על מדשאת הקיבוץ ערימה של ילדים. צחוק גואה ופה ושם מפלחת קללה גסה את חלל האוויר, כדרכם של ילדים. אודי, הצופה בהם מחדרו, נסוג מקרני השמש הקיצית, המפלחות את חלונו הפונה למדשאה, חזרה לפנים קירות העץ הסוגרים עליו. בדרכו חזרה למיטתו, בפינה הרחוקה מהחלון, קולט מבטו מזווית העין את בבואתו המשתקפת במראה העומדת. הוא נעצר ומתייצב מולה באומץ, מישיר מבטו לדמות שלעיניו הייתה כה עלובה. ההמולה בחוץ גוברת, תגרה נפתחת בין שניים מילדי הערימה ושוככת במהרה. והוא, שמעולם לא היה בנוי להילחם על כבודו או על מקומו ביניהם, נאנח. גוף שמנמן – לא, למה לו לשקר לעצמו? – גוף רחב, שמן. ידיים מדולדלות, סנטר כפול ומפוצע. עורו החיוור מדי מנוקד נמשים ואדום יתר על המידה באזור הפרקים והלחיים. גם שיערו אדום, מתולתל ופרוע, סמיך וזקוק בדחיפות לקיצוץ וסירוק, אך מה טעם, הוא חושב, ואני איני יוצא כמעט מחדרי.
הוא מסתובב על צדו, עודנו מביט במראה, מנפח החזה ומנחית יד קלה על כרסו כדרכו של אביו, מביט בגלים הקטנים שפוקדים את עורו. שיר גנאי עולה מפיות הערימה שבחוץ, מופנה כלפי אחת מבנות השכנים שאתרע מזלה להיקלע לאזור. השיר הבוטה הוסב לא פעם ללשון זכר לכבודו של אודי והוא בפיזור נפש ממלמל את מילותיו בדרכו חזרה למיטתו. בשעה שהוא נשכב במיטה בוקעת מגרונו אנחה שניה, ספק עקב משקלו הרב, ספק בהשלמה שאינה לגילו. שיהנה אחר מתואר מלך ערימות הילדים, ולפקודתו תסור כל הכיתה ותתקוף, ותציק, ותעלוב, ובנסיגתך היומית לחדרך בהישמע צלצול סוף הסיבוב היומי בשדה הקרב הבית ספרי, יזנבו בך על היותך שונה מכולם, ועוד שמן.
אחותו נכנסת לחדר.
"שמעתי שאתה חולה, שמנמני. איך מרגיש?"
ענת. היחידה בעולם שמצליחה להשתמש בכינויים הללו כאות חיבה ולא עלבון. אמא נזהרת לא לדבר כך לידו פן תפגע בו, ואביו להיפך – פוגע. אולי כך יצליח לגרום לילד לרוץ קצת.
"היי…" הוא מנסה לזייף צרידות ומתכסה עוד קצת בשמיכה. "קצת יותר טוב, אני חושב".
היא מתיישבת על קצה המיטה. "אתה לא צריך לעבוד גם עלי, גמד. לא מעניין אותי אם החלטת לקחת לך יום חופש. אמא מכינה לך מרק עוף למטה".
הוא מתיישב, זקוף ומחייך. "תודה. לא היה לי כוח ללכת היום לבית ספר".
"הם לא מפסיקים להציק לך, אה?" אודי רק מנענע ראשו לשלילה.
היא מחזיקה בידו. "אלוהים", היא ממלמלת, "ילדים יודעים להיות כאלה מפלצות…"
היא סוקרת את החדר. מבטה נח, כתמיד בהיכנסה, על המדף הרחב שמעל שולחן העץ הגדול המציג את מיטב העבודות של אודי. ככל שהסתגר יותר ויותר בחדרו כך מצא לו תחביבים להשקיע בהם, לשקוע בהם. מכולם, חדוות האוריגמי הצליחה לאחוז בו לאורך זמן. לפני כשנתיים, ליום הולדתו, קנתה לו ענת ספר הדרכה לקיפולי נייר. אודי גמע אותו בשקיקה והחל להחליף עוד ועוד ספרים: מסיים אחד כשידע אותו על בוריו ומיד מתחיל אחר. כל דגם שנתבקש, מיד ידע אודי להמציאו מן הנייר המונח לפניו – ירצה, יעשה לו ליצן מרקד; ירצה, ויש גם מכונית עתיקה; והוא למד גם להכין דרקון אימתני שינופף בכנפיו אם תמשוך בזנבו. כשסיים לשקוד על ספריו, או כשעיניו התעייפו ממאמץ הקריאה, היה יושב לבנות סצנות שלמות מספרים שקרא, ומניח אותן על המדף.
הנה, בפינת המדף עומד לו הנסיך הקטן ומנסה לעקור עץ באובב. לידו כבשה קטנה. את דמותו צבע כבעטיפת הספר. והנה אטריו בא בשערי האורקל ולידו דרקון הארד הפצוע. גם את הסצנה שבה רובין הוד נסיך הגנבים זוכה בתחרות החץ וקשת ומפלח את חץ יריבו הוא בנה (ואף שהקשתים כולם זהים, אודי הוסיף לאחד מהם כובע קטן וקיבע בו נוצה). בקצה השני של המדף מבטה של ענת מתעכב על תמונה שלא הצליחה לפענח. אודי כבר מסביר, שמץ של גאווה בקולו:
"אלה סאם ופרודו במורדור, בדרך להשמיד את הטבעת".
"ניחשתי", היא אומרת, "אבל מה זה מאחוריהם?"
"אה, זה הנאזגול. לא מצאתי בשום מקום איך מקפלים אותם, אז המצאתי לבד".
היא מתקרבת למדף ובוחנת את הדמות המורכבת.
"אתה המצאת את זה? פשוט ככה?" היא שואלת בפליאה.
"לקח לי זמן. אבל כן. התחלתי כמו שמקפלים דרקון וקצת שיחקתי עם זה".
"לא יאמן…" היא ממלמלת. היא מתעכבת עוד רגע קט על הדמות ופונה בחזרה לאודי.
"טוב, תשמע חביבי. אני הולכת לחדר וצריכה שלא תפריע לי איזה שעתיים, הולך?"
אודי מהנהן לחיוב. "יופי, שמנמני". היא פונה לצאת ועוצרת שוב בכניסה. "אמא מכינה לך מרק עוף למטה, בטח כבר מוכן. ואודי… יומולדת שמח, ילד".
"תודה, ילדה. גדי בא היום?"
היא נאנחת ופונה שוב לצאת. "נראה. לא יודעת".
הדלת נסגרת ואודי שוב לבדו. בחוץ עוד זורחת השמש, אך ערימת הילדים כבר נפוצה לכל רוח.
הוא חושב בחדווה על העוגה המצפה לו בערב ועל מתנות.
לוקח דף נייר חלק ומתחיל לדמיין.
הוא הגיע בסוף – גדי.
