"המסע אל ממלכת אורידור" מכיל את כל המרכיבים המקובלים של ספר פנטסיה לנוער. שירה בת הארבע-עשרה חולמת חלום ומושכת בעקבותיו את שני אחיה, עומר המבוגר ממנה ודניאל הצעיר, אל "הר הרוחות" הסמוך ליישובם. רעידת אדמה מובילה אותם לתוך מערה, שבסופה מחכה להם ממלכה פנטסטית. כצפוי בז'אנר זה, הם לא הגיעו לשם במקרה, אלא מוטל עליהם למצוא חפצי קסם אלו ואחרים כדי להציל ממלכה הנמצאת בסכנה. יש מסע נועז, יש ממלכה מרושעת ויש קרב מכריע. וכמובן, יש גם בוגד – תמיד יש כאלה. וזהו.
קשה לומר על הספר הרבה מעבר לתיאור הזה, פשוט מכיוון שהוא לא מכיל הרבה יותר. זו גם אחת מנקודות התורפה העיקריות שלו. לכל אורך הקריאה אפשר לחפש בו הסברים, והם פשוט אינם קיימים. לדוגמה, נאמר כמה וכמה פעמים ששלושת האחים הם-הם "הנבחרים", מתוך מועמדים אפשריים רבים, אך שום דבר לא מבאר מדוע דווקא הם ולא אחרים ניחנו באותו "ניצוץ" ייחודי שעושה אותם למה שהם. באותו אופן, ההסבר למניעיו של הבוגד מסתכם בשורה וחצי, ואינו מסביר באמת שום דבר.
החלק היותר מעניין בספר הוא תיאורו של העולם הפנטסטי, שמכיל רעיונות חביבים למדי. למרבה הצער, גם שם חסרים ההסברים עד כאב. למה, למשל, חייבים הגיבורים לאכול את ארוחתם הראשונה בממלכת אורידור דווקא בריחוף ליד התקרה? ומדוע השולחן לארוחה אחרת יורד מחבלים המשתלשלים מהתקרה? הרעיונות, כשלעצמם, עשויים להיות מגניבים ומשעשעים, אבל בהיעדר הסבר מנומק הנובע מהעלילה או מכללי העולם המתואר, הם נראים בעיקר תלושים, כגחמה של הסופרת.
אותו דבר נכון גם לדמויות. עומר, שירה ודניאל הם היחידים שאולי אפשר להבין מה הן עושות מעבר לדחף הראשוני שלהן. הדמויות האחרות נראות לכל היותר כמעין שבלונות הממלאות את התפקיד שהכתיבה להם הסופרת. יש שם מלך אחד מפונק וילדותי במידה קיצונית, מלכה אחת מרושעת ומסוכנת, בן לוויה נאמן, לוחם עשוי ללא חת, בוגד שפל וקוסם שמציל את המצב, כולם דמויות טיפוסיות ללא איפיוניים ייחודיים או מעניינים.
"שום דבר לא מסובך אצלנו", אומרת אורידורית אחת לשירה, וממצה היטב בעיה אחרת בספר. לכל אורך ההרפתקה נראה שהדברים מסתדרים שוב ושוב יותר מדי בקלות. הקוסם מופיע משום מקום בכל פעם שזקוקים לו, ותמיד מציל את המצב; חית מחמד שהוזכרה לרגע מגיחה כיש מאין בפרק מאוחר יותר ומחלצת את הגיבורים מצרה; תרופות קסם מרפאות פצעים חמורים בן רגע ומאפשרות לגיבורים להמשיך במשימתם; וכך הלאה.
הנקודה האחרונה דורשת התעכבות נוספת. בשלב מכריע בעלילה נפצע אחד הגיבורים פציעה חמורה למדי, מצב שביר שניתן היה להשתמש בו כדי לשדרג את ההרפתקה. מצב כזה, שבו הגיבור תלוי בין חיים ומוות, יכול היה לשמש את הסופרת לבחינת עוצמתם ותושייתם של היחיד ושל החבורה כולה בהתמודדות עם קשיים לא צפויים, ואף לגלות בכולם רבדים חדשים של אישיות. כל ההבטחה הזאת נעלמת כלא הייתה בזכות אבקת קסמים שצצה משום מקום ומעלימה את הפצע תוך שניות אחדות ללא כל התמודדות, ותוך תחושת החמצה.
סופו של הספר מביא הבטחה עלילתית גדולה נוספת, ואכזבה גדולה לא פחות. ההרפתקה העיקרית, שבה שלושת הילדים עוברים לאורידור פעמיים, מתחילה ומסתיימת תוך לילה אחד. לקראת קצו של הלילה הזה הוריהם מתעוררים ומגלים שהילדים נעלמו. כשקראתי את זה התעוררה בי תקווה שהנה הנה מגיעה דילמה אמיתית, אתגר אמיתי והתמודדות. אך גם זה נפתר בצורה פשוטה ומאכזבת, והפרק האחרון חתם מבחינתי את הספר בטעם מריר נוסף. הלקחים שהגיבורים למדו מההרפתקה הועברו בצורה דידקטית עד זרא, וכך גם הדרך שבה הנחילו אותם לחבריהם בעולמנו.
