שמי אברהם שדה, ואני מומחה למסע בזמן במקצועי. נולדתי וביליתי את כל שנותי עד כה בישראל. כל שתקראו כאן הוא למעשה מעלילות בזבוז הזמן היקר ביותר בהיסטוריה, והגדול ביותר בחיי. מדוע זה חשוב, אתם שואלים, שתשמעו סיפור מסוג זה? ובכן, זה ברור. זה מפני שאתם שייכים לעבר, והרי, מה טוב יותר לעבר מאשר ללמוד מטעויות העתיד? כך אולי תוכלו למנוע טעות זו. או, שמא, לא? האם ניתן לעוות את העתיד? זאת היתה הרי השאלה ששאלנו אנו כל הזמן, ולצערנו נגמר העניין כפי שנגמר. זה, אם כך, הסיפור עלי ועל חבורת המדענים המוכשרים שהיתה סביבי, ועל איך שניסינו לפתור יחדיו את פרדוקס הסבא:
2.3.2505
כשלושה חודשים לפני תאריך זה הצליחו מדענים צ'רקסים, לאחר חודשים ארוכים של עבודה במקלט סגור, לפתח סוף כל סוף את מכונת הזמן. לאחר התרגשות ראשונית שארכה כשלושה חודשים, העלה טוני, נציג אמריקה ברשות איגוד המדע הבינלאומי, את הרעיון. מדוע שלא ננסה לפתור אחת ולתמיד את הפרדוקס המפורסם ביותר בהיסטוריה: פרדוקס הסבא.
הפרדוקס, בקצרה, שואל מה היה קורה לו היה אדם חוזר אחורה בזמן ורוצח את סבו לפני שזה הוליד את בנו שלו, אביו של הרוצח. האם היה הרוצח נעלם גם הוא לפתע? הרי אילו נרצח סבו לפני הולדת אביו, כלל לא היה נולד. ואילו לא נולד, לא יכול היה לרצוח את סבו! אז סבו לא היה נרצח, והוא לא היה נעלם, וכן היה רוצח את סבו! וכולי, וכולי.
אלא שעכשיו ניתן לבדוק מה באמת יקרה במצב כזה. צריך היה למצוא מתנדב שיקח על עצמו את רצח סבו. דרוש היה אומץ, יש שאולי יאמרו חוסר לב. אני התנדבתי.
14.8.2505
חודשים ארוכים של הכנה והשקעה עצומה במיטב הציוד הביאו אותנו לרגע זה, היום בו ננסה את פרדוקס הסבא. עמדנו ליד מכונת הזמן "מלודי" אנוכי, טוני, אלפרד מאיטליה, ז'ים מצרפת וגרגורי מרוסיה. גרגורי היה נרגש מאוד, כמעט כמוני, שהרי העמדתי כרגע את חיי וחיי סבי בסכנה.
צעדתי אל תוך המכונה.
נשמתי עמוק.
סגרתי את דלת המכונה.
נאמר לי במכשיר הקשר לספור עד עשר.
עצמתי את עיני.
ספרתי עד עשר.
פתחתי את עיני.
משום מה הייתי עדיין בתוך המכונה.
נאמר לי בקשר שהמכונה מקולקלת.
נו טוב, פעם באה.
1.1.2506
המחדל המתוקשר מן הנסיון הקודם עורר בנו מחשבות. הוחלט להשגיח יותר הפעם על רמת הציוד, במיוחד על רמת מכונת הזמן. "מלודי" תוקנה. נכנסתי שוב אל אותה מכונה מפחידה.
עצמתי עיני.
האם סבי יבין מה קורה סביבו?
ספרתי עד עשר.
ומה אם אכשל?
פתחתי את עיני.
ומה אם אמות?
הבטתי סביבי.
איפה אני לעזאזל?
לאחר שניות מספר נראה העניין ברור – אני במצרים העתיקה. מכונה עלובה! למיותר לציין, שעל אף גילו המופלג של סבי, בתקופה זו עדין לא נולד.
מחדל. מחדל!
17.2.2506
לאחר שסיפרתי לידידי המדענים על חוויותי במצרים העתיקה, הוחלט שהפעם תתוגבר מלודי במכשור תלת ספרתי, שידאג לכוון את השנה בדיוק ואם לא, למנוע שיגור. לא ניתן לטעות יותר. אני בדרך לפגוש את סבי.
צעדתי פנימה.
ספירה לאחור.
עצמתי את עיני.
פקחתי אותן.