מחדרו הצמוד אודי שומע לחישות. אחותו כועסת. תמיד כשהיא כועסת היא מסננת מילים ארסיות מבין שפתיה. בשכבו על המיטה הוא סופר את שלבי האור שיוצרים על התקרה פנס הרחוב ותריסי חלונו. בחיבור עם הקיר המשותף לחדרה של ענת, פס האור נשבר בזווית חדה. גדי מרים את קולו לרגע. בטנו של אודי מציקה לו. כנראה דחס אליה יותר מדי עוגה.
זיעה נקווית על מצחו. הקולות מהחדר הסמוך דועכים. החושך מתחיל להכביד על חזהו. הוא לא נרדם. רגע של דממה ואחריה עולה מעבר לקיר סוג אחר של קולות, מהסוג שאודי לא מחבב. הוא מוריד את חולצתו, אך ללא הועיל. הזיעה שעל גופו גורמת לעורו לגרד ולפצעים שעל עורפו לשרוף. לשווא ינסה לנגב אותה, והפצעים שורפים עוד יותר. מחנק היום מתגבש בגרונו לפקעת מרה. בכל יום הוא מייחל לבוא הערב. אז אבא יושב וקורא עיתון. אמא שקועה בספריה או מול מקלט הטלויזיה. ענת גם. והוא אִתם, שעות של חסד – כל דבר וכל איש מונחים במקומם. והוא, גם הוא במקומו.
בערב, המדשאה חשוכה. אין סיבה להיות בחוץ. הוא אינו צריך לעשות דבר. עם תום היום כבר לא משונה שהוא אינו יוצא מביתו. הערב שקט. אך גם הלילה לא מאחר להגיע. והאוויר עומד. והחושך כבד. והלילה ללא תחתית. אודי סופר שלבים של אור. בחיבור עם הקיר המשותף לחדרה של ענת, פס האור נשבר בזווית חדה וחריקת מיטה מחרישה התרגשות חנוקה. אודי מתרומם וניגש אל החלון. האוויר עומד ובטנו צורבת. אילו רק עורפו לא היה שורף ואילו רק הרוח היתה מנשבת פה כמו במדשאה, והוא גולה מן העולם הזה וחנוק ותחום ו–
אודי מסיט את תריסי החלון, נתלה על מסגרתו, מטה את משקל גופו החוצה ויוצא מהבית. כסהרורי הוא עושה דרכו אל המדשאה החשוכה.
"מה אתה עושה, לעזאזל?" שואלת ענת.
גדי צופה החוצה מחלון חדרה. "אני חייב להתקרר קצת. החום הזה הורג אותי. תראי, תראי את אח שלך". הוא מחווה בראשו החוצה. ענת מכווצת את גבותיה לעומתו. לאחר, כשגדי אינו מביט בה, היא לובשת גופייה וקרבה אל החלון. בחוץ, על גבול האור הבוקע מפנס הרחוב, עומד אחיה, משמניו חשופים, מביט מעלה כסומא וידיו פרושות לצדדים. "מה יש לו, לאח הזה שלך?" הוא שואל.
"לא עניינך". היא עונה.
"אל תגידי אחרי זה שאני לא מתעניין". הוא מחייך כמנצח.
ענת מביטה בגיטרה הזנוחה בצד. במכונת הכתיבה הישנה שאבא תיקן לכבוד יום הולדתה ומעלה מאז אבק. מביטה גם בפניו של גדי וחשה בכל הדברים שכבר לא תוכל להיות.
"כשהוא היה קטן", היא אומרת, "אבל ממש קטן, היו רופאים שחשבו שהוא, אתה יודע, קצת אוטיסט".
גדי זוקף גבה ומסתכל בדמות המשונה חגה במעגלים איטיים סביב עצמה. "אז הוא אוטיסט?"
"לא", מדגישה ענת, "לא. אבל הרופא שלו חשב שכן. אבא לא היה מוכן לקבל את זה, אז הוא הלך לעוד רופא והשני אמר שלא. זה לא ממש עובד ככה, או שכן או שלא. זה מין רצף כזה. ואודי – הוא בסדר, אבל…"
" – אני מבין", אומר גדי. הוא מעביר יד בשיערה הכתום, מפריד את הקצוות שנדבקו למצח המיוזע. "אנחנו נהיה בסדר", הוא לוחש באוזנה.
ובחוץ, הלילה עומד. הרוח אינה מנשבת. משהו באודי נשבר.
גדי קבור תחת השמיכה, ערני עד תסכול.
בזיעה השוטפת את גופו, המיאוס נמהל בלאות. 'אני עם המקום הזה גמרתי', הוא מחליט בפעם המי יודע כמה. איזה אדם בוגר ישן בפוך באמצע הקיץ, מזיע כמו נבלה סרוחה, רק כי לחברה שלו 'זה מרגיש יותר בטוח'.
הלילה העמיק. כעת, משעבר את נקודת שיווי המשקל, נדמה שהוא נוטה ומאיץ בדרכו לפנות את מקומו לעולם הנורמלי, ההגיוני. העולם הרגיל, שבו אנשים רגילים מאכלסים את עולמו ולא יצורי לילה משונים דוגמת האח הקטן החושף את משמניו לאור הירח וממלמל; או השכנה שממול, שדעתה התבלעה עליה והיא קרעה שלושה שסעים עמוקים בפרק כף ידה, אולם מקץ שלושה חודשים ראו אותה גדי וענת הולכת באמצע הלילה, מלאת כוונה ונמרצת, ומקיפה את הקיבוץ שוב ושוב, תוך שהיא שרה שירים עליזים ומקוטעים כאילו מעולם לא ביקשה למות. היה אז חורף וגשם נורא שטף את הקיבוץ וגדי עמד על יד החלון והביט בה וחשב שנכנס בה השד, ואז עוד ניסה לשכנע את ענת לקום ולצאת והאם באמת היה זה לפני זמן כה רב? האם כבר אז קבע לעצמו, 'אני עם המקום הזה גמרתי'?
הרעב המכרסם בו, שבדרך כלל נכנע לשינה זמן רב לפני שענת מתנמנמת, מתרוצץ כעת, פראי ומשוחרר מכבליו, ומתעלל בו. השינה המתוקה נטשה אותו כמאהבת שנואשה מתקוותיה שישתחרר למענה.
רחשים משונים עולים מחדרו של אחיה. מעניין מתי זחל בחזרה לחדרו. אלו שדים מונעים ממנו לישון בלילות. ואלו שדים אוחזים בגדי? חבורה נאה אנו, יצורי הלילה. זו, בעורקיה השסועים; זה, במשמניו החשופים; זאת, בקופסתה המסוגרת תחת שמיכת החנק; ואני, שנכלאתי איתם מרצוני. אני עם המקום הזה גמרתי. עוד לפני שיעלה השחר אני חוזר לעולם הנורמלי.
בבוקר, גדי איננו.
צד המיטה שבו שכב, שכבו, נקי ומסודר. ענת קמה, אפופה, ומשפשפת את עיניה.
העייפות לא הרפתה ממנה. האם הודיע שייסע הבוקר העירה?