יותר מכל נראה ש"מסע לממלכת אורידור" סובל מחסרונו של עורך מיומן, שאולי היה מסוגל לטפח אותו, לנכש מתוכו שגיאות של כותבים מתחילים ולסייע לסופרת להעניק לעלילה ולדמויות עומק ותוכן. יכול להיות שאני שופט את הספר בחומרה יתרה, וכספר הרפתקאות לילדים הוא מוצלח יותר, אך כקורא מבוגר התחושה העיקרית שהוא עורר בי היא של החמצה.
תודה על הסקירה/ביקורת האמינה. אני מרגישה כאילו שקראתי את הספר.
חסכת לי קריאה מיותרת.
בדיוק מה שחשבתי, ממזמן לא קראתי משהו כזה גרוע
אהוד, את הספר הזה קניתי לבן שלי וקראתי אותו בשוונג לפניו. מזמן לא קראתי ספר פנטזיה כל כך טוב וביקורת כל כך גרועה. לפי קו המחשבה שלך היה צריך להיות הסבר לשפן באליסה בארץ הפלאות, ולקיומה של המכשפה בקוסם מארץ עוץ.
נועם שלום.
אני שמח שאהבת את הספר (אני מקווה שגם בנך אהב אותו, לא כתבת זאת בהודעתך). כנראה שיש לנו ציפיות אחרות מספרים.
כמה מילים על אליס. ראשית, לא אמור להיות הסבר לארנבון (אני מעדיף את הבחירה של לטוין כאן, "שפן" הוא שפן סלע). אליס היא יצירת נונסנס (איגיון, במינוח העברי המקסים בעיניי) שהמאפיין העיקרי שלה הוא שבירת ההגיון הסיפורי, שבירת הציפיות של הקורא. אבל דווקא הארנבון היא דוגמה בעייתית לטענתך כי יש הסברים לארנבון בשני מישורים – במישור הסיפורי ובמישור ההתנהגות שלו.
התפקיד האחד של הארנבון הוא להניע את אליס בעלילה. בלעדיו היא לא הייתה יורדת למחילה ולא הייתה נכנסת לארץ הפלאות. הוא שולח אותה לחפש את הכפפות והמניפה בבית, ובכך מחולל את פרק 4. הוא הכרוז במשפט בפרקים האחרונים, שבסופו אליס מתעוררת.
תפקיד אחר של הארנבון הוא עמוק יותר. מהותו של האיגיון היא יצירת מראית עין של עקביות ושבירתה, והארנבון ממלא את התפקיד של יצירת העקביות והלינאריות של העלילה בארץ הפלאות. הוא נמצא בכל אחד מחלקי העלילה, וההתנהגות שלו כמעט תמיד מוסברת.
אנחנו לומדים מהר מאוד למה הוא ממהר ולמה הוא מפחד בתחילת העלילה, שבה הוא מושך אחריו את אליס. אותה סיבה מסבירה מדוע הוא מחזיר את אליס לנתיב הנכון אחרי שהיא כמעט מוכנה להתייאש בסוף פרק 3. לקראת סוף הספר הוא היחיד שמחזיק את המשפט בתלם ומאפשר לאליס לגדול חזרה לממדיה האמתיים וכך לחזור לעולם האמתי. מכל המשתתפים במשפט, רק הארנבון דבק בתפקיד שלו וממלא אותו כראוי (או לפחות מנסה).
סביב הציר שהוא ואליס יוצרים, קרול יכול לטוות את ההתנהגויות האקצנטריות של כל השאר.
אם את רוצה לבחור דמות שהפעילות שלה בעייתית ותמוהה, עדיף היה לבחור בדוכסית. אבל כפי שאמרתי בתחילה, איגיון מתאפיין בכך שאין לצפות לרציונל התנהגות מסוים. (אני לא נכנס לדיון ב"עוץ" כי עברו שנים רבות מדי מאז שקראתי אותו לאחרונה ואני לא זוכר אותו די הצורך.)
אבל ביצירה שאינה נונסנס, דמות אמינה מתאפיינת בכך שהקורא יכול להבין מדוע היא עושה מה שהיא עושה. צריך להיות הסבר כלשהו, שנובע מתוך הדמות או הסיפור (רצוי שניהם) לפעולות שלה. זה כמעט ולא קיים ב"מסע" לעצרי.
אהוד.
הספר עוד לא הגיע לבן, הוא עבר לצדו השני של חדר השינה ועכשיו האישה קוראת בו בהתלהבות לא קטנה.
אני מבין שאתה לא זוכר את הקוסם מארץ עוץ, אבל גם באליס ובכל ספר פנטזיה הרעיון הוא שיש קסם שלא דורש הסבר, לכן לא מתעכבים בספרי הפנטזיה שאני מכיר, ומודה שמכיר די הרבה, על הסברים שפוגעים בתחושה שאתה מהלך בעולם אמיתי שבו לא כל דבר דורש הסבר.
