השנתון "היה יהיה", שראה אור לראשונה בתחילת החודש, הוא אוסף סיפורי מדע בדיוני ופנטסיה יוצא דופן. במבט מקרוב ניתן למצוא בו מבני גבישים שונים המלוכדים ליחידה אחת על ידי מרכיב הישראליות והארץ.
"היה יהיה" הוא יוזמה חסרת תקדים בישראל. בעיקר נכון הדבר לרמת הכתיבה, הרעיונות, הדמיון והעלילה המאפיינים את הסיפורים בו. אם בעבר נדלקו בכתבי עת שונים ניצוצות של יצירה מקורית משובחת, כאן מתקבל גביש.
הגביש הזה אינו טהור, כמובן. פה ושם חדרו אליו אבק ולכלוך. נדרשתי, לדוגמה, למאמץ כדי לא להניח לכריכה להשפיע לרעה על שיפוטי בטרם קריאה. האיור אמנם מושך את העין, אבל רחוק מלשקף את לבו של הספר.
לבו, כי לספר אכן יש לב פועם. והלב הזה פועם מלחמה, על כל הקשור בה. מבין 14 הסיפורים והשיר האחד המאוגדים בספר, שליש עוסקים ישירות או בעקיפין במלחמה. בין עשרת הנותרים יש אלה שניתן לראות את המציאות העקובה מדם בישראל משתקפת בהם דווקא דרך הבריחה ממנה. וכך, אם סיפורי המלחמה הם עורקיו של הספר, המנוסה למחוזות רחוקים היא הוורידים והנימים.
הסיפור הפותח, "בין כנפי היונה" של יעל מיכאלי מושתת יותר מכל על המציאות ועל השגרה המוכרות לנו כל כך בישראל: מלחמה מתמדת בין שני עמים דומים ומסוכסכים, ופרויקט ביולוגי המכונה 'היונה' מתיימר להפוך אותם למשפחה אחת ולרצות לחיות בשלום זה עם זה. אך הייחוד בסיפור טמון דווקא בהתעסקותן של דמויות שונות מאוד בתוצרי הלוואי של הפרויקט, מפני שהשלום עצמו לא באמת מעניין אותן או רלוונטי לחייהן.
נקודת מבט אחרת על המצב מציע סיפורה של לילי דאי, "מעמקים קראתיך". כאן אמנם אין עיסוק ישיר בקונפליקט, אך הדיון מתמקד באחד הנושאים העומדים בלבו – מעמדה של ירושלים. כאן, כניסיון לשים סוף לבעיית ירושלים, נפער הפצע למימדים שבני האדם לא תיארו לעצמם.
שלושה סיפורים נוספים עוסקים במלחמה מנקודת מבט אוניברסלית יותר. ראשית ישנו "אמא של חייל" של לאורה הדס, אשר כמשתמע משמו מתבונן במלחמה מנקודת המבט של זו השולחת את בנה לקרב. הדס שואלת שם אם האדם לא שבע מן ההרג, משפיכות דמים וכל הכרוך במלחמות קשות וארוכות, אולי ישנה את דעתו כשישמע מה יש בפיה של אמו של חייל אחד מיני רבים בצבא שאינו בדיוק אנושי.
שני האחרים כבר מתרחשים בעיצומו של קונפליקט חובק עולם, או מערכות כוכבים. בסיפורו "פרשת שנגרי-לה" לוקח אותנו לביא תדהר אל המזרח הרחוק, עם רעיון ביולוגי המזכיר במקצת את "בין כנפי היונה". מדובר בסיפור שכמו מורכב ממטריושקות הנפתחות תוך כדי קריאה ומגלות עוד ועוד תעלומות הצפונות זו בתוך זו. לגיבור עצמו אין שם ומולדת, והוא היה יכול להיות ישראלי, אמריקאי או בן כל לאום אחר. "בלדה לחובש" של קרן לנדסמן, לעומת זאת, מרחיק לכת אף יותר ומוביל אותנו למלחמה עקובה מדם נגד גזע חייזרי, אך הדילמה שבפניה עומד החייל גיבור הסיפור רלוונטית מאוד גם לישראל ולמצבים העומדים בפני חיילי צה"ל המשרתים כיום בשטחים, גם אם באופן מוקצן.
