בתוך שלל הכריכות הצבעוניות ורבות הרושם (והרכות) שבהן אנו מורגלים בספרי המדע הבדיוני והפנטסיה, הכריכה של "אם החיטה" כמעט הולכת לאיבוד. יותר מכל, הספר מזכיר את אחד מספרי הקודש שאפשר למצוא ניצבים בשורות ארוכות בחנויות הספרים של ירושלים. הוא כרוך בכריכה קשה, חומה, ועליו מוטבעים באותיות זהב שם הסופרת ושם הספר. רק בחינה מקרוב תגלה את כותרת המשנה, "חורים במסך וירטואלי" ואת ההליקופטר הקטן המוטבע אף הוא על הכריכה, אך ללא צבע. אותו הליקופטר יקח את הקורא לסיפור שאי אפשר לעמוד בפניו.
היה היתה גמדה שתמיד רצתה הליקופטר אדום, ובגיל 58 היא השיגה אותו. מכאן והלאה מתגלגלים ארועים שהם בלתי סבירים בה במידה שהם בלתי נמנעים, ובהם יתפרשו לפנינו השמדת מזיקים בחיטה באמצעים טלפתיים, מיליוני דולרים, רשת של אתרי סקס באינטרנט, ושני בדואים שבונים אתרים בשפת HTML.
קשה לומר עוד על עלילת הספר המפתיע והמקורי הזה, אלא רק שהיא נקראת בנשימה עצורה. הסיפור מסופר בשני קולות המשתלבים בצורה מושלמת – סיפור בגוף ראשון המתאר את התפתחות העלילה מנקודת מבטה של הגיבורה וסיפור בגוף שלישי שמביא את הרקע האישי של הגיבורה ואת הרקע הרחב יותר הדרוש להבנת הסיפור. זו עלילה שמושכת את הקורא אל תוך הספר ומסווה של כתיבה נטולת התייפייפות ותחכום מעוררת בו את הסקרנות הפשוטה, הטהורה, של "מה הלאה", זו שפשוט אי אפשר לעמוד בפניה.
אם לא די בכך, בעלילה הזו פועלות דמויות מרתקות, מצחיקות ואנושיות שהן טבעיות לעלילה ולעולם המקיף אותן. מיקי בן כנען מקדישה את הספר "לכל יוצאי הדופן באשר הם" והדמויות בספר אכן יוצאות דופן, בלי שזה מפריע להן ולו לרגע אחד. וזה ניכר היטב. הדמויות שלה מתענגות על היותן יוצאות דופן, מאמצות את ייחודן והופכות אותו למקור של עוצמה ולדרך חיים. פעולותיהן, מופרכות ומוזרות ככל שיראו אולי למתבונן מבחוץ, פשוט מתאימות להן. אלו דמויות שלמות, נכונות ואמיתיות שאי אפשר שלא להישבות בקסמן. כיוון שכך, לקורא אין שום בעיה להסכים עם כך שהדרך הנכונה לנגן בפיקולו היא בערום מלא, על צוק סלע המשקיף אל הים הסוער.
מעבר לכל דבר אחר, "אם החיטה" פשוט כתוב טוב. לא ניכר בספר שהוא ספר ביכורים. הוא כתוב ברהיטות, בבטחון, בשטף. מיקי בן כנען עושה שימוש נהדר בשפה וזו משרתת להפליא את הסיפור שהיא מספרת. זו שפה מלאת חיות שמתארת היטב הן את הסביבה המוחשית שבה נמצאות הדמויות והן את רגשותיהן ואת הלך רוחן. הכתיבה שלה מגלה את האהבה שהיא רוחשת לדמויות ואת האהבה שהן רוחשות לעצמן. היא מצליחה לכרוך יחד, כמעט מבלי משים, הרהורים פילוסופיים, תיאורים של מקומות, של אנשים ושל הלכי רוח. והיא מצליחה, לכל אורך הספר, להעלות חיוך על השפתיים.