מקווה שהוא יאהב.
צריך להבחין בין שני סוגי הסברים. בכלל בספרי פנטסיה לא ממש מעניין אותי *איך* הקסם עובד, המכניקה שלו היא שולית (אם כי יכולה להיות מעניינת מאוד). השאלה היא איך פועלים מי *שמשתמשים* בקסם. למה הם משתמשים בו? מתי הם משתמשים בו? וזהו מקרה ספציפי של שאלה יסודית יותר הנכונה לכל ספר ולכל דמות – למה הדמויות פועלות כפי שהן פועלות? מה מניע אותן? ההסבר לא חייב להיות הרצאה מלומדת, למען האמת במיטבו ההסבר נובע מתיאור ההתנהגות של הדמות לאורך כל היצירה ואתה לא צריך הסבר, כי ההתנהגות נראית הגיונית וטבעית לחלוטין.
בוא ניקח דוגמה פשוטה (ופשטנית) מאוד – המלכה בשלגיה. לא משנה מהוא הכישוף שבו היא השתמשה כדי לגרום לראי לדבר, ולא משנה באיזה רעלים היא השתמשה על המסרק ובתפוח. אבל בנוסף לדברים שנאמרים במפורש על היופי שלה והקנאה שלה, החזרה שוב ושוב על השיחה עם הראי הופכת את הפעולות שלה לחלק טבעי של ההתנהגות שלה. אתה לא צריך לשאול למה היא שונאת את שלגיה. [אני מתייחס לגרסה של האחים גרים לסיפור, עמוד 185 והלאה כאן:
http://www.gutenberg.org/dirs/etext04/grimm10ap.pdf%5D
הגרסה של האחים גרים מאוד "גסה" בעיצוב הדמויות וההתנהגות שלהן. אם אתה רוצה לקרוא גרסה מתוחכמת הרבה יותר בכל מה שנוגע לעיצוב דמויות ומניעים בסיפור הזה קרא את Snow, Glass, Apples של ניל גיימן.
http://www.holycow.com/dreaming/stories/snow-glass-apples
עיצוב כזה, הסברים כאלה של מניעים ופעולות, לא קיים כמעט ב"מסע". הדמויות עושות את הדברים כי… ברוב המקרים אין לך שום בררה אלא לומר "ככה".
בספר יש כמה דברים שאולי לא שמת לב אליהם.
בין השאר כתבת:
א)
הם גילו מי הבוגד באמצע קרב, ולא היה להם זמן לשבת עם כוס תה ולדבר על למה וכמה הוא בגד בהם.
ב)
העולם שם הוא עולם קסום, וחוץ מזה שאם כל דבר מסבירים זה עלול לפגוע ברצף העלילה, לא את כל דבר חייבים להסביר, במיוחד אם הוא קסום.
ג)
כמו שהיזכרת, הוא קוסם, ולכן יכול להופיע משום מקום
ד)
לדעתי, לא כדי שכולם בסיפור ימותו
ה)
קודם כל, אני לא הרגשתי שום תחושת החמצה.
חוץ מזה, הרבד היחיד שהיו יכולים לגלות הוא אם הוא היה ממשיך להילחם, ובמצבו הוא לא כל כך יכל להילחם, והיה יכול למות תוך שניות
ו)
אכן, אתה שופט את הספר בחומרה יתרה, ואכן כספר הרפתקאות לילדים הוא מוצלח, ובי הוא לא עורר תחושת החמצה.
ולסיום, אני מבקש סליחה אם מישהוא כבר כתב ביקורת כזו, לא קראתי את כל הביקורות.
ל"אנונימי",
שים לב שכל ההסברים שלך לא פותרים את הבעיות: הדברים קורים בלי שום סיבה, "ככה". אין כאן שום דילמה, שום התמודדות ושום עלילה הגיונית.
אתה אומר, למשל, שהקוסם הוא קוסם, ולכן הוא יכול פשוט להופיע כשמתחשק לו. אם כך, למה הוא לא פשוט נכנס לממלכה של האויב, לקח את מה שצריך, חזר לאורידור, וחסך לילדים את המסע? הספר פשוט צפוי מדי, ובנוי רק כדי ליצור מסע שאין שום ספק שיצליח, כי הילדים פשוט לא מצליחים להיכשל.
האמת היא, שהדבר היחידי שנהנתי ממנו בספר היה השירים באורידורית. חוץ מזה, הוא היה פשוט לא טוב.
אתם פותחים דיונים על ספרות ישראלית!!!
באמת מה יש לכם אני בטוח שאם הסופרת הייתה קוראת את התגובות שלכם היא לא הייתה שמה לב לכול ההערות לפרטים הקטנים
הבנו אחד לא אוהב השני כן אוהב אבל חלס די הבנו
אם אנכם אוהבים את כתיבתי אז במקום להיתחבות מאחורי מסך המחשב אנא בואו לדבר איתי בביתי ולהגיד לי את כל הבעיות בספרי.
ולמי שאהב אני שמחה לשמע.