בדרכה למטבח היא ממלאת את כלי המים של שמיל. עיניה עייפות עדיין והמסדרון הוא כתם מטושטש. מדדה לשירותים. הבטן כואבת. מתקינה עדשות. לבסוף היא לוקחת קערה גדולה של דגנים בחלב ופונה אל הסלון. אודי יושב שם על הרצפה, בוהה בטלוויזיה יותר מדי מקרוב.
אמצע השבוע, היא חושבת, ואני יושבת ורואה סרטים מצוירים עם אחי הקטן. החיים שלי לא הולכים לשום מקום. מנהג מעצבן יש לאחיה, לצפות באותם סרטים שוב ושוב. כעת על המסך קפטן הוק יוצא אל הסיפון ומיסטר סמי מאחל לו בוקר טוב. 'ומה כל כך טוב הבוקר, מיסטר סמי?' מסנן הקפטן. אודי, בלחש, מסנכרן ציטוטים עם הסרט.
"אולי תעביר, גמד?" היא שואלת. אודי לא עונה.
על השולחן הקטן שליד הספה מחכה לענת מסר. מוסף הדרושים פתוח. עט סימון מוכן לפעולה. מאוד מעודן, אמא, חושבת ענת ומסתכלת במיאוס בפתיתים שהפכו ספוגיים, צפים חסרי כיוון בקערת החלב.
פספסתם את הרכבת, חברים, היא חושבת. היא שולה אותם אחד אחד ומקרבת אותם לפיו של החתול.
הבוקר עובר. גדי לא מתקשר. אל תהיי נקבה.
קערה ריקה. החתול שמיל מתלטף בין רגליה.
היא מרימה אותו ומצמידה ללחיה. "אתה עדיין רוצה אותי, נכון?", היא שואלת.
כעת על המסך, פיטר פן נלחם בקפטן והסרט קרב אל סיומו. 'תן לו בשיניים, קפטן!' קורא מר סמי.
"אמא הרשתה לך לא ללכת לבית הספר גם היום?"
אין תגובה.
כבכל פעם, הקפטן לא נותן לו בשיניים. הוא מפסיד. הקרב הרי אבוד מראש. פיטר פן מכניע אותו ומוריד אותו על ברכיו לצהלת הילדים האבודים. והוא מקבל את כניעתו, אך לא בלי להשפיל אותו תחילה עד עפר. ערימת הילדים האבודים מצביעה וצוחקת ושרה שיר לועג. 'הוק הוא חמור ים חמור ים חמור ים'.
אודי קם ורץ בבכי לחדרו, וענת נאנחת. היא קמה ומחליפה ערוץ.
"Every fucking time", היא מסננת.
עייפותה גוברת. ליל אמש נתן בה את אותותיו. היא מעבירה אצבעות בכוח על מצחה, בין הגבות. משפשפת את עיניה, אחר מעסה את עצמות לחייה בחוזקה ומושכת את עור הלחיים בעוצמה כלפי מטה.
ענת מביטה במסך. ענת מביטה בשעון. ענת מביטה בטלפון. מעבירה אצבעות על כפתורי המספרים, מנסה לשכנע עצמה לא להתקשר. אנחנו נהיה בסדר, חוזרת הלחישה ומהדהדת בראשה. ספרה ראשונה. ועוד אחת. אל תהרסי. היא משתהה. נקישה בדלת קוטעת את היסוסיה. תחושת הקלה מציפה אותה.
רק פתחה את המנעול, ואל הסלון פורצת הגברת גמלא.
היא לבושה ברישול, עיניה שקועות עמוק בארובות, שקים כהים מתחתיהן מעידים כאות קלון על מצבה. היא אינה מביטה לאחור, מתקדמת בהילוך עצבני ומהיר אל מרכז הסלון ושטף דיבור לחוץ כקיטור עושה דרכו ללא שליטה מפיה: "ענת ענת שלום אמא בבית? לא, חשבתי אולי מה נשמע מה נשמע, באמת אני אוהבת מה שעשיתם פה עם העיצוב מאוד ביתי כמו שביתי צריך להיות ענת מה שלומך?".
"שלום אילנה", אומרת ענת בהיסוס, שולחת מבט מהיר לקצה המסדרון, משם הציץ לרגע ראשו של אודי. היא מושכת בכתפיה מול מבטו התוהה, אחר כך הוא מזהה את האישה ונעלם בחזרה במסדרון. בידה האחת מחזיקה אילנה זוג נעליים, קטנות בהרבה ממידתה ושרוכות. בידה השניה היא שולפת חפיסת סיגריות מתיק הצד, מושכת סיגריה בשפתיה ומתחילה לחפש מצית.
"אסור לעשן כאן, אילנה", אומרת ענת.
"כן, כן, זה נכון", אומרת גברת גמלא ולא מאיטה מחיפושיה, "לכולנו יש שדים שמתחבאים לנו בין הצלעות, אומרים שאסור אז אסור לעשן זה לא טוב יש עונשים עונש עונש תרדוף את יודעת אני, אני לא ישנה הרבה בזמן האחרון את יודעת איך אני אז הולכת יוצאת לצעידות בלילה התעמלות היא כמוסה, כמוסה גדולה, ואני יוצאת אז לצעידות בלילה הקיבוץ, הוא נראה אחרת כשכל האנשים הרגילים ישנים ויש רוחות רעות בין השיחים מסתננות אז אני גם שרה בקול גדול שירים להרחיק את הרוחות – "
היא ממשיכה ללהג והעייפות שבה ומכבידה את עפעפיה של ענת. מאז שקרה מה שקרה עם בעלה, היא נראית כך כל כמה חודשים, אילנה גמלא. לא ישנה, יוצאת להליכות משונות באמצע הלילה, שרה בקולי קולות ומרגיזה את כולם. ויש לה רעיונות משונים, לאילנה, רעיונות על שדים ורוחות רעות, שענת לא אוהבת. סיגריה נדלקת וענת מעסה את רקותיה.
"קיוויתי שאמא בבית לשאול אולי היא ראתה, את יודעת היא לא מאלה שמסתכלים עלי כמו שאנשים מסתכלים אבל זה לא אשמתם יש דברים בגו וגם בחושך, מתוך חושך גדול דברים נראים אחרת, מטושטשים ואני ואת יודעות משהו על חושך אני ואת גם לך יש חושך בתוך הראש אבל את אחרת לא כמוני קצת שונה ומשונה – ", שמיל חומק בעצבנות בין רגליה של האישה וממהר אל המטבח, " – חתול נאה אכן אכן, אני קוראת כעת בלילה, את יודעת, עד ששעת השדים חולפת, אני קוראת על חתולים, וגם על סוסים ופרות שיש לו שם באנגליה להריוט ו– "
" – אילנה", קוטעת אותה ענת בחדות. לאחר מכן היא מנסה לעדן את נימת דיבורה, "בואי נתחיל מזה שתכבי את הסיגריה. בואי, שבי, אני אכין לך משהו לשתות?"
