כל שנה, כריטואל קבוע, הגיעה הפאניקה סמוך לראש השנה. אחרי כל כך הרבה שנים כולנו היינו מוכנים לזה, אבל זה לא היה עושה את העניין יותר קל. לא שהיה קל גם בשאר הימים – לחלוטין לא, אבל ככל שהתקרב יום כיפור המצב נהיה יותר ויותר גרוע. אבא היה מתפרק והולך, נלחץ ומסתגר בתוך עצמו עם הזכרונות והכאב, כאב שהיה יוצא בסוף עלינו ועל אמא.
זה לא קל לחיות עם אבא שסובל מהלם קרב. נכון, משרד הבטחון נותן את הגימלה שהצלחנו להוציא מהם במאמץ כה רב, הפסיכולוגים אוהבים לדבר על PTSD ולהציע כל פעם טיפול אחר, ממש יופי. כן, בטח – הם לא צריכים לחיות עם העצבים שלו. הם לא שומעים אותו מסתובב בלילות בבית ללא יכולת לישון או צורח עד לשמיים כשתוקפים אותו החלומות ההם.
אל תבינו אותי לא נכון, הוא לא אבא רע. הוא דואג, מפנק אותנו כשהוא יכול; בחיים הוא לא עשה לי משהו רע בכוונה תחילה; בתקופות הטובות שלו, כשהוא רגוע ומצליח להחזיק כמה חודשים בעבודה אחת אפילו נעים לחיות איתו. אבל בסוף, כמו תמיד, מגיע ראש השנה וכל החרא מתחיל שוב. אני יודעת שהוא אוהב אותנו. חבל רק שכל כך קשה לגלות את האהבה הזאת ולהחזיר קצת אהבה משלנו לאיש הקשה והסגור הזה. סבתא דוקא מספרת שהוא לא תמיד היה כזה. זו המלחמה שהפכה אותו למי שאני מכירה כאבא האהוב/שנוא שלי.
הוא היה מט"ק בחטיבה שבע. איכשהו הוא החזיק מעמד לאורך כל קרבות הבלימה ברמת הגולן, השתתף בפריצה למובלעת בית-ג'ן, קיבל איזה צל"ש מזורגג על "גילוי גבורה אל מול פני האויב", וכשהגיע הביתה לחופשה ראשונה האבא'לה שלי התפרק לחלוטין. אח, כל פעם שאני מספרת את זה אני נזכרת במבט המתגעגע שהיה לסבתא שלי כשסיפרה על הילד העליז שלה שמעולם לא הכרתי.
חושבים שלא ניסיתי לעזור?
הכל עשיתי. אהבתי אותו, קניתי לו כילדה מתנות קטנות ונאיביות בתקווה שזה יעזור לו, אפילו נסעתי בזמן בשבילו. חושבים שזה עזר? איך היינו עונים לדבר כזה כילדים – גיחי גיחי צחוק של פסיכי.
מה אתם זורקים עלי מבטים כאלה? בטח שנסעתי בזמן. מה קרה? אתם לא מכירים את מעבדת הזמן של האוניברסיטה העברית? היא נמצאת במקום שבו פעם היו מעבדות הניסויים בבעלי חיים של החוג לפסיכולוגיה.
שוב המבטים האלה? הטכנולוגיה, כך לפחות שמעתי, היא די פשוטה. לי באופן אישי אין מושג; אני מגיעה לשם פשוט כעוזרת מחקר בחוג להיסטוריה. אתם יודעים: תצפיות שקטות ומוסוות היטב על אירועים היסטוריים, פענוח רוח הימים שנמוגו זה מכבר, יופי של דבר. נראה לי שהייתי הולכת למקצוע הזה גם אם לא הייתי רוצה לתת סיכוי חדש לאבא. רק מה? הכל שם נורא נוקשה. כל פעם שאני עוברת מול השלט הנפוח בכניסה שמזכיר את קדושתו של רצף החלל-זמן אני נזכרת מחדש במסע הזה ובפעם היחידה שבה הפרתי את הכללים וניסיתי לשנות משהו בהיסטוריה. אם היו יודעים על זה, בטח היו מפטרים אותי, אבל הרי לא התכוונתי להיתפס.
תכננתי הכל יופי, אני חושבת. הדוקטורט שלי הוא על תקופות של אופוריה לאומנית; כך שלא היתה שום בעיה להגניב בין התצפיות בקו מז'ינו ובצרפת של נפוליאון, גם כמה גיחות קטנות לישראל של תחילת שנות השבעים. בגיחה המאוחרת ביותר, סוף ספטמבר תחילת אוקטובר 1973, אפילו ניסיתי למנוע את המלחמה.
לא, אני לא צריכה-אישפוז-או-משהו. אני יודעת שהיתה מלחמה. אבל חושבים שלא ניסיתי? שלחתי מכתבים לגולדה, לדיין, לדדו, לגורודיש ולמי לא. לא יודעת אם החזירו תשובות לכתובת הבדויה שרשמתי על המכתבים, אבל ברור שלא התייחסו אלי ברצינות. ואם התייחסו ברצינות, זה לא היה מספיק בשביל לעצור את המלחמה המזוינת הזאת.
בטח שלא הסתפקתי בשליחת מכתבים. אני לא עד כדי כך נאיבית, אתם יודעים. פניתי במשך כל השבועיים שהייתי שם לכתבים הצבאיים של העיתונים היומיים ובסוף הצלחתי לשכנע את יעקב ארז לדווח ביום שישי על ריכוזי הכוחות המצריים בתעלה. הצנזורה קיצצה את הידיעה הזאת לשורה אחת במעריב, וזה היה הרבה יותר ממה שהצלחתי להכניס לעיתונים האחרים. מה לא עשיתי? הכנסתי דו"חות מפורטים לבונקר בקריה, התחזיתי בעזרת הקולן שלי למלך חוסיין כשצלצלתי לגולדה וסיפרתי לה על מה שהולך להתרחש, דאגתי להזין סוכנים אמריקנים במידע שמשום מה הם לא טרחו להעביר לישראל… שום דבר.
מה אתם מזיינים לי את השכל שלא צריך למנוע מלחמה בשביל להציל אדם אחד? גם את זה ניסיתי. הלכתי לאבא והתחננתי שידפוק נפקדות. הטיפש ניסה להתחיל אתי אבל בשום פנים ואופן לא היה מוכן להאריך את הרגילה שלו. מרוב יאוש כמעט שסיפרתי לו מי אני באמת, בחיי. אבל הוא הרי לא היה מאמין – זה הכלל הראשון שמלמדים אתכם בתדריכים לחוקרי זמן. נשבעת לכם, אם היו נותנים לקחת נשק במסעות זמן הייתי יורה לו ברגל או משהו.
מה לעשות? חזרתי. לפחות יצא לי מזה דוקטורט מתישהו. אמא אומרת שאבא עכשיו דוקא בסדר, אבל אני יודעת שהיא הפסיקה לפתוח את הטלוויזיה מאז שהתחיל הבלגן עם האינתיפאדה.
אוף, תשתקו כבר. אני לא יכולה לקחת אתכם למסע הבא שלי. הזמן הוא לא משחק ילדים. אתם עוד תשנו שם משהו חשוב.