה שאני אעשה?" היא מושכת בכתפיה, "שאספר לך סיפור? כמו אמא? קדימה ילד, סע".

"אמא". הוא אומר ללא קול.

בהתחלה פ' מחניקה צחוק, אך אחר כך הבעתה מתרככת, היא נזכרת שגם היא התנהגה כך במשימה הראשונה שלה. וגם בפעם אחרת. היא עוצמת את עיניה. פוקחת אותן. היא מורידה את רגליה ומניחה את ידה על כתפו. "בוא נעצור לרגע. ננשום". היא מנסה לחייך. לעצור לרגע. לנשום. הוא מהנהן. "נסה לחשוב על משהו אחר". הוא שותק וממשיך להנהן. "יודע מה, ילד, אספר לך סיפור".

לנשום, דוקטור

גלי יושבת לצד מיטת המטופלת, מקשיבה לקצב פעימות לבה. המטופלת מפיצה אור כחול חיוור. גלי בוחנת אותה. לשאוף, לנשוף, היא חוזרת ומבקשת, לנשום. על פני השטח נראה שהכל תקין. אבל הנגיף שוכן בפנים, בבטנה, כמו סוד, כמו פצצה. היא נשאית.

"הכל בסדר אתי, דוקטור?" שואלת החולה ומביטה בה בכל שש עיניה, בריכוז מוחלט.

"הכל בסדר", היא מפטירה. "אני משאירה אותך להשגחה".

"תאמרי לי מה לא בסדר. בבקשה ממך, אני רוצה לחזור הביתה". אומרת החייזרית ומתיישבת. גלי שותקת והחייזרית נאנחת. היא מביטה קדימה, בששת כוכבי הלכת האדומים, הבוערים. אצבעה הארוכה נעה באוויר, מצביעה על אחד מהם, "הבית שלי", היא ממלמלת, "הוא נראה כל-כך קטן מכאן, ומרוחק". האש משתקפת בחזרה מעיניה, מכל שש העיניים. אישוניה בוערים בדממה. היא מפנה עין אחת כלפי גלי ולוחשת מזווית פיה, "אולי אני אשמה. אולי אני לא בסדר".

"לא…" ממלמלת גלי, "לא".

"לא?" אומרת החייזרית בפליאה ומסתובבת בבת אחת. היא לא ממצמצת. גלי נעה בחוסר-נוחות. "אני יודעת שמשהו לא בסדר, אבל אני לא זוכרת כלום ממה שקרה לי. התעוררתי במקום שלא הכרתי והייתי מטושטשת מאוד. אולי את יודעת?" היא רועדת, ואז מושכת בפראות בשרוול החלוק של גלי, "את לא צריכה להיזהר? ללבוש אמצעי מיגון כדי לא להידבק ממני?" היא משחררת את האש מאישוניה וגלי מרגישה שעורה בוער וקר לה.

לפתע פתאום החייזרית משפילה את שש עיניה מטה. "גם את!" היא צועקת ובוהה בפיסה שחשפה מעורה של גלי מתחת לחלוק. זו זוהרת באור כחול חיוור. "גם את!"

נשמעת נקישה וקפטן החללית מופיע, עוטה מסכה. "שמעתי צעקות. הכל בסדר?" הוא הולך צעד אחד קדימה. גלי נרתעת צעד אחד לאחור. הוא לא שם לב. "דוקטור?" הוא שואל.

"הכל בסדר", אומרת גלי שוב, והוא נעלם.

גלי מתיישבת לצד החייזרית. שתיהן מביטות בכדורי האש הבוערים בדממה. "את יכולה לסמוך עלי", לוחשת החייזרית ומניחה את כף ידה על זו של גלי. שתי כפות הידיים זוהרות יחדיו באור הכחול החיוור.

גלי מהרהרת, שואפת אוויר ונושפת. "אני יכולה לספר לך סיפור במקום".

המעודדת-היפה-והחכמה

המעודדת-היפה-והחכמה מחליקה מזרועות החבר שלה. הוא רוצה להתנגד, לומר לה לשבת, אבל הוא רואה אותה כפול ושתי המעודדות משתיקות אותו בנשיקות. זאת מסיבה, היא חושבת, ואני נערה. אני רוצה ליהנות קצת, היא חושבת, וזה היומולדת שלי. ראיתי איך קודם הוא רקד עם ג'יני וליה, שיקנא גם הוא קצת. טיפונת. לה-לה-לה. זה רק משחק, היא חושבת, אני אוהבת לשחק.

הבקבוק פונה כלפיה וכלפי נער אחר. היא קורצת לו. הוא מחייך חיוך מבויש, מתמשך, והיא צוחקת. "היי אתה!" היא מדלגת מעל לכוסות צבעוניות, נצנצים וגזרים של נייר עטיפה. הם אוחזים יד ביד והולכים במסדרון אל חדרה של אחותה הגדולה. בדרך מופיעה ג'יני, שנראית קצת שיכורה. מצחיקה. היא מתנדנדת ומחבקת אותה, "מזל טוב מותק". המעודדת-היפה-והחכמה מלטפת את שערותיה ומנתקת אותה ממנה בזהירות, "תודה מאמי", היא מחייכת.

הם נכנסים לחדר וסוגרים את הדלת. הם מתיישבים על המיטה והיא אומרת, "יש לנו כמה דקות עכשיו, אתה יכול לנשק אותי אם אתה רוצה".

הוא שותק והיא מושכת בכתפיה. המעודדת-היפה-והחכמה מגלגלת בין אצבעותיה קווצת שערות צבועות בוורוד וחושבת, איזה טיפוס מוזר. "אתה רוצה לדבר, אולי?" היא מציעה בידידותיות, יושבת בקצה המיטה ומנדנדת את רגליה קדימה ואחורה. לה-לה-לה. היא חושבת על עוגת שוקולד ונשיקות והחיוך של חבר שלה ומתנות יומולדת.

המעודדת-היפה-והחכמה חושבת על היום שחלף, שעומד לחלוף, בקרוב. היא עוצמת את עיניה ומזמזמת לעצמה שיר חמוד בראש, לה-לה-לה. היה יום יפה היום, היא מעודדת את עצמה, ומחייכת לעצמה חיוך קטן. היא מרגישה משהו מתחכך ברגלה.

היא פוקחת את עיניה ורוצה לצעוק. היא רואה יד נשלחת –

---

"למה הפסקת?" שואלת פולי, עיניה מבריקות מדמעות.

"סופרגירל קלטה קריאה לעזרה והיתה צריכה להיענות לה", מסבירה הלבנה.

"אה", אומרת פולי בקול חנוק.

הלבנה מחייכת. פולי מאבדת את סבלנותה.

"הדמויות האלה שהזכרת", אומרת פולי, "סופרגירל וכאלה, הן לא דומות לי בכלל. מאיפה הבאת אותן עכשיו, הא? זה מרגיז".

"לא נכון", משיבה הלבנה, "גם את".

"גם אני מה?" שואלת פולי.

"גם את סופרגירל".

פולי מגלגלת את עיניה, ואחר כך הן שותקות.

"עלי ללכת", אומרת הלבנה ומלטפת באורה הרך את לחיה של פולי. "בקרוב השמש צריכה לזרוח".

"רגע", מבקשת סופרגירל, "חכי עוד קצת, עוד כמה דקות".

והלבנה מחכה עוד קצת, עוד כמה דקות.