לויהי, מאת אסף אשרי, הוא סיפור ישראלי בעליל. הוא ישראלי בשמו, בעלילתו ובמקום ההתרחשות שלו. הוא ישראלי גם במתח שעומד במרכזו, אשר מלווה את ההוויה הישראלית מראשיתה. מתח זה, הדילמה של "שתי המולדות", הוא זה שבו נתונים מהגרים מאז ומעולם כאשר הם לכודים בין המקום שבו נולדו וגדלו למקום שאליו בחרו להגר, ומתבטא פעמים רבות בתחושת עקירה וניכור משתי המולדות כאחת. מתח זה בולט במיוחד בקרב מהגרים "אידאולוגיים" שהגירתם מונעת לא ממניעים כלכליים גרידא אלא היא נעשית מתוך השקפת עולם מוגדרת, כזו המונחת בבסיס הציונות. "לויהי" מתאר מתח ישראלי זה בגלגולו החדש ביותר – בקרב העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, על הבעיות הייחודיות להם.
הסיפור הוא סיפורה של אנה רוזינסקי/רוזן שלתה לארץ עם בעלה ושני ילדיהם, ואיבדה את שלושתם ביום אחד. בתה נהרגה בפיגוע, בעלה הרופא, שהגיע לטפל בפצועים וזיהה את בתו, מת מהתקף לב ובנה נהרג מאש כוחותינו בפעולה בג'נין. לאחר שנודע לה שילדיה יקברו בחלקה נפרדת בבית העלמין מכיוון שהיא אינה יהודיה, היא מזמנת את לויהי, השד הפטרון של משפחת רוזינסקי, על מנת שישיב אותה ואת משפחתה למולדתם.
אחת הדרכים שבהן אשרי מבטא את הניכור והזרות ומביא אותם לפני השטח היא בשתילת רמזים למתח זה בסיפור. חלק מהרמזים הללו גלויים ואחרים נסתרים יותר. הרמזים מובאים בצורת סמלים, סטריאוטיפים, ציטוטים וכן הלאה, ועל הקורא מוטל לפענח אותם ולמלא אותם בתוכן ובחיים מתוך עולמו וניסיונו האישי. באמצעות הרמיזות העקיפות הללו מבסס אשרי את המתח בשתי דרכים: ראשית, הוא מאפשר לאנה להיכשל בפענוח שלהם, ובכך מדגיש את זרותה. ושנית, הוא מאלץ את הקורא לפענח אותם ולהרחיב אותם בכוחות עצמו, ובכך מטמיע בו את הקטבים המנוגדים, גורם לו לשקוע בסיפור ואולי אף מעודד אותו להזדהות עם אחד מהם.
הפער בין שתי המולדות ניכר בסיפור מראשיתו, ואף משמו. שמו של הסיפור ושל השד, "לויהי", מתבסס על שם שירה של נעמי שמר "לו יהי", אך אנה אינה יודעת זאת. כשד רוסי, אין לשם משמעות בפני עצמו, אלא הוא רצף הברות סתמי, אך בהקשר הישראלי נלוות אליו משמעויות רבות. גם ללא הקישור לכתבה על שירה של שמר, שצורף לסיפור בעת פרסומו המקורי בכתב העת האינטרנטי של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, רק מעטים מילידי הארץ ותושביה לא היו מזהים את השם ואת הקשריו.
כדי לחזק את הקשר בין הסיפור והשיר, אשרי שותל בסיפור רמזים גלויים נוספים. כאשר אנה מקבלת הוראות לזימון השד לויהי, נאמר לה, "עליך לנקוב בשמך לאחר הפעמיים הראשונות שקראת בשמו ואז לקרוא לו בשלישית". כלומר, נוסח הזימון (המופיע בסיפור) הוא "לויהי, לויהי, אנה, לויהי". ההבדל בין הזימון הזה לבין השורות הראשונות של הפזמון החוזר בשירה של שמר, "לו יהי, לו יהי / אנא – לו יהי", הוא הבדל בכתיב אך לא בקרי, הם נשמעים זהים. רמז נוסף מתגלה כאשר השד מופיע לאחר זימונו, לקראת סוף הסיפור. הופעתו מתוארת במשפט: "באופק נראה מפרש לבן, ומעליהם עלה ענן שחור כהה". המשפט הזה הוא פרפרזה גלויה על שתי השורות הפותחות את השיר: "עוד יש מפרש לבן באופק / מול ענן שחור כבד".