לאיזון לנוכח ההרג והיאוש של רוב סיפורי המלחמה מציע הספר הפוגות מרעננות עם סיפורי הוורידים והנימים, שרבים מהם מעלים חיוך. החיוך אינו נובע בהכרח מן המנוסה למחוזות רחוקים, כפי שהוא נגזר מן הדמיון העשיר שלהם ויכולתם לספק את יצר ההרפתקנות.
כך הוא סיפורה של נועה באי איבוד, בנובלה של רותם ברוכין, "הלכתי לאיבוד, תכף אשוב", אשר הבטיחה לחזור והשאירה אותי בתחושה שעולמה קיים וממשי. כך גם ארתור קונן-דויל שהוקם לתחיה על ידי ורד טוכטרמן ומכבד את הסיפור בנוכחותו בסיפורה "דוקטור ווטסון ומיסטר הולמס – או פרשת הקללה של בית פנינגטון". כך גם המסורת היהודית העתיקה המתנגשת במיתוס איש הזאב, או זיווג חללי בנוסח 'ליידי נץ'. וכך בריחוף שמציעה יעל פורמן ב"והכל אמת לאמיתה" על שטיח מעופף, בין עולמות שנבנו לאור נר, על רקע מלחמת פנטסיה שאינה דומה כלל למלחמה המוכרת לנו. השפה העברית מדוברת גם בדמשק, והרע הוא ישות בפני עצמה, מעין מיתוס רוע בדמות מלאך אפלה.
כן, כל אלה הן בריחות מן המציאות, כמובן. זו מוסיפה לקנן אי שם בתודעה, אבל בואו נודה, הכל קטן עלינו!
חומרי התזונה הדרושים לגופו של האוסף באים מן הדמיון הרב המלווה את סיפוריו. "היה יהיה" מציע לקוראיו חייזרים וקידמה מדעית וצבאית, לצד אגדות ויצירי הדמיון, כמעט בלי להשאיר להם רגע דל.
השפע הזה בולט בין השאר ב"120 כללים בסיסיים לאנתרופולוג" של קרן לנדסמן, המציג עולם צבעוני שהופך יותר ויותר מעניין ככל שהאנתרופולוג הצעיר מעמיק לחקור אותו. כפי שכבר ציינתי, זה מעין "ליידי נץ" בחלל, אשר מוכיח שמפגש עם חוצנים לא מוכרח לכלול טכנולוגיה עתידנית וקור של מתכות ושאין הכרח ב"מלחמה שניתן היה למנוע". שמו המשעשע של גיבור הסיפור, קהיילו מיהו, עורר אצלי מיד קונוטציה ל"כאילו מיהו?" שאלה שהתאימה לסיפור.
עוד עולם זר ומוזר מופיע ב"כוכב ציפור האש" מאת יעל מיכאלי, שבו נדרש זמן רב מדי לחוקרים, ביניהם ילדיה הצעירים של אחת מראשי המשלחת, להבין מהי ציפור האש שעל שמה נקרא הסיפור. סיפור זה הוא אחת הקריצות המרעננות של השנתון, בין השאר בזכות הדמיון העשיר והרעיונות שהוא מעלה. אין פלא שזכה השנה בפרס גפן. מרעננת כמעט באותה מידה גם הכניסה לרוחו של שרלוק הולמס בסיפורה של טוכטרמן, אם כי התוספת הז'אנרית מעט אכזבה לקראת הסוף, חרף רמת הכתיבה הגבוהה.