הו, תודה לאל! שמונים שנים לאחור, 2426, בשכונה בה גר סבי. שלפתי תמונה שלו מכיסי, למקרה שלא אצליח לזהות אותו.
אלא שכאשר חצה את דרכי אותו אדם, לא ניתן היה לטעות בדמותו. הוא היה דומה לי בצורה בלתי רגילה! סבא.
התקרבתי אליו מאחורי הגב, בשקט ובשלווה, הנפתי את הסכין, ו…
דקירה.
פקחתי את עיני שוב שמונים שנים קדימה. מיד ציינתי בקול רם, "המשימה בוצעה".
"וכלום לא קרה?" שאל אותי טוני, כולו מבולבל.
"כנראה", אמרתי, "שנכונה התאוריה בנוגע ליקומים המקבילים שנוצרים כשמשנים את העבר. היקום המקביל כולל מצב בו לא נולדתי".
בכך יכול היה כל העניין להסתיים, לולא נזכרתי פתאום שאבי כבר בן 83. מה שאומר שאבי כבר נולד שעה שפגשתי את סבי.
מה שמאפשר לי לחיות עכשיו כרגיל.
מחדל.
22.7.2506
צעדתי פנימה.
עצמתי עיניים.
פקחתי אותן.
"מלודי" שוב מקולקלת.
לא נורא, אני לומד לחיות עם זה.
11.11.2506
זמן רב חלף. רק אני וטוני נותרנו חברים בוועדה מן ההתחלה. שאר החברים פוטרו בעקבות המחדלים האחרונים.
"מלודי" עברה מקצה שיפורים נוסף.
צעדתי פנימה, יצאתי החוצה, והנה אני שוב בשכונת סבי. הפעם הובטח לי שאבי עוד לא נולד.
שוב נאלצתי לחזור על מעשה הרצח הזוועתי.
עצמתי עיני.
פקחתי.
"המעשה בוצע".
כרגיל היינו כולנו מאושרים לרגע, עד שנזכר מישהו מאיתנו לעשות את החשבון, וגילה שאבי עוד לא נולד אמנם אותה תקופה, אך כבר שכן כעובר בבטן סבתי. ושוב, רצחתי את סבי לשווא.
מסכן סבא.
12.12.2506
הפעם הוחלפה מלודי בדגם חדיש, "מלודי 2". לולא האומץ שלי, לולא האכזריות מקפיאת הדם שלי בהיותי מסוגל למעשה כמו רצח סבי, ודאי הייתי כבר מפוטר מזמן. שוב נשלחתי לי אל העבר. פקחתי את עיני בשכונה שכבר הכרתי. הפעם נאלצתי להמתין שעות ארוכות עד שעבר שם סבי.
לבסוף עבר, כמובן. הנפתי עליו כרגיל את הסכין, אלא שבאופן מפתיע הסתובב ושם לב אלי רגע לפני הדקירה המיוחלת. הוא צרח כפי שלא שמעתי אדם צורח בחיי, ואז פצח במנוסה אדירה. רדפתי אחריו. "פושע, פושע!" צעק. לבסוף הבחין שוטר בצעקותיו. הפסקתי לרדוף אחריו, והתחלתי אני בורח.
רגלי כשלו. השוטר הניח עלי את האזיקים.
את הלילה ביליתי בתחנת המעצר.
בבוקר גיליתי שוב שאני כשמונים וחמש שנים קדימה.
ברגע הראשון נשמתי לרווחה. ומקץ כמה שניות חשבתי – מחדל.
23.1.2507
"מלודי 2" שבקה חיים. ושוב נדחה תאריך היעד.
23.2.2507
גם "מלודי 3" איננה מן המיטב שבמיטב, בכל הנוגע למסע בזמן. הפרוייקט בסכנה.
27.5.2510
שלוש שנים של מאמצים בלתי נלאים החזירו את המימון הממשלתי לפרוייקט שלנו. צעדתי עתה אל מכונה בשם "מלודי 4". הפעם אמונתי היתה גדולה מן הרגיל, מפני שארבע הוא מספר המזל שלי.
ושוב אני מוצא עצמי שמונים ושמונה שנים לאחור.
בעת שאני מסתובב לי ברחוב, מחפש אחר סבי, אני שומע לפתע שיחה בין שני שוטרים העומדים לידי.
"היי, חולון, תגיד, האיש הזה שם, זה לא ההוא שנעלם מבית המעצר לפני שבוע?"
"בחיי, רם, אתה צודק. זה הבחור!".