קישור הסיפור לשיר מדגיש את הישראליות במישורים נוספים, שכן "לו יהי" אינו רק שיר ישראלי מובהק, אלא שיר של נעמי שמר – מהפזמונאים והמלחינים המזוהים יותר מכל עם ההוויה הישראלית. רבים מהשירים המכונים "שירי ארץ ישראל הישנה והטובה" חבים לה מילים או לחן, ולא פעם את שניהם. הממד הישראלי של השיר זוכה לחיזוק אצל מי שמכירים את הסיפור על עיתוי כתיבתו של השיר, שנכתב בראשית מלחמת יום הכיפורים, בתקופה של חרדה קיומית, כמעין תפילה לשלום ולחזרתם של הלוחמים הביתה בשלום. הפער שבין הידע של אנה לידע של הקורא מדגיש את הניכור שלה, שבאופן אירוני הוא ישראלי כל-כך.
מקום אחר שבו אנו יכולים לראות את הפער בין שתי המולדות, את מה שאין באנה ובמשפחתה אך קיים בכל ילידי הארץ, הוא בהתיקלות שלה עם הסכסוך הישראלי-ערבי והשפעותיו. אשרי מנסח את מגעם הראשון של בני המשפחה עם הסכסוך באומרו שהוא "רפרף על פניהם", בניגוד לתיאור המקובל של הישראלים כמי ש"חיים" את הסכסוך יום-יום ושעה-שעה. גם התגובה של פטר, בעלה של אנה, על "רפרוף" זה (מותה של בת השכנים בפיגוע ירי) מעידה היטב על העובדה שהם מוסיפים לחיות בשתי המולדות, ועדיין מנסים לגשר על הפער בין רוסיה וארץ ישראל. בשובם הביתה, פטר בוחר לצטט מתוך הקלאסיקה הרוסית, ואומר בפרפרזה על הפתיחה של "אנה קרנינה": "כל המשפחות האומללות כאן [ההדגשה שלי א.מ.] אומללות בצורה דומה, כל המשפחות המאושרות מאושרות בדרכן שלהן" ובכך מנסה להתאים את התרבות הישנה למולדת החדשה.
אפילו אחרי שהם מתערים בארץ, כאשר הסכסוך עומד להשפיע עליהם באופן ישיר מאוד, הפער עדיין לא מגושר. כאשר נשמע הפיצוץ של הפיגוע שבו נהרגה בתה, אנה לא מצליחה לקשר בתחילה "בין קול הנפץ ואזעקות המכוניות ובין סירנות האמבולנסים שמיהרו להגיע בעקבותיו", קישור שהוא בלתי נמנע לישראלים. אצל הקורא הישראלי, תיאור זה יעורר תגובה מיידית – מראות, צלילים ורגשות מוכרים – אך לא אצל אנה, שחיה עדיין בין המולדות.
הפעם הבאה בה אנו נתקלים, בחדות ובגלוי, במתח בין שתי המולדות הוא בהלוויית בני משפחתה של אנה. ילדיה של אנה אינם נקברים בחלקה רגילה, מכיוון שהיא אינה יהודיה. על החלקה שבה הם נקברים אומר אשרי שהיא מיועדת "לאלו שאכלה הארץ אך תושביה לא ידעו לעכל", וניתן לראות בכך את שני הקטבים של הפער. ראשית, נשמע כאן הד לאזהרה שהשמיעה חמותה של אנה באוזניה – שהארץ שאליה הם נוסעים היא "ארץ אוכלת יושביה". האזהרה הזו מוכרת היטב לישראלים, לא רק מהמקור שלה (במדבר, י"ג, 32) אלא גם מאזכרות, נאומים וארועים נוספים שבהם הביטוי חוזר מפעם לפעם. אך אנו עדים פה גם למבוכה של הממסד הישראלי הרשמי שלא יודע איך להתמודד עם עולים שאותם הוא אינו מצליח לסווג כראוי – חייל מצטיין שנהרג מאש כוחותינו, אך נקבר בחלקה נפרדת ושלטונות צה"ל ימנעו ממנו הלוויה ממלכתית אם אמו תבחר לקבור אותו בטקס דתי.