"ודאי ודאי, איזו גסות אני מתנצלת" היא משחררת את הסיגריה, מניחה לה לצנוח על רצפת הסלון ודורכת עליה נמרצות. אחר היא פונה ומתיישבת על הספה, רגלה האחת מתופפת במהירות שוב ושוב על הרצפה.
"אני רוצה ברנדי".
ענת נאנחת. "אין לנו אלכוהול בבית. אמצע הצהריים, אילנה. אני אכין לך קפה".
ענת פונה למטבח וכעבור דקה היא חוזרת לסלון, קפה בידה. אילנה חזרה להסתובב, בידה האחת דולקת סיגריה, בשנייה זוג הנעליים הקטנות.
"תודה ענתוש קפה זה טוב, לא בריא אבל החיים הם לא בריאים את יודעת", סיגריה שניה נופלת על הרצפה וכשהיא מושיטה יד לעבר כוס הקפה שרוולה נמשך לרגע מעלה וחושף שלוש צלקות מפחידות על פרק ידה השמאלית. ענת מתאמצת לא להביט.
"אילנה, נסי להתרכז", היא אומרת, אוחזת בידה השנייה, "מה רצית מאמא שלי?"
אילנה מסתכלת סביבה כמחפשת דבר מה. "הבן שלכם, תמיד הוא היה משחק עם גילוש שלי, לפני שהיא עברה לגור עם אבנר".
זה לא נכון, יודעת ענת. גילוש שלה היתה מתעללת באחיה עם כל שאר המפלצות הקטנות.
"היא היתה אצלי עכשיו, את יודעת? פעם ראשונה אחרי אז, שהשדים ברחו לי מבין הצלעות. ואני ככה, לא…", היסוס ראשון נרשם בפניה, "לא רציתי שהיא תראה אותי שוב ככה, עם החושך בפנים, אבל הוא זרם לי מבין האצבעות", היא פותחת אצבעות לרווחה, כמו להדגים משפט סתום לחלוטין, "אז לקחתי קצת תרופות. אני יודעת שאסור לי, אבל לקחתי. אני לא כל כך ישנה מאז".
ענת מהנהנת. אחרי ניסיון ההתאבדות הראשון שלה, הקיבוץ שלח אותה לפסיכיאטר במוסד ציבורי.
הוא לא עשה עבודה טובה. הוא החליט שהיא לוקה בדיכאון ונתן לה תרופות נגד. אילו היה עושה את עבודתו בצורה מעמיקה יותר הוא היה מזהה את מה שקדם לניסיון ההתאבדות – התקף שבעקבותיו נהרסו חייהם של אילנה ומשפחתה. בתוך חודשיים הספיקה לבזבז את כל החסכונות שנועדו לילדה, להרחיק ממנה את בעלה אבנר ולשכב עם כל מי שהיה מוכן, לפני שמישהו הבין שמשהו אצלה נדפק באמת. כשהחלה להתרוצץ בלילות, אמא של ענת סחבה אותה כמעט בכוח בחזרה לפסיכיאטר, שהבין שטעה באבחון שלה ואמר לה להפסיק מיד עם התרופות. בהפרעה שיש לה, סמים אנטי דיכאוניים גורמים לחולה להיראות… כמו אילנה. שטף הדיבור נמשך ונזרק למקומות שונים ומשונים, אך ענת נושמת נשימה עמוקה ואוחזת שוב בידה של אילנה.
"אילנה, מה עם גילוש?"
שוב היא מסתכלת סביבה כמחפשת דבר מה. אחר, כמו במקרה, מבטה מתקבע על הנעליים שהיא אוחזת בידה והיא מרימה אותן לנגד עיניה. "גילוש נעלמה".
"נעלמה, אילנה? איבדת אותה?"
אילנה מצמידה את ארבעת אצבעות ידה השניה לאגודל ומרימה את כף ידה מול מבטה של ענת. "נעלמה. פוף!" היא אומרת ופורשת את האצבעות הרחק זו מזו. עיניה נפערות. "ככה, מתוך הנעליים".
"מה זאת אומרת, אילנה, ראית אותה נעלמת?"
" – פוף! חשבתי שאולי אמא שלך ראתה אותה".
"אילנה, חכי רגע פה".
ענת ניגשת לטלפון, ומתקשרת לקב"ט הקיבוץ.
רפיק מגיע כעבור מחצית השעה וחפיסת הסיגריות, למרות שהוא גר במרחק כמה בתים במורד השביל.
הוא נעמד בפתח – איש גדול, כתמי זיעה תחת בית שחיו וסיגר גדול בין שפתיו.
"הו", הוא אומר בשעשוע מעושה, "צהריים טובים גברת גמלא".
ענת מסתכלת בו ומתמלאת גועל. הקב"ט המזדקן היה מהראשונים שלא היססו לקבל את אילנה למיטתם כשהחלה להתפרק. לא נראה שהנושא הטריד אותו כלל. להיפך.
"כבה בבקשה את הסיגר", היא אומרת בקרירות.
האיש הגדול מסתכל על עשרת הבדלים המעטרים את הרצפה למרגלות הספה.
"את צוחקת, כן?" הבעתה של ענת לא משתנה. הוא נאנח וזונח את הסיגר ליד הדלת.
"מה הבעיה", הוא קובע, יותר מאשר שואל.
"הבת של אילנה, גילה. היא נעלמה".
האיש מגרד במצחו. "חשבתי שהיא עם אבנר".
"היא באה לביקור!" מכריזה אילנה בקול מרומם.
"אז מה, חיפשתן מסביב?"
הבעתה של ענת עדיין לא משתנה. "אתה לא מבין. היא נעלמה. לא ברחה, נעלמה".
רפיק מהנהן בכובד ראש, ואילנה חוזרת לחוג סביב עצמה בסלון. רוכן לעבר ענת כממתיק סוד, הוא שואל: "שוב הסתובב לה הבורג?"
"אני חושבת שאתה צריך להיות מודאג ברצינות".
"תסתכלי עליה, מותק, היא מחורפנת לגמרי".
"היא ביפולרית, לא סכיזופרנית".
"אפשר לחשוב. מה ההבדל?"
"אין הזיות. קצין בטחון, אם האישה אומרת שהבת שלה נעלמה, הבת שלה נעלמה".
לרגע נראה שמעטפת ההומור של האיש נסדקת.
"בואי, אילנה", הוא קם ואומר, "תמצאי את הטלפון של אבנר, נתקשר אליו לראות אם הוא יודע משהו".
הם נעמדים בפתח והוא מביט בענת ארוכות, עיניו סוקרות את דמותה לאט ובנוחות מופגנת.
"את רוצה לבוא ולעזור בחיפושים, מותק?"
ענת חשה מסונוורת מבוהק המדרכה שמאחוריהם. מועקה עולה בה.
"אתה יודע שאני לא יוצאת מהבית".
הוא מחייך לעצמו, כאילו ניצח בתחרות עלבונות.
"נכון. איך שכחתי. תמסרי ד"ש לאמא שלך ממני, אה? היא משהו, האמא הזאתי שלך".
ענת טורקת את הדלת וסובבת על מקומה. אידיוט.
בהחלטיות היא מרימה את הטלפון ומחייגת לגדי. אין תשובה.