לפתע נשמע הכול הגיוני. נשלחתי אחורה בזמן בערך שבוע קדימה מנסיון הרצח שלי את סבי בפעם הקודמת. לפי סדר הזמן הכרונולוגי של אותם שוטרים, ברחתי לפני שבוע מהכלא. לברוח! ושוב דילגתי לי בין המוני האנשים, השוטרים הידידותיים אחרי.
כפי שוודאי כבר הבחנתם, מעולם לא הצטיינתי בריצה למרחקים ארוכים.
אותו לילה, בבית המעצר, נודע לי דרך מכשיר הקשר שקיבלתי בצאתי למסע שגם "מלודי 4" התקלקלה.
חודש שלם ביליתי בבית המעצר, חקירות משטרתיות מתנהלות נגדי, עד שתוקנה "מלודי 4", ויכולתי סוף כל סוף לחזור הביתה.
נדמה לי שהמילה אסון ראויה יותר מהמילה מחדל, במקרה זה. או שמא, גיהנום?
14.7.2510
הפעם "מלודי 5".
ושוב נשלחתי אל מחוזות העבר, כבר אינני מצפה לכלום מלבד כישלון. אך אולי הפעם, אולי?
מקץ דקות ספורות של הרהורים חצה סבי את דרכי. הוא פיזם לו שיר כלשהו.
אלא שאז קרה משהו מוזר. סבי הביט בפני פעם אחת, עוד לא ראה כלל סכין, והחל בורח. רדפתי אחריו, כמובן.
בדרך צעקתי לכיוונו, "אדוני, ממה אתה בורח?"
את תשובתו בקושי שמעתי, הרוח היכתה באוזני בהתמדה ראויה לציון. "אני מכיר אותך! אתה מגיע לכאן פעם אחרי פעם ומנסה לרצוח אותי, השד יודע למה!".
דברים אלו נשמעו מוזרים מפני שנשלחתי בפירוש לתקופה שהיא מוקדמת מנסיון הרצח הראשון.
"עצור!" קראתי אליו. הוא התעלם.
לאחר מספר רחובות נתגלתה אמת עצובה-שמחה: סבי רץ גרוע אפילו ממני. הוא נעצר, כולו מתנשם ומתנשף, ולבסוף צנח לישיבה מזרחית על האדמה. הצצה חטופה בשעון התריעה על כך שנותרו לי שניות ספורות עד לשעת האפס. שעת האפס היא השעה בה מכונת הזמן מחזירה אותי באופן אוטומטי לעתיד. היתה זו הזדמנות מצויינת לנסות ולרצוח את סבי.
אלא שהסקרנות הרגה את החתול.
הייתי מוכרח, פשוט מוכרח לברר הכיצד זה יכול לקרות, שסבי מזהה אותי כרוצחו אף על פי שעל פי סדר כרונולוגי עוד לא ניסיתי לרצוח אותו אפילו פעם אחת.
ניגשתי אליו בעדינות ובשקט, הרמתי את ראשו שיסתכל היישר אל פניי, ואמרתי "אדוני, אמור לי בכנות, האם אי פעם ניסיתי לרצוח אותך?"
שאל סבי "האם שמך אינו יוסף?"
"לא" השבתי בפשטות.
הוא הביט עלי מספר שניות, ולבסוף אמר "סליחה, כנראה שבלבלתי אותך עם מישהו אחר".
כנראה, חשבתי, שאדם בשם יוסף מנסה לרצוח את סבי כבר זמן מה. מכל מקום, שלפתי את הסכין, סבי פער את פיו בבהלה, עמדתי לנעוץ את הכלי המחודד בליבו, ו…
שעת האפס החזירה אותי היישר אל זמני המקורי, רגע קט לפני שהספקתי לרצוח את סבי.
אין מה לומר, הפעם זו אשמתי.
29.6.2511
חולף לו זמן ואנו מחליטים לנסות שוב, אני וטוני.
למרבה הפלא, היה הפעם העניין פשוט להפליא. במכת סכין אחת חיסלתי את סבי, אביו של אבי, והעניין נגמר. העסק כלל לא השפיע עלי.
שבתי לי שמונים ותשע שנים לפנים, בישרתי לטוני את הבשורה הסופית, וחשבתי כי הוכחנו סופית את תאורית היקומים המקבילים.
אותו ערב צלצל הטלפון בביתי. על הקו היה אבי, זקן על סף מותו, ואלה דבריו:
"בני, אני זקן. אני עומד למות. אינני רוצה לשמור ממך סודות עוד. אין טעם לשמור זאת לעצמי יותר – אתה מאומץ".