רמזים פחות גלויים לפער ולמתח מופיעים גם בהלוויה, בדמות שלושה מהנוכחים. עבור אנה כולם זרים, אך עבור הקוראים הם סטריאוטיפים שישראלים יודעים לזהות ללא כל קושי אותם ואת הקלישאות שבהם. ראשון פוגשת אנה "בגבר המבוגר, עטור הזקן, שהסביר לה כי אהוביה יקברו בחלקה מיוחדת". זהו תיאור קצר אבל מוכר היטב זה מעלה מיד את שאר המרכיבים של דמות ה"דוס", או ליתר דיוק את דמותם של אנשי חברה קדישא שבהם נתקל כל שנכח אי פעם בהלוויה יהודית בישראל. אדם אחר שאותו היא פוגשת הוא קצין צעיר שמבטיח לה "שמדינת ישראל מבינה את הכאב שלה ותעשה כל שביכולתה לעזור לה להשתקם". הקצין דובר בלשון הרשמית, האכפתית לכאורה אך חסרת המשמעות לעתים קרובות, אשר מוכרת היטב מניסוחיהם השגורים של נציגי הצבא במעמדים כאלה. דמות זו של הקצין הצעיר שנאלץ לעמוד בפני הורי פקודיו ולהתמודד עם יגונם היא, לצערנו, תמונה שרוב הישראלים מכירים היטב. ולבסוף יש בהלוויה "מספיד לבוש חליפה", אשר לוחץ את ידה של אנה אך לא מדבר אִתה אלא מזדרז לדבר דווקא עם כתב הרדיו ולהודיע לו "כי הטרגדיות האישיות האלה הן שקושרות את גורל העולים לארץ". קל לזהות אותו כפוליטיקאי המעדיף לדבר במליצות שדופות אל התקשורת, מבלי להתייחס למשפחה.
אך הפוליטיקאי טועה, כמובן, מכיוון שהטרגדיה וההלוויה המלאה בזַרים אינן קושרות את אנה לארץ, אלא מעמיסות עול כבד מדי על המתח שבו היא שרויה. היא מחליטה לחזור לרוסיה ולקחת אִתה את בני משפחתה.
במקרה זה, השימוש בסטריאוטיפים הדוברים בקלישאות אינו נובע מעצלותו של הסופר. אדרבה, הרמזים הגלויים נועדו לעורר בקורא המזהה אותם שורה שלמה של דימויים מוכנים מראש. בכך, הם מאלצים אותו להפוך למשתתף פעיל בסיפור ולמלא אותו בתוכן הלקוח מנסיונו ומעולמו הפרטי. כך הסיפור מדגיש עבורו, כמעט בבלי משים, את הפער שבין המולדות, כיוון שהקורא משלים בעצמו מאת הפרטים שעליהם הסופר רק רומז, ומסייע ביצירת אחת המולדות בסיפור. הזרות של הסטריאוטיפים המוכנים האלה עבור אנה, מדגישה שוב את הימצאה של המשפחה בפער שבין שתי המולדות.
לפני סיום ברצוני לגעת בשני רמזים נוספים למתח שבין שתי המולדות, שהם עדינים ועקיפים יותר. הראשון נוגע לטבעו של השד "לויהי". למרות שמו הישראלי למשעי, לויהי הוא שד נהר רוסי, וקשירתו וזימונו קשורים למים. אנה מזמנת אותו ליד האגם של סכר מוצא, והוא מגיע ברפסודה. הרעיון של שד נהר הוא טבעי ומובן למי שגדל על גדות הוולגה, הלנה או הדנייפר. בארץ צחיחה כישראל, כוחם של המים שונה – הם ניתנים במשורה והאמונה היא בקדושתם של בארות ומעיינות, אך אין בה נהרות שבכוחם להפיק שד שהמוות יכנע לו.
ולבסוף, במתכוון או שלא במתכוון, אשרי הכניס לסיפור רמז נוסף הקשור לשיר אחר, שהוא בעת ובעונה אחת הדוק מאוד ועקיף למדי. הופעתו של לויהי לקראת סוף הסיפור מתוארת במילים "באופק נראה מפרש לבן". תיאור זה מזכיר כמובן את המילים הראשונות של "לו יהי", אך גם את הפתיחה של שיר נוסף. הוא מזכיר את הבית הראשון בשירו של המשורר הרוסי קטאייב:
מפרש בודד מלבין באופק,
בתכלת ים וערפיליו.
מה יחפש בארץ רוחק?
מה במכורה עזוב עזב?
הבית הזה מבטא במפורש את אותו מתח, את אותו פער, אך הקישור אפילו יותר מורכב ומעודן, וקשור במי שתרגמה את השיר לעברית – לאה גולדברג. גולדברג היא אחת מעמודי התווך של השירה העברית החדשה, ומוטיב "שתי המולדות" עולה בשירתה שוב ושוב. בשירים רבים שלה היא מבטאת את חוויית העלייה והזרות, את הניכור משתי המולדות ואת המחיר שמשלמים המהגרים. גלגולה החדש של חוויה זאת, שיש לו מקום מרכזי בסיפור, מוצא ביטוי בעוצמה רבה אצל קוראים שמזהים את השיר ואת המתרגמת, מכירים את גולדברג ואת יצירתה ומצליחים לעשות את הקישור הזה, גם אם הוא רחוק מאוד.