היום חולף. אמא חוזרת.
"אודי בחדר", מדווחת ענת, "הוא לא הלך לבית הספר".
אמא מניחה את התיק על כיסא במטבח. מהנהנת. ענת לא מצליחה להבין אם ידעה. מילא.
"הילדה של אילנה גמלא נעלמה". הנהון נוסף.
אני לא מחבבת את אמא שלי, חושבת ענת. פעם זה עוד העציב אותה. כעת זה פשוט… מעייף.
היא חשה מרוקנת מאנרגיות, עיניה נעצמות מעצמן. שנתה אתמול היתה משונה. עמוקה וכבדה כמו נתלשה למימד אחר שהשיבה ממנו גבתה ממנה מחיר. על אף השעה המוקדמת, היא מרימה את שמיל על ידיה ונכנסת למיטה. אך השינה חמקמקה היא. אך נדמה כי הנה היא אופפת את ענת בליטוף משקיט ופתאום איזה מיתר פנימי מרעיד בה. גורם לה, לשינה, להחליק בבהלה בחזרה אל המחשכים העמוקים. נדמה כאילו מחשבתה נפרדת מגופה הקבור תחת שמיכה כבדה, נעה לכל עבר במחול טירוף תזזיתי כמו אילנה. חשה את שרירי פניה עייפים כמעט עד כאב, אך אינה יכולה להאט.
הוא ליטף וגם אמר, 'נהיה בסדר'.
ואילנה אמרה, 'מתוך חושך גדול הדברים נראים אחרת'.
ואמא לא אמרה דבר. גם אודי לא. לפעמים נדמה כי הוא אינו מדבר לעולם. הוא נסוג לעולמו הפנימי כמו אחת מיצירותיו, מתקפל שוב ושוב כלפי פנים, מנסה להצטמצם, לא להיות מורגש. לא להיות.
מתרחקת עוד ועוד מגופה, מחשבתה מתחילה להתעופף בחדר כפיטר פן בחדרה של וונדי. חדרה ניתק מחץ הזמן וקול דממת ריק מהדהד באוזניה. מתוך השקט האינסופי מחוגי השעון נחבטים שוב ושוב על קיר בלתי נראה, מאבדים עצמם לדעת במקצב מחול הטירוף הנצחי. הלילה מעמיק. הבוקר הולך ומתרחק. אותו מיתר פנימי פוקע וענת מתיישבת בבהלה במקומה. תחושה לא מוסברת מביאה אותה לקום ממיטתה ולהביט מהחלון. בחוץ, על גבול החשכה עומד אחיה דומם, ידיו שמוטות, עיניו בוהות בחלל, בחושך. מה אתה מחפש שם, גמד? אלו תשובות מתגנבות בחשיכה, חמקניות ומהתלות בך? אלו שאלות מסתובבות בראש הזה שלך? מה אינו יודע בך מנוח?
אף שהוא מרוחק, היא פונה חרש ויוצאת מחדרה. בשקט היא מתגנבת לחדרו של אודי. היא סוקרת את החושך סביבה בלי לדעת מה היא עושה או מה היא מחפשת. חוסר המנוחה שולח אותה אל מדף היצירות. שם, בין הדגמים המוכרים, עומד מיצג חדש. מנורת רחוב בודדת שעליה נשען אדם-פאון שלוב ידיים, בידו האחת מטריה קטנה. ביד אמן עיצב אודי את רגליו בכיפוף קל, כפותיהן פרסות עז. עצי מחט נוספו סביבו, שונים בגודלם זה מזה. מבעד לחום הקיץ הנורא יכולה ענת לחוש ברוח החורף הנצחי סוערת בין ענפי העצים, מנשבת בעוצמה.
המיצג הוא העתק של ציור העטיפה המופיע על ההוצאה המיושנת של 'האריה, המכשפה וארון הבגדים'. מעולם לא הבינה מה מושך בספרי ילדים אנגלים. האווירה בהם תמיד זרה ועוינת, אופפת ילדים תועים ואבודים. ואכן, לצד הדמות ופנס הרחוב, הנה פוסעת הילדה, מחבקת את גופה עטוי השמלה הקלה, מרכינה ראשה כנגד הרוח העזה. איך לעזאזל הוא מעצב את כל הפרטים הקטנים האלה, שואלת ענת את עצמה ורוכנת כמהופנטת לעבר הדמות בחשיכה. הילדה נראית מפוחדת, אבודה וקפואה, כתועה בארץ לא לה. ראשה שפוף, גופה כפוף וכפות רגליה יחפות, כמו נתלשה מנעליה.
הבוקר מגיע, מקדים את השינה.
השחר הוא זמן שמחוץ לזמן, שבו מתעצב עולמה הצר של ענת. כה קטן, סובב כה לאט עד כי כמעט ניתן לשמוע את חריקות הציר המרכזי. בלילה היא כל כך רצתה לישון, אך לא הצליחה להירדם; רחש מטריד, מאותם רחשי לילה לא מוסברים, עלה כמדומה מחדרו של אודי וטרד את מנוחתה. אולם, כעת קולות אחרים, הגיוניים, מבליחים אט אט מן השקט הפעלתני של הלילה: קומקום רותח. פסיעות רגליים, כבדות וקלות. אמא ואבא במטבח. סכו"ם וצלחות פוגשים כיור ושטף מים זריז. שמיל מיילל, דורש את שלו. רגליים כבדות נעות לאורך הסלון, דלת נפתחת ונטרקת. הם לא החליפו ביניהם מילה. אנחה כבדה. כעבור כמה רגעים גם אמא יוצאת. לבסוף, צעד כבד. חריקת ספה. טלוויזיה נדלקת.
'נהיה בסדר', הוא לחש.
אולי יש לו מישהי אחרת, דוקרת מחשבה בראשה. ענת מתרגזת על עצמה. אך עמוק בפנים היא קצת מקווה. דבר כזה מפשט דברים. משונה איך חלק ממנה כמו מכריז עצמאות, מתריס נגד רצונותיה, מחפש להרוס את מה שהיא כה מתאמצת לשמר. מנגינת נושא מוכרת עולה מן הסלון. אם הוא רואה את הסרט הזה עוד פעם אחת… לפעמים אני מוכנה פשוט לחנוק את הילד הזה, היא חושבת. אך מחשבותיה חוזרות אל גדי, לפעם הראשונה שהגיע לבקר אותה בקיבוץ ומשם הם נסעו על האופנוע. מי זוכר לאן נסעו. איך ידע, כמו בחוש, להרעיד מיתרים בתוכה. איך שתק כשעולמה הלך והצטמצם. לא אמר דבר כשחשה את עצמה מצטמקת מול עיניו. אולי מוטב כך. הוא יחדל להתקשר ודי.
