הספר הזה הוא טוב. טוב עד כדי כך שקראתי אותו ברציפות במשך ערב אחד ובוקר.
קשה לסווג את הספר. מבחינה אחת הוא ספר מד"ב שעוסק במסע בזמן. מצד שני, יש בסיפור יצורים על טבעיים, אלים מצריים, קסמים, ולא מעט מכל אלה, מה שמשייך אותו לז'אנר הפנטסיה. אבל הויכוח הז'אנרי אינו עקרוני. תוצאת השילוב מוצלחת.
העלילה עוסקת במיליונר אקסצנטרי הלוקח חבורת אנשים למסע בזמן, חזרה לאנגליה של תחילת המאה ה19-, על מנת לשמוע הרצאה של המשורר קולרידג'. לצורך המסע מגייס המיליונר את ברנדן דויל, מומחה לקולרידג', כמלווה לקבוצה. כמובן שבשעת החזרה לזמן המקורי משהו מתפספס, וברנדן דויל נשאר נטוש באנגליה של 1810 ומוצא את עצמו מעורב עד מהרה באינטריגה משונה ביותר המערבת קוסמים ומכשפים, אלים מצריים עתיקים, קבצנים ומשוררים בתערובת מטורפת אחת (אגב, טים פאוורס אינו הסופר היחיד המשלב את קולרידג' ואת המשוררים הרומנטיים האחרים ם בספרו; גם דאגלאס אדאמס עשה זאת, בספרו "סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי"; דן סימונס, ב"היפריון" מאזכר רבות את קיטס ואת יצירתו).
העלילה מתפתחת בקצב מסחרר במרחבי הזמן וברחבי העולם – מהביבים והעולם התחתון של לונדון למצריים בתקופות שונות. פווארס מערב דמויות שונות – חלקן הסטוריות כמו קולרידג' והלורד ביירון, חלקן מיתולוגיות כמו האלים המצריים אנוביס ורע וחלקן מומצאות לחלוטין. הוא מערב בעלילה פנטסיות אורבניות עתיקות, כמו הקופים של לונדון, ג'ק פני כלב , יצורים משונים החיים מתחת לאדמה בלונדון ועוד. תופעות כמו כשפים, חילופי גופות ונשמות, כפילים משוכפלים, מעבר מיידי במרחב, משחקות תפקיד חשוב בעלילה.
מובן מאליו שעם התפתחות העלילה מסתבר ששום דבר אינו כפי שהוא נראה בתחילה, ולפעולות שונות ישנם מניעים נסתרים המתגלים בהמשך.
דבר שמצא חן בעיני בספר הוא, שאין אצל פאוורס קצוות פתוחים: כל דבר מקבל לבסוף את הסברו, ולכל פעולה יש תוצאה. דוגמה אחת משעשעת: אחת מגיבורות העלילה מנסה להימלט מחופשת לזונה. כדי להתחמק מאחד השומרים היא נותנת לו סיסמה (מילה גסה במיוחד) על מנת שישיג בחורה בחינם באחד מבתי הזונות של לונדון. בהמשך מוזכר במשפט אחד, שאותו שומר הוכה קשות בבית זונות. סגירת הקצוות מופיעה בפרטים הקטנים והגדולים. אין דבר שאינו מוסבר לבסוף.
אין בספר רעיונות חדשים במיוחד. פאוורס גונב בלי בושה רעיונות מספרים וסופרים אחרים, אך מצליח לשלב בין האלמנטים השונים בצורה מוצלחת ביותר . אחת הדמויות, למשל, מזכירה באופן חשוד את הג'וקר מבאטמן, כולל גם העולם שבו הוא חי ואותו הוא מנהל… יש פה ושם אצל פאוורס שמץ של הומור, התורם להנאה מהקריאה. יש גם פיספוסים: בעל פונדק, הרוצה להשקיט את אחד מאורחיו, אומר לו "להוריד את הווליום"? ווליום? במאה השבע עשרה? אולי זה רק בתרגום (או שבעצם זה אנכרוניזם מכוון?).
פאוורס יודע לטפל בדמויותיו. הן אינן שטוחות ורדודות, וגם הטיפוסים השליליים מקבלים התייחסות. הדמות העיקרית, גיבור העלילה, ברנדן דויל, עובר תהפוכות שונות בגוף ובנפש, מסעות בזמן ובמרחב, עד שהוא מגלה להפתעתו גילויים מפתיעים על המשורר האנגלי שאת הביוגרפיה שלו חקר… לא, חבל להרוס לקוראים הפוטנציאליים את הסיפור.
אין בספר רעיונות פילוסופיים עמוקים, תובנות או מסרים מיוחדים. העלילה מרתקת ובהירה. קריאת הספר קולחת ושוטפת, וכמעט שלא ניתן להרפות ממנו עד לסיומו, כאמור. למרות שכמה מהפיתרונות שנותן פאוורס לבעיות שהוא מעלה במהלך העלילה הם די צפויים מראש, או תוך כדי קריאה, העלילה עדיין מרתקת.
התירגום, שנעשה ע"י ורד טוכטרמן, מעולה. למיטב ידיעתי זה התירגום הראשון שלה באופוס. הכריכה, ע"י Red Fish, מקורית, מעניינת, מושכת את העין ומתקשרת לסיפור.
מבחינת ההגהה – מצאתי שגיאת כתיב אחת או שתיים, אך סה"כ, לדעתי, זוהי אחת ההצלחות של אופוס. ברכות לעורך הסידרה.
מומלץ!