מדי פעם שבה ועולה בקרב קהילת הקוראים והכותבים של מדע בדיוני ופנטסיה בארץ השאלה מהי יצירת מדע בדיוני "ישראלית"? מהי פנטסיה "ישראלית"? האם היא מוגדרת במקום הולדתו של הכותב? בשפה שבה הוא כותב? במקום ההתרחשות שלה? אולי יש בדברים שלעיל כיוון מסוים לתשובה לשאלה זו. מכיוון שמה שהופך את "לויהי" לסיפור ישראלי אינו רק העובדה שאשרי ישראלי, שהסיפור נכתב בעברית או שהוא מתרחש בארץ. מה שהופך אותו לישראלי הוא מתח "שתי המולדות" שמלווה את ההוויה הישראלית מאז ומעולם. מה שהופך אותו לישראלי הוא גם שלל רמזים תרבותיים המובנים במלואם רק ליודעי ח"ן – לישראלים החיים את הארץ הזו ואת תרבותה, ובונים אותה במסגרת הסיפור יחד עם הסופר והגיבורה.
כתבה מעולה לסיפור מצויין במיוחד
שמחתי לקרוא את שניהם הבוקר.
יופי של מאמר
מעניין מאד, והוסיף נדבך לקריאה
מתנצלת, לא אהבתי את הסיפור כלל. היתה תחושה של סיפור המסופר ב"ספיד", והסוף שלו היה לא מובן.
אחד המשפטים שצרמו לי ביותר היה "בשנתם חלמו על רוסיה הרחוקה. על הנוף הפראי שלה, על התרבות, על האנשים שנתנו מרחב נשימה והעריכו את מוסר העבודה. על הנימוס שלה ועל הצחוק הפרוע ובעיקר על העדר תחושת הפחד והארעיות." העדר תחושת הפחד? רוסיה? מילא.
המאמר היה כתוב יופי והוסיף לי כמה דברים שלא שמתי לב אליהם כשקראתי: ”לויהי, לויהי, אנה, לויהי“. מאוד אהבתי את העניין הזה. שוב, לטעמי הסיפור היה נחמד, אבל רחוק מלהיות מדהים.
יומטוב.
יו
אני לא מאד אהבתי את הספור המקורי. הערכתי את היכולת, ואני מכבד את האמירה שלו, אבל אני לא אוהב אותו. (אולי כי העמדה שלי בנושא הזה היא שונה משל הכותב.)
רוב המאמר היה מעין "מובן מאליו". אני לא ממש מסכים עם האזכור לשיר קטאייב, זה נראה לי קצת רחוק מדי.
*אבל* וזה אבל חשוב הפסקה האחרונה במאמר היתה שוה את הזמן של הקריאה של המאמר וקריאה חוזרת של הספור.
בפסקה הזו יש שתי טענות מעניינות וראויות שכל אחת מהן ראויה למאמר משל עצמה. הטענה ש"ישראליות" היא מתח בין שתי מולדות.
והטענה שספור ישראלי הוא כזה שמובן "באמת" למי שחי ומכיר את כל הרמזים. זה הגדרה והבחנה יפה מאד ועליה לבדה ראוי להגיד "יישר כח" לכותב.
לארן, הערה אחת.
ראשית, תודה.
בנוגע לקישור לקטאייב. כפי שאמרתי אי שם בשרשור שנפתח בפורום אורט – מדובר באסוציאציות, ואלה מטבען מאוד אישיות. אני בהחלט מוכן לקבל את האמירה שהרחקתי לכת בקישור שלי, וגם אמירה שפספסתי דברים.
כאשר קראתי את הסיפור שוב כדי לכתוב עליו את המאמר, הקישור הזה היה אחד הדברים הראשונים שקפץ לי לעיניים, עוד לפני שזיהיתי אותו כציטוט נוסף מהשיר של נעמי שמר. אולי זה קשור לכך שאני מכיר את השיר של קטאייב מילדות ואני אוהב הרבה יותר את השירים של גולדברג מאשר את אלה של שמר.
האם כיוונתי לדעתו של אסף אשרי או לא – בכך הוא יכריע. זו האסוציאציה שלי.
בנוגע לשאלה האם הדברים האחרים מובנים מאליהם או לא, שתי הערות. ראשית אני אחזור לעניין השיפוט האישי. מה שמובן מאליו לאחד אינו כך לאחר.
שנית, אולי מכיוון שבחרתי לדון בנושא העיקרי שבו עוסק הסיפור הרמזים נראים מובנים מאליהם. יש בסיפור רמזים נוספים, מוטמעים יותר, שהולכים לכיוונים אחרים.
השיר הוא לא מאת קטאייב, אלא מאת מיכאיל לרמונטוב.
לשמואל – נכון. טעות שלי. השיר מופיע בפתח הספר של קטאייב שזה שמו.
תודה.