למרות ההנאה שהסב לי הספר, עדיין ניתן למצוא בו פה ושם רגעים דלים. למרבה הצער, זה בולט במיוחד דווקא בסיפור שעוסק בדמיון, אותו מצרך יקר ונחשק כל כך בעולם המדע הבדיוני והפנטסיה. "ילד לא ממושמע" של גיא חסון עוסק בסוג של דיכוי חברתי ומציג את הדמיון כחרב פיפיות, ומשאיר אחריו יותר מדי שאלות לא פתורות. גם הסיפור בעל הכותרת המטעה "צורה לך" של ניר יניב משאיר שאלות ללא מענה, אך לפחות מפצה על כך ברעיון המרכזי שלו. הוא לוקח תאונה מדעית-צבאית ובוחן את השלכותיה על הסביבה כולה, מבעד לעיני אדם אחד ומשפחתו. התוצאה מעניינת, אך כאמור לא מספיק שלמה.
אחד הדברים המפליאים ב"היה יהיה" הוא ריבוי הנשים הכותבות בו, לעומת מיעוט הכותבים הגברים – שמונה נשים ושלושה סופרים (בשל הכנסתם של מועמדי פרס גפן, יש כותבות שפרסמו יותר מסיפור אחד באוסף). מפליא לא פחות שדווקא סיפורי המלחמה המובהקים זורמים בו מאצבעותיהן של הנשים בעשייה: ביניהם "בין כנפי היונה", "אמא של חייל", ו"בלדה לחובש". עם זאת, מעניין לציין שלשון הכתיבה, אפילו של הסופרות, נוטה ללשון זכר, ואפילו גוף ראשון זכר. המובילות במלאכה הן קרן לנדסמן ויעל מיכאלי, שלולא ידעתי את זהותה של כותבת "כוכב ציפור האש", הייתי חושבת שמדובר בגבר צעיר. גם כתיבתה של ורד טוכטרמן נוסח ארתור קונן-דויל מרימה גבה שרלוקית.
רוחב היריעה שמאפשר ספר, בהשוואה לבמות הקודמות שבהם חלק מהכותבים פרסמו את סיפוריהם, מאפשר לחלק מהכותבות לחדד את יכולותיהן. הוא נותן אורך ועומק שאינם מתאפשרים תמיד בכתב עת אינטרנטי או מודפס המתמקדים בסיפורים קצרים, בכתבות ובמאמרים. במיוחד בולט הדבר בסיפוריהן של דאי ובמיוחד בנובלה של ברוכין. עוצמתו של "הלכתי לאיבוד, תיכף אשוב", טמונה בין השאר במרחב שהוא מספח לעצמו אט-אט ובחוכמה. גם אם נדמה לעתים שהורדת המילה 'דמעות', החוזרת בו רבות, תצמצם ממנו עמוד שלם, עדיין הנפח שהוא תופס מוצדק לחלוטין ואי אפשר היה בלעדיו. כך גם ב"מעמקים קראתיך" המתייחד בכתיבה מתארכת המאפשרת את האווירה המיוחדת שהשרתה עליו דאי.
לעומת זאת נדמה שכתיבתה של לנדסמן טובה יותר כשהיא תמציתית נוסח אסימוב, ואילו עבור פורמן האורך והרוחב לא משנים: איכות הכתיבה זהה בסיפורה הקצרצר ובסיפורה הארוך יותר.
מקריאת "היה יהיה" ניכר שהסיפורים המופיעים בו נבחרו בקפידה, תוך שילוב מגוון של סגנונות: שירה אצל הדס משגב, אימה בסיפור המטריד "גרטרוד בישלה דייסה", ואף נקמה מתוקה ב"מחשבות באפלה". זה האחרון אף הרשים אותי ביכולתו לומר כה הרבה במעט מילים, וזאת בלי לפגוע באווירה העתידנית הלא שגרתית. מדובר בספר עשיר ומעניין שמאפשר להתגאות בו גם בפני אנשים שאינם בהכרח מחובבי הז'אנר
גילוי נאות: עורך אתר זה הוא מיוזמי הספר והיה מעורב בהפקתו. עם זאת, לא נעשתה התערבות משמעותית בתוכן הביקורת, מעבר למקובל בכל ידיעה אחרת באתר.