היא גוררת עצמה למקלחת, בעוד פיטר פן גוער באוזניה, 'בנות מדברות הרבה', ווונדי מסכימה עמו: 'כן, בנות מדברות הרבה' וממשיכה לתפור את צלו לרגליו. המים הרותחים מעלים אודם בעורה ומחליקים את שיערה וגורמים לה להיראות כפי שהיא הכי אוהבת: שונה ככל האפשר מאמה. היא מדדה לשירותים. הבטן כואבת. מתקינה עדשות. לבסוף היא לוקחת קערה גדולה של דגנים בחלב ופונה אל הסלון. אודי יושב שם, על הרצפה, בוהה בטלוויזיה יותר מדי מקרוב. יום חדש. חזרתיות בטוחה, מייאשת. הקפטן יוצא אל הסיפון.
באמת, מה כל כך טוב הבוקר, מיסטר סמי?
צלצול בדלת. אודי נעלם במהירות לחדרו. בפתח עומד רפיק, חיוור ומהוסס.
"מה לעזאזל קרה לך?" שואלת ענת. אך הוא רק מביט לצדדים, מועך שארית סיגר כבוי תחת רגלו.
"הבת של אילנה?" שואלת.
הוא מביט בה ברצינות ומניד לשלילה. "לא יודעים מה אִתה. חיפשנו כל הלילה. אבנר פה עכשיו, ואני…"
"אתה מחפש איפה לקבור את עצמך". האיש מהנהן וענת פותחת את הדלת ומאפשרת לו להיכנס.
"אפשר קפה, מותק?" הוא שואל ונרתע מהמבט שהיא מחזירה לו. "ענת. לא מותק. ענת", הוא ממהר למלמל בטון מתנצל.
הקומקום רותח. ענת כמעט נרדמת כשהיא מוזגת את המים הרותחים לכוס. בראייתה המטושטשת כדור הסוכרזית נורה מעלה בתסיסה, מתמוסס ונעלם. תחושת הזדהות ממלאת אותה. היא מערבבת בחלב וחושבת – יותר מדי קפה. יותר מדי חלב. יותר מדי אנשים כאלה. לא פלא שהבטן הורגת אותי.
בסלון, רפיק יושב ופניו קבורות בכפות ידיו הגדולות והמלוכלכות.
"זה נורא", הוא אומר, "שילד יעלם לך ככה". הוא לוקח את כוס הקפה. "אבנר הגיע, עצבים כולו. הוא אמר לי כמה דברים, ואני ככה עניתי לו…", הוא נאנח, "לא הייתי צריך לענות לו ככה".
"מה שלא היית צריך לעשות", אומרת ענת, "זה לדפוק את אשתו".
האיש מהנהן בהסכמה. הוא לא נעלב.
"זה נכון. לא ידעתי מה עובר עליה, אבל זה לא תירוץ. אני רק אשב פה כמה דקות עד שהוא ילך. גם ככה זה כבר לא בידיים שלי. אני רק עובר בקיבוץ לראות אם יש פה איזה רכב שלא של מישהו מפה, או משהו כזה".
ענת לוגמת מהקפה ארוכות, המים הרותחים מעלים כוויות בלשונה, אך היא מתעלמת. העייפות גורמת לה לחוש מנותקת מגופה. נדמה שתחושת הכוויה הקלה משיבה אותה למציאות.
"למה עשית את זה, אם ככה?"
הוא מביט בה במבט שואל.
"אילנה. למה עשית את זה?"
גבותיו מורמות ומבטו מוסט הצידה, והוא נראה כאילו הוא מחפש את התשובה במקום כלשהו בתוכו.
נראה שהעייפות מוציאה משניהם כנות לא אופיינית.
"אני לא ממש יודע, ענת. אולי אין ממש סיבה. למה את לא יוצאת מהבית?"
היא מושכת בכתפיה.
הוא אומר, "לכולנו יש איזה משהו כזה, את יודעת? זת'ומרת…", הוא נאנח, "לא יודע. לא באמת יש לי משהו חכם להגיד".
הם יושבים בשתיקה זמן מה. לבסוף הוא קם ומתקדם בכבדות אל דלת הכניסה.
"תודה על הקפה, מותק. רק, כבר עברתי פה, רציתי לשאול אולי אתם יודעים למי שייך האופנוע שקשור פה לעמוד. הוא לא של השכנים".
ענת נעמדת בפתח ובבת אחת אוזל כל הדם מפניה. הדלת הפתוחה כלפי חוץ מונעת ממנה לראות את האופנוע המוכר. היא מביטה בקו המרצפות הנקטע ברצפת העץ של הכניסה. אם רק תוכל לשכנע עצמה להוציא רגל אחת אל הכניסה, לשלוח מבטה רק לרגע. היא חשה מסונוורת מבוהק המדרכה בחוץ ומועקה עולה בה, אוחזת בגרונה בעוצמה חסרת פשרות. זיעה קרה מכסה את מצחה בין רגע, וקולה רועד.
"לא, לא. אני… אני לא יודעת".
רפיק נפרד לשלום והיא סוגרת את הדלת ביד רועדת.
הטלפון מצלצל. אבא של גדי.
"מה זאת אומרת לא עונה לטלפון?" היא שואלת, "לא, הוא יצא אתמול בבוקר, לפני שקמתי. הנחתי שחזר אליכם, לעיר". היא מתמלאת דאגה. "כן, גם אני אנסה. אל תדאגו. כן… כן… ברגע שאשמע ממנו". ברעד היא עושה את דרכה לחדרה ומסיטה את סדין מיטתה. תחת המיטה, בין נעליים זנוחות ותיק טיולים מעלה אבק, מונחת קסדת אופנועו של גדי, כמו לא עזב את חדרה מעולם.
אחר הצהריים מגיע ובמדשאת הקיבוץ מתאספת ערימת הילדים.
ענת עודה יושבת ליד הטלפון, מחכה – למה? העייפות פורמת את חוטי הגיונה. התשישות מפרידה את תפרי המציאות. העולם מאבד מחדותו והיא, במעין הכרה קרה, מרחפת מעל חושיה המנומנמים, כרוח רפאים על האדמה. גופה כמו קבור תחת שמיכת הפוך הכבדה, עורה חש מורדם ומעובה. מן הריקנות המתעבה שבראשה, מחוגי השעון – מגוחך איך רק מתוך עייפות גדולה היא שמה לב אליהם – הולמים במקצב של תופי מלחמה, מתגברים והולכים. אותו מיתר פנימי חוזר ומרעיד, קול תהודתו מחריש את המולת הילדים בחוץ. כה צר עולמה, כה לאט הוא סובב, עד כי ניתן כמעט לשמוע את חריקות הציר המרכזי. תחושת הסיבוב מעוררת בה בחילה. ענת רוצה לרדת.