נקודת החולשה היחידה של הספר היתה בעיני בחלקו השלישי והאחרון (והקצר ביותר). כאן הסיפור הופך קצת דומה מדי לסיפור אגדה, קצת קושר יותר מדי קצוות, קצת צפוי מדי. יחד עם זה, קשה לראות איך אפשר היה לסגור את הספר בצורה שונה. ההצצה מבעד לחורים במסך הוירטואלי מגלה סיפור מקורי להפליא ואגדי כמעט, ואך טבעי הוא שאותו סיפור יסתיים כסיפור אגדה.
"אם החיטה" הוא אחד מספרי המדע הבדיוני המקוריים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא. הוא מקורי, חדשני וכתוב היטב. נכון להיום הוא המועמד המועדף עלי לפרס גפן. כדי להחליף אותו יהיה צורך בספר יוצא דופן באמת. יש רק לקוות שהעובדה שהוא לא נראה כספר מדע בדיוני והעובדה שיצא בהוצאה שנמנעת בדרך כלל מהוצאת ספרי מדע בדיוני לא יגרמו לקוראים לפספס את הספר הנהדר הזה.
ביקורת מאת יאיר לפיד: ספר החודש של ויינט
נשמע מעולה
גרומיט- העותק שלך בסכנת חטיפה, ראה הוזהרת.
גם ההוצאה לא תצא נקיה מהעסק, נראה לי שאחרי שאסיים לטרוף בנימוס את הספר של גרומיט אצא לי לשחר אחרי עותק פרטי משלי
ספר מדהים . קניתי אותו בעקבות המלצה של רבקה מיכאלי ברדיו. חובה לקרוא.
אולי כדאי גם להוסיף פה דעה שונה. זה לא שאני חושבת שהספר לא טוב, חס וחלילה. הספר טוב. אבל לאנשים כמוני, שהם נטפקנים באופי, יהיה קשה יותר עם הספר. אני לא קראתי אותו בנשימה עצורה, אני כמעט נטשתי אותו כמה פעמים באמצע. דמויות יוצאות דופן לא עושות לי את זה בכלל, והעלילה היתה בעייתית בעיני, והפטרונות כלפי הבדואים הרגיזה אותי נורא. מצד אחד יש שם לכאורה פנטסיה, והסופרת גם מנסה להתייחס אליה בכבוד הראוי, ומן הצד השני יש איזו תחושה של "הכל אפשרי, ואין בכלל חוקים" מה שכל פעם שלף אותי מחדש מהאשליה. הספר במובהק התרחש בעולם האמיתי, והיו יותר מדי סתירות בין הספר לעולם האמיתי מכדי שאוכל ממש לשקוע בתוכו.
הסוף לטעמי היה בכלל נורא ואיום ונבע ישירות מהתחושה של "הכל אפשרי, ואין בכלל חוקים".
דעתי בקצרה – מי שההנאה האסטתית מהשפה הנהדרת שהיא משתמשת בה היא לפחות 50% ממדד ההנאה שלו מספרים, שירוץ לקרוא את הספר מיד. כי באמת השפה נפלאה ושירתית, מתנגנת וזורמת. מבחינה טכנית הספר כתוב באופן פשוט מופלא. מי שחשובה לו גם העלילה כשלעצמה והוא נטפקן בלתי נלאה, יהנה הרבה פחות.
הספר כתוב בצורה יפה מאוד. שני החלקים הראשונים שלו יפים. הרעיונות, הדמויות, העלילה, ההומור. לא התחברתי לחלק השלישי והאחרון (אך הוא קצר מאוד). בשיאיו הספר נהדר, וברובו המוחלט טוב מאוד. בכל מקרה נהניתי מאוד לקרוא אותו.
הנסיון לשילוב של מיינסטרים ופנטזיה הזכיר לי גם את "שלושה דברים לאי בודד" של יואב אבני.
אני מעדיף ספרים כאלו על פנטזיות "רגילות" כדוגמת הלוויתן מבבל או הלב הקבור (את האחרון לא קראתי).
אם החיטה היה נחמד, אבל טיפה פחות חד משלושה דברים לאי בודד.
ממליץ על שניהם.