הרגעתי את אבי ואמרתי לו שאין בכך כל בעיה.
לאחר מספר דקות הבנתי שביני לבין האיש שרצחתי מוקדם יותר היום כלל אין קשר ביולוגי.
3.11.2511
חקר שורשים מעמיק חשף בפני את זהות סבי האמיתי. סבי האמיתי, אגב, לא דמה לי כלל.
יצאתי, אם כן, לרצוח אותו בשכונתו. כולי חדווה ואושר.
למיותר לציין שגם נסיון זה נכשל. אין צורך להסביר למה, הסיפור משעמם גם כך. מכל מקום, רק נציין את תאריך זה כעוד אחד בסדרת תאריכים מלאי כישלון. זה כבר לא ממש משנה למישהו.
1.12.2511
הפעם עמדתי ממש למול פניו של סבי, כאשר נזכרתי לפתע ששכחתי את הסכין בבית.
9.1.2512
גם לחיי "מלודי 5" יש גבול מסויים. וזהו הגבול. הוספנו וי נוסף ברשימת המכונות המקולקלות.
22.1.2512
הזמן הקצר שחלף בין הכישלון הקודם לניסיון הזה, מעיד על כך שברוב חוכמתנו דאגנו להרכיב את "מלודי 6" עוד לפני קילקולו של הדגם הקודם.
הפעם חשתי כי זו אולי באמת הפעם האחרונה.
נקצר סיפור ארוך ונאמר, כי דקרתי את סבי. בהיותי בטוח שוב שהוכחנו את תאורית היקומים המקבילים, חזרתי מאושר הביתה.
ימים ספורים לאחר מכן הלכתי לארכיון העיתונאי של המדינה בכדי לבדוק האם תקרית הרצח שלי התפרסמה באחד מעיתוני התקופה. כל זאת סתם מתוך גאווה עצמית על אומץ המעשה. האם פורסמה כתבה כלשהי תחת הכותרת "הרוצח המסתורי נעלם ללא עקבות"?
בדיקה קטנה בארכיון העידה שלא. כתבה שכן פורסמה היא "נסיון רצח נכשל. הפושע חמק".
מסתבר שלא רצחתי את סבי, אלא רק פצעתי אותו קל. כדאי שאזכור לכוון את הסכין אל הלב בפעם הבאה.
8.4.2512
ושוב אני למול סבי.
הפעם נדקר בלב בדיוק. הרגשתי עצמי נעלם.
ברגע שבו נעלמתי נעלם גם הסכין, וגם הפצע מליבו של סבי, והוא התעורר.
כמובן שמיד הופעתי מחדש, עם הסכין בליבו של סבי.
והנה שוב נעלמתי.
שוב קם סבי.
ושוב חזרנו אני והפצע.
וכך הבהבתי לי מספר לא מבוטל של ימים, מחכה להתפתחות חדשה. לבסוף נמאס לי, מה גם שהייתי מאוד רעב. במהלך הימים האלה רזיתי מאוד. שלפתי את הסכין מלב סבי, חבשתי אותו בעדינות, הזמנתי אמבולנס.
נעלמתי לפני שהספיקה משטרה להגיע.
בעומדי למול טוני, שכבר ממש כעס, הבנתי שכבר אין לי כל עניין בפתרון הפרדוקס. יותר מזה, ברוב המובנים הפתרון כבר אצלי – למעשה היה אצלי מלכתחילה – והוא פתרון פשוט מאין כמוהו: הפרדוקס יישאר פרדוקס, ואתה אינך יכול להילחם בו. יש שאלות שאין להן תשובות, או לפחות שתשובותיהן אינן במדע. עתה ברור לי שרוח מכוונת כלשהי תיכננה בפירוש את כשלון הניסוי שלנו. נדמה לי גם שאני יודע את שמה. אלא שאסור לי לבטא שם זה לשווא.
וכך הצטרפתי לי לכ- 80% מאוכלוסיית העולם, וחזרתי גם אני בתשובה. כשאני מסתובב לי לעתים ברחוב, בבגדים השחורים שלי, מוקף בעוד עשרות הלבושים בדיוק כמוני, אני חושב שזה לא פלא שמכונות הזמן, כמו גם בכלל הטכנולוגיה, כבר אינן הצלחה מסחרית כזאת גדולה.
סיפור ממש טוב הכי אהבתי את ה-1.12.2511