הערנות הקרה משלימה סיבוב, מייצבת עצמה במקומה המתאים. קול מחוגי השעון משמיע נקישה חזקה ונעצר, כמו דסקת חוגה של כספת שנתקעה בחריץ הנכון. הגיון הוא נחלתם של הישנים. כאן, בחדר הזה, בפינה שבה היא יושבת, מכווצת בעולמה המסוגר, הערנות התלושה הזו משיקה לעולמה של אילנה הצועדת בלילות, המתריסה נגד השינה. עולם של שדים ורוחות וביעותי לילה. עולמם של הישנים, שעון על קנה רצוץ – טול מאדם את בהירות מחשבתו והנה חוקי הטבע מתקפלים מול עיניו כקיפולי נייר. טבע האדם משתנה ומתוך חושך גדול הדברים נראים אחרת. מתוך חום הלילה הנורא עולים יצורי בלי שם. מכשפות חגות במעגל על מטאטא, נועצות עיניים רושפות בישנים. רוחות רעות בין השיחים מסתננות, מחליקות בין בתי הקיבוץ, מעבירות לשון לחה על חלונות חדרי הילדים.
ואחיה, על גבול האור, עומד, חשוף כמגדלור. מה אתה מחפש שם, גמד? אלו תשובות מתגנבות בחשיכה, חמקניות ומהתלות בך? את נשמתו הוא פותח. מייחל לרוחות שתבאנה לצנן את נפשו, מבקש להיות להן לבית. בעולם הזר והחשוך הזה היא חשה אבודה, ממש כמו הילדה הפוסעת בחורף הנצחי השורר על המדף שבחדרו של אחיה.
'אנחנו נהיה בסדר', הוא לחש ונעלם. החליק אל המחשכים כמו השינה האובדת.
עיניו של הפאון מבליחות בעיני רוחה. היא קמה, פוסעת בחשש אך בהחלטיות לחדרו של אחיה. בסלון מרעים קולה של הטלוויזיה. בחוץ משתוללים הילדים. היא נכנסת לחדרו, ניגשת ביראה למדף וחשה את הלמות לִבה גוברת. היא מישירה מבט באומץ אל המיצג החדש ומביטה בפאון השעון על מנורת הרחוב. כעת, באור יום ועם עדשות על עיניה, זה ברור לחלוטין. דמותו מפוחדת, נצמדת לפנס הרחוב כמו היתה אי יחיד של אור בחורף האינסופי, הבעה רדופה על פניו כחושש לראות את המכשפה הלבנה מבליחה בכל רגע מבין צללי הלילה הכבדים. מייחל, כמו הילדה הרועדת הפוסעת יחפה בשלג לקראתו, לשוב אל העולם האמיתי. כעת לא ניתן לטעות בדבר. כבמעשה כישוף על נייר, פניו של הפאון הם פניו של גדי שלה.
לילה.
שמיל מיילל בעצבנות, מנסה לחמוק מבין ידיה. היא לא שמה לב שהכאיבה לו בליטופיה. בוהה בחשכת חדרה מן המיטה, העייפות גורמת לעיניה לאבד את מיקודן, לעצב את החשיכה לדמויות שאינן שם. טירוף. זה טירוף. אך שם על המדף – זה גדי. בזה היא בטוחה. והילדה היחפה, הרי היא בתה של אילנה. מעבירה אצבעות בכוח על מצחה, בין הגבות. משפשפת את עיניה, ואחר מעסה את עצמות לחייה בחוזקה ומושכת את עור הלחיים בעוצמה כלפי מטה. טירוף? מי יודע אילו תשובות אפלות דלה אחיה מן החשכה. הרי ילדים יודעים להיות כאלה מפלצות. היא ניסתה אפילו לומר משהו לאמא, אך בסוף גמגמה, כשלה בלשונה. שפשפה עיניה בלאות. אמה הנהנה בשקט וענת לא הבינה אם היא מקשיבה או לא. מילא.
ענת מביטה בחתול שמחזיר לה מבט שואל. היא קמה וניגשת אל חלון חדרה. החתול מיילל בעצבנות. בחוץ, על המדשאה, על גבול אור הפנס, עומדת דמות בודדה ומביטה בחשכה. ענת מתרגזת. הילדה של אילנה באמת נעלמה. גדי באמת נעלם. את לא יכולה להתחבא מהעולם.
"בוא איתי, שמיל" היא לוחשת ונושקת לפרוותו. היא מעבירה רגל מעל אדן החלון ופוסעת אל תוך הלילה.
אוויר הלילה מנער אותה והצורך לפסוע יחפה בין החשופיות ממקד את מחשבתה. אבן השביל המחוספסת והחמה נעימה למגע כפות רגליה. תחושת הדשא המעקצץ כמעט זרה לה אחרי זמן כה רב. כה ממוקדת היא בתחושותיה עד שאינה נותנת דעתה לדמות העומדת במדשאה ממש עד שהיא מגיעה אליה.
"אבנר? מה אתה עושה כאן?"
האיש נבהל לרגע, ולאחר מברך אותה לשלום בהיסח הדעת.
"ראיתי תנועה בין השיחים, חשבתי אולי… אני עוד מחכה שהיא תצא מאיזה מחבוא, את יודעת".
ענת אינה עונה. הם עומדים כך זמן מה בדממה, על גבול האור ובפניהם אל העלטה.
"אין הלילה ירח", הוא אומר לבסוף, "אני מקווה שזה יגרום לה לחזור. היא עדיין מפחדת מהחושך, אפילו בגילה. היית מאמינה?"
ענת מהנהנת. "לפעמים גם אני עדיין מפחדת".
"כן", הוא מחייך חיוך עקום, "גם אני".
שמיל מיילל בעצבנות וענת מוחה זיעה ממצחה.
"מה לא הייתי נותנת בשביל איזה משב רוח קטן", היא אומרת, כמעט לעצמה.
האיש צועד צעד אחד לתוך החשכה, עומד לרגע על קצות אצבעותיו כמנסה לזהות דבר מה בין השיחים. "פעם ניסיתי לשכנע את אילנה לוותר על הצעדות הליליות המוטרפות האלה שלה, לקחת כדורי שינה. זה אחד הטיפולים שמנסים כשהליתיום לא… בכל מקרה, היא סירבה בתוקף, נהייתה ממש… זועמת. הפחידה את גילוש עד מוות". הוא חוזר אל האור, נאנח. "בהתקף הזעם הזה שלה היא אמרה לי שהיא לא יכולה לישון כי הרוח הפסיקה לנשוב פה בלילה. תהרגי אותי למה דווקא המשפט הזה, מכל השטויות שהיא פולטת, נכנס לי לראש. אבל זה נכון. אני לא זוכר מאז אפילו פעם אחת שיצאתי בלילה החוצה והרגשתי רוח".
השתיקה חוזרת.
"אז מה עשית?" שואלת ענת לבסוף, מביטה לאחור אל עבר ביתה, שם מבליח אור מחדרו של אחיה.
אבנר נעמד על ידה, מעביר ליטוף על ראשו של החתול. "נתתי לה לצאת. אמרתי לה שתעשה מה שהיא צריכה לעשות כדי שתוכל לחזור ולישון בלילה".
וענת מהנהנת. מה שצריך לעשות, צריך לעשות.
בחדרו של אודי ניתן לשמוע את רחש הנייר מתקפל תחת ידיו.
האור דולק, מאיר את החדר באור לבן ומשונה לשעת לילה זו. אודי, בגבו אליה, רכון מעל שולחנו ואינו מגיב לכניסתה.
"אודי, אני דואגת", היא אומרת, מנסה לשוות רכות לקולה. אך קולה רועד, מסגיר עייפות ונפש מרוטה. "גדי, הוא נעלם. וגם הילדה של משפחת גמלא. ושם, על המדף" – היא עוצרת בעצמה. זה נשמע כל כך מגוחך. עייפה. עייפה מדי. החתול מגרגר בחוסר מנוחה.
"אתה קבור בעצמך לחלוטין ביומיים האחרונים. מאז… ואני רואה אותך בלילה, במדשאה. מה אתה עושה שם בחושך? זה מפחיד. ואתה נסוג לתוך עצמך ו – "
אודי אינו מגיב.
רחש הנייר המתקפל אינו מאט לרגע. ידיו עובדות כמו מאליהן, כאילו שולטת בהן נוכחות זרה. הרחש עולה ומתגבר וכמו בוקע מבטנו של אודי. עיניה המעורפלות של ענת מדמות לראות עשן עולה מן הפצעים שעל עורפו. הכעס גואה בה. היא ניגשת אליו ומסובבת את כתפו בכוח. עיניים ריקות, נטולות אישונים, בוהות דרכה. למרות ראשו המסובב ידיו ממשיכות לעבוד מאליהן במהירות ובדייקנות על הנייר המתקפל בתוך עצמו. האימה גורמת לה לזנק לאחור, והעיניים החלולות חוזרות בתנועה אלימה ומהירה כצליפת שוט לבהות לפנים. שמיל שורט בבשרה, מנסה להימלט מזרועותיה החונקות.
רחש הנייר גובר ומתעצם בקרשנדו מחריש אוזניים, עד כי ענת מרגישה את הבס מרעיד את יסודות נשמתה. פתאום, בבת אחת, ידיו נעצרות בדפיקה חדה על השולחן. לאחר הן מניחות לצדו בעדינות את יציר כפיהן. חתול קטן. שמיל נעלם מבין זרועותיה כמו בלע אותו האוויר. הידיים השמנות נשלחות בתזזיתיות לנייר נוסף, חדש, וענת בורחת מן החדר בזעקה. היא מדדה במסדרון, מפלסת דרכה בחשיכה, משפשפת את עיניה בחוזקה, מעסה את לחייה ואת שרירי הפנים. חייבת להתעורר – זה לא באמת קרה – כל כך עייפה – זה-לא-באמת-קרה – מוצאת את עצמה מעל כיור חדר האמבט החשוך, מביטה בדמותה המטושטשת במראה ומנסה נואשות להיאחז בתווי הפנים המוכרים, המציאותיים. מעבירה אצבעות על מצחה, בין הגבות. משפשפת את עיניה בחוזקה, אחר מעסה את עצמות לחייה בחוזקה ומושכת את עור הלחיים בעוצמה כלפי מטה.
קול קריעת נייר נשמע מקו הלחיים. ענת, מופתעת, מנסה לזהות את פניה במראה. נדמה כי האפלה מתבהרת ותחושת פליאה רגעית ממלאה אותה. אז זה העניין, היא חושבת, ואז הכל חדל.
בוקר.
על מדשאת הקיבוץ ערימה של ילדים. צחוק גואה ופה ושם מפלחת קללה גסה את חלל האוויר, כדרכם של ילדים. אודי לוקח נייר ארוך ארוך ומקפל אותו שוב ושוב ושוב, בדיוק ברוחב הנכון. אחר, נוטל מספריים ומתחיל לגזור בדייקנות וסבלנות מן הצד הפתוח של הקפלים. רגל. ויד. וצוואר. לאחר מכן הוא קורע בעדינות את הקצוות המיותרים. אוחז את הצורה משני כפליה החיצוניים, הוא פורש את הנייר. ההמולה בחוץ נקטעת באחת.
שרשרת של ילדים אוחז אודי, מחזיקים זה בידו של זה. וכעת, גם בידיו הם מחזיקים.
"עכשיו תורי להיות מלך של ערימות", הוא לוחש לעצמו בעוד הם מתחילים לנוע בריקוד אטי במעגל.
וואו. יפהפה (ומצמרר להפליא).
ובמילה אחת: ואו.
כל הכבוד, הלוואי עליי לכתוב בכזאת רמה. מצמרר ומרתק.
כתוב מאוד יפה וקודר. כל הזמן הייתה תחושה שלא ניתן למנוע מן השמנמן הספק אוטיסט את מה שהוא עושה. הזכיר לי קצת את טורי איימוס – "can't stop what's coming, can't stop what is on its way".
אתחיל במחמאות: כתוב מעולה. כתוב כל כך יפה 🙂 הכניסה תחת עורן של הדמויות מדויקת, מזכירה כתיבה של דויד גרוסמן מהבחינה הזו. בגדול – מה כבר מיוחד בדמויות האלה כדי שאסתקרן לקרוא את הסיפור בנשימה אחת? והתשובה היא: הכתיבה ואופן הצגתן. אילו עשו סרט לפי סיפור זה, היו נדרשים אפקטים מיוחדים ומשחק ברמה גבוהה כדי להעביר את האווירה שהסיפור משרה.
אסגור בביקורת: הרעיון לא מפותח מספיק ומה שאני לוקחת איתי הלאה מהסיפור זה לא הרעיון, אלא את הדמויות ואת חייהן.
מוניקה – מה בעצם רע בזה שהדבר שתקחי איתך מהסיפור אינו הרעיון? רוב הסיפורים ב"בלי פאניקה" אינם ממוקדי רעיון.
רמי, אולי רוב הסיפורים בב"פ אינם ממוקדי רעיון אבל רובם של אלה שאני קראתי בב"פ הם ממוקדי רעיון.
ואין שום דבר רע, מאד נהניתי מהסיפור. ציפיתי לפיתוח גדול יותר של הרעיון. למה ציפיתי? אין לי מושג. אולי הרגלתם אותי לזה לאחרונה.
אני חושבת שציפיתי (וציפיות הן חולה רעה) שכל דמות וכל מעשה של כל דמות יתקשרו ישירות לרעיון. אני מרגישה שיש את הסיפור היפה אבל הקשר שלו לרעיון דק מאד.
מצד אחד זו כתיבה יפהפיה, על גבול השירה לפעמים.
מצד שני, ההתפתחות קצת איטית מדי, ולא מוצדק שהסיפור לא מהודק יותר.
שורה תחתונה: נהניתי. גם מהאפלוליות, גם מהאיזכורים של פיטר פן וביחוד (!) מהחשופיות.
הלאה החשופיות!
הביקורתיים פשוט עדיין לא קלטו את העוצמה בסיפור שלך ישנם דברים גדולים יותר מ'רעיון לא מפותח מספיק'הדוגמאות בהם השתמשת והפכת אותם ליותר מעוגיות מקושטות אלא לחלק מהעלילה עצמה, לקחת את הקריאה הרגילה והפכת אותו לצפייה בסרט אימה קצר
תמשיך כך
אני מחכה
מזכיר לי את לאבקרפט-וואוו
סיפור מצויין נקודה.